שומרונים

אמונה במשבר המחקר, ומורה נבוכי הזמן

במוסף "תרבות וספרות"  של הארץ התפרסם ביום שישי האחרון מאמר מעניין של יאיר הופמן לרגל צאת ספרם החדש של חוקרי המקרא אברהם טל ומשה פלורנטין, שמגיש מהדורה סינופטית של התורה בגרסת המסורה, לעומת התורה בגרסתה השומרונית (מעט על השומרונים כאן). על כך שמול גרסת המסורה המקובלת כיום ניתן להציב גרסאות נוספות של ספר הספרים (ולא רק שומרוניות, אלא גם כאלה שיהודים סמכו עליהם את ידם), כותב הופמן:

מי שמפנים שספר התנ"ך שלפניו אינו הנוסח ה"ראשון" שנמסר "למשה בסיני" או לישעיהו בירושלים, לא ישעה לאותות ומופתים שמפיקים יודעי ח"ן מספירת אותיות "קדושות" המנבאות, כביכול, את העתיד. באחת: מודעות לקיומם של נוסחים שונים למקרא ולתהליכי מסירתם היא מחסום מפני פונדמנטאליזם ותנאי מוקדם לגישה תרבותית רציונליסטית למקרא ולהערכתו כיצירת מופת אנושית.

אכן, רק לפני כאלף שנה גובש הנוסח המקובל עלינו כיום, וגם לזה לא היתה גרסה אחידה לחלוטין עד אחרי הופעת הדפוס, שכן כתבי יד מטבעם אינם אחידים, ואילו הדפוס מאפשר הפצה רחבה של נוסח קבוע. כמובן, כאשר לקהילת מינץ יש נוסח ששונה בכמה אותיות מקהילת צנעה, אין מי שישים לב לדבר. המחקר המודרני הוא שמגלה איך התקבע סופית מה שהיום מחולק בכריכה רכה לחיילי צה"ל בהשבעתם, ולכן רואה בו הופמן תרופה לפנדמנטליזם. אבל גם אם פונדמנטליסטים מתקשים להתרשם פעמים רבות מעובדות, ברור שהמחקר המודרני מציג אתגר עצום בפני האמונה.

אמונה במחקר

פרופ' משה הלברטל פתח את הכנס הבינלאומי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון ביוני האחרון תחת הכותרת "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" בהרצאה (כולה כאן) שמציגה באופן פנורמי את הנושא. הלברטל מצביע על המשבר הקשה, ה"אנוש" כדבריו, שאליו נכנסה האמונה היהודית בעקבות המחקר האקדמי של היהדות. הוא מציע ששני מושגים אמוניים מרכזיים סבלו ביותר מסכין הניתוחים של המחקר: מושג ההתגלות ומושג המסורת. הלברטל מציג בצורה יפה איך המחקר המודרני קורע לגזרים הן את זה והן את זה (שמעו שם, זה מיד בהתחלה), וכמו טיטוס בחרבו משאיר מהמקדש המפואר הזה רק כותל מזרחי לבכות עליו.

אבל הלברטל אומר עוד משהו מעניין (האמת, אני חושב שמעולם לא שמעתי את הלברטל פותח את פיו ואומר משהו לא מעניין). הוא חוזר לתחילתה של הדיסציפלינה הזו, עת ה- Wissenschaft des Judentums ומסביר שאצל כמעט כל יהודי שהתעסק במחקר ברצינות, היווה המחקר לבד משאלה לגבי היהדות, גם תשובה לשאלה. "לרבים מהאנשים שעסקו במדע היהדות," אומר הלברטל, "מדע היהדות היה לא רק בבחינת אתגר לאמונת ישראל, אלא גם במובן מסויים תשובה לאתגר שהוא יצר."

התשובה הזאת היתה הניסיון לזקק מתוך ההיסטוריה היהודית, בשיטות מחקריות, את לוז היהדות, את "המהות הנצחית" שבכל זאת קיימת בקרבה, שהיא היא האמת (והפעם, אמת "אובייקטיבית", עם גושפנקא מדעית!) שאפשר לרוץ איתה הלאה, לחיות על פיה וגם להפיץ אותה לעולם כולו. אצל גוטמן, אומר הלברטל, אותה מהות היא מונותאיזם אתי. אצל קויפמן מדובר יותר ביסוד האנטי-מיתי לכאורה של היהדות. אחרים קישרו את העניין ללאומיות, כלומר לציונות.

המשותף לחוקרים ראשונים אלה של היהדות היתה, אם כן, האהבה שלהם למושא מחקרם. יהודים אלה לא ניסו לערער את יסודות האמונה מתוך כוונה לחסל את היהדות כדת למען פרוייקט ראוי יותר לדעתם (למשל – פרוייקט פופולרי מאוד בקרב יהודים בתחילת המאה העשרים – סוציאליזם עולמי; או, בימינו, עם הרבה פחות להט, גלובליזציה רב-תרבותית היפר-קפיטליסטית), אלא הבינו שאי אפשר לשמור על יושר אינטלקטואלי ומודעות עצמית מלאה ותוך כדי כך להתעלם מממצאי המחקר, ושלאלו נדרשת תגובה יצירתית ובוגרת.

מורה נבוכי הזמן

למחנה המעורבים מתוך עניין חיובי ואף אהבה במחקר היהדות יש להכניס את ר' נחמן קרוכמל (1785-1840), אחד ההוגים החשובים בהיסטוריה היהודית. ביום עיון מיוחד שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב בתחילת ינואר לרגל הוצאתו המחודשת של ספרו הגדול של קרוכמל מורה נבוכי הזמן, עמד פרופ' רון מרגולין על כך שרנ"ק, שהיה מראשוני חוקרי היהדות, ראה את עיסוקו במחקר היהדות ככלי לפיתוח אפשרויות בנות-קיימה ליהדות בת-זמננו. "הוא מציב בפתח ספרו את השאיפה שבירוריו יאפשרו למשכיל בן ימיו (הוא 'הנבוך') להתמיד ביהדותו." (מרגולין הוסיף ואמר כי הוא רואה באיבוד דרכו של רנ"ק במחקר, בכך שכיום הניכור מהחומר המחקרי נפוץ ביותר, את אחת הסיבות למשבר מיעוט התלמידים באקדמיה, למרות הפופולריות העולה של לימודי היהדות במסגרות חוץ-אקדמיות.)

יום העיון הנ"ל התקיים כאמור לרגל הוצאתו המחודשת של ספרו של רנ"ק (בהוצאת כרמל), שעד היום היה נדיר מאוד. כמו במורה נבוכים של הרמב"ם, מנסה רנ"ק גם בספרו להציע אפשרות חיה להבנת היהדות עבור בני ימיו, שרוח הזמן הבאישה בעיניהם את ריחה של מסורת אבותיהם. אולם ה"זמן" בכותרת חשוב לא רק כהתייחסות לימיו של רנ"ק ולמשברי האמונה שאפיינו אותם, אלא גם לשיטה שבה רנ"ק מסביר את היהדות: רנ"ק מתמודד עם השבר שפרץ בשני המושגים הנ"ל, המסורת וההתגלות, על ידי כך שהוא מותח אותם על פני ההיסטוריה. עבורו המסורת היא יסוד ההולך ומתפתח, על פי כללים ברורים, וההתגלות היא אירוע שלא נגמר בסיני, אלא מציג פנים חדשות עם כל עידן חדש. במילים אחרות, כפי שהרמב"ם מסביר את התורה על פי הפילוסופיה של אריסטו, מסביר רנ"ק את התורה על פי הפילוסופיה של הגל.

מכאן מובן גם מה גודל המפעל – וההישג – של רנ"ק: נתינת דין וחשבון כולל לכל הפילוסופיה והתיאולוגיה של היהדות, על התפתחויותיה והסתעפויותיה, מראשיתה ועד ימיו. הספר "היה אמור להניח תשתית כוללת להבנת העם היהודי ותולדותיו, הספרות הדתית היהודית ומשמעותה הרוחנית הכוללת של אמונת ישראל" כותב עמיר בהקדמתו להוצאה המחודשת. הוא כמובן לא הצליח, ולא רק כי מת לפני שגמר לכתוב. אולם גם כך הספר הוא כאמור אוצר מופז והשפעתו היתה גדולה.

משום שרנ"ק ראה בחשיבה האנליטית התפתחות חיובית, הרי שהניתוח ההיסטורי שלו מהווה את אחת מההתחלות הגדולות של מחקר היהדות האקדמי – למעשה, על פי יהוידע עמיר (שערך וכתב הקדמה להוצאה המחודשת של הספר), קשה לחשוב בכלל על מחקר היהדות במזרח אירופה ללא קרוכמל. עבור קרוכמל החשיבה המדעית מסמנת גם שלב חדש וחיובי בתולדותיה של הדת, והוא מנסה להתוות את הדרך בה זו האחרונה אמורה ללכת לאורה.

שער המהדורה השניה, 1863

אבל רנ"ק לא היה רק חוקר, אלא, כאמור, פילוסוף הגליאני (וכתבתי על הפיתוי שמציגה החשיבה ההגליאנית ברשימה הקודמת) על פי רנ"ק האמת של הדת היהודית – כמו של כל דת בעצם – טמונה כבר בראשיתה, ומתגלית לאורך הזמן על פי תודעתו המתפתחת של האדם. האל המושלם תמיד מתגלה אל האדם המתפתח, וזה מפרש את ההתגלות על פי הבנתו באותו זמן (והשוו קן וילבר והפרדתו בין חוויות מיסטיות לרמות התפתחותיות).

מכיוון שהזמן פועל לטובתנו (כלומר מפתח אותנו), מובן מכאן שככל שאנו מתקדמים במהלך ההיסטוריה ההתגלות האלוהית תתגלה ביתר בהירות, ולכן ביתר שלמות. יחד עם זאת, אין זה אומר שהנצרות מפותחת יותר מהיהדות והאסלאם אף יותר ממנה, שכן לכל דת ה"רוח" שלה, ומעגלי ההתפתחות המיוחדים לה. כך למשל, ביהדות התורה היא שנושאת את ההתגלות, אולם פרשנותה מתעדכנת – וחייבת להתעדכן אם היא רוצה להיות נאמנה לשליחותה המקורית – בכל דור בהתאם לרמתו התבונית המתפתחת.

לא אכנס לעיקרי שיטתו של רנ"ק, כי (לבד מזה שאני לא מבין מספיק) אלה מורכבים וארוכים, ואפשר למצוא משהו מהם בויקיפדיה. נציין רק שהוא רואה את היהדות שנושאת את בשורת האמת-המתפתחת בכל מחזור דיאלקטי של ההיסטוריה האנושית. היהדות על פיו תמיד משמשת כסמן שמושך לכיוון אנטי-אלילי, מונותאיסטי ומוסרי.

יחד עם זאת, יש להבין כי בבסיס יצירתו עומדת כאמור מצוקתו של נבוך. כאן אנו חוזרים ל- Wissenschaft des Judentums, ולתודעה המדעית-היסטורית שהתפתחה בראשית המאה ה-19. קרוכמל הבין שבני דורו אינם יכולים עוד לקרוא את כתבי הקודש בראייה א-היסטורית, כאילו הכתוב בתנ"ך או בתלמוד אינו תלוי בתקופה בה הוא נכתב. בזמנו, ובטח כיום, ברור לנו, למשל, שהתורה אינה מתירה עבדות מפני שזו אכן צורה חיובית של יחסי עבודה, אלא מפני שכך היה נהוג בתקופה בה נכתבו הדברים, וממש מאותה סיבה, כלומר מכיוון שאנחנו חיים בתקופה הנוכחית ולא אחרת, חוקים שכאלה נראים לנו מפלצתיים. רנ"ק בחר לא להתעלם מהמצוקה הזאת, אלא להכניס אותה לקונטסקט היסטורי ואמוני. זוהי הסינתזה העקרונית שבבסיס מפעלו הגדול.

על נהרות בבל

בכנס המשיכו ודיברו: פרופ' עלי יסיף דיבר על רנ"ק כיציר זמנו, כמפנים של רוח הזמן שנושאת את ה-volksgeist הייחודי לכל עם, ועל כן גם את האהדה ל"אגדות העממיות" של העם, שעבור קרוכמל היו האגדתות האי-רציונליות במדרשים (כפי שהגרמנים דאז אהדו את אגדות האחים-גרים כביטוי לרוח העם). ד"ר מיכאל מאך דיבר על התעניינותו של רנ"ק בפילון האלכסנדרוני. פרופ' ישי רוזן-צבי דיבר על החדשנות של רנ"ק בכך שבכלל דיבר על "ההיסטוריה היהודית". עבור רנ"ק, אמר רוזן-צבי, שתי הנחות מוצא היו ברורות: שיש לכל עם "רוח" מהותי אותנטי, ושההיסטוריה מתנהלת בצורה מחזורית.

לבסוף דיבר פרופ' יהוידע עמיר, בעל השמחה כאמור. לבד מתיאור תרומתו הרבה מאוד של רנ"ק למחקר היהדות וגם לחשיבה היהודית בכללה ("גם הרב קוק לא קיים בלי קרוכמל"), התייחס עמיר לדאגה של קרוכמל מהפיצול הפנימי שראה ביהדות זמנו. מחד הוא ראה את "אלה הששים אלי קבר" – כלומר המשכילים ששמחים להספיד את היהדות כאמונת הבל; מאידך היו כמובן "הרבים" (על פי דברי אליהו לנביאי הבעל על הכרמל) – כלומר המאמינים השוטים ששומרים על המסורת מתוך תמימות. אלה יגנו על מה שהם חושבים שהוא "אמונה תוריית", ו"יחתרו ויעמלו להחזירה ולסעדה בדברי דמיון והפרזות שונות" – אכן, לא השתנה יותר מדי מזמנו של קרוכמל לזמננו, לבד מתוספת חשובה של קבוצה גדולה מאוד של יהודים: אלה שפשוט לא איכפת להם.

קרוכמל מציע סינתזה: לא לוותר על האמונה, אבל לא לוותר בשום אופן על השכל. הוא מכליא את התורה והפילוסופיה של זמנו, ומדגים כיצד יש לפתור בעיות אמוניות. קרוכמל לוקח כדוגמא את מזמור קל"ז בתהילים, מזמור "על נהרות בבל" (עמיר מדבר על זה גם בהרצאה שניתן למצוא כאן, החל מדקה 25 לערך, והדברים הבאים מבוססים על דבריו). הבעיה עם המזמור ברורה: אם מייחסים אותו, על פי המסורת, לדוד המלך, שחי הרבה לפני גלות בבל, למה זה דוד מספר שהוא בוכה על נהרות בבל? התשובה המסורתית היא כמובן שדוד חזה את זה ברוח הקודש, תשובה שהמשכילים בתקופתו של קרוכמל דחו בלעג. להם ברור שהמזמור נכתב על ידי גולי בבל, וההתעקשות המסורתית בעניין דוד המלך היא מבחינתם ראייה לכך שאין שום ערך ביהדות, ויש להרפות ממנה ולעבור הלאה לסלונים הפילוסופים של ברלין.

פני המהדורה החדשה קרוכמל כמובן חולק הן על גישת המסורת והן על גישת המשכילים. עבורו הבעיה עם שתי הקריאות היא לא שאחת מהן לא נכונה עובדתית (אם כי די ברור שהוא לא חושב שדוד חזה את העתיד), אלא שלאף אחת מהן אין ערך דתי וחינוכי. בגישה המסורתית בסך הכל מספרים לנו שיש להעריץ את דוד. בגישה המשכילית מספרים לנו שיש ללעוג למסורת. משעמם. משמעות דתית וחינוכית יש לנו רק אם נבחן את המזמור כאילו הוא מעיד על משבר אמוני קשה של יהודים בגלות, ועל ההתמודדות איתו. "על דרך זה", כותב קרוכמל, דברי המזמור הופכים ל"אש לוהט שלהבת יה".

כלומר אין כאן סתירה בין אמונה למדע – אדרבא, המחקר המדעי מעלה את האמונה והופך אותה לעמוקה יותר, שכן הוא חושף את משמעותה הקיומית, שכמובן רלוונטית עבורנו. קרוכמל אם כן מנתח את הסוגייה כך: הן המשכילים והן המסורתיים מסכימים שאי אפשר להיות יהודי טוב מבלי להאמין שדוד המלך כתב את מזמור קל"ז בתהילים. המסורתיים מסיקים מכך שיש אם כן להאמין, גם אם זה לא ממש הגיוני. המשכילים מסיקים מזה שאי אפשר להיות יהודי טוב, נקודה, ולכן כדאי להיות טוב, ולא יהודי. אבל שניהם טועים. קרוכמל לוקח את דעותיהם ומציע סינתזה, והיא לבחון מהי העמדה האמונית-תוריית באמת. העמדה האמונית-תוריית היא לדעתו לא אמונה תמימה, אלא בחינה מעמיקה, מנקודת מבט גבוהה ורצינית יותר, של ההיסטוריה וכתבי הקודש. מכאן, טוען קרוכמל, תעלה התשובה, תרתי משמע.

כמובן שהמחקר המדעי מציב אתגרים גדולים יותר לאמונה מאשר הויתור על זכויות היוצרים של דוד המלך לתהילים. תורת התעודות והפקפוק במקור ההתגלותי של המקרא לא מאפשרים סינתזה קלה כל כך. אבל, וזו דעתי, אין לנו ברירה אלא להתבונן ביושר בממצאי המחקר. בסופו של דבר נדמה לי שסינתזה היא אפשרית, גם אם תוך ויתור על עקרונות אמוניים שיתגלו כמשוללי יסוד. דוגמאות עכשוויות לסינתזה ברוח קרוכמל: טיפולו של ישעיהו ליבוביץ באמונת סגולת ישראל; או, אם נחזור לציטוט שפתח רשימה זאת, בתמונת עולם הגליאנית, עובדת היותו של המקרא יצירת מופת אנושית, כלל לא מבטלת את מהותו האלוהית.

לא קל להיות שומרוני

מתוך הסרט "שומרוני בודד"

אם חשבתם שקשה להיות יהודי, תודו לאלוהי אברהם יצחק ויעקב שלא נפל בחלקכם להיות שומרונים. קהילה קטנה, לחוצה, שהמסורת שהיא דבקה בה באדיקות גורמת בפועל להכחדתה. מצד שני, סטטיסטית, במקרה שהנשמה שלכם צונחת באקראי לעולם, הסיכוי שהיא תיפול לתוך תינוק שומרוני הוא אפסי: יש כיום רק כמה מאות שומרונים בכל העולם.

השומרונים חיים כולם בארץ, חלקם בחולון וחלקם בשכם, כלומר ליד הר גריזים, המקום המקודש להם ביותר. לפני שנתיים הייתי שם בחג הפסח, ואני מביא דברים שכתבתי אז בנוגע לדת המיוחדת הזאת:

השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו, היהודי, שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא)

השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).

כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו [תיקון: כ-700]. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?

אבל הדת השומרונית לא באמת מתפתחת עם הזמן, וזו בעצם הבעיה שלה. לכן היא צפויה להיכחד. דת, בפרפראזה על דברי וודי אלן, היא כמו כריש: היא צריכה כל הזמן לנוע כדי לחיות. השומרונים כאמור לא מקבלים את התורה שבעלפה, ובלי תורה שבעלפה, כלומר עם הצמדות מילולית לטקסט המקראי, לא תיתכן התפתחות. לכן בדומה לקראים, שגם לא מקבלים את התושב"ע, הדת השומרונית לדאבון הלב בדרך לכליה.

חוסר הגמישות הוא אחד המאפיינים השומרוניים העיקריים שעולים מצפייה בסרט שומרוני בודד (שנשלח אלי לצפייה מוקדמת). הסרט מתאר את חייה של משפחת צדקה, שלמעשה נודתה כולה מהעדה השומרונית אחרי ששתי בנותיה (אחיותיה הגדולות של סופי צדקה) החליטו להתחתן עם גברים שאינם שומרונים. השומרונים, שמתגאים שהם נצר לשושלת של 125 דורות, מתנהגים ככת פנאטית (או סתם קטנונית – פנאטיות היא בסך הכל קטנוניות עם הרבה פאתוס) בכל הנוגע להילכותיהם, ואינם מוכנים להתפשר, אפילו במחיר צמצום הקהילה הממילא קטנטנה שלהם.

מי שעוזב, למשל, מנודה לנצח ואינו יכול לחזור (ולחזור בתשובה) גם אם ירצה. כאשר נשאל הכהן הגדול (לשומרונים הלא יש מקדש, ולכן הכהנים אצלם הם הסמכות הדתית העליונה) על גב' צדקה הוא פולט: "שתלך לעזאזל סופי. היא לא טובה. עזבה את הדת." הבן שלו, שיושב לידו בראיון, מרחיב ואומר שלוּ אחותו שלו היתה אומרת שהיא מתכוונת להתחתן עם שאינו-שומרוני הוא היה "שוחט אותה, כמו כבש" בשנתה, עוד באותו הלילה.

הפנאטיות המגוחכת הזאת הזכירה לי הרצאה מצויינת ששמעתי לאחרונה מפי אבישי מרגלית (את ההרצאה ניתן להוריד כאן, ותודה לרון ניולד שהפנה אותי אליה). מרגלית מדבר שם על sectarianism (כיתתיות), ומאבחן ש

הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח. דרך הפעולה היא העדפת הויתור על חלק מהקהילה מהויתור על חלק מהעקרונות. הלך הרוח הוא ההתעקשות על העמדה העקרונית שלך בצורה בלתי-מתפשרת, יהיה מה שיהיה.

מרגלית גם מנסח בצורה מבריקה את היחס הכיתתי למספרים:

כיתות הן בדרך כלל קטנות. שאיפותיהן של הכיתות הן בדרך כלל גדולות, אם לא ממש מגלומאניות: לא פחות מגאולה שלמה של כל העולם. איך מסבירות הכיתות את הפער בין צמצומן המספרי לגודלן העצום של שאיפותיהן? דרך אחת להתמודד עם הפער הזה הוא על ידי הכחשת החשיבות של הכמויות. למספרים אין חשיבות.

[…] חברי הכיתות אינם מעריצים של אטלס. הם לא חושבים שיצור הירואי אחד יכול לשאת את מלוא משקל העולם על כתפיו. אבל הם קרובים לזה. קבוצה קטנה יכולה, ממש כמו אטלס, להחזיק את השמיים ולמנוע מהן ליפול ולרסק את העולם. זו לא משימה לגיבור אחד, אלא לקהילה קטנה של נבחרים.

כך יוצא שקבוצה של שבע מאות איש יכולה לטעון ברצינות שהיא לבדה מחזיקה בתורת האמת, ואף לנדות באכזריות חברים מתוכה שאינם נאמנים מספיק לדרך לדעתה. יש בזה אכן משהו הירואי, רומנטי. אבל ככל שזו אהבה, זו אינה אהבת אמת. ובכל מקרה, בגלל חוסר הגמישות, כיתות סופן להיכחד. לשומרונים יש עבר בשפע, אבל אין להם עתיד. למעשה כבר עכשיו הם כמו כוכב שמת אבל עדיין נראה בשמיים: מה שרואים מהשומרונים זה רק את העבר שלהם.

(מצד שני, יכול להיות שגם בעוד מאה שנה ומאתיים שנה יהיו שומרונים (בהנחה שתהיה אנושות). ברגע שקבוצה כיתתית מסויימת מגיעה למספר נמוך מספיק של אנשים מתעורר כוח פנימי שלעיתים מתגבר על כל כוחות הפיתוי והנורמליזציה, השפיות והרציונליזציה, החיצוניים. זהו כוח הייחוד, כלומר הרצון להיות מיוחדים. קבוצה קטנה מספיק הופכת כך את צמצומה המספרי לעוצמה, עוצמה שמחזיקה אותה יחד והלאה בניגוד לכל היגיון. יחד עם זאת, הרגשת היחוד כמובן מעצימה את הפנאטיות ולא מאפשרת כל התגמשות באותם חוקים שבמהותם מייחדים את הקהילה. בהגיען לאיזושהי כמות, אם כן, קהילות כאלה מתייצבות בהומאוסטאזיס מסויים, כאשר הכוחות הלוחצים מבחוץ מאוזנים בדיוק עם אלו הלוחצים מבפנים, והקבוצה יותר לא גדלה ולא קטנה.)

מה נוגע ללב בסרט הוא שהן ברוך צדקה והן בתו סופי, על כל הכאב והצער שגרמה ועדיין גורמת להם העדה השומרונית, אינם יכולים בעצם להרפות משורשיהם, מגרסא דינקותא שלהם. "אפשר להוציא את השומרוני מהעדה, אבל אי אפשר להוציא את העדה מהשומרוני" נותנת סופי צדקה את הגרסה שלה למשפט הידוע, וניכר על פניה שזה נכון. היא צועקת על אביה שיבין שהעדה אינה רוצה אותו ושלא ינסה להשתתף כגלגל חמישי בחגיה, אבל נראה שהיא מבקשת ממנו את מה שהיא עצמה היתה רוצה ואינה מסוגלת לעשות: לסגור מבחינה נפשית את הפרק הזה בחייה, להמשיך הלאה. ככה זה: אנחנו נולדים לתוך תנאים מסויימים, מתעצבים על ידיהם ולמעשה הופכים למי שאנחנו כתוצאה מהם. לברוא את עצמנו מחדש היא יומרה מגוחכת לא פחות מאשר הניסיון כלל לא להשתנות.

הסרט טוב ומעניין. אבל עד שהוא ישודר צפו במערכון מעולה שנזכרתי בו, על אותה תֶמה ישוּאית של "השומרוני הטוב" (לוקס, 10, 30-35):

הסרט, שומרוני בודד (בימוי ותסריט: ברק הימן, עם פסקול מקורי מאת אהוד בנאי), ישודר בשבת, ה-10 לחודש ב-21:30 בערב בערוץ 8.

אני ממליץ גם להיכנס גם ללינק ההוא שלי מלפני שנה וחצי: מלבד דיווח (עם תמונות) על פסח אצל השומרונים אני גם כותב על פרק כ"ד בספר יהושע ומציג את הפולמוס היהודי-שומרוני שעיצב בו פסוקים שונים.

:: . ::

עדכון 14.10: גבריאל צדקה שלח אלי את המכתב הבא, וביקש שאשבץ אותו בפוסט:

"מה השטויות האלה שאתה כותב מאיפה לך לדעת מה היא הדת האמיתית הרי אין דבר כזה דת אמיתית. כל אדם מול אלוהים. התורה לא יצרה דתות היא יצרה אוסף מנהגים של עשה ואל תעשה ואם אתה הולך לפיהם אתה לא צריך שום דת אתה תהיה אדם מספיק טוב בכדי להיות בגן עדן. מה השטויות שאתה כותב על העדה השומרונית למה אתה מכפיש אותה בצורה כל כך מכוערת? על סמך איזה טמבל שאיים בשחיטה שאם היית טורח להכיר אותו היית מגלה שהוא לא בדיוק מדען טילים? תכניס את הדברים שלך לפרופורציה לפני שוועד העדה השומרונית יתבע אותך על הוצאת דיבה. ברוך צדקה הוא דוד שלי אח של אבא שלי. אני גדלתי עם סופי ואני יכול להגיד לך שהנידוי הגיע מהם. אשת דוד שלי ברוך היא מכשפה במלוא מובן המילה והיא המנוע מאחורי הנידוי. עדיף שתיפגש עם שומרונים או איתי למשל ותבין את הסיפור יותר לעומק."

:: . ::

עדכון 15.10: הנה דבריו המעניינים של דורון צדקה:

תומר!

ראשית, העדה השומרונית הינה עדה קטנה 730 איש . אין ,לא היה ולא יהיה מנגנון נידוי משומן, פעיל ורציני. אין אצלנו משמעת של: הרב אמר וכך צריך לעשות. אי לכך אנשים מנווטים את עצמם כל אחד לפי ראות עיניו. זה בגדול.

המשפחה המדוברת עדיין נמצאת בקשר עם חלקים גדולים בעדה. מוזמנת ,באה ומביאה אל ומחוץ לשכונות בהן מרוכזת העדה בהרגריזים ובחולון. סופי צדקה הוציאה דיסק לפני מספר לא רב של שנים בו משתתפים מספר מצעירי העדה מרצון ולא מכפייה. חלק מצעירי העדה בילו את זמנם בהופעותיה (כשהופיעה).

המשפחה היא שנטשה מרצון לאחר שלא כל מהוויי הנישואין שטוו ברבות השנים צלחו בידי הורי המשפחה. הבת "המקוללת" ה"ננזפת" וה"מוכה". לעולם לא הוכתה או ננזפה או קוללה ברבים ולא ביחידים. ביקורת הושמעה אבל לא בצורה הזו. היא בכלל הייתה מאורסת לשומרוני זמן לא מבוטל גם לאחר שאחיותיה נטשו את העדה.באה ויצאה בין בתי השכונה באופן רגיל ביותר, ואני אף עזרתי לה בתקופה הנדונה (עזרה לא משמעותית, אבל עזרה) בלימודי המתמטיקה בהם אני שולט.

ישנן עוד משפחות לא מעטות (כעשר במספר) בהן היו נטישות של חלק מהילדים,והייחסים בין הנותרים לבין העדה נותרו תקינים תמיד, ולעיתים אף מעבר לכך. בסה"כ אנחנו עדה תומכת ואוהבת למרות המיגבלות החברתיות של גוף סגור. וזה לא אומר שלא מתכנסים בתוך עצמנו מצער בעת נטישה. מנתחים, ובוחנים דברים כדי לא להגיע למצבים דומים בעתיד. מדברים ומרכלים בהחלט לא מנדים. כאמור קיימות דוגמאות רבות ואם ברצונך אפגישך עמם.

נשאלת השאלה מה קרה פה?

הגברת בנסיונותיה לעלות לגדולות ולהיות פופולרית יצרה בועה/נבואה שאט אט מגשימה את עצמה. היא החלה להשמיץ מעבר לכל פינה , ולעיני כל מצלמה, ומעל כל דף עיתון את העדה . הציגה עצמה כמקוללת מוכה ומושמצת, וזו הרי לא האמת. חלקים מן העדה באינסטינקט בסיסי התכנסו והחלו להדיר רגלם מן הבית אשר בשום שלב לא היה בית חם לאורחים (וגם היא מעידה בסרט על עניין זה). האב לעולם לא יצא חוצץ נגד דבריה הבוטים של ביתו לעולם. בשתיקתו זו שיתף פעולה באופן פסיבי עם שקריה הבוטים, דבר שבאופן לגיטימי הפריע להתייחסות החברה כלפיו.

עליך להבין, אנו עדה דתית. אין לנו הלכה האומרת "שומרוני שחטא שומרוני הוא" ,וברגע שנחצו קווים אדומים כגון : שבת, יום כיפור, חגים, קורבן פסח ומצות בפסח הינך מרחיק עצמך מדעת מהחברה הכללית. ופה נחצו קווים גם ע"י הבחורה וגם ע"י אביה(אמנם לא כולם, אבל נחצו) והכל ידוע, לא מוכחש וגם מתועד בצילומי עיתונים. גילגול עיניים לא יעזור פה.

באשר לקטעים המבויימים:

לפיסגת הרגריזים ביום סגרירי מאד וערפל כבד הוא עולה בגפו. העלייה תלולה וארוכה ובכל זאת הוא הולך לבדו ללא עזרה. בחצר ביתו מרחק הליכה של מטרים ספורים הוא נתמך בידי אישתו וביתו.

סופי צדקה נכנסת לשכונה מלאה חיל וחלחלה מפני תגובת התושבים. עלוב!. אף לא אחד חיכה לה ומחכה לה ומעניין אותו אם באה או לא באה. איננו מציבים כיתת יורים או לחילופין גדוד טנקים בכניסות השכונה שאמורים לירט את סופי. חלקים רבים עדיין בקשר עימה ועם משפחתה וגם חלקים נרחבים המשפחת הכהונה.

תגובת השומרוני מהרגריזים: תפסו בחור עילג שהשתמש בערך ב80% מאוצר המילים שלו, ושבת דודו נטשה לפני כחמש שנים ללא שום תגובה מצידו, ונתנו לו פיתחון פה מייצג של העמדה שכנגד. עלוב!. אין רוצחים בקרב העדה השומרונית והבחור הספציפי הזה עדיין לא הרג זבוב מימיו. זו עמדה מאזנת?-זהו ביום מביש של עמדה מאזנת.

להטיל רפש בפרצופנו, ובמשפט המסכם לומר: "אם… ואולי…..הייתי נישארת בעדה" זהו גימיק תקשורתי ידוע משכבר הימים , לא נאה לדוש בו כעת.

לא לשאול את הגברת מדוע לכל אורך השנים היא משתמשת בשם המשפחה צדקה כשם משפחה בודד ולא בשם המשפחה עזרן שהוא שם משפחת בעלה לשעבר, זה שיתוף פעולה זול עם עמדתה. שם משפחה זה לידיעתך הינו, בינתיים, בעל מוניטין רב בקרב חוגים מסויימים מזה כמאה שנים. עוד מימי בחרותו של הנשיא בן צבי שלמד ערבית אצל אבי סבי ז"ל.

לומר(וזה נשמע בגוף הסרט) לברוך או לבנו איני זוכר במדוייק זוז הצידה כדי שנצלם אותך לבד זה ביום במלוא מובנה של המילה.

להראות את ברוך מטייל מחוץ לגדר בעת הוצאת הזבח מהתנורים זהו ביום. זו אינה גדר כלל, וצריך לראות כדי להבין. אין שומרים המוציאים ומכניסים. יתר על כן, זהו רגע מלא התרגשות, והאמן לי אף לא אחד זוכר שברוך קיים באותו רגע. ומה עושה הצלם? -מצלם את ברוך הולך בצורה אקראית מחוץ לגדר שאינה גדר אלא פינה פיצית תחומה למטרה שונה בהחלט.

בדיקת העיניים שמשתנה רגע אחרי, איני רופא עיניים אבל היה פה בפירוש נס רפואי ממדרגה ראשונה. מאחד שאינו רואה את הספרות הגדולות ביותר, הוא הפך ברגע לרואה כל הספרות עד הקטנות ביותר. ולהציגו כעיוור? עלוב! ראייתו נחלשה עד מאד, אבל לא עיוור.(יש לזכור שהוא חולה סוכרת ובגיל מתקדם).

מסכים אני שהקטע בו דווח שאולי הוא זה שגנב את הספרים הינו קטע שגוי ומצער כאחד מצד העדה שבאותו יום הייתה לחוצה ביותר וירתה לכל הכיוונים. טיפשי, לא רציני ועלוב כאחד מצד אלה שכך נהגו. ועל זאת ניתן וצריך לבקש את סליחתו.

בברכה, דורון צדקה.

נ.ב – אשמח לעמוד איתך בקשר בכל מה שקשור לעבודתך וראייתך את הדת השומרונית.

פסח בשכם

לפני כחודשיים הייתי עד לחגיגות הפסח של השומרונים. השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא).

השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).

כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?

מכיוון שהשומרונים כאמור אינם מכבדים את חוקי התורה שבעלפה (כלומר את המשנה והתלמוד: כל המפעל ההלכתי האדיר של חז"ל), הם חוגגים את הפסח בדומה לכפי שחגגו אותו בני ישראל (או חלקם לפחות – הרי תמיד היו כל כך הרבה פלגים וכיתות) בזמן קיומו של בית המקדש. במילים פשוטות: קרבן לה'. במילים עוד יותר פשוטות: שוחטים כבש ועושים על האש.

אז נסעתי בסיור מאורגן להר גריזים. לא בקלות: הבטחתי לעצמי מזמן שלא אהנה מפירות ביזת הכיבוש, שלא אעבור לצידו השני של הקו הירוק כל עוד התושבים שם נטולי זכויות. הפעם הרשתי לעצמי. זאת היתה הכניסה הראשונה שלי לשטחים הכבושים מאז השירות הצבאי, לבד מחריגות לצורך הפגנות ופעולות של "תעיוש" ( הבאת אוכל ובגדים בזמן הכתרים בתחילת האינתיפאדה השנייה, והגנה על פלסטינים ממני התנכלויות של מתנחלים). הנה כמה תמונות מהטקס:

זהו המקדש שהיום קיים על הר גריזים. הוא בנוי על חורבות המקדש העתיק של השומרונים, שנהרס, אם אני לא טועה, במאות הראשונות לספירה. ברקע הר עיבל, הגבוה מהר גריזים. הטקס עצמו התרחש במורד ההר.

מחנה הפליטים בלטה, כפי שנשקף מהר גריזים. המחנה הוא הגוש הצפוף באמצע. כפי שרואים, לכאורה יש מקום לפליטים להתרחב, אבל הם מצופפים משום מה. מישהו יודע למה?

שומרוניות ביום חגן

אל השחיטה. כל בית-אב מביא כבש, וזה אחד מהכבשים הרבים שמצאות את מותם על מזבח ה'

נכבדי העדה, שאם אני לא טועה הם גם הכהנים. הם יושבים ברחבה שלפני אתר העלאת העולות

אחד מהכבשים שעומדים בשורה, בין רגליהם של שוחטיהם, מעל לתעלה ארוכה שאליה דמם יזרום. את השחיטה עצמה אי אפשר היה לראות מאיפה שעמדתי, כי לפניה כל הרחבה נמלאה באנשים

מיד אחרי השחיטה. לפני זה נשא ברכה הכהן הגדול, אבל גבו היה אלי אז לא צילמתי. כעת יקחו השומרונים את הכבשים השחוטות ויכניסו אותם לבורות גדולים שבהם בוערת אש שמוסקת על ידי גזעי עצי זית. אחרי שהבשר יעשה רך מכל הצדדים הם יתכנסו לסעודת החג. פסח כשר ושמח

"תחת האלה אשר עם שכם"

לא מזמן במקרה (באמת במקרה) נתתי איזה שיעור שקשור לנושא, ואני מביא ממנו כאן. בשיעור עמדתי על כל מני מוזרויות ושינויים שהכניסו עורכים שונים לתוך הטקסט התנ"כי, ושניתן דרכם לראות קצת מהפולמוס הישן בין קבוצות של ישראלים קדומים, פולמוס שהביא בעצם ליצירת שתי דתות, שתי קבוצות שהיום מכונות "יהודים" ו"שומרנים". בקטע הבא נראה את איך זה בא לידי ביטוי בויכוח על קדושתה (או טומאתה) של העיר שכם.

אבל אני מזהיר מראש: יש בדברים הבאים קצת תנ"ך, וכידוע לא כולם מסוגלים לסבול את זה, אז מי שלא בא לו באמת משוחרר – שילך לשרת ויבקש כדור לשחק כדורגל במגרש עד ההפסקה.

ולענינינו: ראשית נקרא את בראשית ל"ה, א' – ז'. שימו לב מה מצווה ה' על יעקב, ומה עושה יעקב בפסוקים אלו.

א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ–לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.  ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ:  הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.  ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.  ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.  ה וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.  ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל:  הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל:  כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו.

אנחנו מגלים שהאל מצווה על יעקב לבנות לו מזבח, ואילו יעקב מגדיל ראש ודואג (1) לצוות על בני ביתו להתנקות מאלוהי נכר, (2) לקבור את אותם אלוהי נכר, יחד עם הנזמים (אגב, של מי הנזמים? של האלילים) "תחת האלה אשר עם שכם".

עכשיו, הרצון להתנקות מאלוהי נכר לפני בניית מזבח לה' הוא אולי מובן מאליו ומתבקש, אבל מה עניין הקבורה תחת האלה? צריך לזכור שהטמנת אלילים באדמה עומדת בסתירה לחוק המקראי כפי שהוא מודגם במעשה משה אחרי חטא העגל (שמות ל"ב, כ') ומובא בפירוש בדברים ז', ה': "כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם–מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" ושם, שם, כ"ה: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" וכן שם, י"ב, ג': "וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" – מה יכולה להיות הסיבה שתסביר הן את המעשה של יעקב ללא בקשה של האל, והן את אופי המעשה עצמו שעומד בניגוד לחוק המקראי?

רוב הפרשנים המסורתיים מתעלמים מזה, והרמב"ן ורבינו בחיי נותנים תירוצים מעט דחוקים שלא אכנס אליהם כאן.

The plot thickens

בקיצור זה נראה מאוד מוזר. כדי לנסות ולהבין יותר טוב מה קורה פה אנחנו פונים אל הפרק האחרון בספר יהושע, פרק כ"ד, פסוקים כ"ב עד כ"ח:

כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.  כג וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:  אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.  כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם.  כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה. כז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה-בָּנוּ לְעֵדָה–כִּי-הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל-אִמְרֵי יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ; וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה, פֶּן-תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם.  כח וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.

ראשית, נשים לב לדמיון הרב בין הקטעים:
1) המילים "הסירו את אלוהי הנכר" משותפות
2) הטמנת דבר מה תחת האַלה אשר במקדש ה' בשכם.

שנית, מהי אותה "אַלה" אשר במקדש ה' בשכם?
כמובן, היא היא האֵלה שתחתיה קבר יעקב את האלילים בספר בראשית!!!
רש"י מפרש: "…ויש אומרים זו האלה אשר עם שכם, שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה ד'), ויטמון אותם יעקב תחת האלה" כלומר האלה הזאת היא כנראה עץ שהיה מקודש! מסתבר שתושביה המקוריים של שכם, ועל פי פרק כ"ד ביהושע גם יהושע עצמו, הקנו קדושה לאלה מסויימת, כלומר לעץ. בכלל, כנראה עצים היו שוס לא קטן בזמנו, כפי שאנחנו למדים גם מהשם "אלון מורה" (בראשית י"ב, ו'), שהוא הרי האלון תחתיו יושב המורה, כלומר הנביא, או האורקל. כך בשופטים ט', ל"ז אנחנו מוצאים את "אלון המעוננים", ומעוננים הם כיודעו חוזי עתידות (על עוד אלונים במקרא ראו כאן).

מכאן אנחנו מגיעים להבחין בארבעה דברים מאוד מוזרים שמתגלים בפסוקים אלה:
1) יהושע קובע כי העם בחר את ה', ולא להפך (בניגוד לדברים ז', ו': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"; דברים י"ד, ב': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", ועוד.
2) יהושע כורת לעם ברית ושם לו חוק ומשפט בשכם, כלומר יש כאן איזושהי כפילות מוזרה עם מעמד הר סיני, שכן שם כבר נכרתה ברית וניתן חוק.
3) יהושע כותב "ספר תורת אלוהים" – מישהו מכיר את הספר הזה? ודאי שלא, כי הוא לא קיים. הביטוי הזה נמצא רק כאן (דומה לו קיים בנחמיה ח', י"ט), ומהווה עוד כפילות מוזרה עם התורה שקיבל העם ממשה בהר סיני – ממתי יהושע כותב ספרי תורה???.
4) לבסוף, יהושע לוקח אבן גדולה ומקים אותה תחת האלה כעדות לברית בין העם לאלוהיו. זה מוזר כי בדברים ט"ז כ"א –כ"בכתוב: " כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ.  כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." – כלומר אסור להקים מצבה, וממילא אסור שיהיה כל עץ במזבח ה'!

אז מה קורה כאן? איך יכול להיות שיהושע מקים מזבח לה', בצורה אסורה (עם מצבה ותחת אלה), ובדיוק באותו מקום שבו קבר יעקב אלילים???

יש כאן יותר מדי דברים מוזרים: 1) יעקב מגדיל ראש מעבר לציווי האל, אוסף אלילים מבני ביתו, אבל במקום לשרוף אותם או לנתצם הוא קובר אותם תחת עץ אלה בשכם. 2) יהושע כורת ברית עם העם בשכם, 3) כותב ספר תורה שם 4) מקים שם מצבה בניגוד לחוק המקראי 5) ומקום המצבה שהוא מקים הוא בדיוק על מקום קבורת האלילים של בני ביתו של יעקב!!!

מה יכול להיות ההסבר לכל זה?

התעלומה תיפתר אם נבין לאשורו את הסדר הכרונולוגי בו נכתבו הדברים:
א) פרק כ"ד ביהושוע הוא כנראה שריד למסורת דתית קצת שונה, ועתיקה:

"יהושע כ"ד הוא פרק מיוחד במינו, המחזיק ידיעות היסטוריות שונות מכלל התיאורים המקראיים, אשר הושרשו בתודעה ההיסטורית של ישראל בידי האסכולה המשנה-תורתית … גם קשה להאמין שהוא נוצר אחרי [מסורת זו] … יש כאן שריד של ספרות קדם-משנה-תורתית" – אלכסנדר רופא

"Joshua 24 is based on an early northern Israelite reinterpretation of that tradition in which Yahweh, the god of the exodus, became the covenant-god at Shechem. The language of Joshua 24, however, points to 9th-8th centuries and this agrees with the historical perspective of the chapter." – S. David Sperling

כלומר הפרק ביהושע נכתב במאה השמינית תשיעית לפנה"ס – לפני ספר בראשית, שנכתב כנראה רק סביב המאה הרביעית לפנה"ס!

ב) יותר מזה: פסוק ד', בפרק ל"ה בבראשית כנראה הוכנס מאוחר יותר לפרק, ואינו חלק מהנרטיב המקורי – לכן נראה שיעקב עושה בו משהו שהוא לא התבקש על ידי האל! ברור לכן שאותו פסוק נכתב כנראה הרבה הרבה אחרי שנכתב פרק כ"ד בספר יהושע.

פתרון התעלומה

הסיפור אם כן הוא כדלקמן: בעת העתיקה שכם היתה עיר חשובה מאוד. היא היתה בירת ישראל הראשונה (מלכים א', י"ב, א', כ"ה) בסוף המאה העשירית. כאן הקים אברהם מזבח (בראשית י"ב, ו'-ז'), ויעקב גם (שם, ל"ג, י"ח-כ'), ויהושע גם (יהושע ח', ל'), כאן נקבר יוסף (יהושע כ"ד, ל"ב) ואבימלך הומלך למלך (שופטים, ט', ו').

על הרקע הזה נכתב פרק כ"ד ביהושע, שכנראה חובר מזמן מזמן ומרמז על מסורת אחרת של קדושה וברית בין האל לעם ישראל, מסורת שבה יהושע ולא משה הוא גדול הנביאים, שהוא כותב את התורה בשכם, אחרי שהוא כורת ברית בין העם לאל שם.

השומרונים אימצו (או ייסדו) מסורת זו (שימו לב שפרק כ"ד הוא האחרון בספר יהושע, כלומר הוא זה שחותם את המקרא של השומרונים), ומכיוון שחז"ל הלכו בדרך אחרת, נוצר קונפליקט בין הצדדים. לשומרונים היה קייס לא רע, מכיוון שלשכם באמת היה מעמד די מרכזי. כדי לקלקל את הסיפור של שכם היה צריך להוכיח שלא ייתכן ששם נמצא מקדש ה'. פסוק ד' בבראשית ל"ה נשתל שם רטרואקטיבית על ידי חז"לינו כדי להבאיש, לכאורה מלכתחילה, את ריחה של שכם ושל מקדש האל שם: לכן האלילים נקברו ולא נשרפו או נותצו – כדי שהמקום יהיה טמא לנצח!

במקום טמא כמובן לא ייתכן שיהיה מקדש משמעותי לאל, אבל מצד שני גם לא נעים שיהושע, דמות בכל זאת חשובה לחז"ל, יערוך טקס בדיוק תחת אותו העץ שמעל האלילים, ולכן, כאשר הוסיפו ניקוד לתנ"ך (הרבה אחרי שהוא עלה על הכתב) שינו את הניקוד של האֵלה לאַלה, כדי שלא יחשבו שיהושע הקים מזבח לה' תחת אותה אלה תחתיה קבר יעקב אלילים!

השומרונים מצידם מגיבים למסורת הטמנת האלילים בכך שהם יוצרים מסורת אחרת על הטמנה בשכם: לא אלילים, כי אם כלי המשכן הוטמנו שם!

סיפור נאה מהמדרש

עדות למגמה פולמוסית זו ניתן למצוא בסיפור חביב מבראשית רבה, פ"א, ג':

ר' ישמעאל ב"ר יוסי סליק לצלאה בירושלם עבר בהדין פלטנוס וחמא יתיה חד שמראי א"ר להיכן את אזיל א"ל מסיק מצלי בהדא ירושלים א"ל ולא טב לך מצלי בהדא טורא בריכא ולא בההיא קלקלתא א"ל אומר לכם למה אתם דומים לכלב שהיה להוט אחר הנבלה כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו דכתיב ויטמן אותם יעקב לפיכך אתם להוטים אחריו אמרין דין בעי מנסבה (פירוש מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם ודאי יקחנה) ונתייעצו עליו להרגו וקם וערק בליליא:

תרגום:

ר' ישמעאל בר' יוסי עלה להתפלל בירושלים, עבר ליד פלטנוס [עץ] זה, וראה אותו שומרוני אחד. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל בירושלים. אמר לו: ולא טוב לך [יותר] להתפלל בהר המבורך הזה ולא באותה אשפה [כי הרי ירושלים אז חרבה]? אמר לו: אומר לך למה אתם דומים: לכלב שהיה להוט אחר הנבלה [דווקא כי הבשר מסריח, רוצה אותו הכלב]; כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו, שכתוב "ויטמן אותם יעקב [גו']" לפיכך אתם להוטים אחריה. אמר [השומרוני]: זה רוצה לקחת את הטומאה [העבודה הזרה, וחשב להרוג את ר' ישמעאל]. קם [ר' ישמעאל] וברח בלילה."

שאלה לסיום

נותרה רק שאלה אחת: למה, אם המסורות שונות כל כך, השאירו חז"ל את פרק כ"ד ביהושע בתנ"ך, והשומרונים, שדווקא שינו את הגרסה שלהם לתנ"ך בכמה מקומות, השאירו את פסוק ד' בפרק ל"ה בבראשית?

לגבי השומרונים, יכול להיות שהם שמחו לכל אזכור של שכם, ופחות שינה להם שהאלילים נקברו שם. לגבי חז"ל (או, בעצם, עורכי המקרא שחיו כמה מאות שנים לפני התנאים הראשונים), התשובה יותר מעניינת לדעתי: ייתכן שהם השאירו סתירה זו למסורת התנ"כית כפי שהשאירו עוד סתירות: ראשית, צריך להתחשב בכל המסורות הקיימות כאשר מנסים לבסס טקסט בתור קאנון שיחול על עם שמורכב מזרמים רבים. שנית, למרות שהיתה להם דעה ברורה, הם לא ראו בטקסט מלא סתירות בעיה: היתה להם "מסורת של מחלוקת", כדברי חוקר המקרא ישראל קנוהל (ראו ספרו The Divine Symphony). סתירות ומחלוקות העשירו לדעתם את הטקסט, ולא הגבילו אותו. אמן.

יעקב קובר את האלילים. ציור של Jan Pynas, הולנד, תחילת המאה ה- 17

ביבליוגרפיה

יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות, ת"א, 2004
יאיר זקוביץ, "מגמתו של מעשה הטמנת האלילים בשכם", בית מקרא 25, א', תש"מ, עמ' 30-37
אלכסנדר רופא, "סיפור האסיפה בשכם (יהושע כד, א-כח, לא) – נוסח, ספרות, היסטוריה", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 12, א', תשנ"ט

S. David Sperling, "Joshua 24 Re-examined", Hebrew Union College Annual 58, 1987, 119-136
Victor Avigdor Horowitz, "Whose Earrings did Jacob Bury?", Bible Review 17, 4, 2001, 31-33, 54

[חדשות דת: במצריים הוצאה פתווה (המקבילה המוסלמית של פסק הלכה) שעל פיה מותר לאישה לעבוד עם גברים באותו המקום, בתנאי שהיא מיניקה אותם כמובן (לפחות פעם אחת), כי אז הם הופכים למשפחה, ואין חשש לפריצות. הכי הגיוני בעולם, והשבח לאללה על חכמי הדת. הנה מאמר על זה בניו-יורק טיימס. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]