התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

בשנה שעברה גפני פגע וברח, השנה טובלי שגע ופרח, ושדה הגורואים הישראלי, ששָכַל שניים מבניו בתוך שנתיים, נותר חסר, אבל ודאי לא מיותם. מורים רוחניים, כפי הנראה, לעולם לא יגמרו, וכרבים מתלמידיהם הם לא מתים אלא רק מתחלפים. זה פשוט עניין של ביקוש, שבמקצוע הזה תמיד יעלה על ההיצע, למרות שהסחורה, לצערנו, לעיתים קרובות פגומה וקלוקלת. רק לאחרונה התבשרנו על כת נוספת שבראשה גורו אגומאניק, וזה כמובן לא המקרה היחיד. השאלה שנשאלת שוב ושוב, אם כן, היא מדוע, אם נדמה שהמוצר כל כך טוב ואיכותי בקטלוג ההזמנות של כרטיס האשראי, כשהחבילה מגיעה סוף כל סוף ונפתחת אנו מוצאים את עצמנו מחזיקים ביד חתיכת זבל מזויף מפלסטיק זול.

זו שאלה גדולה ורבת פנים והשלכות, אבל ברצוני להציע ראשיתה של תשובה: כשרוצים לייצא או לייבא מוצר מסויים, פעמים רבות מפשיטים אותו מכל מרכיב מסוגנן או מסורבל, וזאת כדי להקל על האריזה והמשלוח. המוצר מפורק למרכיביו ונשלח כשהוא מזוקק (או מדולל) לכדי מה שהסוחרים חושבים שיהיה חשוב ללקוחות בארצות המייבאות אותו – מה שנקרא: "stripped for export". העניין הוא שלא רק חפצים, אלא גם רעיונות עוברים תהליך דומה: די ברור שכשרוחניות הניו אייג' ייבאה את מוסד הגורו מהמזרח היא השאירה מאחור הרבה מהדברים שהיו קשורים קשר הדוק לכל המנגנון המורכב והמאוד עדין הזה של הוראה, והשראה, רוחנית. מה שהגורו הניו אייג'י שכח או זנח הוא, במילה אחת, מסורת.

אלן קצלב, פילוסוף של רוחניות ותלמיד של הגורו ההודי הענק שרי אורובינדו, התייחס אל העניין הזה לאחרונה במאמר (שאגב, מבקר את קן וילבר). בדיון על מוסד הגורו אומר קצלב: "הבעייה היא שמוסד הגורו כיום, כפי שהוא אומץ במערב, מלא בפגמים. למעשה הוא ממש ימי-ביניימי. ייתכן שלחברות מסורתיות כמו הודו, טיבט והמזרח הרחוק יש את האיזונים והבלמים שלהן, ומפני שאלו הוסרו במערב, אנחנו נותרים עם ההתעללות והשימוש לרעה בכוח."

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים לו. לא גילו של המערך הזה הוא שמפריע לו לתפקד, אלא העובדה שחתכו אותו מתוך הסביבה הטבעית שלו וזרקו אותו בשטח זר. כמו חלקים רבים של הניו אייג', גם מוסד הגורו נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

ברור שדבר זה מאתגר מאוד את תפקודו של המנגנון הזה, ובמימד אחד, עיקרי לדעתי, פירוש הדבר הוא לא פחות מהחרבתו: לדעתי העניין מסתכם בכך שבמקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה בסמכותה של מסורת שהוא אחד מהחוליות הרבות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו ואך ורק לסמכותו. במקום לתת לעצמו ליפול אל תוך מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית אותנטית, צוק גרנית אדיר שעמד במבחן הזמן והמאורעות, עץ בודהי בריא ועתיק-יומין ששורשיו נטועים עמוק עמוק – נופל  התלמיד בידיו של אדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים רבים מספור סתם שרלטן.

כלומר במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות (למקרה שהוא לא מושלם, והוא ודאי לא מושלם), במקום שהוא עצמו יהיה כפוף לחוקים או נורמות של מסורת עמוקה ועתיקה (ודרכו, גם התלמיד), ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ומעריצים אומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע למצפון, או חסר כל אחריות, והתוצאות, כידוע, קשות.

מוסד הגורו, אם כן, נכשל פעם אחר פעם במערב לא משום שאין בו אמת (וכבר כתבתי שלדעתי מערכת יחסים עם מורה רוחני יכולה ללמד אותנו רבות, ובמקרים מסויימים גם כניעה מלאה למרותו יכולה להביא ברכה), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא, כאמור, הפשטנו ממנו כל דבר שרק היה אפשר והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

חמשת הקלפים של הגורו הפגום

אבל זה עוד לא הכל: אחד התרגילים היותר מתוחכמים של הגורו הניו-אייג'י הפגום הוא דווקא שימוש במרכיבים מתוך המסורת כדי לבסס את שליטתו החוץ-מסורתית. במסגרת תרגיל זה הוא כמובן מלקט רק את אותם עקרונות שנוחים לו, שוב, כמובן, תוך הוצאת הדברים מהקשרם הרחב, ומפנה את הערכים העתיקים הללו, כחרב פיפיות, כנגד תלמידיו.

אני רוצה להביא רשימה ראשונית של חמישה תרגילים קלאסיים של הגורו הנצלן, למען ניטיב לזהותם ולגחך מולם בבוז. אלו למעשה קלפים שהוא זורק כדי לנצח בכל משחק, בכל עימות, כלומר כל פעם שמועלה מולו ספק או שנמתחת עליו ביקורת, והם מאפשרים לו לחמוק באופן תמידי מהתבוננות עניינית עליו או על מעשיו. בכך ה"קלפים" האלה מאפשרים לו להישאר תמיד הקדוש המושלם ומשאירים אותנו תמיד התלמידים הפגומים והזקוקים לעזרה (אני לוקח את חלקם מניסוח תמציתי ומצויין שמצאתי כאן):

תרגיל א': קלף השלב הגבוה. עשר יהלום. בכל עת שישאל למה עשה משהו שנתפס כטעות, יענה הגורו הפגום שאנחנו פשוט לא מבינים את העומק שבדבריו. לאמור: זה לא אני (שטעיתי), זה אתה (שלא מבין). זה פשוט נשגב מבינתך. לא נורא, קורה: אני בשלב גבוהה ואתה (לצערי כמובן) בשלב נמוך. ייתכן שהבעיה היא בסך הכלל שאתה רק בן אדם, ואילו אני מואר / רוח קדמונית / חייזר / אלוהים. צר לי עליך, אבל אולי יום אחד תבין. כלומר אם תישאר תלמיד שלי, כמובן.

תרגיל ב': קלף ההשלכה. נסיך תלתן. בכל עת שישאל למה עשה דבר שנתפס כרע, יענה הגורו הפגום שהוא לא עשה שום דבר רע, וההאשמה שלנו אותו בכך היא רק עדות לרע שבנו. לאמור: על ידי כך שאתה מבקר אותי, אתה בעצם מבקר את עצמך, שכן מה שאתה מוצא רע בי, הוא השלכה עלי של הרוע שבך, טיפשון. כיצור מושלם אני הרי רק משקף כמו מראָה את הטינופת שאתה נושא אצלך בפנים. אני טהור מעצם מהותי, ולכן לא יכול להיות שעשיתי רע. מכאן שמה שחשבת שהוא רע שלי הוא בעצם החרא שלך. במילים אחרות: אם באיזשהו זמן אתה מריח משהו לא טוב, תמיד תבדוק את הנעליים שלך.

תרגיל ג': קלף התכסיס הדידקטי. מלכה לב אדום. בכל עת שישאל למה עשה דבר שבברור הזיק או הכאיב לאדם מסויים, יענה הגורו הפגום שהוא עשה זאת רק לטובתו, למען לימודו, מאהבה, גם אם זה לא נראה (או מרגיש) ככה עכשיו. לאמור: לא התעללתי בך סתם כי בא לי, תלמיד תמים וחמוד שלי – עשיתי את זה למען התפתחותך הרוחנית! ברור, נראה לך שאני עוסֶק בהתעללויות? הרי כישות מושלמת כל מה שאני עושה, כל פעולה וכל מילה, הכל כולל הכל, הם רק הוראות רוחניות ברמה הכי הכי גבוהה! אהבה ללא תנאי! לכן אין זו פגיעה וזה לא ניצול לרעה של הכוח שלי – להפך: זה תכסיס שנועד לפתח אותך רוחנית, ואפילו מהר יותר משהיית יכול לדמיין (ובטח מהר יותר משהיית יכול לבצע בעצמך). אז כשאני קורא לך טמבל זה רק בגלל שאתה צריך להתפתח ולהתעלות מעבר לתסביך-הטמבליות שלך. וכשאני שוכב איתךְ ואחרי זה משפיל אותך זה רק בשביל שתלמדי להשיל מעלייך את ההאחזויות האשלייתיות של האגו בכל הנוגע למיניות. וכשאני מפנק עצמי בארוחות שחיתות ובצי של מכוניות פאר, בזמן שאתם בונים לי את האשרם ללא שכר ובתנאי עבדות, זאת שבירה של ההיגיון הקפיטליסטי שאתם לחלוטין שבויים בו. מה, לא ידעתם?

תרגיל ד': קלף המבחן. מלך פיק. בכל עת שישאל למה עשה דבר שברור שהוא אדיוטי או שטותי, יענה הגורו הפגום שנכון שהוא עשה את זה, אבל זה היה רק מבחן. לאמור: נכון שלכאורה טעיתי כשאמרתי שבשנת 2000 העולם יכיר בי כמשיח, אבל למעשה ידעתי את האמת, ואמרתי כך רק כדי לבדוק את נאמנותכם, תלמידי היקרים. נכון שאתמול, כשיוסי ביקר את תורתי, נראה היה שהתעצבנתי נורא כי צעקתי ונופפתי בידיים, אבל צריך להיות ברור לכם שכל זה היה רק מבחן כדי לראות מי מכם מאמין בי אמונה שלמה וחסרת תנאים. כל מי שחשב שבאמת התעצבנתי – נכשל.

תרגיל ה': קלף אחדות הקוסמוס. האָס. בכל עת שישאל למה עשה כל דבר שהוא שנתפס כשלילי, והוא כבר השתמש יותר מדי בקלפים האחרים שלו, יודה הגורו הפגום שאכן המעשה שעשה הוא מכוער, אבל זאת רק על פי ההיגיון הרגיל, של העולם היחסי, והרי אנחנו כולנו יודעים שבעצם הכל אחד והכל אלוהים. לאמור: נכון ששכבתי עם אשתך, תלמידי האהוב, אבל זה בסדר, כי הכל ברהמן. נכון שלקחתי לעצמי כסף מקופת האשראם, מעלתי וגנבתי, אבל מנקודת המבט שלי (שאתם אמורים לשאוף להגיע אליה) הכל אחד והכל קדוש, כולל המעשה השפל ביותר. תלמידים תמימים שלי, הבינו: אני פשוט מעבר לטוב ולרע, וממילא כך גם כל מה שאני עושה. אני אלוהים, ולכן גם המעשה הרע שלי הוא אלוהים. מה יותר מובן מאליו מזה?

ראוי לציין שבכל הקלפים האלה יש אמת מסויימת – והרי זה מה שנותן להם כוח: שהם ייתכנו. כלומר זאת לא חייבת להיות בדייה או רמייה. הבעיה היא שברוב רובם של המקרים כיום זאת כן. ונכון שגם שחלק מה"קלפים" הללו אכן מעוגנים במסורות עתיקות (כמהלכים שגורואים אותנטיים נוקטים בהם) ושממנה הם יונקים סמכות. הבעיה היא, שוב, שהם גם מנותקים מאותה מסורת, ולכן לא יכולים לספוג ביקורת הנשענת עליה (למשל: אם במסורת נלמד במפורש שאסור לגורו לשכב עם תלמידותיו בשום פנים או תנאי). ועד כמה שהתרגילים האלה נראים שקופים, הם למעשה מאוד מתוחכמים, בעיקר כלפי מי ש"כבר בפנים", ששבוי בהלך רוח של כת, וקשה מאוד להבחין במניפולציה ולהשתחרר ממנה.

יחד עם זאת, עד כמה שקשה להשתמש בו, התלמיד תמיד, תמיד מחזיק את הקלף המנצח: קלף היאללה ביי. בכל רגע הוא יכול להחליט פשוט לקום וללכת, לא לשחק במשחק הנצלני הזה, ולהפוך את הגורו עצמו, אמן הקלפים, לג'וקר.

[המאמר עולה היום גם באנרג'י]

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.