שני העיתונאים המערביים החטופים שוחררו אתמול משבי ארגון פלסטיני זעיר, לא לפני שהם "התאסלמו", כלומר חזרו על המשפט שנדרש לומר כל מי שמעוניין לקבל על עצמו את האיסלאם, והוא "אין אלוהים מלבדי אללה, ומוחמד הוא נביאו". כן, זה די קל להפוך למוסלמי, וזאת מכיוון שהאיסלם מראשיתו רצה לעשות נפשות, וכמה שיותר, ובכיבושיו הביא את בשורתו לעמים שלא ידעו אותו, אבל למדו עליו (לפעמים בדרך הקשה). המשפט הזה הוא מה שנקרא היגד "פרפורמטיבי", כלומר כזה (שכמו מעשה) משנה את המציאות. עוד היגד כזה, שהמציאות אחרי אמירתו אחרת, הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נחזור לחטופים המשוחררים: "יצאו בזול" אנחנו אומרים לעצמנו, וברור לנו שהם לא באמת מוסלמים, מכיוון שממילא אמרו את הדברים מן הפה אל החוץ, לא התכוונו למילה, אולי אפילו קיללו בלבם את נביא האיסלאם תוך כדי מלמול הפסוק, ולכן זה בכלל לא נחשב, ולמי בכלל איכפת מה אומרים.

למה זה בעצם ברור לנו? פשוט: מכיוון שהכוונה אצלנו נחשבת הרבה יותר מהמעשה. "אצלנו" כאן פירושו התרבות המערבית/ נוצרית, שבוודאי השפיעה מאוד גם על היהדות והאיסלאם, כבר לפני מאות שנים. לנו הישראלים, שגדלים בתרבות מערבית, ברור לכן שאם הם לא התכוונו למה שאמרו, זה ממילא ריק מתוכן.
לא תמיד זה היה כך. היהדות בבסיסה היא דת של מעשים, לא של כוונות. העיקר, ובזה נמדדת יהדותו של אדם, הוא לעשות מעשים מסויימים, ולא להאמין בדברים מסויימים. האמונות פחות חשובות. העיקר שתשמור שבת, וכו'.

פאולוס הקדוש. חשב (כבר במאה הראשונה לספירה) שהאמונה חשובה מהמעשה. כך כנראה היו כל הדתות לפני כמה אלפי שנים: מערכות של טקסים וציוויים (שחלקם בעלי משמעות מוסרית, וחלקם חסרי כל משמעות) שהכתיבו סדר מסויים לחיים, אבל בשום אופן לא הגבילו את אמונותיו של האדם. בכלל, מה שהתרחש בתוך ראשו של הפרט לא עניין אף אחד, ולא מן הנמנע שזה היה מפני שפשוט לא התרחש שם הרבה באותם ימים. רק עם התפתחותה של התודעה האנושית (ולא בכל לטובה לדעתי), התחיל להיות מאוד משמעותי מה אתה חושב, במה אתה מאמין, ומה היתה הכוונה שלך במעשה מסויים, והתחילו ניסיונות למשטר גם את התחום הזה. במערב זה התחיל עם הנצרות, שמתחילתה (פאולוס) היה לה הרבה פחות חשוב מה אתה עושה, והרבה יותר חשוב במה אתה מאמין. לכן כינסו שם אספות גדולות של בישופים מיד כשהתנצרה האימפריה הרומית (המאה הרביעית לספירה) וקבעו קוד אמוני אחד לכולם: ה- credo, כלומר ה"אני מאמין" (בלטינית) שכל נוצרי חייב לדבוק בו כדי להיות נוצרי.

ביהדות "עיקרי אמונה" כלליים כאלה הוצגו לראשונה רק במאה ה- 12 על ידי הרמב"ם, וגם אז הם נתקלו בהתנגדות רבה מצד קהילות יהודיות רבות, שטענו, בין השאר, שליהדות אין צורך ברשימת אמונות, ושזה סתם "פילוסופיה" (לטעמם דבר שלילי). עד אז, וגם כיום כפי שמיד אראה, היה חשוב רק מה יהודי עושה, לא מה הוא חושב. כך למשל, אפשר להבין את סיפור "חנה ושבעת בניה" המפורסם, שנראה לכל בר דעת מודרני כטירוף פנאטי לשמו (אם המעדיפה שילדיה ישחטו מול עיניה ובלבד שלא להשתחוות לפסל אלילי, כנראה במאה השנייה לפנה"ס). אבל צריך להבין את חנה: היא לא היתה יכולה לדמיין מצב בו היא משתחווה לאליל ועדיין אינה עובדת עבודה זרה (שזה "יהרג ובל יעבור", כידוע). היא לא יכלה לומר לעצמה: "טוב אני אקוד איזו קידה, אבל בלב לא אתכוון לזה, רק כדי שהחיילים יעזבו אותי בשקט" או משהו כזה. עבורה השתחוות פירושה עבודה זרה, ולא משנה מה היא חושבת בלבה או מתכוונת. הדת היתה אז קודקס אחיד של מעשים, לא של אמונות, שאיחד את בני הקהילה הדתית. אם רצית להישאר שייך, היה עליך לעשות כך וכך.

כאמור, הדגש על האמונה הוכנס על ידי פאולוס לנצרות, ולאורך הדורות היהדות כמובן הושפעה ממנו. למרות זאת, העיקר הוא עדיין המעשה, וגם אם מדגישים את חשיבותה של הכוונה במצוות, יהודי אורתודוקסי הוא זה שעושה, לא זה שמתכוון. היהדות פשוט משחקת משחק אחר: משחק הגוף, ולא משחק הרוח (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

כך אפשר להבין, למשל, את הסובלנות היחסית אותה מפגינה היהדות כלפי חלקים בחסידות חב"ד, שמבחינה אמונית דומים הרבה יותר לנצרות מאשר ליהדות (יש להם משיח שמת ואמור לקום לתחיה וכו'). הסובלנות הזו קיימת בגלל דבר אחד: הם ממשיכים לקיים מצוות כהלכתן. כל עוד הם שומרים הלכה, פחות חשוב מה הם מאמינים. לו הם היו עוברים על ההלכה, לא היה עוזר גם מה היו חושבים בלבם. הם מיד היו מקוטלגים ככופרים (שבתאים, למשל) ומוקעים החוצה (חרמות, נידויים, איסור על זיווגים איתם וכיוצא באלו נפלאות הדת).

ומה אם החוטפים המוסלמים? לדעתי גם החוטפים מרגישים שחטופיהם לא ממש מוסלמים כשרים, והם ביימו את כל העניין רק כדי להציל את כבודם לפני שחרור חטופיהם. תרבות המערב השנואה עליהם כל כך, שנגד כיבושה הם נלחמים, כבר כבשה את לבם.

אבל זה לא רק תרבות המערב. התודעה האנושית מתפתחת, ולא בכדי יש אינטרנליזציה, ופסיכולוגיזציה, של הדת. יש משהו שמושך אותנו פנימה, אל השכל והלב, ומשאיר את המעשים בפריפריה של המשמעות. אני חושב שזה לא רע. כלומר, גם אני מאמין שהכוונה יותר חשובה מהמעשה. גם אני מאמין ששחרור אלוהי אמיתי תלוי במצב ההכרה שלי, והרבה פחות במצב הגוף שלי. מצד שני, ברור שאחשוב ככה, הרי אני בכל זאת ילדו של הזמן הנוכחי.