המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

—

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

באופן מוזר המיסטיקה המוסלמית זוכה למקום קטן יותר בשדה הרוחניות העכשווית היהודית מזו הבודהיסטית וההינדואיסטית. אפשר כמובן למצוא לזה סיבות, אבל אפשר גם לעמוד לרגע מול מצב שעל פניו הוא מוזר: דווקא מהאיסלאם, דת שקרובה מאוד ליהדות הן פיזית והן תיאולוגית, דת שבעבר יהודים רבים הושפעו ממנה בצורה לא מבוטלת (אברהם אבולעפיה, אברהם בן הרמב"ם, רבנו בחיי וכו'), נמנעים כיום מלשאול יסודות מיסטיים לשימוש עכשווי, ובמקום זה מעדיפים להרחיק עד להודו וסין. כאמור, יש לכך סיבות רבות וטובות, אבל אני לא יכול באופן אישי שלא להתבייש שאני מכיר את ההינדואיזם טוב יותר מאשר את האיסלאם הסופי.

קצת כדי לתקן נקודה כאובה זו, ביקשתי מפרופ' שרה סבירי להתראיין לבלוג. פרופ' סבירי בדיוק פרשה לגמלאות, כשאחריה קריירה מפוארת של חקירה ולימוד של האיסלאם הסופי. אני עצמי זכיתי ללמוד מפיה במסגרת התואר השני שלי במדע הדתות באונ' העברית – היה תענוג. בין מאמריה וספריה ניתן למצוא את הספר The Taste of Hidden Things, ולפני שנים בודדות התפרסם הכרך המרשים הסופים: אנתולוגיה. בימים אלה היא פתחה דף פייסבוק על הסופיות, וכמו כן מנהלת בלוג בנושא, ובשניהם היא דנה בבקיאות ובעדינות המתבקשת ברזי הסופיות. ניגש, אם כן, הישר לעניין.

ראשית, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "הסופים"? תוכלי לתאר בקצרה את התופעה מבחינה היסטורית ורעיונית?
כשאומרים, או כותבים, "סוּפים" מתכוונים בדרך כלל לבני דת האסלאם שמחפשים לחוות את דבקותם הדתית באופן ישיר ולפיכך, על שמירת הדת הנורמטיבית שלהם הם מוסיפים פרקטיקות נוספות הנובעות מהחיפוש, למשל: מדיטציות למיניהן (מה שלרוב נקרא זִכְּר או מֻרַאקַבַּה), טקסים שונים שמעוררים ריגושים נפעמים (למשל, הסַמַאע = האזנה לשירה ולמוסיקה דתית; עליה לקברי קדושים). מכאן שלדרך החיים של סוּפים יש פן אינדיבידואלי המשולב בפן הקולקטיבי של חיי הדת. עם זאת, בעת החדשה, ובעיקר במה שקוראים "העידן החדש", יש מי שרואים בעצמם סוּפים גם מבלי לקבל עליהם את דת האסלאם.

מבחינה הסטורית, התואר הזה נקשר בדמויות מן המאה התשיעית ואילך ובחבורות שהתקבצו סביב מורה רוחני (שֵיח') בעל השראה. המורה נתפס כ"ידיד האל" (וַלִי) ובתור שכזה מיוחסים לו כוחות החורגים מגדר הטבע. במאה התשיעית התפתחו שני מרכזים חשובים: המרכז הבגדאדי סביב דמותו של גֻ'נַיְד והמרכז הנישאפורי (צפ'-מז' איראן) סביב דמותו של אַבּוּ חַפְס אל-חַדַּאד. החל מסוף המאה העשירית הגוון הלוקאלי של המרכזים הסוּפיים מפנה את מקומו לפרישה יותר ויותר גלובאלית ובסופו של התהליך נהיית הסוּפיות לזרם מיסטי בעל הומוגניות מסויימת ברחבי העולם המוסלמי. בזרם זה יש מסורת אחדותית, פחות או יותר, אך גם הסתעפויות רבות ומגוונות. בכל עת ניסו הסוּפים לשמור על העיקרון של "ריבוי בתוך אחדותיות".

בהכללה גסה למען הדיון, בעוד אצל מיסטיקנים נוצרים קיים מתח מתמיד בין הרוח החופשי לדוגמה ולכללי הכנסייה, אצל המקובלים היהודיים הדרך המיסטית נבנית על גבי ההלכה. מהו היחס בין הסופים לשריעה?
כל סוּפי מוסלמי יעיד על עצמו שההקפדה על חוקי השַרִיעַה (החוק הדתי) קודמת לכל פעילות שהיא, וכי מי שבונה את דרך החיים שלו (טַרִיק, טַרִיקַה) שלא על-פי השַרִיעַה והסֻנַּה (דרך החיים של הנביא מוחמד ובני הדורות הראשונים לאסלאם), ולו גם בדבקות ובמסירות נפש, דרכו בנויה על תשתית רעועה. האסופות הסוּפיות הקלאסיות מתעדות אמירות רבות בכיוון זה. אף-על-פי-כן, הסוּפים בוחרים לחפש את גאולת הנפש שלהם במחוזות פנימיים-אישיים ובאופנים שמוסיפים למימד הפורמלי של החוק גם את המימדים האישיים והלא צפויים של תהפוכות הלב, שהם בהכרח אינדיבידואליים ואפילו יחידאיים. לפיכך הסוּפים מדגישים את גִ'הַאד אל-נַפְס -המאבקים הפנימיים בנפש (קרי: האגו) ומעדיפים אותה על הגִ'הַאד נגד אויבי האסלאם.

עניין זה הודגש הן בחיבורים הסוּפיים הקלאסיים והן בהרבה אתרים סוּפיים בהווה. מסירות הנפש ומצבים מיסטיים שנקראים פַנַאא' (כיליון) עלולים להטעות אם מחברים אותם באופן שרירותי ונטול הקשר ודקות הבנה לנכונות להקרבה עצמית של השהידים. טעות זו ניכרת, למשל, ברשימה בבלוג "ארץ האמורי" שפורסמה לאחרונה. המושג "כיליון" מתייחס למצב מיסטי שבו האגו (נַפְס) טובע, כביכול, בכוליות של האהוב האלוהי. מצב כזה ידוע גם אצל דתות אחרות, למשל הסמאדהי או הנירוונה בדתות הודו או האִיּוּן בחסידות. הוא אינו זהה לנכונות להתאבדות והקרבה עצמית שמוצאים בזרמים מיליטנטיים קיצוניים באסלאם.

נחזור לעניין החוק הדתי: אין ספק שמי שבוחר ללכת בדרך החיפוש המיסטי ימצא את עצמו במסלולי חיכוך או התנגשות עם חכמי הדת ועם נַשָּאי הכיוונים הדוגמאטיים באסלאם. המתח הזה – בין החיים הנורמטיביים לחיים הפנימיים – מלווה את המסורת הסוּפית לדורותיה, מאתגר אותה ומזין אותה. לא בכל התקופות הדברים התקבלו באופן דומה בקרב האסלאם האורתודוכסי ובעלי השררה: יש תקופות שבהן הסוּפים ומוריהם מצאו לעצמם מקום של כבוד והערצה בעולם המוסלמי בכלל (כמו, למשל, בתקופה האַיּוּבִּית ובתקופה העֻתְ'מַאנית) ויש תקופות שבהן הם היו נרדפים ומושמצים (כמו, למשל, במאה התשיעית בבגדאד ובימי שלטונו של אתא תורכ בתורכיה של ראשית המאה העשרים). גם בימינו הסוּפים הם במגננה ומתאמצים למצוא נתיבים פשרניים כדי להתקיים באווירה המבקשת לשחזר אסלאם שנחשב מקורי יותר (סַלַפִי) וסביל יותר להכרעות דתיות נורמטיביות.

מה מקומה של הסופיות באסלאם של ימינו, הן מבחינה מספרית והן מבחינה רעיונית (קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל)?
זוהי שאלה מורכבת ואנסה לענות עליה עניין עניין.

מספר הסוּפים בעולם: איני יודעת אם קיים מפקד גלובלי של הנוכחות המספרית של הסוּפים בעולם של ימינו. בכל מקרה, ברור שמליונים רבים מאד ברחבי העולם רואים בעצמם סוּפים. למעוניינים, לצורך אוריינטאציה, אני מצרפת כאן קישור למאמר שנושא את הכותרת "כמה סוּפים בעולם".

באשר ל"עמדה סוּפית" – עצם השאלה מעלה אפשרות שיש איזו מועצה כללית שקובעת ומכתיבה עמדות. בעולם המוסלמי בכללו אין מועצה סוּפית כזו. הסוּפים מאורגנים באחוות (טַרִיקוֹת) ובתתי-אחוות רבות ולכל טַרִיקַה יש כיוון משלה בהתאם למסורת המיוחדת לה ובהתאם למצב השורר במקומות שבהם היא נמצאת. המצב שונה במצרים שבה קיימת, לפחות באופן פורמלי, מועצה מעין זו, מועצת-על שהוקמה עוד בימי נאצר והיא בד"כ מיישרת קו עם השלטון. מה קורה/יקרה עכשיו (קיץ 2012)? איך ימַצבו את עצמם הארגונים הסוּפיים בין שתי המפלגות שחוצות את מצרים כמעט באמצע – קשה לנבא. בדצמבר 2011 נראה היה שהסוּפים אינם נותנים את תמיכתם ל"אחים המוסלמים". אבל המצב נזיל ונפיץ וקשה למדוד איך יתפתחו הדברים. גם כאן אוסיף קישור על הנושא למעוניינים.

שאלת גם על פרמטרים כלליים יותר: "קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל". ובכן, בדרך כלל הטַרִיקוֹת הסוּפיות מגלות פנים ליברליות ולא קנאיות. "הדרכים לאל רבות כמספר נשמות בני האדם" – זוהי אמירה עתיקה למדי ויוצאת דופן בנוף הדוגמאטי והלא-סובלני של ימי הביניים. היא מיוחסת לאל-חַלַּאג' בן המאה התשיעית (הוצא להורג בבגדאד ב 912). רבים מהמורים הסוּפים מדברים על "דת האהבה" המשוקעת בלבבות של בני האדם בכלל, ולא רק בלבות המוסלמים. אבל יש גם מקרים אחרים. שֵיח'ים של הטַרִיקַה הנַקְשִבַּנְדִית עמדו בראש תנועות מרי (למשל: נגד הצרפתים באלג'יר, נגד הרוסים בצ'צ'ניה). מאחר שהסוּפיות היא זרם דתי עתיר יובלים עם רבגוניות של דעות וכיוונים אי אפשר לעשות לגביו הכללות (וראו גם תשובתי לשאלה 2).

שיעים מול סונים: למרות שמרבית הסוּפים הם סונים, יש גם סוּפים שיעים. עד כמה שידוע לי, השלטון באיראן אינו חובב סוּפים ורבים מהם אף נרדפו במהלך עשרות השנים האחרונות. מוכרת לי טַרִיקַה סוּפית שיעית אחת, הנִעְמַתֻללַאהִיַּה, שאנשיה נרדפו אחרי פרוץ המהפכה ונאלצו לעזוב את איראן ולהעתיק את מרכזיהם למערב. אף-על-פי-כן, הסוּפיות הפרסית, בעיקר כפי שהיא משתקפת בשירה המיסטית של משוררים כעַטַּאר, רוּמִי, חַאפִז, אהובים ופופולריים כל-כך שקשה להעלות על הדעת שיוחרמו או יוקעו באופן נחרץ. בפגישה שהייתה לי לפני שנים אחדות עם סוּפי מאיראן, הוא סיפר לי על התכנסויות רבות משתתפים בטהראן ובערים אחרות לרגל טקסי הזִכְּר. לטענתו, הסוּפים באיראן כל-כך רבים עד שהשלטונות אינם יכולים, או אינם מעזים, למגר אותם.

"עמדה סופית" כלפי ישראל – שוב, גם כאן – אין "מדיניות" מרכזית אחידה. מה חושב כל אחד בליבו, ומה חושבים מורים סוּפיים בארץ, קשה לי להעריך. אני יודעת שרובם חיים במגננה מול התנועה האסלאמית, אך עם זאת נעשית בקרבם גם פעילות חינוכית לא מבוטלת בכיוון של פתיחות, דיאלוג ו"קבלת האחר". סוּפים מסויימים גם פעילים בכיוונים ניו-אייג'יים שבמסגרתם הם מקיימים מפגשים בין מוסלמים ויהודים (למשל: הטַרִיקַה האִבְּרַאהִימִיַּה = דרך אברהם) ופעילותם משתרעת גם לארצות המערב. בסך הכל, הסוּפיות הייתה ועודנה אלמנט מפשר ומקבץ יותר משהוא מפריד ודוחה. מה שאני מכירה מהסוּפיות בארץ רחוק מאד ממיליטנטיות והוא מתמודד באומץ עם הרחוב המוסלמי שנוטה יותר ויותר לכיוונים אורתודוכסיים.

קיומם של מסדרים סופים בישראל – הנוכחות הסוּפית בארץ בהחלט קיימת, גם אם היא מינורית ואינה מקובלת על הזרמים האסלאמיים המרכזיים (= main stream) שאליהם נוהה ציבור המאמינים. אחרי 1948 עברו הטַרִיקוֹת הסוּפִיות בארץ תהליכים של הצטמצמות והתקפלות, אך בשנים האחרונות ניכרת בהן התעוררות והתחדשות. למרות התנגדות מצד חברי "התנועה האסלאמית", פעילים בארץ ענפים שונים של הטַרִיקַה הקַאדִרִית: בנצרת פעיל מרכז סֿוּפִי קַאדִרִי בהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-סַּלַאם מַנַאסְרַה ובנו ע'סאן; בסח'נין פעיל השֵיח' הכריזמטי אַבּוּ פִלַסְטִין, וקיימים גם מרכזים בירושלים ובמקומות אחרים. בגליל ובאזור המשולש פעילה הטַרִיקַה היַשְרוּתִיַּה, שהיא סעיף של הטַרִיקַה השַאדִ'לִית (את שם האחרונה יש המבטאים שַאד'וּלִיַּה), ואשר מרכזיה העיקריים הם בעכו ובאֻם אל-פַחְם.

הרַחְמַאנִיַּה, שהיא ענף של הטַרִיקַה החַ'לְוַתִית (א-רַּחְמַאנִיַּה אל-חַ'לְוַתִיַּה), פעילה בעיקר באזור המשולש. תחת חסותה, ובהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-רַּאוּף אל-קַוַאסִמִי, הוקמה בבַּאקַה אל-רַֿרְבִּיַּה "מכללת אל-קַאסִמִי לחינוך," מכללה אסלאמית בעלת צביון דתי המעניקה תארים אקדמיים ומכשירה נשים וגברים בעיקר בתחומי החינוך וההוראה. הטַרִיקַה הנַקְשְבַּנְדִית הייתה פעילה בעיר העתיקה בירושלים בהנהגתו של השֵיח' המנוח עַבְּד אל-עַזִיז אל-בֻּחַ'ארִי, ובאזור שכם בהנהגתם של ממשיכי השֵיח' אל-בְּרוֹקִינִי. במסגרת ניסיונות של חוגים מיסטיים ביהדות ובאסלאם להתקרבות הדדית וליצירת מצבי מפגש, הוקמה בשנים האחרונות גם טַרִיקַה המשותפת למוסלמים וליהודים: היא קרויה "דרך אברהם," א-טַּרִיקַה אל-אִבְּרַאהִימִיַּה, ובמסגרתה נערכים מפגשים משותפים לשיחות, לימוד וטקסי זִכְּר. גם כאן אצרף קישור למעוניינים.

מה בנוגע לפרקטיקות סופיות? מהן הדרכים הרוחניות הסופיות, מבחינת אתיקה וטכניקות מדיטטיביות?
הסוּפיות מתווה דרך חיים שתכליתה שכלול העצמיות ופיתוחם של הכשרים הפנימיים החבויים בכל איש ואשה. הדרך הטראנספורמטיבית הזאת קשורה עם פיתוחה של אתיקה קפדנית ומעודנת שבה הזולת אינו רק אהוב עליך כעצמך, אלא הזולת נמצא אצלך בעדיפות על עצמך; לא רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא "ואהבת לרעך יותר מאת עצמך". ברור שאלו הם אידיאלים נשגבים שקשה מאד להשיג אותם. הסוּפים אומרים שלא ניתן להשיג זאת ללא הכוונה בידי מורה מהימן וללא קיום מתמיד של תרגולים ופרקטיקות.

מבין הפרקטיקות הרבות אזכיר קודם כל את הזִכְּר (הזכרת שמות האל הן בקול הן בדממה); בעקבות הזִכְּר, בעיקר זה שנהגֶה בדממה, מגיעים להתבוננות (מֻרַאקַבַּה) ערטילאית נטולת מושא, פרקטיקה שאפשר לקרוא לה במינוח המוכר בימינו מדיטאציה. בעקבות ההתבוננות מגיע לפעמים שלב שבו מופיעים גילויים נשגבים (מֻשַאהַדַה). כדאי להזכיר גם את פרקטיקת ההתבודדות (חַ'לְוַה) שרבים מהסוּפים מקיימים מעת לעת; לפעמים גם תקופות של פרישה מוחלטת, אם כי זמנית, משגרת היומיום והמשפחה; מפגשי הִוועדוּת עם השֵיח' וחבורת התלמידים, מפגשים שבהם, בנוסף לשיח אינטימי על מצוקות אישיות וקהילתיות, גם קוראים טקסטים מכוננים; מעת לעת מטילים הסוּפים על עצמם תרגולים מיוחדים כגון צום, תפילות לילה, היטהרויות. באנתולוגיה שערכתי ותרגמתי יש פרק המיוחד לפרקטיקות ולאתיקטות הסוּפיות (אַאדַאבּ) ואפשר לקרוא שם עוד על נושא זה. (ראו: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, חטיבה רביעית, עמ' 293 – 394 וכן פרקים ב' וג' בחטיבה השנייה, עמ' 119- 148).

כפי שהיא שואלת תמות וטכניקות מדתות המזרח, הרוחניות העכשווית משתמשת ב"משאבים" הסופיים כדי להעשיר את עולמה, ומציעה מעין "נאו-סופיזם" להמונים (לא מזמן אף התקיים "הפסטיבל הסופי הראשון" בישראל). מה דעתך על התופעה?
הרוחניות העכשווית בארץ אכן מודעת לסוּפיוּת ומשתמשת במשאבים סוּפיים – בעיקר באמצעות השירה היפה של רוּמי ומשוררים אחרים שתורגמו לעברית (לא תמיד מלשונות המקור שלהם). בכך מתואמת הרוחניות העכשווית בארץ למה שקורה במערב. את הביטוי "נאו-סוּפיזם להמונים" איני מכירה בהקשר זה – ייתכן שאתה טבעת אותו. כשלעצמי, אני צופה בתופעה הניו-אייג'ית ברגשות מעורבים: מצד אחד אני רגישה מאד לרדידות שמלווה את התופעה הזו ומצד אחר אני חושבת שזה יותר טוב מאפס ידיעה ואפס התייחסות.

אבל מעבר לאמביוולנטיות הכללית שלי, חבל לי שבהתלהבות לאמץ כל דבר שנשמע טוב ועושה טוב במישור רוחני-כביכול, מאבדים את הרגישות לצליל המיוחד והמלא יותר של הסוּפיות האותנטית (עד כמה שאני יכולה להעיד עליה). ריגושים ומצבים אקסטטיים הם רק פן אחד של המיסטיקה הסוּפית, פן חיצוני במידה מרובה. הסוּפיות כפי שאני מכירה אותה מדגישה דווקא את ההפנמה של המצבים המיסטיים, לפעמים הפנמה עד כדי הסתרה. גילויים אקסטרוברטיים של היסחפות אמוציונאלית נתפסים בסך הכל כחולשה, אמנם חולשה אנושית מובנת, אבל לא כזו שמעידה על נכונות להשקיע בהתמדה בטראנספורמציה פנימית אמיתית.

מה בנוגע ליחסי האקדמיה והסופיות? כשהייתי תלמידך באוניברסיטה העברית אני זוכר שדיברת על הקושי שבמחקר ביקורתי של האסלאם, משום שם הגנאי "אוריינטליזם" שמוצמד לכל ביקורת שהיא. תוכלי להרחיב על כך? מה דעתך על אפשרותה של הוראה אקדמית של הסופיות?
השאלה הזו נוגעת לא רק ליחסי אקדמיה וסוּפיות כתחום מחקרי אלא לכל מה שמכונה, כפי שאתה אומר, "אוריינטאליזם". זהו נושא רחב מאד ואיני רואה לנכון להיכנס כאן ועכשיו לעובי הקורה של סוגיה זו. אולי בהזדמנות אחרת. אבל הבעייה עם חקר הסוּפיות קובעת ברכה לעצמה: חקר המיסטיקה המוסלמית רחוק מלהיות מפותח בדומה למה שקורה בחקר המיסטיקה היהודית, למשל, או ההגות המיסטית בדתות הודו. אומנם בעשורים האחרונים יש התעניינות גוברת באספקטים שונים של המיסטיקה המוסלמית, אך זהו תחום שעדיין מצפה לפיתוח. באשר להוראה האקדמית של סוּפיות – אפשר גם אפשר. מנסיוני, הטקסטים שלימדתי במשך השנים תמיד מצאו כמה זוגות אוזניים קשובות שהתייחסו לעומקם של הדברים גם מעבר למסגרות ההיסטוריות והפילולוגיות. עם זאת, איני נמנית עם מי שמבקשים להצמיד ללימוד האקדימי תרגוּלים והתנסויות פרקטיים. כל דבר במקום ובזמן המתאימים לו.

מכיוון שאת כבר פרופסור אמריטוס, אולי מותר לשאול: מהו העניין האישי שלך בסופיות? האם את מתרגלת משהו מהדרך הרוחנית הסופית?
היותי "פרופסורה אמריטה" אינה מעלה ואינה מורידה. או יותר נכון: היא מעלה רק מבחינה זו שזוהי עת אסיף, עת התבוננות ממרחק הזמן על התהליך האישי הארוך שלי בהקשר לסוּפיות. מראשית מפגשיי עם הסוּפיות כסטודנטית צעירה המחפשת את דרכה היא עניינה אותי לא רק כאובייקט מחקרי ותו-לא, אלא גם מנקודת המבט של האפשרויות הקוגניטיביות והטראנספורמטיביות הכלולות בשיטותיה. החל באל-חַכִּים אל-תִרְמִדִ'י בן המאה התשיעית (נושא הדוקטורט שלי), דרך אִבְּן אל-עַרַבִּי האנדלוסי בן המאות השתים-עשרה–שלוש עשרה ועד למורים הנַקְשִבַּנְדִיים ממרכז אסיה מהמאה הארבע-עשרה ואילך, נפרשה לפני בסוּפיות פנורמה רחבה של אופני ההתכוונות הפנימיים והפוטנציאל הטמון בהם.

בספרות הסוּפית מצאתי מארג עשיר, ססגוני, מאתגר ולעתים קרובות רדיקלי של עדויות להעשרה פנימית ולהתרחבות האופקים האישיים. לקחתי את הסוּפיות ברצינות. לספרי באנגלית, The Taste of Hidden Things (= "טעמם של דברים נסתרים"), יש כותרת משנה: Images on the Sufi Path (= "דימויים בנתיב הסוּפי"). בקריאה חפוזה קל להחליף on (ב) ב of (על, אודות) אך מבחינתי התכוונתי בהחלט ל- on. הספר נכתב אמנם לפני שנים, אבל אני עומדת מאחוריו גם היום. הוא אינו "יומן מיסטי", אבל משוקעים בו עניינים הנגזרים מהתנסויותי האישיות.

בהקשר זה אפנה ואקשר גם לעמוד הפייסבוק שלי שרה סבירי: הסוּפים שבו אני מנסה לשלב את האישי עם הכללי, וכן לבלוג שאני כותבת.

disclaimer: אני לא מזרחן, לא מומחה לאיסלאם, לא מומחה לאיראן, ולא מומחה לשיעה. את העובדות כאן אני לוקח מדיווחים ממקורות שונים, הלחמתן יחד וניתוחן הוא שלי. לכן אנא קראו את כל דלהלן cum grano salis.

משהו מעניין מאוד קורה באיראן. משהו שעל פי השמועות מערב כשפים ו"תקשורים", משיחיות פנאטית וכהני-דת זועפים. משהו שלראשונה מזה שנים קרע בין נשיא המדינה, אחמדינג'אד, לבין המנהיג העליון, האייתוללה ח'אמנאי. מה שסיפרו לנו בחדשות הוא שאחמדינג'אד שוקל להתפטר אחרי שח'אמנאי לא הסכים שהוא יפטר את שר המודיעין בממשלתו. ח'אמנאי לכאורה מערער על שיקול דעתו של אחמדינג'אד, והאחרון צריך להחליט אם להמשיך בתפקידו. אבל הסיפור הרבה יותר גדול מזה.

הכל התחיל – איך לא – עם פרוץ 'האביב הערבי'. נפילתו של מובארק ב-11 לפברואר עוררה את אמונותיו המשיחיות של אחמדינג'אד. כאשר ההמון המצרי חגג בכיכר תחריר, הוא הכריז בפני ההמון שנאסף בכיכר אזדי בטהרן כי "זו מהפכה גלובלית, המונהגת על ידי האימאם של העידן". 'האימאם של העידן' הוא המהדי, האימאם הנעלם שעל פי המסורת השיעית אמור לחזור ולהושיע את העולם, כלומר המשיח השיעי.

עד כאן הכל יופי, לא? אז זהו, שלא. על פי גארי ג'ונסון, מומחה כלשהו, מסתבר שההכרזה הזאת של אחמדינג'אד היתה כפעמון אזעקה באוזניהם של כהני הדת השיעים. אלה יודעים שהדבר בעצם אומר שהמועצה העליונה ששולטת באיראן, מאבדת מתוקפה, שהרי על פי האמונה השיעית היא רק תחליף זמני לשלטונו המושלם של האימאם הנעלם שאמור לחזור – כשהוא חוזר, היא מתפזרת.

כמובן, כפי שרוב היהודים לא מאמינים שהמשיח אי פעם יגיע כך רוב השיעים לא מאמינים שהמהדי יגיע, וזה כולל רבים המגדירים עצמם דתיים, שם כמו כאן. אולם כפי שכתבתי לפני כשנתיים,

כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו של אחמדינג'אד יודע שמדובר באדם בעל תודעה משיחית קיצונית. אחמדינג'אד הוא שיעי "תריסרי", כלומר אחד המאמין בבואו הקרוב של המהדי, האימאם ה-12, "הנעלם", שעל פי האמונה השיעית התגלותו תביא איתה את קץ ההיסטוריה. כבר כאשר נכנס לתפקידו ב- 2005 הצהיר שהוא יעשה הכל כדי "לזרז את הופעתו" של המהדי, ב- 2008 הצהיר שהמהדי מנחה אותו בפעולותיו כנשיא, ובמרץ השנה [2009] הכריז שכדי שבואו של המהדי יזורז יש לעמוד לצד הפלסטינים ונגד ישראל.

קבוצה לא קטנה של חכמי דת שיעים מחו כבר ב-2008 על השימוש של אחמדינג'אד בשפה משיחית לקידום עניינים פוליטיים (וראו כאן הסתייגויות מפורטות של חכמי דת בעניין), אולם עד כה היה נראה שח'אמנאי שותף לאותן אמונות משיחיות. כעת נראה שהוא אולי מוכן להצהיר שהמשיח יבוא בעתיד – אבל ממש לא מוכן למצב שבו מישהו חושב שהוא מגיע כבר עכשיו. זאת, שוב, מפני שבואו של המהדי מייתר את הנהגת כהני הדת.

הסית' תמיד עובדים בזוגות

פשוט? עוד לא שמעתם כלום. כי כל זה קשור לאדם שמאוד מקורב לאחמדינג'אד, אחד אספנדיאר רחים משאי. משאי זה שייך לאותה כת משיחית קטנה אליה כנראה שייך גם אחמדינג'אד, ה- Hojatieh, שהוקמה ב-1953 ושמה לה למטרה להחיש את בואו של המהדי. הכת הזאת נרדפה כבר על ידי חומני, שחשב שאי אפשר להחיש את בוא המשיח. משאי אם כן שותף מלא לתשוקותיו המשיחיות הבוערות של אחמדינג'אד. לעיתים, למשל כאן במגזין Forbes, מספרים לנו שהוא מתון, וזאת מפני שהוא אמר פעם שלאיראן אין סכסוך עם העם בישראל, אלא רק עם ממשלתה, וכן מפני שנאמר עליו שהוא רוצה לראות "איסלאם ללא כהני דת". אולם אם אכן הוא מונע על ידי חזון משיחי אימננטי, אתם מבינים שתחת הצהרותיו המתקדמות למראה מסתתרת מטרה אחרת לחלוטין: לא בשיראל ולא באיראן הוא מעוניין בשום שלטון דמוקרטי, אלא אך ורק בשלטון המהדי – ללא מתווכים.

הקשר בין אחמדינג'אד למשאי קרוב מאוד, מפני שבנו של אחמדינג'אד נשוי לבתו של משאי. אבל למעשה השניים אינם רק קרובי משפחה וחברים – משאי כפי הנראה הוא גם מדריכו הרוחני הקרוב של אחמדינג'אד בעניני משיחיות. סביב האייתוללה ח'אמנאי בטוחים שמשאי הוא הכוח הפועל מאחורי אחמדינג'אד, ו- Hojjat ol-Eslam Mojtaba Zolnur, נציגו של ח'אמנאי במשמרות המהפכה, אומר שלמעשה משאי הוא כיום הנשיא האמיתי של איראן, ואחמדינג'אד הוא שעונה לפקודותיו, עד כדי כך.

אחמדינג'אד אכן הגן על משאי פעמים רבות בעבר מפני יריביו, ואף אמר שהוא מוכן לשמש כסגן נשיא תחת מנהיגותו של מושאי. ההערכה היא שמכיוון שהוא עצמו אינו יכול להתמודד שוב בבחירות (פעמיים זה המקסימום על פי החוקה), הוא רוצה להריץ את משאי. כמובן, כפי הנראה מטרתם היא אחת: להחיש את בוא המהדי. על פי פורבס כדי להריץ את משאי לנשיאות היה צריך אחמדינג'אד את משרד המודיעין, ולכן ןהוא ניסה לפטר את השר שהיה בו, ולכן ח'אמנאי לא נתן לו לפטר אותו. פורבס חושבים שזה מפני שהשלטון השמרן לא רוצה לראות את משאי המתון יותר. אבל ממה שעולה לפנינו כאן זה משום שהשלטון הדתי-ממסדי לא רוצה נשיא דתי-משיחי – כמו חומני לפניו, אין לח'אמנאי כוח למשיחיות פעלתנית.

אבל זה אפילו עוד יותר מטורלל מזה. על פי מברק אמריקאי מינואר 2010 שדלף לויקיליקס ישנה בטהרן

אגדה אורבנית על פיה נאמנותו של אחמדינג'אד למשאי נובעת מאמונה שמשאי מקיים למעשה קשר ישיר עם האימאם ה-12. על פי השמועות משאי נכנס מדי פעם למצב דמוי-טראנס ומתקשר עם האימאם, או לעיתים פשוט יאמר "שלום" לאף אחד, אבל אז יסביר שהאימאם ה-12 עבר לידו.

דהיינו משאי ממש מתקשר את המהדי, ונמצא איתו במגע ישיר ואישי. משום כך, לכאורה, ויש להדגיש שאלו שמועות שרצות בטהרן ולא יותר, אחמדינג'אד נשמע לפקודותיו. באותו מברק מיורט מסופר גם שאדם שארגן פגישה ציבורית של השניים בטהרן אמר אחריה שהיחסים ביניהם הם של "תלמיד והמאסטר המיסטי שלו". אם אכן כך מסתבר לנו שמשאי הוא מעין רספוטין איראני שבוחש בפוליטיקה, ועל ידי שליטה מעשית בנשיא המדינה מבקש לקדם סדר יום משיחי.

האימפריה תמיד מכה

אולי לכן משאי עכשיו נמצא כבר כמה ימים במעצר, יחד עם עוד רבים שקשורים לאמונותיו המשיחיות של אחמדינג'אד. המעצר התבצע אחרי שסרט וידאו, "השיבה קרובה מאוד", שמנבא את בואו של המהדי בינואר, הופץ במיליוני(!) עותקי DVD ברחבי איראן. כהני הדת לא ממש אהבו את הבשורה שבקרוב לא יהיו להם לא תעסוקה ולא מעמד, והחליטו שבזה הגיעו מים משיחיים עד נפש. הגרדיאן מדווח שההאשמות כלפי העצורים הם שהם "מכשפים" ושהם "מזמנים שדים (ג'ינים)". כאן מדווח שעל פי אתרי אינטרנט איראנים אחד מהעצורים הקרובים לאחמדינג'אד, עבאס גאפארי, הוא "אדם עם כישורים מיוחדים במטאפיזיקה וקשרים בעולמות העליונים", ואילו כאן מדווח שעל פי האיראנים אחד החוקרים של גאפארי לקה בלבו, משום שהאחרון כנראה קילל אותו.

סקוט לוקס, מומחה לאיראן מאונ' בורמינגהם, טוען שכל זה בונה את הקייס כנגד אחמדינג'אד, כאילו הוא עוסק ב"פוליטיקה של כשפים". לא ברור לי אם השלטון האיראני רציני לגמרי בהאשמות האלה או שמדובר בציד מכשפות במובן המילולי והרע ביותר, אבל ברור מכאן שמנסים להכפיש את שמו של אחמדינג'אד ולהרחיק אותו מהשלטון – ובעיקר מנסים להרחיק את משאי ממנו ובכלל.

כשאמונה משיחית כללית מולידה תקווה משיחיות מיידית – זה תמיד מבשר צרות

מכל הסיפור הכמעט-יותר-מדי-טוב-כי-לא-להיות-סרט-הוליוודי הזה מסתבר ששלטון האייתוללות חושש מהשוליים היותר משיחיים שלו. אחמדינג'אד ומשאי מובילים משיחיות שלא מסתפקת בציפייה רגועה, אלא דורשת התגשמות עצבנית. ואם זה לא מספיק, הרי שהם לוקחים לעצמם תפקידים אקטיביים מאוד באותה התגשמות, זה כמתקשר המשיח וזה כפיו וידיו המאימים כלפי העולם.

משיחיות היא כוח אדיר להנעת בני אדם ותנועות חברתיות, אבל היא הופכת מסוכנת לחברה ברגע שאמונה כללית בבוא המשיח הופכת לתקווה מיידית לבואו. האייתוללות היו מוכנים לסבול את התקוות המשיחיות הנלהבות של אחמדינג'אד בדיוק עד הרגע שבו הוא קבע תאריך להתגשמותן. זה הרגע שבו מכוח קונסטרוקטיבי הופכת המשיחיות לכוח דסטרקטיבי שאין גדול ממנו. כאן הממסד קם כדי להגן על עצמו.

אם אכן כך, הרי שאנחנו רואים כאן מקרה מעניין ביותר שבו המדינה מתמודדת עם מהפכנות אנטי-בירוקרטית שבאה לא משמאל, אלא מימין, לא מהמצדדים בחופש, שיוויון וחילון, אלא מהדורשים אדיקות דתית עד כדי טרנספורמציה מוחלטת של המציאות. מכיוון שאותה אדיקות דתית מאיימת על מוסדות החברה היא חייבת להיות מושתקת. וכמובן גם מכיוון שבמקרה שלפנינו היא מייתרת את המתווכים בין האל לעם, כלומר מבהירה לכהני הדת שזמנם הקצוב אכן עבר, אלו לא ממש מתלהבים ממנה, ועושים הכל דווקא כדי להרגיע את הלהט המשיחי.

מעניין אם מדינות אחרות באזור תהיינה חכמות מספיק כדי לדכא במהירות התעוררויות משיחית מהסוג הזה.

ותמיד יש הסברים אלטרנטיבים

כפי שכתבתי, בפורבס (ובמקומות אחרים) כלל לא מתייחסים למימד ה"מכושף" או המשיחי שבכל הסיפור הזה, ומספרים שהעניין הוא משטר שמרני כנגד משאי הפחות שמרני (אם כי, הבנאדם חבר של אחמדינג'אד, אז כמה ליברלי הוא כבר יכול להיות?). ואילו על פי גארי ג'ונסון, שנעזרתי רבות במאמרו כאן מדובר דווקא בתגובה של האייתוללה ח'אמנאי ללחץ הבינלאומי. כדי להציג את משטרו כרציונלי ושקול הוא מעליל עלילה על אחמדינג'אד וחבריו, שמשמשים לו שעיר לעזאזל במהלך שאמור לאותת למערב שאפשר לסמוך על איראן, אפילו אם יהיה לה נשק גרעיני. ג'ונסון כותב שייתכן אף שכל הבלגן הזה מתואם מראש עם אחמדינג'אד, שישאר בתפקידו ויקריב את חברו וקרוב משפחתו.

לדעתי הם לא מבינים בדינאמיקה התוך-דתית, מזלזלים באמונות ותשוקות דתיות באופן כללי, ולכן לוקחים פחות מדי ברצינות את מאווייו המשיחיים של אחמדינג'אד. אם כי מה אני יודע? אני לא מזרחן, לא מומחה לאיראן, ולא באמת מבין בדינאמיקה התוך-איראנית.

יש להקות של שיר אחד, מוטי קרפל הוא פובליציסט של טור אחד. לא משנה מה ההתפתחות הפוליטית או המדינית, אם השם תחת הכותרת הוא שלו, השאלה היא רק איך הוא יצליח להסביר דרכה את קריסת העולם הישן של ציונות-ליברליזם-דמוקרטיה ועליית העולם החדש של יהדות-תורה-מלוכה. קרפל, בעל תשובה בעברו הרחוק וממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין בעבר הקרוב יותר, נטוע מבחינה רעיונית רגל אחת במשיחיות הקבלית של הרב יצחק גינזבורג ורגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של שבתאי בן דב, כאשר את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.

את ה-weltanschauung הקרפלי ניתן לסכם בכמה משפטים: התכנון האלוהי פועל דרך ההיסטוריה, והוא זה שהביא את היהודים חזרה לא"י, כתחילתה של הגאולה. אולם אלו לא ענו "הן!" אמיץ למפגשם עם הרצון האלוהי המפורש, והסתפקו בניסיון רכרוכי לכונן כאן מדינה דמוקרטית נורמלית. זו עתידה בצורה בלתי נמנעת להיחרב – הסיבות לחורבנה הקרב הן החומר ממנו בנויים מאמריו של קרפל – ובמקומה תצמח בצורה טבעית ומפוארת היהדות החדשה, שתכלול עם חופשי בארצו אשר עובד אל אחד, תחת מלך בן דוד אחד, במקדש שלישי אחד.

מאמריו, אם כן, בד"כ מוקדשים להצבעה על כשלי הציונות, לא כדי לעזור לתקנה, אלא כדי לבשר על סופה, ועל עליית התודעה היהודית שהוא מצפה לה. כאן, למשל, כתבתי על כך שטרנד המוסיקה היהודית מבשר עבור קרפל את אותו הדבר (אחרי שהמוזיקאים כבר לא יכולים לינוק השראה מהתרבות החילונית החולה, כמובן). בסוף השבוע הזה פורסם מאמר שבו קרפל מנתח באותה צורה את הדמוקרטיה. הנה כמה ציטוטים נבחרים, בדילוגים מסויימים (פורסם ב-10 לפברואר במוסף "יומן" של מקור ראשון):

קרפל אם כן מצפה שהדמוקרטיה עצמה תקרוס. בשביל זה הוא סומך על הערבים, שלא מסוגלים לכאורה באמת לקיים חברה אזרחית, ועל ברק אובמה, שמתעקש לתת להם הזדמנות לעשות זאת. "עורמת ההיסטוריה", אם כן, תביא לכך שנשיא המאמין בפנאטיות בדמוקרטיה הוא זה אשר יביא לחורבנה. השלב הבא: העולם המערבי יתהלך כסומא באפילה, ורק ישראל יוכל להאיר לו את דרכו, עם משיח בן דוד ותיאוקרטיה יהודית. מ.ש.ל.

דא עקא, כדי להוכיח את טענתו חייב קרפל להכין לעצמו איש קש, משום שכאשר הוא כותב ש"מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט-מודרנית בפרט, בעייתית", קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, שהרי אין בעצם גרסה פוסטמודרנית שלל דמוקרטיה (בניגוד לדמוקרטיה שמתפקדת בתוך חברה פוסטמודרנית) – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב ובבסיסה עומדים ערכים מאוד מודרניסטים כשוויון לפני החוק, שקיפות, הפרדת רשויות ובירוקרטיה רציונלית. "אם מערכת כזו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלאמיים פונדמנטליסטים […] הרי היא מכילה את סתירתה בתוכה", כותב קרפל, ובאמת כולנו מחבבים סתירות פנימיות, אבל מהם אותם ערכים של אותה דמוקרטיה פוסטמודרנית שאנשים מסויימים (פוסטמודרניסטים?) נאמנים להם "באמת"?

מה שכן, חייב לומר שהמאמר עורר בי גם הערכה מסויימת לקרפל: הוא בהחלט מבין את לבם של אידיאולוגים ערכיים מסויימים, בכללם כמובן אנשי-שמאל, שעבורם יקוב הדין את ההר וזכויות האדם, או האזרח, חייבות להתקיים ויהי מה, אפילו במחיר פרגמטי או מוסרי גדול. יש בהחלט נטייה כזאת (אם כי אני לא יודע אם אובמה שותף לה). אכן, בני אדם נוהגים לעשות שטויות כאשר האידיאולוגיה מעוורת אותם עד כדי כך שהם מפרשים את המציאות כולה אך ורק בהתאם לפריזמה קונספטואלית צרה. ומי כקרפל יודע על כך.

על חיבת "הפרוצס"

אבל אולי ננצל את חיבתו של קרפל להגל כדי להרהר קצת בשיטתו של זה האחרון, שנראה שעד כמה שהוא מושמץ אין משפיע ממנו על הוגים מודרניים, ובכלל זה גם – ובעיקר – הוגים רוחניקים שונים. מהנרי ברגסון ועד פייר טילר דה-שרדן, מרודולף שטיינר ועד קן וילבר, משרי אורובינדו ועד הראי"ה קוק, כולם מאוד אוהבים למתוח את אלוהים על פני ההיסטוריה, וראוי לשאול: מה כל כך מפתה בזה?

אבל רגע, מה בכלל האלטרנטיבה?? אל מול תמונת העולם ההגליאנית יש להציב את תמונת העולם האריסטוטלית: כאן המציאות קבועה ובלתי-משתנה, העולם מחולק יפה למדרגות-היררכית, המטרה היא דחיית החומר והתעלות אל הרוח.

הבה נסדר את העניינים בטבלה:

הוספתי טור שמונה את הבעייתיות עבור המונותאיסטים: אצל אריסטו הכל קבוע, ולכן לא תיתכן בריאה. הנחות המוצא אומרות ששינוי אינו הגיוני, המשחק האלוהי מתנהל במרחב על ציר מעלה-מטה – רוח-חומר, וזו הרי גם היתה הבעיה שהרמב"ם נתקל בה כשניסה לפרש את התורה על פי אריסטו. מנגד אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו – מימד הזמן הרי הוא הבמה שעליה נערכת ההצגה – אבל בגלל זה יש בעיה שאל תוך הזמן יתפרץ פתאום אלוהים "מלמעלה" – אין "למעלה" כי אין "בחוץ", או במילים אחרות ממילא הלמעלה והלמטה כאן כלולים בתוך התהליך האלוהי.

אז למה העולם ההגליאני מפתה אותנו כל כך? מסיבות רבות, אני חושב. ביניהן מפני שהוא תואם יותר את תגליות המדע (אבולוציה וכו'), את רוח הזמן (מודרניזם וכו') ואת ההגיון הנטורליסטי (שמסתייג מבריאה ex nihilo). השיטה ההגליאנית גם ניחנת, משום שהטבע עצמו מתפתח כאמור, בפאסון מדעי, ורבים מאלו שבונים על פיה את הגותם טוענים שהיא "מדעית" (ע"ע מרקס).

ועוד משהו: השיטה ההגליאנית מאפשרת דבר מה חשוב ביותר, והוא עדכון המסורת. זאת על ידי הפטנט (החביב עלי מאוד באופן אישי) שנקרא "התגלות מתמדת". עניין זה אחרון הוא הפתרון המוצלח לבעיית ההתגלות בעולם ההגליאני: אין התגלות אחת שבאה מחוץ לעולם, אלא רוח אלוהית שפועלת בעולם כל הזמן, וממשיכה לפעול בימינו, מה שמאפשר עדכון של ההלכה (למשל) תוך גושפנקא אלוהית. משה רבנו הופך כאן לראשון בסדרה של שליחי-אלוה ש"מורידים" (קרי, מוציאים אל האור) נון-סטופ את התורה. ר' נחמן קרוכמל חשב על זה קודם, ואני באמת רוצה לכתוב עליו בקרוב.