כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.
ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).
לאון והדיסוננס
מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.
לאון פסטינגר
כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."
אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).
אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.
שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת
הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.
התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.
חברים
על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?
פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.
אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?
חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.
לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.
לולאת האל 
מעבר להסבר הזה של ההשקעה הנפשית שאדם משקיע בנושא מסוים, יש גם עוד פרמטרים שונים שמשפיעים: אומץ לב אישי להסיק מסקנות ולשנות חיים, הנכונות להתמודד עם לחצים חברתיים, עם הבדידות והשינוי שבעקבות שבירת מסגרת המשפחה ועזיבת הבעל, ציפייה לתמיכ/אי-תמיכה של הסביבה לצעד, נטייה לקונפורמיות/אי קונפורמיות…
אהבתיאהבתי
גם לפי דבריך יש צורך בתמיכה חברתית כדי להמשיך ולהחזיק באמונה, כנגד המציאות.
לגילה קצב אין את זה. למעשה היא מקבלת את הדעה ההפוכה ישר לפרצוף מכל כלי תקשורת.
ההחלטה שלה להשאר עם בעלה יכולה לנבוע מגורמים רבים שקטונתי מלנתח אותם. משום מה, לא ניראה לי שהכחשת המציאות היא אחת מהם.
הייתי מהמר שהיא היתה מודעת לרינונים על בעלה הרבה לפני שהענין התפרסם, ולמדה לחיות עם זה לא רע.
אהבתיאהבתי
של הדור הקודם.
בדור הקודם, היה נהוג, להתחתן – לנצח.
בטוב וברע, בדיוק כמו שאומרים מתחת לחופה .
לא כתוב בכתובה של החתונה שהבעל לא יבגוד בה, כתוב שהבעל יפרנס ויכלכל אותה, מה שמר קצב עשה היטב לאורך השנים,
וכתוב שהבעל צריך לספק אותה מינית
לזה צריך להוסיף את אישיותה הבובתית והאופי של הגננת שלה, היא תצדיק את הבעל האהוב
גם אם ירצח וינאף, יבגוד או יגנוב.
מחד אין ספק שה רבה בזכות תמיכתה בו הוא הפך לכוכב על, מאידך גיסא, שום גננת לא מסוגלת לטפל באמת בילד מופרע , זה העניין של הרשויות לטפל בו, מכיוון שהיא גננה והיא יודעת שיש רשויות היא מאפשרת להם לטפל בו בדרך אחת, והיא ממשיכה להיות גננת בדרכה המתוקה והמפרגנת.
יש גברים רבים שמקנאים היום בקצב קנאה עזה בגלל הנאמנות העיוורת של גילה, לכל גבר יש אידיאל כזה של האשה המחבקת לנצח וגילה נותנת את האשלייה המתוקה הזאת בלי כל צל של ספק כשפתאום אף אחד לא שם לב כמה היא שוקלת ואיך היא נראית, העיקר שהיא תומכת בבעל.
זה נראה מהצד כמובן מצחיק ופתתי עלוב ומבזה את האשה התנהגותה של גילה , אולם בהתייחס לכך שהיא שייכת לדור הקודם, נתנחם נשים יקרות בכך
שאנו לא דומות לה בכלל, וכולנו היינו תכף ומיד מתגרשות ודורשות את כל הרכוש המשותף כולל אחזקת הילדים.
אהבתיאהבתי
קודם כל קצב עדיין לא נשפט ולא הורשע, אבל אצלך הוא כבר אשם כמו שהשמש זורחת.
שנית, מה פירוש האמירה שלך, ש"ההשקעה של כוכי לא היתה יותר מדי גדולה"? יש לה ולמרדכי ילד משותף – זו לא השקעה גדולה? זה לא בלתי הפיך?
בנוסף, הרמיזות שלך חמקמקות וגועליות. נכון, כוכי יפה וצעירה, ויכולה לפתוח פרק ב' בקלות, ואילו גילה מבוגרת כבר ותתקשה יותר לעשות את זה, לפחות על פי הסטטיסטיקה. זו אמירה טריוויאלית ברמה של רכילאית צמרת. מכאן ועד ניתוח הסינפסות שלה, הדרך ארוכה .
אהבתיאהבתי
גם שמענו, יומם וליל.
ואביבה תעשי טובה ותפסיקי להיות גננת.
אהבתיאהבתי
בהחלט, כל מה שאת קוראת נכון וכל מה שאת אומרת זוהר כפנינים בפיו של ג'ורג' מייקל. את מוזמנת להמשיך להתבשם מעצמך ולהרגיש פראית וחסרת עכבות.
אהבתיאהבתי
רוב הדברים שכתבת הגיוניים ומוכרים וקל לי להבין את עמדתך, אבל אני חייבת לכתוב לך שלא הבנתי את העניין עם הסטודנטיות לפסיכולוגיה ולמה הן מכת מדינה (ואני לא סטודנטית לפסיכולוגיה). מנשבת מהמשפט הזה רוח מקטינה ומזלזלת שלא מובנת לי, לא כסטודנטית ולא כאישה. ומה עם סטודנטים גברים לפסיכולוגיה? גם הם מכת מדינה? ולמה בכלל סטודנט הוא מכת מדינה? מה משרתת ההכללה הזו חוץ מביטוי של תחושת פטרונות?
אהבתיאהבתי
וחבל כי היתר באמת מעניין, מנומק והגיוני.
אהבתיאהבתי
תודה לכולן.
באנדר: התמיכה החברתית הדרושה היא זו של הסביבה הקרובה. גם לכת שהאמינה בחייזרים וסוף העולם לעגו כולם, אבל הם נשענו איש על רעהו וכך הצליחו לשמר את אמונתם.
אביבה, קצב לא הורשע, לא בבית משפט ולא אצלי. לראייה: הקפדתי להשתמש במילה המעצבנת "לכאורה". אבל זה גם לא משנה: כוכי עזבה את איציק הרבה לפני ההרשעה.
אבל אני מסכים איתך שאי אפשר לנתח פסיכולוגית אדם ממרחק. לא התכוונתי לומר שאני באמת מכיר את גברת קצב, אלא רק להציע אבחון חובב. תודה.
לי ותמי: אני לוקח חזרה את דברי על הסטודנטיות. הרי ברור לכן שלא התכוונתי ברצינות. ברור שהן לא מכה ולא נעליים. סתם יש כל כך הרבה מהן שזה קצת מצחיק, זה הכל : )
אהבתיאהבתי
סליחה? הלו? לא הגזמת ולא קשקשת?
אהבתיאהבתי
סליחה? הלו? לא הגזמת ולא קשקשת?
אהבתיאהבתי
כ י ד ו ע, אפילו לתלמידות פסיכולוגיה תואר ראשון, ואפילו לכאלה שלא לומדות, :-). לעולם אין לדעת מה קורה בין ארבע קירות. בין שני בני זוג.
ולנסות להבין על פי ה'דמות הציבורית' את דמותו/ה האמיתי/ת של אחד מבני זוג או את הדינמיקה הפרטית שלהם, תהיה יומרה שלעולם לא תוכיח את עצמה.
אולי איציק מרדכי בגד בכוכי בלי סוף ורק ההשפלה הציבורית הכריחה אותה לנקוט פעולה?אולי לא.
אולי גילה בוגדת בבעלה שנים למרות הדימוי האימהי, מעט פרובנציאלי ופשוט שלה?
אולי לגילה ולכבוד הנשיא יש נישואים פתוחים?
אולי כוכי חשבה לעזוב אותו קודם וחיכתה שהילד יגדל?
יש עשרות אפשרויות וכולן בגדר מדע בדיוני למי שלא חי אותן. ובמקרה הזה…רק גילה יודעת.
נ. ב. ואגב גילה קצב ומה שנראה כבחירה שלה בימים אלה – לא סופי – אפשר לקחת דוגמא חאישה הפוכה ממנה בכל ה180 מעלות האפשריות כנראה, הילארי קלינטון
שעל פניו, ועל פי מה שאנחנו, צרכני תקשורת פשוטים יודעים ויכולים להבין, עמדה מול סיטואציה דומה/שונה ועשתה, שוב, על פניו, החלטה דומה – בלי להיות אישה מדור קודם, בלי להיות פחות עכשווית, נבונה , אטרקטיבית, פמניסטית בדעותיה, מכוכי..
וכל טיעוניך ימסו כקרחון ביום שרב
כאמור. אי אפשר לדעת כ ל ו ם .
אהבתיאהבתי
אצל קלינטון מעולם לא היתה האשמה של אונס
לכאורה כמובן
אהבתיאהבתי
גילה קצב לא בוגדת בבעלה משום שנשים מהסוג שלה
רואות את הכל בורוד כמו גננת בגן ילדים
אם היא אימהית וחמה.
להגיד שיש להם נישואים פתוחים זה בטח לא העניין
להגיד שהיא מאפשרת לו להתעסק מהצד זו אולי הנקודה.
יש הרבה נשים שאם הבעל מדשן אותן בכסף ומנעמים לא אכפת להן לאן הוא הולך מה הוא עושה ואת מי הוא מטריד מינית.
וזוהי הסוגיה המרכזית בבעיה של גילה קצב, היא חושבת על עצמה ועל עצמה בלבד, בשעה שהיא אשה ויש לה גם אחריות ציבורית לתמוך ברגשותיהן של נשים אחרות, בנות מינה.
לכן הביקורת המושמעת עליה מצד גברים ונשים כאחד
יש המוני נשים שבגלל כסף מהבעל ומעמד, הן מתעלמות מהצד המיני של הבעל, ומתנהגות כאילו הוא מושלם, העיקר שהיא מרופדת טוב.
אם היא אשה של אישיות פוליטית , וקצב הוא כזה,
איפה הדוגמא האישית שלה לנשים אחרות הנמצאות באותו מילכוד? ומה היא מוסיפה לנו הנשים מחוכמתה ומידיעותיה ומהתנהגותה?
לטמון את הראש בחול כשהוא מוציא לך קרניים?
סביר להניח שלא אני ולא את היינו מסכימות לזה
אביבה כנראה שכן.
אהבתיאהבתי
צילה, פלקטים לא מתים, רק מתחלפים.
אהבתיאהבתי
גדול ח ל י.
ואגב, גם כבוד הנשיא נמצא בדיסוננס רציני. ככל שהמאבק וההכחשות שלו ושל מקורביו נעשים קשים והזויים יותר, כך גדל הפער שלו מן המציאות.
גורלו נחרץ. היכונו לקרנבל "התקשורת הרגה אותו"
אהבתיאהבתי
טוב שכחתי לשים כזה :-) אחרי הדוגמא, קורה.
אבל העיקר שהכוונה הייתה ברורה – לא?
אהבתיאהבתי
אני עם חלי. מדובר כאן באוסף של סטריאוטיפים, שהתמצו עבורי במשפט הזה –
מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם.
נכון שכבר העירו לך על זה והתנצלת, אבל אני חייבת לומר שאחרי המשפט הזה לי אישית קצת יצא החשק להמשיך ולקרוא, ולא עוזרת כל האצטלה המדעית. זה גול עצמי.
אהבתיאהבתי
תראו, פשוט הלכתי לכתוב על התיאוריה הפסיכולוגית של פסטינגר, זה הזכיר לי פסיכולוגיה בכלל ומשם האסוציאציה לסטודנטיות לפסיכולוגיה, שכמה מחברותי הטובות ביותר כמובן הינן וכו', פשוט קפצה לי כדבר מובן מאליו וחינני בברור. מכיוון שבכל זאת מדובר בבלוג ולא בבמה אקדמית נתתי דרור לאצבעותי בלי לשער לרגע שאפגע בכל כך הרבה רגשות. הכל נכתב לחלוטין בהומור ואני מציע לא להיות בהתגוננות מתמדת. אין לי שום בעיה עם סטודנטיות לפסיכולוגיה כקבוצת מיעוט או עם נשים בכלל.
אהבתיאהבתי
תפסיק להתנצל כמו איזה נקבה מסופלסת.
ולכל הנקבות המסופלסות: לייטן אפ!
אהבתיאהבתי
זה ממש לא עניין של "לייטן אפ". וממש לא מזיז לי איזה שטויות שוביניסטיות מצחיקות או לא מצחיקות תומר כותב באתר שלו. אני אומרת דבר אחר: אני אומרת שהמשפט האומלל הזה חושף אותו, הוא האמת בזעיר אנפין של כל המבנה הפסידו-אקדמי ורציונלי של הפוסט הזה, שאינו אלא אוסף של דיעות והנחות קדומות, לא אינטליגנטיות במיוחד. ולי זה הוציא את החשק לקרוא. לא פחות ולא יותר.
אהבתיאהבתי
ההבדלים בינינו והשינויים בפנינו חושפים ביטויים פיסיים ונפשיים של פגיעות.
גם אם נימנע מעצמנו או נעטה מסכות לא תעלם הפגיעות.
כשיש לנו רגש כלפי משהו או מישהו
הפגיעות שלנו דוחה את או מתחברת עם הפגיעות שלו.
אם מוסיפים או גורעים ממידת הפגיעות,
מתקשחים או מתרככים.
הפגיעות משותפת לנו וחוצה בינינו.
מקטבת את היחסים
בינינו לבין
השאר
.
אם אני רק שומר על.., אני שוקע
אם אני רק מתאמץ ל.., אני נסחף
לא שוקע ולא נסחף
ממשיך מתוך רצף פנימי להתפתח עם החיצוני
אהבתיאהבתי
אופס נפלת לביצה והתלכלכו לך המכנסיים.
קריצה וחצי עלבון שמקפיץ את שומרות הסף שלא יכולות להתאפק (מה יהיה על הסטודנטיות המסכנות בלעדי טלי, מה יעשו הנשים בלי חלי?) וכמובן יונתן שממשיך לדחוף את השורות שלו בכל מקום (סחתין על הוריאציה החדשה). אני בטוח ששמת לב שהפוסט הכי משעמם, חובבי וחסר יומרות שלך גרף הכי הרבה תגובות. צחוקים.
אהבתיאהבתי
חובבי=חובבני
אהבתיאהבתי
זה ממש מופרך מצידך לנסות להכנס לראש של שתי הנשים האלה ולהבין את מערכת השיקולים שלהן.
לפי אותו הגיון אתה מסוגל להבין למשל למה בכלל הן התחתנו עם בעליהן, לא ?
לא, אתה לא יכול, אין לך מושג.
אהבתיאהבתי