רוח רפאים מרחפת כעת הזו על פני הניו-אייג' העולמי. זוהי רוחה של הפילוסופיה האינטגרלית. ליתר דיוק, זוהי רוחו של הפילוסוף האינטגרלי, חוקר הרוח והחומר, הפּנְדיט האמריקאי הנודע, קן וילבר. וילבר הוא כיום בלי ספק ה"פילוסוף של הרוחניות" בה' הידיעה. הוא כונה "אריסטו המודרני", "האינשטיין של חקר התודעה" ועוד שלל סופרלטיבים, וגם אם הם מעט מוגזמים, הרי שאין ספק שוילבר אכן אדם מבריק, שעושה עבודה חשובה מאוד. מאוד. בשילוב מרענן של ידענות, חכמה, השגה רוחנית והומור הוא פורש תפיסת עולם שמתעלה מעבר למטריאליסטי, אל הרוחני, אבל שומרת שתי רגליים על הקרקע: רגל אחת במסורת הרציונלית-מדעית של מאות השנים האחרונות, רגל שניה בתובנות למודות השנים של המסורות הדתיות של האנושות.
קן וילבר
הוא מציג תמונת עולם כוללת-כל: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".
כל זה נכון וראוי להערכה. על עבודתו של וילבר כתבתי קצת בביקורת על ספרו "קיצור תולדות הכל" שתורגם לעברית (ושנמאס לי לחכות לפרסומה אבל היא אמורה לראות אור מתישהו במוסף "ספרים" של "הארץ"), ואני מאוד ממליץ לקרוא את הספר המצויין הזה. את הרשימה הבאה, בכל אופן, אקדיש לביקורת על שיטתו, שכן גם אם וילבר אכן יצר מפה מרשימה לא ברור אם היא אכן מייצגת את מכלול הידע האנושי, או את מכלול הידע של וילבר, וגם זה תוך חוסר דיוק וטעויות מביכות. אנסה להציג חלק מהביקורת שלדעתי חייבת להימתח על תורתו של וילבר, וכמו כל דבר בצה"ל הביקורת הזאת תתחלק לשלושה חלקים: אבקר ראשית מקצת מרעיונותיו של וילבר, אחר כך את שיטות העבודה שלו ולסיום את האיש עצמו והמתרחש סביבו.
אבולוציה עכשיו
לצורך בניית הפרדיגמה שלו, מקים וילבר לתחייה שני רעיונות מערביים עתיקים, ומשדך אותם עם פילוסופיה נון-דואליסטית מזרחית. שני הרעיונות הללו הם עקרון "שרשרת הקיום", כלומר האמונה שהמציאות היא רצף שופע ומשתכלל של דברים ויצורים, כאשר מתוך כל יצור או דבר קדמון יוצא או נוצר יצור או דבר עליון. במילים אחרות: סוג של אבולוציה של הקיום, תנועה אורגנית של חלקי היקום מהנמוך ביותר אל הגבוה ביותר, מהאלקטרון ועד וגלקסיה, מהאמבה ועד לאדם המואר בשלמות.
הרעיון השני הוא העקרון ההגליני (כלומר: של הפילוסוף הגאון ג.ו.פ. הגל) בדבר מימושה של "הרוח האבסולוטית" במציאות הקונקרטית, כלומר האמונה שהמימד המוחלט של המציאות מתהווה ומתפתח כהיסטוריה החומרית-רוחנית של היקום שלנו. לא רק זאת, אלא שיש לו מטרה ברורה, והיא הכרת עצמו: המציאות כולה נעה כלפי מודעות עצמית גבוהה יותר ויותר, עד שתגיע לידיעה עצמית שלמה.
את שני אלו הוא משדך לעקרונות הנוו-דואליסטים של האדוויטה ההינדית והמדיאמיקה הבודהיסטית, בכך שהוא רואה (האמת, בדומה מאוד להגל) את המציאות כולה כאחדות אחת הכוללת בתוכה את הסובייקט והאובייקט וכל ריבוי שהוא.
הרעיונות האלו באמת נהדרים, וחלקם גם חביבים עלי אישית, אבל צריך להיות ברור שלפחות לגבי הראשונים, מדובר באמונות גרידא. אלו מיתוסים. והבעיה היא שוילבר מציג אותם כעובדות הנובעות ממחקר אמפירי. וילבר מבכה את התעלמותו של המדע המודרני מהמימד הפנימי, האינטימי של האדם, וזועק כנגד הרדוקציה שהוא עושה מהכל לכדי חומר (לדוגמא: מחשבות הם רק ריאקציות כימיות במוח). יופי. הוא מתעקש שמימדים רוחניים גבוהים יכולים להיות מוכחים על ידי ניסיון אישי של האדם. נכון: גם לדעתי עניין הנון-דואל הקיומי, למשל, יכול להיות מוכח על ידי חוויה ישירה של האדם. אבל אין שום אפשרות להוכיח את עקרון שרשרת הקיום, ולא את ההנחה שהמטרה של הרוח היא לדעת את עצמה – לא על ידי ביסוס אמפירי-מדעי ולא על ידי חוויה ישירה. כאמור, אלו מיתוסים. באותה מידה אפשר לומר שהעולם נברא על ידי צמצום הוויתו של האל ושבירה של כלים קוסמיים, או שתכלית החיים היא שחרור ממעגל הלידות מחדש. לרעיונות הללו יש את אותו תוקף מבחינת המעמד המדעי-אמפירי שלהם (כלומר, אין להם תוקף). מיתוסים הם דבר חשוב, אבל חשוב לא לערבב בינם לבין עובדות, כמו גם בינם ובין תיאוריות מדעיות. וילבר מערבב חופשי.
הלאה: וילבר טוען שלא ייתכן שבשתים-עשרה מיליארד שנה מאז המפץ הגדול יופיעו חיים בצורה אקראית, והעובדה שהם הופיעו משמשת לו כראייה לזה שליקום יש כיוון, תלוס (מטרה) ויצירתיות אינהרנטית. עכשיו, זה נכון שיש מדענים שחושבים שזה לא ייתכן, אבל יש גם כאלה שחושבים שזה כן ייתכן. בכל אופן, עצם העובדה שזה קרה לא מוכיחה לדעתי שום דבר, כי אם זה לא היה קורה לא היינו כאן כדי לתהות על זה. במילים אחרות: גם סיכוי של אחד למיליארד לחיים יכול להתרחש, וממילא אם הוא לא היה מתרחש אף אחד לא היה כאן כדי לקונן על מר גורלו. כלומר אין שום ראייה לכך שליקום אכן יש תכלית. שוב: זהו מיתוס, או אמונה, בשום אופן לא עובדה.
ועוד: וילבר טוען שהעובדה שעד היום צורות חיים הלכו והשתכללו מראה שכך דרכו של עולם ושהיקום נמצא במגמה של מורכבות הולכת ועולה. לא נכון: צריך לזכור שאבולוציה אין פירושה דווקא שכלול אלא התאמה למצב הנתון. זה נכון שבמיליוני השנים האחרונות החיים נעו במגמה כללית של השתכללות, אבל הבעיה היא שאין שום דבר קבוע במגמה הזו: היום מוסכם על אסטרו-פיזיקאים רבים שבעוד כמה מיליארדי שנים השמש תתנפח והטמפרטורות על כדור הארץ יעלו מאוד. בהחלט הגיוני שאז האבולוציה תהפוך את כיוונה וצורות החיים ילכו ויעשו פשוטות יותר ויותר כדי להתאים עצמם לסביבה. כלומר: רק ג'וקים (או אולי רק חד-תאיים) יוכלו לשרוד וזה כל מה שישאר. אגב, זה גם יקרה אם נעלה את עצמנו בפטרייה אטומית השמיימה או אם נגזור שואה אקולוגית על כדור הארץ, כך שאולי לא נצטרך לחכות כל כך הרבה לפני שהאבולוציה תשנה את כיוונה. בקיצור: בהחלט סביר שאבולוציה של שכלול היא עניין ארעי, קונטינגנטי. לא עקרון מטאפיזי, כפי שוילבר מנסה להציג.
וילבר, אם כן, לוקח צורות של הסבר, תיאוריות מטאפיזיות, מיתוסים – למעשה: אמונות – ונותן להן מעמד של עקרונות ודאיים, של חוקי טבע. והבעיה היא שהוא לא שם לב לכך, ולא מתריע על כך. מדהים שדווקא מי שמקדיש את חייו ל"מיפוי הידע האנושי" ולעשיית הבחנות ברורות בין סוגי שיח שונים (מאגיים, מיתיים, רציונליים וכו') לא מצליח להבחין שמה שהוא מוכר בתור תורה אמפירית בעלת תוקף מדעי אינו אלא מיתוס מודרני (ומודרניסטי) אחד גדול.
וילבר בתור מורפיוס, היודע "מהו המטריקס". מתוך הערך המעולה "Integral Humor" בויקפדיה האינטגרלית (מה שמוכיח שהומור עצמי לפחות יש להם, וזה הרבה מאוד כמובן)
כל תכלית תורתו של וילבר היא הצפייה למהפכה האבולוציונית הבאה ובא יעלה ויבוא על פני האדמה זן חדש של אדם: האדם המואר. כן, אותם מוארים שסובבים אותנו כבר כיום הם, מסתבר, חיל החלוץ של הקפיצה האבולוציונית-אנושית-תודעתית הבאה עלינו לטובה. וילבר רואה עצמו בונה את הבסיס התיאורטי למהפך התודעתי הזה, והוא ותלמידיו מרגישים באופן טבעי כאוונגרד הרוחני של האנושות.
אני אישית לא אוהב את כל אופנת האבולוציה הקוסמית או הרוחנית (להבדיל מהביולוגית, שהיא עובדה מדעית). נראה לי שכל הציפייה הזאת ל"קפיצה התודעתית" הכלל-אנושית אינה יותר מאשר גרסה מדוללת ופסאודו-רציונלית לרעיון היהודי-משיחי הישן והבעייתי. לדעתי יש ודאי שינוי בעולם, אבל אני בספק אם אפשר לקרוא לזה שיפור. בשביל למדוד שיפור אנחנו צריכים לקחת קריטריון מסויים שישמש לנו מדד. אם נבחן את צורות התקשורת בין בני אדם, נראה בעליל שהתרחש שיפור גדול באלפיים שנה האחרונות (מדיג'רידו לפלאפון). אבל זה לא מה שמעניין אותי, וגם לא את וילבר. מה שמעניין אותנו הוא שיפור במודעות העצמית, בקשר עם האלוהות. ובזה קצת יותר קשה לראות שיפור. גם אם נודה שיש שיפור, כלומר שיותר אנשים היום יותר מודעים לעצמם מאשר, נאמר, לפני אלפיים שנה, עדיין זה לא מוכיח שום עקרון מטאפיזי. כלומר מכאן ועד לומר שכך זה חייב להיות, שזו "דרכה של הרוח", שזה הכיוון העקרוני של תנועתו של היקום – בשביל זה דרושה לא פחות מאשר קפיצת אמונה, גם אם רבים נוטים לקפוץ אותה בחדווה.
הבעיה עם ההנחה הזאת היא שקשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להביא לזה ראיות. האם יש אכן יותר מוארים היום מבעבר? ולא רק באחוזים, אפילו מבחינה מספרית פשוטה, האם יש יותר מוארים היום מאשר בזמנו של הבודהה? מסופקתני. לדעתי אין שום ראייה לכך. מה שיש בוודאי הוא יותר הייפ ובאזז, וטוב שכך (כי טוב שמדברים על זה), ויש בוודאי גם יותר דרכים לשמוע, לראות, להגיע וללמוד ממי שהגיע לתובנה רוחנית כלשהי, וגם זה כמובן טוב מאוד מאוד לדעתי. אבל האם אכן בקרוב תתחולל טרנספורמציה תודעתית כלל אנושית, כולנו נתעורר אל האמת והארץ תמלא דעת ה'? אולי. ואולי הרבי מליובאוויטש הוא המשיח.
לא רק זאת: כפי שכותב אנדרו סמית, צריך לזכור שכאשר היו טרנספורמציות תודעתיות של האנושות בעבר הדבר קרה בקלות ובצורה המונית. למשל המעבר לחשיבה רצינלית, שוילבר מזהה עם המהפכה התעשייתית, התרחש אצל כמעט כל מי שחווה אותה, כלומר כל מי שחי במקום הנכון בזמן הנכון. כמו כן כאשר ילד עובר דרך שלבי ההתפתחות שלו אנחנו יודעים שאם אין איזו בעיה חמורה הוא עושה את זה באופן טבעי ואפילו בלתי נמנע. מאידך, אנחנו יודעים שמאוד מאוד קשה להגיע לרמות גבוהות של התפתחות רוחנית. נראה אפילו שמדובר בהתפתחות שבמידה רבה (גם אם לא מוחלטת) היא פשוט לא טבעית לאדם, שכן הוא חייב ללכת נגד נטיות פסיכולוגיות חזקות מאוד שטבועות בו.
אז ככה נראה מחקר אינטגרלי
אומר כמה מילים על דרכי עבודתו של וילבר, ומכיוון שהנושא ענק והספרים רבים, אשתמש בדוגמא אחת בלבד מתוך משפחה לא קטנה של יתומי-וילבר מחקריים. כשקראתי את הספר שתורגם לעברית לא הייתי יכול שלא להרגיש שהוא מטפל בצורה שטחית עד שרלטנית בפילוסופים גדולים מהעבר. במיוחד נראו לי מופרכות המסקנות שהוא מסיק על פלוטינוס. פלוטינוס הוא הפילוסוף החשוב ביותר במערב בין אריסטו לדקרט. הוא אבי הניאופלטוניזם, תורה פילוסופית שהשפיעה בצורה עצומה על כל המערב, על שלוש הדתות הגדולות (וזה כולל, אגב, השפעה מכרעת על הקבלה) והוא גם מיסטיקן גדול ומרתק בלי קשר להשפעתם של רעיונותיו החשובים. וילבר נתלה בו, בהגל ובסרי אורובינדו כאשר הוא מגיש לנו את תיאורית שרשרת ההוויה הנון-דואליסטית שלו. הם המקורות שלו מהעבר.
פלוטינוס. דווקא התבייש.
וילבר רואה בפלוטינוס את מי ש"נתן להולארכיה הגדולה את ביטויה המלא ביותר" (עמ' 385 בספר שתורגם, הדגשה שלי). יפה וטוב. ב- magnum opus שלו, Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution, כותב וילבר ש"מאפלטון לפיד הנון-דואליזם, הראיה האינטגרטיבית, עדיין שלם, עבר באופן ברור ביותר לפלוטינוס (205-270 לספירה), שנתן לו את אחד הביטויים המלאים, החינניים, העוצמתיים ביותר שניתן למצוא במקום כלשהו, בזמן כלשהו, בצורה כלשהי, עתיקה או מודרנית, מזרח או מערב." (עמ' 341, תרגום שלי). וואלה, נשמע ממש טוב, לא?
הבעיה היא שבשביל שפלוטינוס יכנס למודל של וילבר ויענה באמת על סופרלטיביו, הוא היה צריך להשתנות. זו אולי לא בעיה בשביל פלוטינוס כי הוא מת כבר אלף שבע-מאות שנה ולא יכול לסבול ממה שוילבר מעולל לו, אבל זו כן בעיה בשביל וילבר, אם הוא חושב שאף אחד חוץ ממנו לא קרא מעולם את פלוטינוס.
וילבר כותב חזור וכתוב על אהבתו של פלוטינוס את העולם. הוא מנסה כך להראות שפלוטינוס לא היה דואליסט, כלומר שהוא לא העדיף את הרוח המוחלט וידע למצוא את האבסולוט ביחסי, את האחד בריבוי, את הכללי בפרטים. כותב וילבר: "לפי פלוטינוס כל ממד גבוהה יותר בהולארכיה מתעלה אל מעבר קודמו וכולל אותו, כך שכל דבר ודבר, כל אירוע ואירוע, בלי יוצא מן הכלל, שוכנים בצורה מושלמת ברוח, באחד." (שם, עמ' 323).
אבל פלוטינוס בכלל לא ידע שהוא כזה. לצערי פלוטינוס היה כנראה דואליסט לא קטן. אציין כמה פרטים מפלילים: הביוגרפיה שכתב תלמידו הראשי של פלוטינוס, פרופיריוס, על רבו נפתחת במשפט: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בשל הוויתו בגוף" (ראו פלוטינוס, אנאדות, תר. נתן שפיגל, הוצ' מוסד ביאליק, עמ' 171). במילים פשוטות: פלוטינוס שנא את העובדה שיש לו גוף. כלומר הוא רצה להיות רק רוח. כלומר הוא העדיף את הרוחני על החומרי. כלומר דואליזם.
והנה ציטוט של הפילוסוף עצמו: "…מה שהוא חסר כל, וכך הדבר בחומר, הרי זה הרע לאמיתו, שכן אין לו כל חלק בטוב." (שם, 1.ח'.5., עמ' 251). כלומר החומר הוא רע כי הוא לא הטוב, שזה האחד המוחלט. ומה צריך לעשות המחפש הרוחני על פי פלוטינוס? "…הרואה את הדרו של גוף אל נא יקפוץ עליו, אלא ידע שצלמים הם ועקבי צללים, וינוס לו להלה, שהללו הם צלמיו." (שם, 1.ו'.8., עמ' 243). כלומר על המחפש להרפות מהדברים שהם בבואות בלבד של האחד ולשאוף רק עליו. הנה שוב: "עלינו להחזיר את עצמנו אל המצב שהיה, כפי שאמרנו, קיים בנצח, אל אותם החיים הרוגעים, שכולם מליאות אחת, בלתי מוגבלת עדיין, ללא כמישה לחלוטין, שרויים בנצח ומופנים אל הנצח." (שם, 3.ז'.11., עמ' 425). דואליזם כפי שרק דואליזם יודע להיות (אבל לשאוף כמובן לא-להיות).
מכאן ומעוד מקומות רבים ברור שפלוטינוס לא חיבב מי יודע מה את העולם. הניאופלטוניזם רואה את העולם כפחות אמיתי ופחות טוב מ"האחד", שהוא מקור העולם. אז נכון שיש לו גם התבטאויות אחרות (הוא סותר את עצמו כמו כל פילוסוף רציני), ווילבר דואג כמובן להביא ולהדגיש אותן, אבל הוא דואג לא להביא ואפילו לא לציין את העובדה שחלקים נכבדים ביותר מתורתו של פלוטינוס מדברים בדיוק, אבל בדיוק, להפך! ובסופו של דבר, ההתבטאויות הדואליסטיות גוברות על הנון-דואליסטיות. פלוטינוס מוכר בעולם המחקר כמיסטיקן "חוץ-עולמי", כלומר ששואף לברוח מהעולם ומהחומר. וילבר לא שמע על כך. זה לא רציני, לא מקצועי, וגורם לי לפקפק בלמדנותו של וילבר, אם לא גם בכנותו.
וילבריטיס
עד כאן ביקורת עניינית על תורתו של וילבר ומחקרו. כעת להערה אישית קטנה. וילבר עצמו כמובן לא כליל השלמות, קצת קשה לו לקבל ביקורת ולפעמים הוא מתעצבן על אנשים, אבל הוא כמובן אדם עם חולשות כמו כולנו, לזכותו יאמר שהוא לא טוען שהוא מואר או מושלם (למרות שהוא מאפשר לחסידיו לטעון בערך כך) ואני לא יודע אם ברמת הפירסום והחשיבות שהוא הגיע אליה הייתי מצליח יותר טוב לשמור שלא יקפוץ לי האגו ושראשי לא יתמלא בשתן. בסך הכל, כך נראה, הוא באמת בחור טוב.
ברם בעיה אחרת מתחילה להסתמן עם תנועתו ההולכת ותופסת תאוצה. יש חשש בקרב רבים שבשנים האחרונות צמחה סביב וילבר תודעה קצת כיתתית. יש האומרים שזו למעשה כת קטנה. כתונת. זו כמובן לא כת נוראית מהסגנון של ג'ים ג'ונס שבסוף דרכה כולם מתאבדים, וגם בהחלט לא מהסוג שמתעלל במשתתפיה רגשית ומינית, אבל זו אולי כן בצורת הגישה הדוגמטית וחוסר היכולת לקבל ביקורת, בהרגשה של מועדון סגור ותפיסה עצמית של אוונגארד שרק הוא יודע סוד גדול ועליו מוטל להציל את העולם.
אם אתם שואלים אותי, "כת" היא מילה חריפה מדי כדי להשתמש בה כאן. אבל נראה שהתנועה כן עוברת תהליך בו מתמונת עולם פתוחה ואינטגרלית (צהוב בספיירל דינמיקס) היא נצבעת יותר ויותר בגוונים כחולים של לנו-יש-את-האמת-כולה. וילבר אוהב להמציא מונחים, והוא מכנה רוחניות פוסט-מודרנית מערבית מלאה בחשיבות עצמית ואגואיזם "בּוּמֵריטיס" (על שם דור הבייבי-בומרס שזה מאפיין אותו). אני חושב שאפשר לקרוא למה שקורה היום בחצרו של וילבר "וילבריטיס" (השם הודבק לעניין על ידי אלן קצלב, שהוא זה שמכנה את הקורה שם "כת").
המוסדות האינטגרליים של וילבר מונעים על ידי תשוקה עצומה להפיץ ידע שהם בטוחים שהוא התשובה לכל בעיות העולם. הם מגדירים את עצמם כשני האחוזים העליונים של האנושות מבחינת התודעה ההוליסטית-אינטגרלית שלהם והם בטוחים שוילבר הוא הפילוסוף הגדול ביותר מאז הגל במערב ואורובינדו במזרח. ברור להם שלמעשה הוא הצליח למפות את מכלול הידע האנושי כולו ולכונן את התורה הפילוסופית של תקופתנו, זו שתביא אותנו (כלומר את האנושות) לתקופה חדשה בתולדותיה. ראו איך הם מסיימים הודעה לחברי ה"אינטרגל אינסטיטוּט" מלפני שבועיים:
The Integral revolution is greater than any one of us and is being sustained by a community of people far outside the immediate circle of the men and women who work for Integral Institute. You are part of an intimate group of people embracing something important enough to have attracted the attention of many of the world’s leading thinkers, politicians and business leaders. We welcome all of you to join us, and to continue to share your vision, passion, love, and thoughts.
וילבר עצמו, גם אם הוא עושה זאת תוך כדי חיוך ובדרכו המקסימה, טוען שמה שהוא עושה "לא נעשה מעולם, בכל היסטוריה הידועה של היקום", וכותב ש"אני נמצא במרכז הטרנספורמציה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית". האם הוא צוחק? גם אם כן, אני חרד שמא בשנה הבאה הוא כבר יאמר את זה במלוא הרצינות. במילים אחרות: התנועה האינטגרלית של וילבר הולכת ומתנפחת ממגלומאניה כמו צפלין, וכמו אותם יצורים מעופפים חסרי חן וגמישות ומלאי אויר חם וגזים דליקים, זה יכול להיגמר רק רע.
בקשר לכך אביא את הדברים האלה:
קבוצה חיובית איננה יוצאת להציל את העולם. לא פעם צוין שאחוז גבוה מאוד של אנשים בקבוצות בעייתיות הגיעו לשם בתחילה מתוך מניעים אלטרואיסטים ואידיאליסטים לכאורה, מתוך רצון לעזור לאנשים ולשפר את העולם. אבל לאידיאליזם הזה יש בדרך כלל מבנה מאוד דומה לזה של 'המאסטר המושלם' – ארכאי ונרקיסיסטי. המניע הנסתר הוא 'אני והקבוצה הולכים לשנות את העולם' […] לא רק זאת, אלא שהגרעין הנרקיסיסטי שלו נראה בברור על ידי היוהרה של עמדה הזאת עצמה: לנו יש את הדרך היחידה (או הטובה ביותר), ואנחנו נשנה את העולם, כלומר אנחנו נכפה את הרעיונות שלנו על אותם בּוּרים ששם בחוץ. […] המניע הנסתר שאנחנו הולכים לשנות את העולם הוא ארכאי ונרקיסיסי.
[תרגום שלי מהאנגלית, ציטוט שמביא ג'ים צ'מברלין] וילבר עצמו כתב את המילים החכמות האלה ב- 1983, בספרו Eye to Eye. פעם הוא ידע בדיוק ממה להיזהר: מאותו הלך רוח משיחי, מגלומני שמתיימר לדעת הכי טוב ולהיות הכי צודק; מאותו יצר נלהב, אגואיסטי שגורם לך להרגיש שאתה בחוד החנית של האנושות ושבידך להציל אותה מעצמה; מאותה תשוקה אלכימאית, ילדותית להיות זה שיפתור את כל בעיות העולם ושממך, או תחתיך, תתחיל ממלכת גן עדן. ולא שהשאיפות האלה לא ראויות, לא נעלות. ולא שהיצרים האלה לא חבויים בכולנו, ולא שהם הכרחיים במידה מסויימת לחיים של יצירה. השאלה היא עד כמה אנחנו לוקחים אותם ברצינות, עד כמה אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, עד כמה אנחנו מתפתים להאמין שכן, שאנחנו, מה לעשות, המשיח. וילבר, למרות חכמתו הרבה, למרות כוונותיו הטובות, למרות חוש ההומור המצויין שלו, מתחיל ליפול בפח הזה. הרושם שלי הוא שאם פעם וילבר ידע בדיוק ממה להיזהר, חוויות סאטורי מרובות (ואולי היו אלה אורות הניאון של התהילה) קצת סינוורו אותו והוא איבד את דרכו. הוא לא נזהר מספיק.
[אבל אני בכל זאת אוהב אותו ומאוד מעריך אותו – ראו דברי הפתיחה (והמתינו לסקירה של הספר)]
נספח 1:
ולא רק בנוגע לאופי רעיונותיו של פלוטינוס וילבר שוגה. באותו ספר הענק Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution הוא גם מצטט קטעים ממנו לא נכון. למי שיש כוח ראו מאמר ביקורת של אקדמאי המומחה לפלוטינוס כאן, תשובתו המאוד לא יפה (קשה לו לקבל ביקורת) של וילבר כאן, ותשובתו של המבקר לתשובתו של וילבר כאן. ושלא יהיה ספק, המומחה צדק. לראייה: הציטוטים שהוא אומר שהם שגויים (כמובן, אגב, שגויים בצורה שעושה לוילבר ולתורתו שירות טוב), שוילבר תוקף אותו בזעם וטוען שהם כן נכונים, ושההוא שב ומתעקש שהם שגויים – תוקנו במהדורה השנייה של הספר שנמצאת ברשותי. ואפרופו פלוטינוס, נראה שהטיפול השטחי של וילבר בפילוסופים כולל גם את וייטהד. הנה.
נספח 2:
תגובתו של אורן אנטין, תלמיד ותיק של וילבר ובעל האתר העברי הראשון על התיאוריה האינטגרלית, לגרסת אנרג'י למאמר זה.
ראיון מצויין שערכה כרמל ויסמן עם וילבר לא מזמן.
ביקורת על וילבר של אלן קצלב, בעיקר על השלבים הרוחניים של התיאוריה שלו
ספר מקוון שלם של ביקורת על וילבר מאת ג'ף מיירהוף
אתר מצויין על פילוסופיה אינטגראלית שמרכז בתוכו הרבה ביקורת על וילבר, לעיתים קטנונית
ביקורת כתובה היטב של הפסיכולוג הטראנספרסונלי כריסטיאן דה-קווינסי על וילבר
ביקורת של ג'פרי פאלק, בעיקר על חוסר הבנתו של וילבר את התיאוריה האבולוציונית ועל הקשר שלו עם אדי דא.
מאמר שלי על אדי דא בו אני מספר על הערצתו של וילבר לגורו המגלומן.
לולאת האל 