קוראות וקוראים, חברות וחברים, אני גאה ומתרגש להציג בפניכם פרוייקט שאני עובד עליו כבר כמה וכמה חודשים, מגזין חדש לחקר הרוחניות העכשווית בארץ המכונה רוח הארץ, שמטרתו להציע במה ייחודית לדיון מעמיק במגמות הרוחניות בעולם כפי שהן משתקפות בחברה הישראלית בימים אלה. הנה וידאו קצר שהכנו, אני והמו"ל, נועם שרון:

הטופס עליו אני מדבר בסוף לא ממש מצליחה להטמע בוורדפרס, אבל ניתן למצוא אותו כאן.

נרחיב קצת בכתב. רוח הארץ הוא ניסיון ראשון לשלב כתיבה מחקרית-אקדמית (ועם זאת נגישה וקהל הרחב) על תופעת הרוחניות העכשווית בישראל, יחד עם קולות פנימיים, של התופעה, העולים "מהשטח". כוונתנו היא להציג בפני הקורא תמונה מעודכנת של המצב הנוכחי, בשילוב מסגרת תיאורטית המסבירה אותו. לקוראים מוגשת תצפית פאנורמית על הזרמים השונים המעצבים יחד את הניו-אייג' בישראל, וזאת תוך ניתוח התמורות החברתיות שהובילו אליהן, ושהם מובילים.

רוח הארץ מתעתד להיות מגזין חד-שנתי (לפחות בינתיים) המוקדש לבחינה רצינית של הכיוונים השונים של הרוחניות העכשווית בישראל על פניה השונים. גיליון 2012 יוקדש לבחינת מזרוח המערב: כיבוש ההיגיון הפנימי המערבי על ידי תפיסות עולם ורעיונות מזרחיים. מדובר בתהליך בו תמונת העולם הקלאסית-מונותאיסטית של המערב מתפוררת, ואת מקומה תופסת ראייה הוליסטית ואורגנית של האדם והטבע, המחוזקת בתכנים המיובאים מהודו ומסין. במילים אחרות, אתם לא מתרגלים יוגה או הופכים לצמחונים סתם כי זה נחמד. ללא מודעות לכך כבר מזמן קיבלתם על עצמכם את חלקים מתמונת העולם של המזרח הרחוק.

בגיליון רוח הארץ תמצאו מאמרים על ניאו-פגאניות בישראל, הקשר המחודש בין רוחניות למיניות, חשיבותם של מצבי טראנס למסורת המיסטית היהודית, חזרתם של הסמים הפסיכו דלים לסצנה הרוחנית העכשווית, הפרידה מהמונותיאיזם במעגלי הניו-אייג' היהודי, שיגעון הטבעונות מבית גארי יורופסקי, ועוד. מעבר לכך, המאמר הראשון והמקדים, פרי עטי, והמאמר האחרון, פרי עטה של ד"ר מריאנה רוח מדבר, עוסקים בתזת מזרוח המערב, משתי עמדות שונות ומנוגדות.

הכותבים לגיליון רוח הארץ הראשון הם פרופ' יהונתן גארב, אוהד אזרחי, מיה טבת דיין, עידו הרטוגזון, פרופ' שאול מגיד, ד"ר מריאנה רוח מדבר, יפתח בן אהרן, שחר שילוח, שי פררו ואני עצמי. עורך הגיליון הוא גם כן עבדכם הנאמן כאמור, ואני סומך ידי על התוצאה, שאני בכנות חושב שמביאה מגוון מרתק של תופעות רוחניות עכשוויות, ולא פחות חשוב, מציבה אותם בהקשר שמצליח להבהיר את היווצרותן והמשך קיומן.

רוח הארץ הוא יוזמה של הוצאת אדם עולם, המוציאה לאור גם את מגזין אדםעולם – רבעון לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף, ואת אדם צעיר, עיתון ילדים ברוח חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה.

כאמור, להרשמה לטעימות מקדימות ומבצע קניה מיוחד לשבוע ההשקה אנא גשו לכאן. מי שמעוניין כבר עכשיו להזמין גיליון יכול לעשות זאת כאן.

העולם האקדמי הישראלי זכה לפני כחודש למתנה. כוונתי אינה להפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה (זה טרם קרה – האישור הרשמי עוד מחכה לחתימת אלוף פיקוד מרכז, כנהוג), אלא להשקתו של החוג ללימודי מיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת, אשר יציע החל מהשנה האקדמית הקרובה תואר ראשון ב"מיסטיקה ורוחניות".

ד"ר מריאנה רוח-מדבר, שתעמוד בראש החוג, עמלה על פיתוחו בשנים האחרונות, והוציאה תחת ידה תוכנית להתפאר: בשנה הראשונה יוצעו בו קורסים שמבטיחים להיות מצויינים, כגון "מבוא לתורת הסוד היהודית" עם ד"ר רונית מרוז, "מבוא לביקורת תרבות ופוסטמודרניזם" עם ד"ר אריאל פיקאר, ו"מבוא לנצרות ומיסטיקה נוצרית" עם פרופ' יוסף שוורץ – כולם חוקרים מהשורה הראשונה בתחומם. עוד בין המרצים בשנה הראשונה פרופ' נחום מגד, ד"ר אליהו שטרן, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר אורי דייגין וכמובן מריאנה עצמה – ראו כאן את שאר תוכנית הלימודים היפה.

כמי שבעצמו חוקר את התחום החדשות האלה מעוררות בי עניין מיוחד, ומיהרתי ליצור קשר עם מריאנה, אותה אני כמובן מכיר כבר זמן רב, כדי לשאול אותה כמה שאלות. הנה הן ותשובותיה לאחריהן.

התוכנית בצפת אושרה לאחר תלאות רבות. תוכלי לספר קצת על התהליך שעברת? ואיך לעזאזל הצלחת לשכנע כל כך הרבה מרצים מצויינים להגיע עד צפת?
למען האמת, התלאות לא היו רבות, אבל הדרך היתה ארוכה…

המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה לקדם את מדעי הרוח באקדמיה הישראלית. בעוד מוסדות אקדמיים סוגרים תוכניות במדעי הרוח, פה הוחלט דווקא לפתוח תוכניות בכיוון זה. לפני כארבע שנים וחצי, פנו אליי מהמכללה בבקשה להקים חוג ורקמתי תכנית רב דתית ורב תחומית, שתאמה את חזון המכללה גם בתחום הרב תרבותי.

פרופ' אידל נענה לפנייתי לשמש יועץ אקדמי של התכנית, ועמד לצידי בעיצוב תכנית הלימודים. גם התייעצנו עם שורה של פרופסורים מתחומים רלוונטיים שונים, שכל אחד מהם תרם בעיצוב של זווית אחרת לתכנית.

אחרי תהליך של אישור מוסדות המכללה (ב-3 דרגים לפחות, ולא אפרט J) לתכנית, זו הוגשה למועצה להשכלה גבוהה בישראל. אמנם התהליך הבירוקרטי-אקדמי היה די איטי, ונדרשנו (בצדק) להפגין הקפדה דקדקנית בעיצוב האקדמי של התכנית, אבל בסופו של דבר המועצה להשכלה גבוהה החמיאה לתכנית וקיבלה אותה בזרועות פתוחות.

אני חושבת שהמרצים שלנו – כמוני – התבוננו בתכנית, וראו בה את המקום שבו הם עצמם היו רוצים לעבור את הכשרתם. כמובן תצטרך לשאול אותם. אבל, באמת, מה יכול להיות יותר כיף מללמד בתכנית שמוקדשת למי שמעוניינים להעמיק ספציפית במסורות מיסטיות ותופעות רוחניות?!

במה ייחודית התוכנית שיצרת? מה יש בה שאין, אם יותר לי להיות אישי, בתוכנית לדתות זמננו (שאני חלק ממנה) באוניברסיטת תל-אביב?
זו תכנית באמת ייחודית, בארץ ובמידה רבה גם בעולם כולו! תוכניות למדעי הדתות קיימות בארץ רק לתואר שני, ולא לתואר ראשון, אבל גם בהן נדמה לי שאין מגוון כל כך גדול של מסורות דתיות שנלמדות (יהדות, נצרות, אסלאם, תרבויות אינדיאניות, מסורות אסייתיות שונות ועוד) ולא מגוון נרחב כל כך של שיטות וגישות מחקריות (ביקורת תרבות, מיגדר, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד).

ייחודיות נוספת היא המיקוד בתופעות מיסטיות/רוחניות. למשל, אנחנו לא נעמיק בהיבטים הלכתיים או פוליטיים של המסורת היהודית, ולא בטקסטים תלמודיים או פילוסופיים, אלא דווקא במסורות הסוד של היהדות. הדגש על היבט זה של המסורות הדתיות ייחודי לחוג למיסטיקה ורוחניות.

ולבסוף, הדגש הייחודי על רוחניות עכשווית – אין עוד תכנית בישראל, וכמעט בעולם כולו – שיש בה כל כך הרבה עיסוק בתופעות רוחניות עכשוויות: קולנוע רוחני, רפואה אלטרנטיבית, מזרח במערב, תקשור, רוחניות פמיניסטית ועוד.

תוכלי אולי לפרט קצת יותר על מבנה תכנית הלימודים?
תוכנית הלימודים שלנו מובנית. שנה א' מניחה את היסודות ללימודים בשני מעגלים עיקריים: האחד הוא עולמות מיסטיים-רוחניים מ-5 תרבויות שונות: יהדות, נצרות, אסלאם הם הקלאסיקות; מכיוון שרצינו להוסיף משהו לא "מערבי"-אברהמי-מונותיאיסטי, יש גם קורס על תרבויות אינדיאניות; והדגש שלנו על העכשוויות יתבטא בקורס המבוא לרוחניות עכשווית.

האחר הוא כלים מדיסציפלינות שונות לחקר הדת והמיסטיקה (שחלקם יילמדו בשנה ב', בשל היקפם הנרחב): חקר דתות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, פסיכולוגיה של הדת והחוויה המיסטית, פילוסופיה של הדת, הרמנויטיקה, ביקורת תרבות ופוסט מודרניזם, שיטות מחקר איכותניות, מיגדר ודת.

שנים ב'-ג' מאפשרות העמקה על הבסיס שתיארתי, וזאת ב-3 מעגלים: האחד הוא לימודי קבלה: קבלת ספרד, זוהר, שבתאות, קבלת צפת, חסידות מהווים את הליבה של הלימודים, ומעבר לכך מגוון קורסי בחירה מעניקים זוויות שונות על עולם הקבלה – פרשנות קבלית, מיתוס בקבלה, חוויות מיסטיות בקבלה, קבלה נוצרית, מיסטיקאיות יהודיות, דיבוק וגירוש שדים, ניאו-חסידות ועוד.

האחר הוא לימודי רוחניות עכשווית: מגוון של קורסי בחירה בדיסציפלינות שונות מרכיבות את החטיבה הססגונית הזו. נעסוק שם ברפואה אלטרנטיבית, במפגש בין יהדות לניו אייג', בתפיסות של עצמי (self), ברוחניות פמיניסטית וגבריות חדשה, בקולנוע רוחני ומוסיקה רוחנית, בבודהיזם במערב, בדת באינטרנט, במחקרים כמותניים בשדה הרוחניות העכשווית, במבט משפטי על תופעות רוחניות, תנועות של שינוי חברתי, חינוך רוחני, ועוד.

חטיבה נוספת מוקדשת לקורסי בחירה אחרים – במסורות דתיות אחרות או במפגשים בין דתיים, ובתוכה קורסים על המסורות האסייתיות – מהינדואיזם עבור בבודה יזמים השונים ועד דאואיזם (וגם היבטים מגדריים או פסיכולוגיים של מסורות אלה), על היבטים והתפתחויות הקשורים לאסלאם – מצופיות עכשווית עבור במפגש בין יהדות לאסלאם או הודו והאסלאם וכלה בדת הדרוזית והבהאאית, ועוד מגוון רחב של נושאים: מוסיקה בין "מזרח" ל"מערב", שמאניזם, מיתולוגיה אינדיאנית, תהליכי טרנספורמציה אישיים במיסטיקה הנוצרית, מבט מגדרי על "שחרור" ו"גאולה", ועוד.

בשנה ג' כל סטודנט/ית ת/יבחר שדה מחקר אישי, וי/תכתוב עבודה אודותיו, תוך ליווי של מרצה מתאים/ה. נו… אתה יכול שלא להירשם ללימודים?

בראיון איתך ב'הארץ' אמרת ש"אנחנו מציעים שילוב של לימוד לנפש ולימוד אקדמי" – למה הכוונה? האם את מתכוונת שלימוד אקדמי, אם הוא נעשה כראוי, הוא גם לימוד לנפש (דבר שאני מסכים לו לחלוטין), או שבתוכנית שאת עומדת בראשה יהיה משהו שאינו לימוד אקדמי?
אז אנחנו מסכימים. כאמור, כחלק מהניסיון להוביל ולקדם בתחום מדעי הרוח בישראל, אנחנו מבקשים לגשר על המרחק שנפער בין התחומים שמעסיקים את הציבור הרחב, שמשלהבים את דמיונו וממלאים את שעות הפנאי שלו, לבין התחומים שבהם עוסקת האקדמיה במדעי הרוח. הרי הציבור הרחב נוהר בהמוניו ללימודים בתחום הרוחני והמיסטי מחוץ לאקדמיה, אבל באקדמיה הספסלים בתחום הזה ריקים. אנחנו מקווים להציע משהו אקדמי, ועדיין רלוונטי לחיים האישיים.

לי, אישית, הלימוד וההתפתחות האינטלקטואליים משתלבים לגמרי בעניינים אישיים-רוחניים, ואני חושבת שכך זה גם אצלך, במחקרים שאתה עורך ומפרסם כאן באתר או בדוקטורט שאתה כותב. הכוונה שלנו היא לאפשר גם לסטודנטים בחוג למיסטיקה ורוחניות שזה יהיה כך עבורם.

יחד עם זאת, גם מי שאינם "רוחניקים" בהחלט יכולים למצוא את מקומם על ספסלי הלימודים. אני חושבת שד"ר אדם קלין אורון, שהוא דמות מרכזית בצוות המרצים שלנו הוא דוגמה להתעניינות אקדמית רצינית בתופעות רוחניות ודתיות עכשוויות, שמובילה לתובנות מעמיק על התופעות האלה, אע"פ שאי אפשר לראות אותו בשום אופן כחלק מהשדה עצמו. סטודנטים כאלה, סקרנים לגבי תופעות רוחניות (ואפילו תרבותיות), שמעוניינים לרכוש כלים והבנה שיטתיים במגוון גישות אקדמיות, בהחלט ימצאו מענה לחיפושם בתכנית הלימודים שלנו.

לפני כשנתיים, קצת אחרי שהרב שמואל אליהו פסק שאסור על פי ההלכה להשכיר ולמכור דירות לאזרחי המדינה הפלסטינים, פרצו מהומות במכללה האקדמית בצפת על רקע גזעני, בהם עשרות יהודים ניסו להתנכל לפלסטינים הגרים במעונות המכללה, וכמה כלי רכב שלהם הוצתו. האם את לא חוששת שלימודי הרוחניות במכללה יטבעו בים של שנאה וגזענות? האם את מתכוונת להתייחס למצב הרגיש בעיר במסגרת הלימודים?
המכללה האקדמית צפת חרטה על דגלה את ערך הרב תרבותיות. אמנם הסטודנטים במכללה מציגים את הקשת הססגונית ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך שמשקפת את החברה הישראלית: עולים מברה"מ ומאתיופיה, חרדים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים… אבל המכללה אינה מסתפקת בתמונת המצב הרב תרבותית, ותורמת לעידוד ערכים בכיוון של סובלנות וסקרנות הדדיות, ביצירת מפגשים, פעילויות ועיצוב אווירה של פתיחות, כבוד ורגישות למגוון תרבויות.

אני יכולה לספר לך שלפני כשבועיים ערכנו ערב ראשוני למתעניינים, ואע"פ שהגיע מניין קטן, הוא כבר שיקף את המגוון המרהיב שיאפיין מן הסתם את מי שיאכלסו את ספסלי הלימודים שלנו: הגיעו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מהצפון ומהמרכז, ערים ומושבים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. הדתות שהמשתתפים הביעו עניין ונטיה אליהן נעו מבודהיזם וניאו-פגאניות ועד נצרות וקבלה.

אני מניחה שהחוג שלנו יהיה זירה מופלאה לשיתופי פעולה רב תרבותיים ולקידום של סובלנות וסקרנות עמוקים כלפי האחר. כבר יש כמה תוכניות קונקרטיות, אבל עוד חזון למועד…

אפשר לומר שהדוקטורט שלך הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על רוחניות הניו-אייג' כפי שהיא מופיעה בארץ. תוכלי לומר כמה מילים על התופעה, ואולי גם על איך שהתופעה השתנתה מאז שכתבת את הדוקטורט?
הו… כשאתפנה לכתוב על כך, אני מניחה שזה יהיה לקראת פרסום הספר שלי J או ביאת המשיח/ה, מה שיבוא קודם. בכל אופן, יש ללא ספק כמה מגמות שניכרות בשדה, ועל חלקן כבר כתבתי. אזכיר שתיים מהן: ראשית, לאחר פרק של ייבוא רוחני מן החוץ, יש עלייה ניכרת של תופעות גלוקליות. באופן ספציפי – ניכרת התעניינות גוברת במסורות יהודיות, ויצירתיות בתחום המצאת המסורות היהודיות.

באופן אישי, זה תחום שמרתק אותי – מבט נבון ואמיץ מציב אותנו מול התרקמות של היסטוריה לנגד עינינו ממש. יש לתופעות האלה השלכות משמעותיות בתחומים וסוגיות רבים: פלורליזם בתוך היהדות, שאלת הפרטיקולריות היהודית, סוגיית ה"אותנטיות", אליטות ותפקידן בהקשר ליצירתיות דתית, זיכרון והיסטוריוגרפיה, ועוד.

שנית, החלחול של הניו אייג' לזרם המרכזי הפך את הגבולות שלו לפחות ופחות ברורים. מדובר בתופעה שהפכה במידה רבה לרווחת ולגיטימית (ואף יוקרתית), וכבר משלבים את השיח, הפרקטיקות והערכים הניו אייג'יים במגוון מוסדות חברתיים מבוססים – חינוך, בריאות, דתות הזרם המרכזי, עסקים ועוד.

מכיוון שאני כותבת בקצרנות, אני ארמוז לכמה דוגמאות רק כדי להמחיש כיצד ערכים שהיו ניו אייג'יים רק לפני 2-3 עשורים הפכו מאד מקובלים בזרם המרכזי: הזיהוי הרווח בין "טבעי" ל"בריא", ההערצה של תכונות "נשיות", המשיכה לחוכמה שמיוחסת למזרח הרחוק, ועוד.

הדבר מצביע על החשיבות הגוברת של התופעות הללו בתרבות העכשווית הכללית, אבל במקביל גם יוצר קושי גובר מבחינת המחקר: קשה לאפיין את התופעה כשלא ברור כבר מהם גבולותיה… וכבר דנתי בעניין הזה בהרחבה מאז הדוקטורט שלי ועד ההרצאה האחרונה שלי בכנס במכון ון ליר ובדיון שהתקיים אחריה, כך שלא ארחיב כאן עוד בעניין זה.

ראיון ב'ערב חדש' עם ד"ר רוח מדבר:

—

הנה שוב אתר החוג, ודף הפייסבוק שלו.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו מאמרים רבים וטובים על המימד הערכי והרוחני (כן, רוחני) שבחינוך. להלן חלק מתוך המאמר שתרמתי אני לספר. עוד פרטים על הספר בסוף הרשימה.

—

חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק

[…]

על החוק ועל האהבה

כשנודע לראשונה לגאורג ולהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, על מחשבותיו של עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף גרמני גדול, בנוגע לנישואין, צמרמורת אחזה בו. קאנט חשב שחתונה היא במהותה חוזה: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". הגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של הגל, האהבה היא לב הנישואין, והחוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת, כלל לא צריך חוקים.

נדמה לי שאפשר בקלות למצוא הקבלות בין המחלוקת שהתגלעה בין קאנט להגל ובין הפולמוסים העֵרים בימינו בנוגע לחינוך: האם כדי לחנך צעירים דרושה מסגרת ברורה, דרושים חוקים, דרושים הכוונה ומיקוד ומשמעת – או שמא צמיחה אמתית זקוקה דווקא לחופש, לגמישות, לפתיחות? ועוד: האם ילד יתחנך כראוי אם כשיפרושׂ את ידיו לצדדים יגלה שם גבולות המתוחים בבהירות, או דווקא אוויר הנושב חופשי?

כמו במקרים רבים, יש לחפש את שורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי האדם. יש הרואים באדם יצור מוגבל וחלש מראשיתו, שזקוק להכוונה – וָלא ייטה וייפול אל מצולות של חוסר משמעות ואף של רוע. אחרים תופסים את האדם כיצור שלבו טהור וטוב, שמסוגל להפיק מתוך עצמו, אם רק יאפשרו לו, את המיטב, ושדווקא ניסיונות להכוונה יסיטו אותו מדרך הישר ואף ידכאו את הטוּב הטבעי שבו.

העמדה השנייה מפתה אותנו מאוד. יש לה שורשים בתורות רוחניות קדומות, שראו את גאולת האדם כמצב שבו הנשמה, החופשייה מכל חומר, יושבת לצד (או מתאחדת עם) האל המופשט, שגם הוא כמובן חופשי מכל חומר. למודל סוטריולוגי (soteriologic) זה יש שורשים עמוקים בתרבות היוונית הקדומה ובתרבות ההינדואיסטית הקדומה, ובמערב הוא זכה לפופולריות בזכות זרמי הגנוזיס ובעיקר הודות לנצרות, שאימצה אותו בחום כבר מתחילתה. במסורת הנוצרית, נוסף על כך, התפתחה השאיפה לשחרור מהגוף במקביל לשאיפה לשחרור מהחוק, כלומר מהחוק היהודי, מהמצוות שלכאורה ניתנו על ידי האל.

יש לשים לב שבתורות אלו נתפס האדם ה"אמתי" כנשמה שמימית, ערטילאית, שהגוף הוא לה כלי במקרה הטוב, וכלא במקרה הרע. מכאן מובן מדוע היחלצותה של הנשמה, שהיא כאמור מהותו ו"ממשותו" של האדם, מהגוף, מדוע ריחופה המשוחרר מכל חומר או מכל חוק נתפסים כאידאל וכשיאם של החיים. המערב אם כן צמח (גם) על בסיס התפיסה, שהחומר והחוק הם מוגבלים, מגבילים, ואף שליליים מעצם טבעם. לפי תפיסה זו, הגוף וחובותיו הם זמניים בהחלט, ושניהם ייעלמו עם המעבר לגן עדן, אם כתוצאה מהמוות ואם עקב בואה של הגאולה השלמה.

במהלך ההיסטוריה המערבית המודרנית נזנחו תורות אלו, אולם לא העקרונות העומדים בבסיסן. דרך הדואליזם הקרטזיאני (כלומר החלוקה בין עולם החפצים לעולם המחשבות שהציג הפילוסוף הצרפתי דקרט) ודרך הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשו של פרויד (שבה האני נתפס כמתווך עצמאי בין הצרכים הגופניים וחוקים החברתיים) תמונת האדם שלנו התעדנה ועברה נטורליזציה, אולם עדיין שמרה על החלוקה בין הגוף פחוּת הערך והמוגבל, לבין הנפש שחייה סוערים וחסרי גבולות.

כך הגענו עד הלום, כלומר למצב שבו השאיפה לשחרור מהחומר ולנסיקה לגבהי עדן הפכה לשאיפה לשחרור מה"חומריות" והתבסמות בחיים "רוחניים" – אינטלקטואליים או רגשיים. כך גם הגענו למצב שהשאיפה לשחרור מהחוק הדתי עברה הפנמה והפכה לעמידה על הזכויות שיש לנו כבני אדם בעלי נפש חופשייה מלידה: הזכות לחיים, לחופש, לשוויון (שהרי בפנים כולנו זהים!), וכמובן, הזכות ל"רדיפה אחר האושר".

כאשר זרמי תרבות עצומים אלה מגיעים לתחום החינוכי, אפשר להבין מדוע הנטייה הרווחת בקרב האוונגרד החינוכי בימינו, נטייה שחלחלה זה מכבר לכל מערכת החינוך, היא להסיר ככל האפשר סייגים וגדרות בעלי אופי סמכותני מהחינוך, לתת ככל האפשר לילד לעצב את יומו ואת תלמודו, ולעודד ככל האפשר את רוחו החופשייה לפתח וללמד את עצמה. אם אכן המצב האידאלי (בין של הנשמה ובין של השכל האנושי) הוא רוחני ושמימי, יש בזה היגיון רב, כמובן.

 

החיים בגוף

ברם, לדעתי גישה זו מתעלמת מכמה גורמים חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. האחד, חיינו הם חיים בגוף. כוונתי היא לא שיש לנו גוף, דבר מובן מאליו, אלא שגם חיי הנפש שלנו מתנהלים שלא בנפרד מגופנו. ושוב, אין הכוונה רק שהנפש תלויה בגוף (בבריאותו, באיזון החומרים שבו), אלא אף הרבה יותר מזה: הנפש שלנו היא "נפש גופנית"נפשנו חושבת ומנהלת את עצמה דרך הגוף .

אם אנחנו רוצים "להתקדם", "להתעלות על עצמנו" או פשוט "לגדול", אנחנו משתמשים במטאפורות גופניות כדי להבין את התהליכים המתחוללים בנפשנו. אם אנחנו מפחדים מ"נסיגה", מ"צמצום" או מ"סגירות" אנחנו מנתחים את הוויות נפשנו בעזרת מושגים "חומריים". אף לומר שהנפש היא "גבוהה" או "עדינה" יותר מהגוף פירושו מניה וביה שיש לנו רק דרך אחת להבין את עצמנו, והיא על ידי פנייה אל העולם שסביבנו וחוקיו החומריים. אין דרך אחרת, כי אין עולם אחר.

מציאות פשוטה זו צריכה לרמוז לנו שהשאיפה המובלעת לנסיקה חופשייה-מגוף למרומים היא אשליה המנותקת (אכן, בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת) מהמציאות. מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו. כך, אף שרבים אינם מאמינים שהם נשמה שחבויה בתוך הגוף, הם יהיו מעוניינים, לא פחות מאבותיהם התרבותיים, להשתחרר ממגבלות הגוף. אך אם חיינו הם כאן, בעולם הזה, יש לשים לב לדרך בה מתנהל העולם: על פי דפוסים קבועים, על פי חוקים, על פי הגיון, ותמיד בכפוף למגבלות.

גורם נוסף הוא, שגישה זו מתעלמת גם מהממד החיובי שבחוק. אם כי מילה זו מעוררת ברבים מאתנו חוסר נוחות, הרי החוק פעמים רבות הוא בבחינת רחם המגדל את אותם עוללים שיקרים לנו כל כך. פעמים רבות דווקא מתוך מגבלות – ורק מתוכן – תיתכן יצירה. כך, כשם שהניצוץ מגיע דווקא מתוך חיכוך של שני סלעים מוצקים מאוד, כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה.

בשדה האמנות ניתן לראות זאת בקלות: המסורת היהודית-נוצרית, על כל מגבלותיה הדוקטריניאליות והממסדיות, הייתה הכרחית בהחלט ליצירת הקפלה הסיסטינית. לא רק מבחינת התוכן, אלא שהיצירה גם הגיעה רק לאחר ויכוחים קשים בין מיכלאנג'לו לכנסייה. כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. בניגוד לכך כיום, כשבשדה האמנות הפלסטית הכול אפשרי, המוזיאונים מלאים ביצירות חסרות פשר. בדומה לכך גם במוזיקה (ואיזו אמנות היא חופשייה ממנה?), קבלת ההגבלות המוגדרות לסוגות המוזיקליות השונות בזמנן היא שאיפשרה דווקא את היצירתיות של גאונים כבאך וכמוצרט. המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות.

ואם נחזור לדוגמה שפתחנו בה, שדה האהבה, הרי ייתכן שהגל מתעלם מכך שפעמים רבות החוקים הם הם שמאפשרים את האהבה. לא רק מפני שהם כופים התמדה מסוימת ומייצרים בכך אהבה חברית ועמוקה, אלא גם כשהם מייצרים אהבה בוערת ושטחית, כמו במקרים שבהם נתאהב באדם מסוים רק מפני שאין סיכוי שהוא יהיה שלנו, או במקרים שמגבלה כלשהי (מרחק, מסורת או מנהג) מונעת מאתנו קשר חופשי וזמין עם אהובנו או אהובתנו. במקרים כאלה הלהט מגיע דווקא מתוך המפגש עם הגבול. מתברר לנו אם כן, שהגבולות וההגבלות משמשים לנו כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה: ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין.

[…]

—

הספר חינוך – מהות ורוח הוא אנתולוגיה של מאמרים על חינוך בזמן הזה, זמן המתאפיין באינסטרומנטליזציה הולכת וגוברת של החינוך, והפיכתו למנותק מכל הקשר של ידע, ערך ורוח. החינוך, בעיקר בבתי הספר, אבל לדאבון הלב גם בין הורים לילדיהם, הופך בתקופתנו להסדר מנוכר המכוונן ל"הישגים" שעיקרם שיעתוק מידע, או לחילופין למגרש משחקים הפרטי של הילד, בו הוא אמור לממש במלואם את מאוויו. הספר, שנערך על ידי פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (שהקימו יחד גם את התנועה להעצמת הרוח בחינוך), מכוון לעורר שיח חדש-ישן בנושא המימדים המהותיים יותר של החינוך. בספר כלולים מאמרים של (על פי סדר הופעתם):

אדמיאל קוסמן
קיבוץ נאות סמדר
אילן גור-זאב ז"ל
זהר מליניאק
אגי משעול
עמיק פריימן
אליעזר שור
יוסף אבינון
מוקי צור
יהודה בר שלום
דב זינגר
נעמי סרוקה
דני לסרי
תומר פרסיקו
עדנה אולמן-מרגלית
זהבית גרוס
רחאב עבד אלחלים
שלמה בק
מארי קופטי
ציפי מרחיים
נפתלי רוטנברג
ניר מיכאלי
נמרוד אלוני
רון מרגולין
עדנה ענבר
חנן אלכסנדר
ת'אולה אבו-בקר
אריה ברנע
שלמה טיקוצ'ינסקי
עפרה מייזלס
תמר לוין
ישעיהו תדמור
טליה בירקאן
גלעד גולדשמיט
נירית רייכל
שבתאי מג'ר
יורם הרפז

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, בחנות המכוונת של מכון מופ"ת, או בכרטיס אשראי בטלפון 03-6988616. עוד פרטים ורשימות בבלוג הספר.

באופן מוזר המיסטיקה המוסלמית זוכה למקום קטן יותר בשדה הרוחניות העכשווית היהודית מזו הבודהיסטית וההינדואיסטית. אפשר כמובן למצוא לזה סיבות, אבל אפשר גם לעמוד לרגע מול מצב שעל פניו הוא מוזר: דווקא מהאיסלאם, דת שקרובה מאוד ליהדות הן פיזית והן תיאולוגית, דת שבעבר יהודים רבים הושפעו ממנה בצורה לא מבוטלת (אברהם אבולעפיה, אברהם בן הרמב"ם, רבנו בחיי וכו'), נמנעים כיום מלשאול יסודות מיסטיים לשימוש עכשווי, ובמקום זה מעדיפים להרחיק עד להודו וסין. כאמור, יש לכך סיבות רבות וטובות, אבל אני לא יכול באופן אישי שלא להתבייש שאני מכיר את ההינדואיזם טוב יותר מאשר את האיסלאם הסופי.

קצת כדי לתקן נקודה כאובה זו, ביקשתי מפרופ' שרה סבירי להתראיין לבלוג. פרופ' סבירי בדיוק פרשה לגמלאות, כשאחריה קריירה מפוארת של חקירה ולימוד של האיסלאם הסופי. אני עצמי זכיתי ללמוד מפיה במסגרת התואר השני שלי במדע הדתות באונ' העברית – היה תענוג. בין מאמריה וספריה ניתן למצוא את הספר The Taste of Hidden Things, ולפני שנים בודדות התפרסם הכרך המרשים הסופים: אנתולוגיה. בימים אלה היא פתחה דף פייסבוק על הסופיות, וכמו כן מנהלת בלוג בנושא, ובשניהם היא דנה בבקיאות ובעדינות המתבקשת ברזי הסופיות. ניגש, אם כן, הישר לעניין.

ראשית, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "הסופים"? תוכלי לתאר בקצרה את התופעה מבחינה היסטורית ורעיונית?
כשאומרים, או כותבים, "סוּפים" מתכוונים בדרך כלל לבני דת האסלאם שמחפשים לחוות את דבקותם הדתית באופן ישיר ולפיכך, על שמירת הדת הנורמטיבית שלהם הם מוסיפים פרקטיקות נוספות הנובעות מהחיפוש, למשל: מדיטציות למיניהן (מה שלרוב נקרא זִכְּר או מֻרַאקַבַּה), טקסים שונים שמעוררים ריגושים נפעמים (למשל, הסַמַאע = האזנה לשירה ולמוסיקה דתית; עליה לקברי קדושים). מכאן שלדרך החיים של סוּפים יש פן אינדיבידואלי המשולב בפן הקולקטיבי של חיי הדת. עם זאת, בעת החדשה, ובעיקר במה שקוראים "העידן החדש", יש מי שרואים בעצמם סוּפים גם מבלי לקבל עליהם את דת האסלאם.

מבחינה הסטורית, התואר הזה נקשר בדמויות מן המאה התשיעית ואילך ובחבורות שהתקבצו סביב מורה רוחני (שֵיח') בעל השראה. המורה נתפס כ"ידיד האל" (וַלִי) ובתור שכזה מיוחסים לו כוחות החורגים מגדר הטבע. במאה התשיעית התפתחו שני מרכזים חשובים: המרכז הבגדאדי סביב דמותו של גֻ'נַיְד והמרכז הנישאפורי (צפ'-מז' איראן) סביב דמותו של אַבּוּ חַפְס אל-חַדַּאד. החל מסוף המאה העשירית הגוון הלוקאלי של המרכזים הסוּפיים מפנה את מקומו לפרישה יותר ויותר גלובאלית ובסופו של התהליך נהיית הסוּפיות לזרם מיסטי בעל הומוגניות מסויימת ברחבי העולם המוסלמי. בזרם זה יש מסורת אחדותית, פחות או יותר, אך גם הסתעפויות רבות ומגוונות. בכל עת ניסו הסוּפים לשמור על העיקרון של "ריבוי בתוך אחדותיות".

בהכללה גסה למען הדיון, בעוד אצל מיסטיקנים נוצרים קיים מתח מתמיד בין הרוח החופשי לדוגמה ולכללי הכנסייה, אצל המקובלים היהודיים הדרך המיסטית נבנית על גבי ההלכה. מהו היחס בין הסופים לשריעה?
כל סוּפי מוסלמי יעיד על עצמו שההקפדה על חוקי השַרִיעַה (החוק הדתי) קודמת לכל פעילות שהיא, וכי מי שבונה את דרך החיים שלו (טַרִיק, טַרִיקַה) שלא על-פי השַרִיעַה והסֻנַּה (דרך החיים של הנביא מוחמד ובני הדורות הראשונים לאסלאם), ולו גם בדבקות ובמסירות נפש, דרכו בנויה על תשתית רעועה. האסופות הסוּפיות הקלאסיות מתעדות אמירות רבות בכיוון זה. אף-על-פי-כן, הסוּפים בוחרים לחפש את גאולת הנפש שלהם במחוזות פנימיים-אישיים ובאופנים שמוסיפים למימד הפורמלי של החוק גם את המימדים האישיים והלא צפויים של תהפוכות הלב, שהם בהכרח אינדיבידואליים ואפילו יחידאיים. לפיכך הסוּפים מדגישים את גִ'הַאד אל-נַפְס -המאבקים הפנימיים בנפש (קרי: האגו) ומעדיפים אותה על הגִ'הַאד נגד אויבי האסלאם.

עניין זה הודגש הן בחיבורים הסוּפיים הקלאסיים והן בהרבה אתרים סוּפיים בהווה. מסירות הנפש ומצבים מיסטיים שנקראים פַנַאא' (כיליון) עלולים להטעות אם מחברים אותם באופן שרירותי ונטול הקשר ודקות הבנה לנכונות להקרבה עצמית של השהידים. טעות זו ניכרת, למשל, ברשימה בבלוג "ארץ האמורי" שפורסמה לאחרונה. המושג "כיליון" מתייחס למצב מיסטי שבו האגו (נַפְס) טובע, כביכול, בכוליות של האהוב האלוהי. מצב כזה ידוע גם אצל דתות אחרות, למשל הסמאדהי או הנירוונה בדתות הודו או האִיּוּן בחסידות. הוא אינו זהה לנכונות להתאבדות והקרבה עצמית שמוצאים בזרמים מיליטנטיים קיצוניים באסלאם.

נחזור לעניין החוק הדתי: אין ספק שמי שבוחר ללכת בדרך החיפוש המיסטי ימצא את עצמו במסלולי חיכוך או התנגשות עם חכמי הדת ועם נַשָּאי הכיוונים הדוגמאטיים באסלאם. המתח הזה – בין החיים הנורמטיביים לחיים הפנימיים – מלווה את המסורת הסוּפית לדורותיה, מאתגר אותה ומזין אותה. לא בכל התקופות הדברים התקבלו באופן דומה בקרב האסלאם האורתודוכסי ובעלי השררה: יש תקופות שבהן הסוּפים ומוריהם מצאו לעצמם מקום של כבוד והערצה בעולם המוסלמי בכלל (כמו, למשל, בתקופה האַיּוּבִּית ובתקופה העֻתְ'מַאנית) ויש תקופות שבהן הם היו נרדפים ומושמצים (כמו, למשל, במאה התשיעית בבגדאד ובימי שלטונו של אתא תורכ בתורכיה של ראשית המאה העשרים). גם בימינו הסוּפים הם במגננה ומתאמצים למצוא נתיבים פשרניים כדי להתקיים באווירה המבקשת לשחזר אסלאם שנחשב מקורי יותר (סַלַפִי) וסביל יותר להכרעות דתיות נורמטיביות.

מה מקומה של הסופיות באסלאם של ימינו, הן מבחינה מספרית והן מבחינה רעיונית (קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל)?
זוהי שאלה מורכבת ואנסה לענות עליה עניין עניין.

מספר הסוּפים בעולם: איני יודעת אם קיים מפקד גלובלי של הנוכחות המספרית של הסוּפים בעולם של ימינו. בכל מקרה, ברור שמליונים רבים מאד ברחבי העולם רואים בעצמם סוּפים. למעוניינים, לצורך אוריינטאציה, אני מצרפת כאן קישור למאמר שנושא את הכותרת "כמה סוּפים בעולם".

באשר ל"עמדה סוּפית" – עצם השאלה מעלה אפשרות שיש איזו מועצה כללית שקובעת ומכתיבה עמדות. בעולם המוסלמי בכללו אין מועצה סוּפית כזו. הסוּפים מאורגנים באחוות (טַרִיקוֹת) ובתתי-אחוות רבות ולכל טַרִיקַה יש כיוון משלה בהתאם למסורת המיוחדת לה ובהתאם למצב השורר במקומות שבהם היא נמצאת. המצב שונה במצרים שבה קיימת, לפחות באופן פורמלי, מועצה מעין זו, מועצת-על שהוקמה עוד בימי נאצר והיא בד"כ מיישרת קו עם השלטון. מה קורה/יקרה עכשיו (קיץ 2012)? איך ימַצבו את עצמם הארגונים הסוּפיים בין שתי המפלגות שחוצות את מצרים כמעט באמצע – קשה לנבא. בדצמבר 2011 נראה היה שהסוּפים אינם נותנים את תמיכתם ל"אחים המוסלמים". אבל המצב נזיל ונפיץ וקשה למדוד איך יתפתחו הדברים. גם כאן אוסיף קישור על הנושא למעוניינים.

שאלת גם על פרמטרים כלליים יותר: "קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל". ובכן, בדרך כלל הטַרִיקוֹת הסוּפיות מגלות פנים ליברליות ולא קנאיות. "הדרכים לאל רבות כמספר נשמות בני האדם" – זוהי אמירה עתיקה למדי ויוצאת דופן בנוף הדוגמאטי והלא-סובלני של ימי הביניים. היא מיוחסת לאל-חַלַּאג' בן המאה התשיעית (הוצא להורג בבגדאד ב 912). רבים מהמורים הסוּפים מדברים על "דת האהבה" המשוקעת בלבבות של בני האדם בכלל, ולא רק בלבות המוסלמים. אבל יש גם מקרים אחרים. שֵיח'ים של הטַרִיקַה הנַקְשִבַּנְדִית עמדו בראש תנועות מרי (למשל: נגד הצרפתים באלג'יר, נגד הרוסים בצ'צ'ניה). מאחר שהסוּפיות היא זרם דתי עתיר יובלים עם רבגוניות של דעות וכיוונים אי אפשר לעשות לגביו הכללות (וראו גם תשובתי לשאלה 2).

שיעים מול סונים: למרות שמרבית הסוּפים הם סונים, יש גם סוּפים שיעים. עד כמה שידוע לי, השלטון באיראן אינו חובב סוּפים ורבים מהם אף נרדפו במהלך עשרות השנים האחרונות. מוכרת לי טַרִיקַה סוּפית שיעית אחת, הנִעְמַתֻללַאהִיַּה, שאנשיה נרדפו אחרי פרוץ המהפכה ונאלצו לעזוב את איראן ולהעתיק את מרכזיהם למערב. אף-על-פי-כן, הסוּפיות הפרסית, בעיקר כפי שהיא משתקפת בשירה המיסטית של משוררים כעַטַּאר, רוּמִי, חַאפִז, אהובים ופופולריים כל-כך שקשה להעלות על הדעת שיוחרמו או יוקעו באופן נחרץ. בפגישה שהייתה לי לפני שנים אחדות עם סוּפי מאיראן, הוא סיפר לי על התכנסויות רבות משתתפים בטהראן ובערים אחרות לרגל טקסי הזִכְּר. לטענתו, הסוּפים באיראן כל-כך רבים עד שהשלטונות אינם יכולים, או אינם מעזים, למגר אותם.

"עמדה סופית" כלפי ישראל – שוב, גם כאן – אין "מדיניות" מרכזית אחידה. מה חושב כל אחד בליבו, ומה חושבים מורים סוּפיים בארץ, קשה לי להעריך. אני יודעת שרובם חיים במגננה מול התנועה האסלאמית, אך עם זאת נעשית בקרבם גם פעילות חינוכית לא מבוטלת בכיוון של פתיחות, דיאלוג ו"קבלת האחר". סוּפים מסויימים גם פעילים בכיוונים ניו-אייג'יים שבמסגרתם הם מקיימים מפגשים בין מוסלמים ויהודים (למשל: הטַרִיקַה האִבְּרַאהִימִיַּה = דרך אברהם) ופעילותם משתרעת גם לארצות המערב. בסך הכל, הסוּפיות הייתה ועודנה אלמנט מפשר ומקבץ יותר משהוא מפריד ודוחה. מה שאני מכירה מהסוּפיות בארץ רחוק מאד ממיליטנטיות והוא מתמודד באומץ עם הרחוב המוסלמי שנוטה יותר ויותר לכיוונים אורתודוכסיים.

קיומם של מסדרים סופים בישראל – הנוכחות הסוּפית בארץ בהחלט קיימת, גם אם היא מינורית ואינה מקובלת על הזרמים האסלאמיים המרכזיים (= main stream) שאליהם נוהה ציבור המאמינים. אחרי 1948 עברו הטַרִיקוֹת הסוּפִיות בארץ תהליכים של הצטמצמות והתקפלות, אך בשנים האחרונות ניכרת בהן התעוררות והתחדשות. למרות התנגדות מצד חברי "התנועה האסלאמית", פעילים בארץ ענפים שונים של הטַרִיקַה הקַאדִרִית: בנצרת פעיל מרכז סֿוּפִי קַאדִרִי בהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-סַּלַאם מַנַאסְרַה ובנו ע'סאן; בסח'נין פעיל השֵיח' הכריזמטי אַבּוּ פִלַסְטִין, וקיימים גם מרכזים בירושלים ובמקומות אחרים. בגליל ובאזור המשולש פעילה הטַרִיקַה היַשְרוּתִיַּה, שהיא סעיף של הטַרִיקַה השַאדִ'לִית (את שם האחרונה יש המבטאים שַאד'וּלִיַּה), ואשר מרכזיה העיקריים הם בעכו ובאֻם אל-פַחְם.

הרַחְמַאנִיַּה, שהיא ענף של הטַרִיקַה החַ'לְוַתִית (א-רַּחְמַאנִיַּה אל-חַ'לְוַתִיַּה), פעילה בעיקר באזור המשולש. תחת חסותה, ובהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-רַּאוּף אל-קַוַאסִמִי, הוקמה בבַּאקַה אל-רַֿרְבִּיַּה "מכללת אל-קַאסִמִי לחינוך," מכללה אסלאמית בעלת צביון דתי המעניקה תארים אקדמיים ומכשירה נשים וגברים בעיקר בתחומי החינוך וההוראה. הטַרִיקַה הנַקְשְבַּנְדִית הייתה פעילה בעיר העתיקה בירושלים בהנהגתו של השֵיח' המנוח עַבְּד אל-עַזִיז אל-בֻּחַ'ארִי, ובאזור שכם בהנהגתם של ממשיכי השֵיח' אל-בְּרוֹקִינִי. במסגרת ניסיונות של חוגים מיסטיים ביהדות ובאסלאם להתקרבות הדדית וליצירת מצבי מפגש, הוקמה בשנים האחרונות גם טַרִיקַה המשותפת למוסלמים וליהודים: היא קרויה "דרך אברהם," א-טַּרִיקַה אל-אִבְּרַאהִימִיַּה, ובמסגרתה נערכים מפגשים משותפים לשיחות, לימוד וטקסי זִכְּר. גם כאן אצרף קישור למעוניינים.

מה בנוגע לפרקטיקות סופיות? מהן הדרכים הרוחניות הסופיות, מבחינת אתיקה וטכניקות מדיטטיביות?
הסוּפיות מתווה דרך חיים שתכליתה שכלול העצמיות ופיתוחם של הכשרים הפנימיים החבויים בכל איש ואשה. הדרך הטראנספורמטיבית הזאת קשורה עם פיתוחה של אתיקה קפדנית ומעודנת שבה הזולת אינו רק אהוב עליך כעצמך, אלא הזולת נמצא אצלך בעדיפות על עצמך; לא רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא "ואהבת לרעך יותר מאת עצמך". ברור שאלו הם אידיאלים נשגבים שקשה מאד להשיג אותם. הסוּפים אומרים שלא ניתן להשיג זאת ללא הכוונה בידי מורה מהימן וללא קיום מתמיד של תרגולים ופרקטיקות.

מבין הפרקטיקות הרבות אזכיר קודם כל את הזִכְּר (הזכרת שמות האל הן בקול הן בדממה); בעקבות הזִכְּר, בעיקר זה שנהגֶה בדממה, מגיעים להתבוננות (מֻרַאקַבַּה) ערטילאית נטולת מושא, פרקטיקה שאפשר לקרוא לה במינוח המוכר בימינו מדיטאציה. בעקבות ההתבוננות מגיע לפעמים שלב שבו מופיעים גילויים נשגבים (מֻשַאהַדַה). כדאי להזכיר גם את פרקטיקת ההתבודדות (חַ'לְוַה) שרבים מהסוּפים מקיימים מעת לעת; לפעמים גם תקופות של פרישה מוחלטת, אם כי זמנית, משגרת היומיום והמשפחה; מפגשי הִוועדוּת עם השֵיח' וחבורת התלמידים, מפגשים שבהם, בנוסף לשיח אינטימי על מצוקות אישיות וקהילתיות, גם קוראים טקסטים מכוננים; מעת לעת מטילים הסוּפים על עצמם תרגולים מיוחדים כגון צום, תפילות לילה, היטהרויות. באנתולוגיה שערכתי ותרגמתי יש פרק המיוחד לפרקטיקות ולאתיקטות הסוּפיות (אַאדַאבּ) ואפשר לקרוא שם עוד על נושא זה. (ראו: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, חטיבה רביעית, עמ' 293 – 394 וכן פרקים ב' וג' בחטיבה השנייה, עמ' 119- 148).

כפי שהיא שואלת תמות וטכניקות מדתות המזרח, הרוחניות העכשווית משתמשת ב"משאבים" הסופיים כדי להעשיר את עולמה, ומציעה מעין "נאו-סופיזם" להמונים (לא מזמן אף התקיים "הפסטיבל הסופי הראשון" בישראל). מה דעתך על התופעה?
הרוחניות העכשווית בארץ אכן מודעת לסוּפיוּת ומשתמשת במשאבים סוּפיים – בעיקר באמצעות השירה היפה של רוּמי ומשוררים אחרים שתורגמו לעברית (לא תמיד מלשונות המקור שלהם). בכך מתואמת הרוחניות העכשווית בארץ למה שקורה במערב. את הביטוי "נאו-סוּפיזם להמונים" איני מכירה בהקשר זה – ייתכן שאתה טבעת אותו. כשלעצמי, אני צופה בתופעה הניו-אייג'ית ברגשות מעורבים: מצד אחד אני רגישה מאד לרדידות שמלווה את התופעה הזו ומצד אחר אני חושבת שזה יותר טוב מאפס ידיעה ואפס התייחסות.

אבל מעבר לאמביוולנטיות הכללית שלי, חבל לי שבהתלהבות לאמץ כל דבר שנשמע טוב ועושה טוב במישור רוחני-כביכול, מאבדים את הרגישות לצליל המיוחד והמלא יותר של הסוּפיות האותנטית (עד כמה שאני יכולה להעיד עליה). ריגושים ומצבים אקסטטיים הם רק פן אחד של המיסטיקה הסוּפית, פן חיצוני במידה מרובה. הסוּפיות כפי שאני מכירה אותה מדגישה דווקא את ההפנמה של המצבים המיסטיים, לפעמים הפנמה עד כדי הסתרה. גילויים אקסטרוברטיים של היסחפות אמוציונאלית נתפסים בסך הכל כחולשה, אמנם חולשה אנושית מובנת, אבל לא כזו שמעידה על נכונות להשקיע בהתמדה בטראנספורמציה פנימית אמיתית.

מה בנוגע ליחסי האקדמיה והסופיות? כשהייתי תלמידך באוניברסיטה העברית אני זוכר שדיברת על הקושי שבמחקר ביקורתי של האסלאם, משום שם הגנאי "אוריינטליזם" שמוצמד לכל ביקורת שהיא. תוכלי להרחיב על כך? מה דעתך על אפשרותה של הוראה אקדמית של הסופיות?
השאלה הזו נוגעת לא רק ליחסי אקדמיה וסוּפיות כתחום מחקרי אלא לכל מה שמכונה, כפי שאתה אומר, "אוריינטאליזם". זהו נושא רחב מאד ואיני רואה לנכון להיכנס כאן ועכשיו לעובי הקורה של סוגיה זו. אולי בהזדמנות אחרת. אבל הבעייה עם חקר הסוּפיות קובעת ברכה לעצמה: חקר המיסטיקה המוסלמית רחוק מלהיות מפותח בדומה למה שקורה בחקר המיסטיקה היהודית, למשל, או ההגות המיסטית בדתות הודו. אומנם בעשורים האחרונים יש התעניינות גוברת באספקטים שונים של המיסטיקה המוסלמית, אך זהו תחום שעדיין מצפה לפיתוח. באשר להוראה האקדמית של סוּפיות – אפשר גם אפשר. מנסיוני, הטקסטים שלימדתי במשך השנים תמיד מצאו כמה זוגות אוזניים קשובות שהתייחסו לעומקם של הדברים גם מעבר למסגרות ההיסטוריות והפילולוגיות. עם זאת, איני נמנית עם מי שמבקשים להצמיד ללימוד האקדימי תרגוּלים והתנסויות פרקטיים. כל דבר במקום ובזמן המתאימים לו.

מכיוון שאת כבר פרופסור אמריטוס, אולי מותר לשאול: מהו העניין האישי שלך בסופיות? האם את מתרגלת משהו מהדרך הרוחנית הסופית?
היותי "פרופסורה אמריטה" אינה מעלה ואינה מורידה. או יותר נכון: היא מעלה רק מבחינה זו שזוהי עת אסיף, עת התבוננות ממרחק הזמן על התהליך האישי הארוך שלי בהקשר לסוּפיות. מראשית מפגשיי עם הסוּפיות כסטודנטית צעירה המחפשת את דרכה היא עניינה אותי לא רק כאובייקט מחקרי ותו-לא, אלא גם מנקודת המבט של האפשרויות הקוגניטיביות והטראנספורמטיביות הכלולות בשיטותיה. החל באל-חַכִּים אל-תִרְמִדִ'י בן המאה התשיעית (נושא הדוקטורט שלי), דרך אִבְּן אל-עַרַבִּי האנדלוסי בן המאות השתים-עשרה–שלוש עשרה ועד למורים הנַקְשִבַּנְדִיים ממרכז אסיה מהמאה הארבע-עשרה ואילך, נפרשה לפני בסוּפיות פנורמה רחבה של אופני ההתכוונות הפנימיים והפוטנציאל הטמון בהם.

בספרות הסוּפית מצאתי מארג עשיר, ססגוני, מאתגר ולעתים קרובות רדיקלי של עדויות להעשרה פנימית ולהתרחבות האופקים האישיים. לקחתי את הסוּפיות ברצינות. לספרי באנגלית, The Taste of Hidden Things (= "טעמם של דברים נסתרים"), יש כותרת משנה: Images on the Sufi Path (= "דימויים בנתיב הסוּפי"). בקריאה חפוזה קל להחליף on (ב) ב of (על, אודות) אך מבחינתי התכוונתי בהחלט ל- on. הספר נכתב אמנם לפני שנים, אבל אני עומדת מאחוריו גם היום. הוא אינו "יומן מיסטי", אבל משוקעים בו עניינים הנגזרים מהתנסויותי האישיות.

בהקשר זה אפנה ואקשר גם לעמוד הפייסבוק שלי שרה סבירי: הסוּפים שבו אני מנסה לשלב את האישי עם הכללי, וכן לבלוג שאני כותבת.

לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.