באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.

המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.

תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.

תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.

ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.

גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.

שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.

רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.

לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.

זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.

אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.

אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.

ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.

בהארץ של ערב כיפור התפרסם מאמר מעניין של תמר רותם על הטרנד החדש (למעשה, בן כמה שנים) בקרב נשות הציבור הדתי-עד-מתחזק, "סעודות אמנים" שמו. המדובר במפגשים של נשים, עם או בלי מנחָה, שהפולחן בהם מתמצה באמירת "אמן" קולני ומשותף אחרי כל ברכה (בעיקר על אוכל) ועיקרה יצירת מעין קבוצת תמיכה וקהילה זמנית אלטרנטיבית ומחבקת. אמירת האמנים נחשבת סגולה לזיווג, פריון, וכל דבר אחר שאותן נשים מבקשות.

כמה דברים מעניינים נאמרים בכתבה – אצטט ואומר משלי:

1. לאפיון התופעה

"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה בן שחר [שחוקרת את הנושא – ת.פ.]. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".

כלומר הנשים משמשות קבוצת תמיכה + באבא-בובה קיבוצי אחת לשניה. ולמה ניו-אייג'י? מפני שאכן אחד הרעיונות המרכזיים בתיאולוגיה המשותפת של אוסף התנועות והמוצרים המבוזר המכונה "ניו-אייג'" הוא שהמחשבה משפיעה על המציאות. הרעיון חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב- Christian Science, וסופו הוא סרטים כגון "בליפ", ספרים כגון "הסוד", ומני ג'יבריש על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

2. ההתנגדות לתופעה א'

"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".

כמובן, מדובר בפרקטיקה שאינה הלכתית. היא קצת מנוגדת להלכה (כי בארוחה לא מברכים על כל מאכל), ובעיקר היא פשוט לא ממש קשורה אליה, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת המערך הרעיוני שמאחוריה (ראו סעיף 1). ולכן היא מאיימת עליה – היא מהווה באופן מינורי מרד בהלכה כפי שהיא ובסמכות הרבנית, ובאופן מג'ורי תחליף לעבודת האל הכשרה לכאורה (אחד האתגרים הגדולים של שומרי המצוות בימינו הוא הכנסת הרוח אל תוך המעשה – רק זה יכול למנוע צמיחתם של מסלולים מתחרים אל הרוח).

הפולחן מתבצע בשדה שונה, בין נשים בארוחה משותפת, ולא בבית הכנסת או בית המדרש, ולא תוך קיום מצוות כהלכתן, מהווה לא רק אפיק אלטרנטיבי לעבודת האל, אלא גם הצהרת עצמאות ליטורגית-נשית. נדמה לי שהנקודה הזאת – נשים שמבצעות טקס דתי לעצמן בעצמן – מאיימת מאוד על הגברים בכלל והרבנים בפרט.

אז האיום הוא ממשי, אבל הנימוק שמתרץ את ההתנגדות כאן הוא מצחיק: "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני" – הא! דווקא כשזה באופן יזום זה יהפוך טכני? ואילו כשמכריחים אותנו זה לא טכני כמובן. ובכלל, אם נתחיל לשלול את כל מה שטכני בקיום מצוות, לא נישאר עם הרבה.

3. ההתנגדות לתופעה ב'

"אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".

אז קודם כל חוזרים על זה שזה פשוט לא מצווה – התנגדות דומה לזו שנשמעת נגד הנסיעה לאומן. אבל "אני לא מבין מה זה נותן להן"? אחווה, שיתוף, תמיכה, קהילה, אמונה תפלה ורוחניות – זה לא מספיק? אם לא, הנשים תסברנה:

4. התמיכה בתופעה א'

נריה בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".

נוסיף אם כן עצמאות, העצמה, ויצירתיות.

אבל גם הסיפא של דברי בן שחר חשוב ביותר. לאמור, לא רציתם אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים. ושוב: הפרדתם אותן בבתי הספר, בבתי הכנסת, נידיתם אותן לאחורי האוטובוסים? מה אם כן הפליאה שהן מתגבשות ויוצרות מסגרות עצמאיות, על טהרת הנשים בלבד?

5. התמיכה בתופעה ב'

[דברי הכתבת, אני משער:] דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.

אני לא יודע אם זה מה שישחוק את צייתנות. הסעודות האלה הרי מראות שהצייתנות כבר נשחקה. הן מראות שהצייתנות כשלעצמה אינה מספקת את הנשים בתור נדבך מרכזי בזהותן הדתית. הן מוכנות לוותר עליה עבור משהו אחר. מצד שני, גם לא צריך להגזים כמובן. חריגה זמנית מהסדר הטוב יכולה גם לחזק אותו כנורמה מחייבת. ייתכן שכל מה שיש כאן הוא חיפוש מרפא לגוף ושחרור קיטור רוחני מתוך מצוקת החרד"ליות היבשושית.

אבל ה"רגש הדתי" כאן הוא אכן ההסבר, שוב, לפופולריות של הסעודות. יש כאן משהו שהוא בדיוק ההפך מעניין "טכני", בדיוק ההפך מקיום מצוות סטנדרטי. יש כאן התלהבות, רגשנות, תפילה "מהלב". ונכון שניתן למצוא כאן קשר לברסלב, שממילא מדגישים את הרגש וגם נוהגים ב'התבודדות', שהיא, שוב, פרקטיקה חוץ-הלכתית לקשר עם האלוהות.

ועוד דבר חשוב: אל מול תזת שחרור הקיטור, יש לציין את האפשרות הנדירה יותר שיש כאן תחילתה של תנועת תחייה רוחנית. שימו לב שיש דמיון בין הסעודות האלה למפגשים של תנועת ה'חבורות' שהתחילו את ה-Jewish Renewal בקרב יהדות ארה"ב. גם אלו נפגשו, החל מסוף שנות השישים, בינם לבין עצמם, באופן דמוקרטי (כלומר ללא סמכות רבנית), וגם אלו הדגישו את הרגש ואת החוויה.

אולם יש הבדל גדול: ה'חבורות' התכוונו לייסד קהילות יציבות, והקהילתיות היתה חשובה להם מאוד. כאן נראה שיש משהו, שעם כל התמיכה החברתית, הוא יותר אינדבידואלי. הכוונה היא לא ליצור קהילות, אלא לינוק שפע, בצורת ברכות, לצורך טובות הנאה אישיות. היניקה מתבצעת יחד, אולם כל אחת הולכת לביתה לבדה. כדי שהתופעה הזאת תתפתח לתנועת תחייה היא תהיה חייבת ליצור מסגרות יציבות יותר, להתכוון, כמו תמיד במקרים כאלה, לתיקון החברה ולא רק לתיקון הפרט.

"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123