האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם

מאה שנה מלאו מאז פירסם מקס ובר את צמד המאמרים בדבר "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", ונדמה שכל דור חדש של חוקרים מרגיש עצמו מחוייב להתייחס אליהם. בין כל הנושאים המעסיקים סוציולוגים של הדת, התזה הנועזת בדבר הקשר שבין הרפורמציה להתפתחות הקפיטליזם באירופה היא כנראה הידועה ביותר, ומהווה נושא לדיון פורה גם בין כלכלנים, היסטוריונים והוגים דתיים. כבר עם צאתו משך אליו המאמר מלבד התפעלות רבה, גם ביקורת לא מעטה, והמעבר בין שבחים להסתייגויות מזגזג את דרכו מאז בתנועה דיאלקטית שנראה שאין לה סוף. מאידך גם המתנגדים העקשנים ביותר ימאנו לבטל את הרעיון בכללותו, אולי מתוך איזו ריאקציה אנטי-מארקסיסטית ואנטי-פרוידנית, שמסתתר מתחתיה געגוע לזמן התמים, הבראשיתי, בו הדת, מתוקף עצמה בלבד, שינתה משהו בעולם.

ראוי לציין כי ובר מעולם לא ייחס לרפורמציה בכלל, ולקלוויניזם בפרט את התפתחותו של הקפיטליזם המודרני. למעשה, הוא שב והדגיש כי גורמים אחרים, רבים ומגוונים, בודאי היו מעורבים ואף מכריעים בלידתו, וכי זה יהיה מגוחך לטעון טענה מעין זו. הפשטנות שבייחוס הקפיטליזם המודרני לקלוויניזם דומה לזו שביחוס הרפורמציה בכלל לחוסר הרצון של כמה נסיכים להמשיך ולשלם בעד האינדולגנציות של הכנסייה. ובר היה חוקר זהיר כמעט כפי שהיה ידען, וראוי לשים לב לכותרת המדויקת של מאמרו. מראש שם ובר את הדגש על "רוח הקפיטליזם", כלומר על אותה נטייה פנימית לעבוד למען הרווח ולמענו בלבד. התפתחותה של אותה מנטליות קפיטליסטית, היא שעניינה את ובר, ואת הבאתה לעולם הוא מייחס לזכות, או נכון יותר לגנות, הקלוויניזם.

המנטליות הזו היא גם מעניננו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אך הקפיטליזם היום הוא כמובן שונה מאוד מזה שהתפתח באירופה במאה השש-עשרה. ככלל, ובר רואה בקפיטליזם, כלומר ביוזמה העסקית המשתמשת בצורה מתוכננת בקפיטל, בין אם זה כסף או סחורות, כאמצעי לעשיית רווח, תופעה כמעט אוניברסלית. מה שייחד את הקפיטליזם של הרפורמציה היה הרציונליות שלו, כלומר התכנון הסיסטמטי והמדוקדק לעשיית רווח אך ורק למען עצמו, שהחל בהתמחות של האדם במקצוע ספציפי, המשיך באידיאולוגיה של שוק חופשי וניצולה עד תום, ונגמר בצבירת הון שלא לשם הוצאתו אלא אך ורק חסיכתו, או השקעתו המחודשת ביוזמה לצבירת עוד הון. קפיטליזם כזה מצא ובר רק באירופה, ורק אחרי הרפורמציה, וקפיטליזם כזה, הוא טען, אינו יכול להיות מוסבר על ידי סיבות כלכליות בלבד. התרגיל שמבצע כאן ובר מבריק: דווקא משום ראייתו את הקפיטליזם הפשוט כתופעה אוניברסלית, לעומת הקפיטליזם הרציונלי הייחודי לזמנו ומקומו, נוצר ההכרח להסביר את האחרון על ידי מניעים שאינם כלכלים. מניעים אלה מוצא ובר בתיאולוגיה של ז'אן קלווין.

לקלווין זה נוח מאוד, אבל מה איתנו?

בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחונו בגרמניה, ובנדיבות של מנצחים מקבל אל תוך תורתו מרכיבים קתוליים, תיאולוגיים ופולחניים לא מעטים, קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה במחצית המאה השש-עשרה, גיבש פרוטסטנטיות קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה, ופיתח את הדוגמה בדבר הפרדיסטינציה הכפולה, כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית, כלומר לזו של קלווין, ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שמצב זה הינו קשה מנשוא. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שהלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי היה נופל על הציבור הקלוויניסטי הנאמן, אך דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

לותר המיסטיקן מול קלווין האסקטיקן

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

בעוד שלותר היה טיפוס יותר רך, והיה בו מעט מן המיסטי, קלוויניזם היא דוקטרינה סגפנית מובהקת. הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכל להסתמך, כאמור, על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו וגם לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. הוכחות כאלה ניתן לקבל מעצם ההצלחה של הפעילות בה עוסק האדם, שכן היא מצביעה על שביעות רצון אלוהית ממעשיך. כלומר, בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיאבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה היא אמצעי, לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון. בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה – שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו.

קל(ווין): לרצות יותר

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. זהו דפוס של פעילות ללא כל היגיון פרגמטי עבור האינדבידואל – לבד מהגיון דתי. העמל אינו רק אמצעי כלכלי – הוא דרך רוחנית, ויש ללכת בה באדיקות מחושבת. הערכת ההתנהלות הארצית, היומיומית כצורה הגבוהה ביותר של פעילות מוסרית שהאינדבידואל לוקח על עצמו היתה דבר חדש לחלוטין. המשמעות הדתית שהעיסוק המקצועי הוטען בה נתנה לראשונה למקצוע את המשמעות של  “calling” או “vocation”, מילים שאין להן, ולא בכדי, תרגום עברי. אדם ראה במקצועו שליחות, ובהדרגה – זהות. הצלחה במקצוע פירושה היה גאולה, לא פחות, והצלחה נמדדה, אז כמו היום, בכסף.

חשוב לעמוד על הטרנספורמציה המנטלית שהתרחשה: עד אז, ובמשך מאות שנים, היה בגדר מובן מאיליו ששכר נמוך הוא יצרני, כלומר שעובד יעבוד יותר, ככל שיקבל פחות כסף לשעת עבודה. ובאמת, אם היו מעלים שכרו של פועל פשוט, היה הלה עובד פחות, כדי להרוויח אך ורק את הסכום הקבוע שנדרש היה לו לקיום מיידי – זה פשוט לא נראה הגיוני לעבוד עבור כסף שאינך צריך; במילים אחרות, אין זה "טבעי" לרצות עוד ועוד כסף. אחרי הרפורמציה הרגיש הפועל צורך דתי לאסוף ממון, ומשכורות גבוהות יותר היו מדרבנות אותו לעבוד יותר.

היהדות, שמאז חורבן הבית והגלות לקחה על עצמה קוד התנהגות חמור, מחושב ודקדקני, לא הולידה מתוכה את רוח הקפיטליזם. במחקרו על היהדות הקדומה מסביר זאת ובר בכך שבעוד שעמל ופרנסה תמיד נחשבו ראוים ומכובדים במסורת היהודית, המקצוע אף פעם לא הפך לשליחות, וזאת מפני שהיהודי לא שואב את הביטחון בגאולתו מהצלחת הקריירה שלו. להצליח זו לא מצווה. כמו כן, בהיותם תמיד מקובצים בקהילות סגורות ונבדלות בגולה, ובאמצם חוקים כלכליים של איפה ואיפה (עניין הריבית הידוע), לא יכל ממילא כל אתוס כלכלי שהיו חדורים בו להתפשט לסביבתם.

הקפיטליזם של היום זה לא מה שהיה פעם

הקפיטליזם הרציונלי שהתפתח במאה השש-עשרה שונה, כמובן, כמעט לחלוטין מהקפיטליזם של ימינו. בעוד הראשון התבסס על מחוייבות אישית למקצוע, שאיפה למצוינות ומומחיות, רצון לרווח כדי להוכיח עצמך לפני האל וצייקנות סגפנית, האחרון חושף ניידות גדולה בין מקצועות, שאיפה להתקדמות אך ורק לשם עצמה, תאווה לרווח מתוך תחרותיות ולא דתיות והדוניזם דקדנטי. במקום קפיטליזם של מוסר עבודה, יזמות, יצרנות, חסכנות וסגפנות, אנחנו חוגגים קפיטליזם של שאיפה לבטלנות, עסקנות, צרכנות, בזבזנות ונהנתנות. כל מה שנשאר, למעשה, הוא הלגיטימציה שנתן הקלוויניזם להרוויח על חשבון אחרים.

מאידך גיסא, הקפיטליזם של המצב הפוסטמודרני, שליבו אמריקה, מביא לידי שגשוג צורה אחרת של דת, שונה בהרבה מהפוריטניות הסגפנית של הפרוטסטנטיזם, אותה עקשנות ויצרנות שדחפה את החלוצים שכבשו את מערב היבשת המוזהבת ובנו את ארצות הברית. זוהי כמובן הדתיות הפירוטכנית של הניו-אייג'.

למרות שדתיות מהסוג הזה, כמו גם ביטויו מעוררי היראה של הקפיטליזם הגלובלי נחסכו מובר (הוא מת בן 56, ב- 1920), כבר בזמנו הוא לא יכול היה לחזות טובות לאנושות. בסוף חיבורו מכנה ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להכלא בו. אם לא יקומו נביאים חדשים, הוא מזהיר, או יוולדו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים, כל מה שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית. "מומחים ללא רוח, תאוותנים ללא לב; האינות הזו מדמיינת שהיא הגיעה לרמה תרבותית שלא היתה כדוגמתה".

10 תגובות

  1. הערה נוקדנית קטנה: האות "ו" באמצע מילה, כשאמורים להגות אותה, כותבים אותה כפול- "וו".

    לכן כותבים "ובר", אבל כשזה מופיעה עם אות ייחוס כותבים למשל "מוובר".

    אהבתי

  2. הילת ימי להט לילותי
    תומר אתה בחור חכם
    (מינוס השטויות המיסטיות שלך)
    לא מתאים לך לכתוב בטעויות כתיב.
    לדוגמא:
    בפסקה השניה מתוך שתי הפסקאות שתחת הכותרת:
    'לותר המיסטיקן מול קלווין האסקטיקן'
    אתה כותב 'בדיאבד' במקום 'בדיעבד'
    הקיצור: במקום להסתובב אצל המושכים בעורלה ממכון הרטמן, תתחיל ללמוד דקדוק

    אהבתי

  3. פוסט ישן מקווה שזה רלבנטי לך: שמעתי פעם את מספר הסיפורים שדרן איש תרבות ג'קי לוי מחדד בשפה העברית כי מלאכה היא עבודת שליחות, הנגזרת מהמילה מלאך (=שליח). כך שזה די דומה לvocation או beruf.

    אהבתי

  4. תמצות לא רע בכלל של העניין.
    יכול גם אולי לתת פרספקטיבה נוספת על ההצלחה הכלכלית של קהילות יהודיות בארצות הברית לאור התמורות שהדת שלהם עברה.

    אהבתי

  5. תומר, מאמר נפלא!
    נראה שאני מפגר באיזה עשור אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…
    רק חבל תומר שאינך מתעכב על הנקודה המהותית. כל הדתות המונותאיסטיות מחויבות להגיע לדטרמיניזם. ביהדות זה ידוע, גם באסלאם ישנה הבנה עמוקה של זה ובגלל זה הקתוליות היא "נצרות למפגרים" כי אינה מתייחסת לעניין כיאות. אבל כמו שהקתוליות היא כזו לנצרות, הנצרות בכלל היא כזו ליהדות. גם ובר עצמו לא גרס שהרפורמציה הטיפה מעודה לקפיטליזם. אבל ודאי שהיא נתנה את הרוח. ואם תעמיק בזה תבין שהרפורמה היא אימא-מולידתה של החילונות. לא כספקית של הרעיונות לזה, אלא כזו שבה טבוע המנגנון שמייתר אותה כנגד מה שבהתחלה סיפקה לו את המסד הרעיוני. – הקפיטליזם. בגלל זה גם הקפיליזם חסר הרגש של סוף המאות השמונה עשרה ותחילת התשע עשרה (וודאי הקפיטליזם הרך יותר של תחילת העת החדשה) יכול היה לשנות פניו לקפיטליזם הנהנתני, הדורסני וחסר כל היגיון דתי בזמננו. מה ההבדל בין הדטרמיניזם היהודי ובין העיוות הנוצרי? למה הדטרמיניזם היהודי הוא קטליזטור לעשיית טוב, בעוד הנוצרי (וגם המוסלמי לא יצא טוב, מכיוון אחר אבל בהמשך…) מאלץ את המחזיק בו להתבצר בתכונות הכי נאלחות שלו? הסיבה נעוצה בהבדל המוחלט בין התפיסה הדטרמינסטית בנצרות וביהדות. נכון כל דטרמיניזם דתי נשען על ההבנה שאם האל הוא אינסופי ו"לית אתר פנוי מיניה" (כלומר הוא נמצא בכל מקום) ודאי שהוא נמצא גם בעתיד כמו שאנחנו כבני אדם היינו בעבר ונמצאים כרגע בהווה. ואם האל נמצא גם בעתיד הרי שיודע הכל ויידע את העתיד לקרות. כלומר, דטרמיניזם. ההבדל הוא בתפיסת האינסופיות של האל. ובכן אצל הנוצרים הוא טוב מוחלט – אי לכך הוא גם רע מוחלט, שהרי הכל מוחלט בו. היהדות רואה באלוהים את הטוב המוחלט, אבל מבינה שהרע אינו יישות בפני עצמה (ע"ע "אחדות" מול "שילוש") ולכן אין באמת רע (אלא רק בעיני ההמתבונן ובעיני המתבונן צריך להילחם…). מכיוון שהרע הוא רק היעדר טוב (כמו שהחושך הוא היעדר אור, כמו שהקור הוא היעדר אנרגיה, כמו שהריק הוא היעדר חומר). ומכיוון שהטוב הוא אינסופי, אין באמת מקום לרע. לכן בעוד האל הנוצרי הוא (נקרא לילד בשמו) חלאה. האל בתפיסה היהודית הוא חנון ורחום בצורה אינסופית. האל בתפיסה הנוצרית פרוטסטנטית-פוריטנית-קלוינסטית לא מותיר בידי האדם שום ברירה מלבד להיות חלאה. שהרי אם נגאלת – מה איכפת לך להיות נבלה?! ואם לא – לפחות בעולם הזה אהנה. וגם אם אהיה נבלה, לפחות לא אהיה פראייר של האלוהים הרשע הזה. כמו שאמרתי, גם ביהדות יש דטרמיניזם. הגורל לא ניתן לשינוי. ההבדל הוא שביהדות כולם ייזכו לגאולה – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא…". תאמר, אבל יש נבלות כדואג האדומי? ובכלל, לא כולם יהודים (כמו בלעם בן פעור שגם הוא צוין כמי שאין לו חלק לעוה"ב). נכון. כדואג, כבלעם וכדמויות נוספות שמוזכרות בפרק האחרון במסכת סנהדרין, הם לא זכאים. אבל כנשמות?!, שעברו גן עדן, גהינום, עוני, עושר, מחלות, רצח בעולם הזה, בכ"מ מצבים שנשמתם הייתה בו, ודאי שגם הם. כי האל האינסופי לעולם לא מפסיד ואין טעויות סטטיסטיות. כל מה שיצר יחזור אליו. כך שהכל יחזור לאינסוף. יהודי, גוי, חיה, צומח, דומם, אטום, קווארק וכל מה שאנחנו טרם יודעים עליו וטרם הפך למציאות, שהרי "הכל מכל לכל אלוקות גמור" – תלמוד, קבלה, חסידות). והסיבה להיות טוב ביהדות היא בפשטות, – ככה! שהרי איך אפשר להיות אחרת? אם האל הוא כ"כ טוב, אז איפה אני? ואני תמיד שואף לעשות לו נחת רוח למרות שזה לא משפיע(!). זה ההבדל ולדעתי הנצרות לא הגיעה ולעולם לא תגיע אליו מהסיבה הפשוט שהיא שקר.

    אהבתי

  6. אקדים לומר ואני לא מתחבא חלילה. אני דתי אמתי וכל האמור בתורה הוא מאת ה' ולא איזו "התפתחות סוציולוגית". אי לכך, כל הכתוב בה הוא נר לרגליי. גם האיסור החמור של משכב זכור וגם העונש חסר השיניים והבלתי ישים שלו. הבעיה של היהדות היא שרבים מדי לא לוקחים אותה ברצינות ולצערי גם מהיהודים המגדירים עצמם דתיים. ברור לי חוסר העניין שיש ליהודי חילוני בסתירה כביכול בין אמונה לאל אינסופי שאסר בדתו על יחסים חד מיניים (בתורה עצמה הוזכר רק משכב זכור אך בתלמוד נאסר על נשים "להסתולל זו בזו"…) ובין הפרדוקס לכך ש"באופן טבעי" ישנם בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית (פדופילית, נקרופילית, משיכה לבע"ח ועוד). מה האל עושה לנו "דווקא? – אלק אינסוף… הסתכלות אמיצה מוכיחה שאמונה נוגדת את טבע האדם. ובכן, אני די בז לאפולוגטיקה וודאי שזה נכון. הרי הטבע של הומו הוא להימשך אחרי גברים. שום טיפול לא ישנה לו את הנטייה! – אז למה זה לא טבעי?! – כי אין ילדים בסיפור? הריו של הבן-אי-חי היו נשואים יותר מעשור לפני שנושעו בילד. האם בגלל זה היו צריכים להתגרש? אז בבקשה וותר על הטיעון המפגר הזה, כי הוא הבל. אם היה לדתיים אומץ, לא היו מתחבאים מאחורי טיעון ההבל שזה לא טבעי. אם היה לחילונים אומץ לשנות אולי מהתפיסה המגוננת של האסקפיזם העלוב. היו מבינים שאין דבר כזה טבע. אם דבר מסויים הוא "טבע" ואני הולך אחריו כמו שפרה הולכת למקום שיש בו עשב (כי זה הטבע שלה) אז מה עשיתי?! כלום. כמו שאלוהים ברא אותי, כך אני מחזיר לו את "הסחורה". חדשה. לא משומשת. בלי שום מוסר או משהו כזה. שוב, לו היה לדתיים אומץ ולא היו משקרים לעצמם, היו מבינים שהכל מאת ה'. וגם הנטייה המינית! אלא שזה העניין. אני מאמין. אני מתנגד לטבע שה' ברא אותי איתו. אני לא מחזיר את הסחורה כמו שהוא נתן אותה. כי אז מה העניין בי?! אם היה לדתיים אומץ, היו אומרים ללהטבי"ם, כן, זה הטבע שלכם. תתנגדו לו. תהפכו מבהמות שהוכות אחרי טבען לבני אדם, שמסוגלים לעמוד בפניו. נבראתם כך (כמו כל אדם שברא עם הטבע לחטוא), כדי שלא תשלימו עם זה. שתתנגדו. בעצם שתתנגדו לאלוהים. לא למוסר של אלוהים! ל"חבילה" שיצר לנו ספיישל. כך שבסוף כוונותינו זהות. להיות מוסריים! לא טבעיים!

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s