בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ובכל דור ודור מצילנו הקב"ה מידם ומיד המשיחיות חסרת-הפשרות שלהם, אם כי בדרך כלל המחיר יקר. אחרי מרד החשמונאים נגד היוונים שפרץ ב- 167 לפסה"נ והסתיים בריקבון דתי, שחיתות שלטונית וכיבוש רומאי, ואחרי המרד הגדול נגד הרומאים שהתחיל בשנת 66 למניינם והסתיים בחורבן ירושלים והבית השני, ואחרי מרד בר כוכבא הקטסטרופאלי (132-135) בו נהרגו קרוב לחצי מיליון יהודים ואשר הביא, למעשה, לקיצו של הישוב היהודי בארץ ישראל ותחילת הגלות בת שנות אלפיים, התגבש (כנראה סביב המאות השלישית-רביעית) מנגנון הגנה הלכתי שנועד למנוע מיהודים נמרצים שחושבים שדווקא הם אלו שיושיעו את העם או העולם מלהביא נזק נוסף. "שלוש השבועות" הן שלושה איסורים המופיעים במדרש ובתלמוד ועניינם כדלקמן: 1) "שלא יעלו ישראל בחומה" (כלומר שלא יעלו בהמוניהם, לא"י) 2) "שלא ימרדו באומות העולם" 3) "שלא ידחקו את הקץ" (כלומר שלא ינסו "להכריח" את הקב"ה להביא את הגאולה).

גם אם לא היה זה המחסום היחיד בפני יהודים שמבקשים לעלות לישראל (או למרוד בגויים), הרי שהוא משמש כאילוסטרציה יפה לרוח הפאסיבית שאפיינה את היהודים עד להשכלה ולמאה התשע-עשרה, רוח אותה אנו מוצאים גם כיום בין החרדים. על כן מובן למה כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1897 כמעט שלא נראו בו יהודים שומרי מצוות. התחייה הלאומית הציונית היתה (מבחינה אידיולוגית ופרסונלית) כפירה מוחלטת בדת היהודית – הניסיון לרכוב על גל "אביב העמים" ולייסד מדינה נורמלית, חילונית ומתקדמת לעם היהודי. האורתודוקסיה באותה תקופה ראתה בעליה לארץ או מעשה כפירה של אפיקורסים, או, מצד שומרי מצוות, חוצפה כלפי שמיים וניסיון "לדחוק את הקץ". מתוך הבנתן של שלוש השבועות היה ברור לרבנים כי יש לחכות למשיח שיגיע ללא שום פעילות יזומה מצידנו.

כאשר הקים הרב ריינס ב- 1902 את תנועת "המזרחי" הוא הדגיש שעל אף שהוא חותר, כיהודי שומר מצוות, לעליה המונית וישוב א"י, הוא אינו רואה בכך פעילות משיחית או ניסיון לדחיקת הקץ: ההתיישבות בא"י חשובה כתנאי לבריאות לאומית, ומפני שחשב שבארצות הניכר היהודים תמיד יהיו נרדפים. על כן גם תמך, יחד עם חבריו מתנועת "המזרחי", בתכנית אוגנדה. כדבריהם: "העם חביב עלינו יותר מן הארץ". לא כך הרב קוק. גם הוא תמך בעליה לא"י, אבל אצלו, מראשיתה התפרשה התנועה הציונית כמפעל משיחי המדנדן את פעמוני הגאולה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה באלול 1865. אחרי הלימוד ב"חדר", הוא המשיך לישיבת וולוז'ין המפורסמת, ועד מהרה הוכתר כעילוי. במקביל ללימוד גמרה התעניין גם בקבלה ואף בפילוסופיה כללית. כבר בשנת 1891 פירסם מאמר על "תעודת ישראל ולאומיותו", שבו ביטא דעתו לראשונה על אפשרות של ציונות דתית. בשנת 1904 התמנה לרבה של קהילת יפו, ובשנת 1919, אחרי שחזר מאירופה, בה גלה כל מלחמת העולם הראשונה, לישראל המנדטורית, התמנה לרבה של ירושלים. באותה שנה הקים את ישיבת "מרכז הרב" שכיום הינה הלב הפועם של ממשיכי דרכו, אך אז התקימה בפריפריה של לימודי ההלכה. הוא פעל להקמתה של רבנות ראשית, וב- 1921 זו הוקמה והראי"ה התמנה לרב הראשי הראשון לישראל. ב- 1935 נפטר.
בחייו לא חשש הראי"ה לבטא גלויות את דעותיו המקוריות, וכך, על אף שהיו לו מעריצים רבים גם בין גדולי העליה השניה (ברנר, גורדון) היו לו גם לא מעט בני פלוגתא, בעיקר מקרב החרדים שסלדו מקרבתו, האידיולוגית והחברתית, לחילונים.

הראי"ה קוק לא היה איש הלכה בלבד, לא רק איש של כתיבה לירית יפיפיה, ואף לא רק איש של חזון ומעשה. הרב קוק היה, אולי יותר מכל, הוגה דתי, ומיסטיקן. מתוך כתביו עולה דמותו רבת הפנים והעומקים של אדם המחפש להגשים את היעוד העליון ביותר של חייו, מחפש לא רק לעבוד את אלוהיו בכל לבו, אלא כמה שיותר להתקרב אליו, כמה שיותר להיות עמו – "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" כתב. כאדם שהמגע הבלתי-אמצעי עם המציאות האלוהית היה במרכז מעיניו, כתב הרב לא מעט על דרכו של האדם אל אלוהיו, על המכשלות וההטעיות העומדות בדרכו, ועל התוצאה האידיאלית ביותר של דרך זו. דבריו נבעו, כמובן, מראיית העולם הכללית שלו, שהיתה נטועה בעולם ההלכה היהודי, ובקבלה, והושפעה מהתורות הפילוסופיות הפופולריות של זמנו.

כנפשו של האיש, החופשיה תמיד, המתעלה במעופה, בגבהי חזונותיה וחזיונותיה, כך גם תורתו, הכוללת כל, המתפרשת על פני אופקים והנוגעת בפרטי-פרטים, נדמה שרחבה מדי מחד, וערטילאית מדי מאידך, מכדי להיות נשזרת לדוגמת דוקטרינה מסודרת. בכל זאת, אנסה במאמר קצר זה לסקור את הפן התיאולוגי של הרב קוק, ובזה אך ורק את הקשור לארץ ישראל, העליה אליה ותפקידם של אלו בתכנית הגאולה האלוהית. לצערי איני יכול לתת תמונה שלמה לא על האיש, לא על פועלו, ולא על הגותו.

אחדות בעלת ריבוי

הראי"ה היה כאמור מיסטיקן גדול, וככזה תפס, מתוך עמדה קיומית, חוויתית ואינטימית מאוד, את המציאות כמכלול אחד ויחיד, אשר גם התפרטותו לכדי ריבוי אינה מבטלת את אחדותו האבסולוטית. אך יש לשים לב לבל נטעה: הראי"ה תופס את היקום תפיסה פנאנתאיסטית, כלומר כמוכל כולו בתוך האל האחד. העולם, על פרטיו, הוא למעשה האלוהים, אך בדיוק משום כך הוא אינו אשליה: אף פרט ודבר אינו מתבטל בעולם בראייתו של הרב קוק. אדרבא, יש חשיבות רבה לפרטים, כמו גם, כמובן, להלכה ולמצוות: "…האחדות האלוהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף".

באחדות אלוהית זו נשמרים ההבדלים בין הדברים, ועל כן על אף שרובד מסויים הכל אלוהי והכל טוב, ברובד אחר, אמיתי גם הוא, נשמרים ומחויבים כל הבדלים וההפרדות: בין קדושה לטומאה, בין א"י לגולה, בין ישראל לגויים.

ואף על פי כן, אם העולם כולו הוא פעולתו של הקב"ה (ודוק: לא סמל לפעולתו כמקובל בקבלה הקלאסית, פעולתו ממש!), ודאי הוא שכל המתרחש הוא רצונו. אם כך, ואם מול עינינו אנו רואים תנועה ציונית גדולה קמה ופועלת, יוזמת ואף מבצעת, הרי ברור כי אף אם המבצעים עצמם הם אפיקורסים מוחלטים, הרי שיד ה' היא זו, וברור כי האלוהים מניע, סופסוף, את גלגלי הגאולה.

מתוך תפיסה זו חייב היה הראי"ה להסביר את העליה לא"י בראשית המאה העשרים כרצונו ופעולתו של האל. החילונים מלאי הלהט הסוציאליסטי היו בעיניו כמקיימים, אף אם מבלי שום דעת, את מצוותו של הקב"ה שהחליט שהגיע זמן הגאולה. על כן ניתן גם להתעלם מ"שלוש השבועות" ולעודד עליה לארץ הקודש.

הארץ והקודש

"ארץ הקודש" הוא אולי הביטוי הרווח ביותר בכתבי הרב קוק. אין זה קודש כקטגוריה הלכתית בלבד, אלא קודש אימננטי, מוחשי. חשוב להבין: ברור כי על פי היהדות א"י קדושה, אבל ניתן להבין קדושה זו כהיבט הלכתי גרידא, כלומר כדרגה אינסטרומנטלית המחייבת קיום מצוות מסויימות המיוחדות לארץ (כפי שאכן ראה זאת הרב נפתלי צבי ברלין, רבו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין). אצל הראי"ה קוק הקדושה של הארץ היא מציאות אונטולוגית: איכות קיומית, ממשית, המובנת בתוך רגבי האדמה עצמם  ומייחדת את פיסת הקרקע הזו משאר חלקות האדמה ברחבי תבל. על כן גם האויר בא"י מזרז פריחה ספונטנית של הארה רוחנית ואף נבואה ביהודי אשר נושם אותו. לכן ישובה ובניינה של א"י מעלים את היקום כולו במדרגות של קדושה, שהרי היא "יסוד תיקון עולם כולו". משום כך רק בא"י ההרמוניה בין הגוף לנשמה מתקיימת במלואה, שכן כאשר עפר הארץ הקדוש מתמזג עם נשמות האנשים הקדושות, מתקיימת אחדות הניגודים, המביאה לשלמות רוחנית וחומרית. ומפני כל זאת אך ורק בא"י יכולה האומה הישראלית למצוא את נשמתה האמיתית. זו ארץ ישראל בעיניו של הרב קוק.

הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא טבעי במובן הפשוט של המילה: הוא ביולוגי, אורגני, סימביוטי ממש. האחד לא יכול מבלי השניה ורק עם איחודם יש לשניים חיים אמיתיים. אך איחודם לא מבטיח רק חיים, אלא גאולה, ועצם העובדה שיהודים החלו לעלות לא"י, מראה בברור כי הגאולה הסופית, הקמת בית שלישי ואחרון, החלה: "כבר הקיץ הקץ – ביאה שלישית הוחלה."

עם ישראל שב לארץ ישראל – זו עובדה. אבל מה עם תורת ישראל? "ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ובאמונות כולן, הנם שלושה מרכזים שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו" המשולש הנצחי, זה ברור, הוא עם ישראל, המקיים את תורת ישראל, בארץ ישראל. הבעיה, ומי כרב קוק היה מודע לה, היתה שאף אם הגיע עם ישראל לארץ ישראל, הרי שרובו המכריע בהחלט לא מקיים תורת ישראל.

בזכות המבט של הראי"ה קוק, החובק-כל בזרועות של קבלה (תרתי משמע) ומעלה-כל במעלות של קדושה מתאפשרת ראיית פעולותיהם של חילונים גמורים, כאשר הם תורמים למימוש שני הקודקודים האחרים של המשולש (בהגירה לא"י ובכיבושה) חלק אותנטי ואינטגרלי מתורת ישראל. "אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף גם על החול מתוך האספקלריא של הקודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם". הראי"ה היה אופטימיסט מושבע ודטרמיניסט נלהב: הוא לא יכול היה לדמיין את ההיסטוריה כמתקדמת לשום מקום לבד מן הגאולה השלמה, במהרה בימיו. מאידך, וגם בזו גדולתו של הראי"ה, ראייתו הוְרודה של הרב לא מנעה ממנו להבחין הבחן היטב בגוונים שונים בתוך הוָרוד: הוא לא ויתר על התביעה מפורקי העול לחזור בתשובה – המרידה הכרחית לשעתה, אולם ברור היה לו כי קרוב היום בו יווכחו החילונים בטעותם ויעשו תשובה שלמה.

תיאולוגיה של החולין

הקוקיזם, כפי שמכנה זאת גדעון ארן בעבודת הדוקטורט שלו על גוש אמונים, חותר ל"קידוש החול". הוא תיאולוגיה של החולין, ועל כן הוא טוטאלי. הוא מחזיר לדת היהודית את תפקידה המקורי כשליטה הבלעדית בחייו של היהודי. לא עוד מערכת של חוקים לדקדוקי מזון ויחסי זוגיות, אלא תורה כוללת, מדינית, עולמית, קוסמית, המכילה את הכל ומסבירה את הכל. אין דבר חיצוני ליהדות ואין דבר המנוגד לה. אין ביקום אף חפץ או רעיון שקיים במנותק מהיהדות ואין דבר שלא משתלב בתכניתה האלוהית. גם פעולות שנדמה שהן בכיוון הלא נכון, למעשה מועילות וטובות – מכיוון שהכל הוא רצון השם, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. על כן גם החילונים פורקי העול עושים את רצון השם, אף אם אינם יודעים זאת: הכפירה אינה מוכחשת, אך היא מוכלת באמת הגבוהה יותר. כותב ארן:

תורת הראי"ה היא מקור נוסחת הפלא שמציע הקוקיזם: קבליזציה של הלאומיות הישראלית [כלומר, המפעל הלאומי נתפס ככלי משחק במערכה הקבלית – ת.פ.], ובעקבותיה, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי [כלומר, בניית ישובים וקביעת עובדות מדיניות נתפסות כמצווה דתית – ת.פ.], שמאפשרים להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה [אין צורך לדאוג לעתיד שכן אנו 'יודעים' שזו תחילת הגאולה והכל יבוא על מקומו בשלום – ת.פ.]

הציפיה הבלתי נפסקת לגאולה עכשיו גם משחררת את המאמינים מניסיון אמיתי להתעסק עם העולם המשתנה, מניסיון אמיתי לתת תשובות הלכתיות לבעיות המודרנה – למה לנסות להתאים את ההלכה הגלותית לחיי עם במדינתו, כאשר ברור שתוך זמן קצר תבוא הגאולה?

קל לראות כי עמדה זו מובילה בקלות להתנשאות, ליומרה לדעת מה רוצה הזולת יותר טוב ממנו עצמו, ולמעשה להכחשת האוטונומיה והערך של כל דעה ופעולה שלא מוכנה לכפוף ראשה בפני התיאולוגיה הזו. אך משקלה של ביקורת זו אינו רב, שכן קשה למצוא תיאולוגיה מעניינת שלא מחזיקה בעמדה דומה. הבעיה העיקרית היא שונה, והיא שעל אף שהראי"ה גילה הערכה רבה לאנשי העלייה השנייה, לאידיאלים שהנחו אותם ולפועלם, הרי גם הוא בסופו של דבר ניבא שהבנים הסוררים יחזרו למוטב, כלומר שתהיה חזרה המונית בתשובה (אם לא יתעוררו מעצמם, הרי אויר ארץ הקודש יעורר אותם). והנה, לא רק שלא חזרו החילונים בתשובה, לא רק שלא התעוררו, אלא אף גדל מספרם, וחמור מכך: את אותם אידיאלים נשגבים שהנחו אותם בעבר (סוציאליזם, חלוציות, תרבות עברית) זנחו, וכיום עיקר מעינייהם בעשיית כסף והשתדלות אובססיבית להדמות לאמריקה.

על כן בעוד הראי"ה יכול היה לראות בכל המתרחש את רצון האל, גם בתוקף היותו מיסטיקן ענק וגם בתוקף כך שלמזלו המאורעות בזמנו היו חיוביים בכל הקשור לעם ישראל (איננו יודעים כיצד היה הרב מסביר את השואה שפקדה את עמו שנים מעטות אחרי שנפטר), המאמינים שהלכו בדרכו לא היו מסוגלים לקבל בהכנעה את כל המתרחש כרצון השם. כפי שמנתח גדעון ארן:

שנים רבות לאחר שנחתמה, במציאות שונה בתכלית, כשנקלטת ומתפשטת תורת הרב, ולא בלי קשר לכך, היא מתגלה למאמיניה כבלתי ניתנת למימוש, בין השאר מפני שהם נתבעים לקבל את המציאות המתסכלת כמות שהיא, אף להללה, ולהשאר סבילים. או אז מתרחש 'שברון המיסטיקה'. דווקא מתוכו ינועו 'בני הרב' לפרוץ מגדריהם האורתודוקסיים ולהתערב בתחום החברתי מדיני. יסוד האקטיביזם התנועתי של גוש אמונים הוא במישנה הדתית של הראי"ה; ליתר דיוק, בקשיי הגשמתה.

מלאכת ההתאמה של התיאולוגיה הקוקיסטית למציאות המשתנה נפלה על כתפיו של בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. הוא אשר הכניס בקוקיזם את האלמנט האקטיביסטי הקנאי, כאשר שלח את מאמיניו להתנחל על כל גבעה כבושה. כדבריו: "הדת שלנו אימפריליסטית. אנו האימפריליסטים של היהדות". על כך בעמוד הבא.

מלחמות קודש הן הנוראיות שבמלחמות. אם כבר מלחמה, תמיד כדאי לערוך אותה מסיבות אגואיסטיות, ילדותיות: אדמה, משאבים, נשים. רק לא כדי להביא את מלכות האלוהים על פני הארץ, שכן כוונה טהורה, על-אנושית שכזו מבשרת בהכרח אכזריות מבעיטה וחוסר-אנושיות גמורים: השמדה מוחלטת, טוטלית, "מחייה מעל פני האדמה" של עם, כולל שחיתת צאנו, שריפת יבוליו והמלחת בארותיו. דווקא הכוונות הנאצלות ביותר מביאות לתוצאות הבזויות ביותר, ולא בכדי: האחיזה ברעיונות כאלו היא תמיד חסרת-פשרות, פנאטית, מטורפת. הקונקרטיזציה של האידיאל לכדי מעשה, מימושו הטוטלי של הנשגב בארצי היא התנועה הנפשית הקוסמת והמפתה ביותר. השטן מומחה בעטיפת מילותיו בדבש, והניסיון להביא גן-עדן עלי אדמות הוא תמיד הפיתוי שמציע הנחש.

שעה שהרב ריינס, מי שב- 1902 הקים את תנועת "המזרחי", כלומר התנועה הציונית של יהודים שומרי מצוות, הכריז לבל תהיה טעות כי "אין בזה קורטוב של העניין מהגאולה", כבר היה בן 11 מי שלימים יהיה הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), ולדורות יטען תוכן חדש, משיחי וגאולתי לעילא, בתנועה הציונית ובעיקר בלבבות חלק מבניה חובשי הכיפות הסרוגות.

אחרי מותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרא"יה – ראו עמוד קודם), ב- 1935, נשאר חלל גדול, שעד היום לא נתמלא. ענקי רוח כמוהו, מסתבר, אינם יחידים בדורם, אלא גם בדורות שאחריהם. אף הרצי"ה הודה ללא היסוס בנחיתותו לפני אביו. עד לאמצע שנות החמישים, אפילו אחרי שנתמנה לראש ישיבת "מרכז הרב", סמכותו של הרצי"ה לא היתה רבה. לא רק שלא היה ידוע בין המוני ישראל, אף בעולם הישיבות נטו לבטל את ערכו (גם משום ציוניותו המובהקת).

מהאב אל הבן, ללא רוח הקודש

ההבדלים בין האב לבן גדולים. האב איש אשכולות שאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו. הבן אינו בקיא כמוהו בפילוסופיה של זמנו ויש אומרים שאף לא במקורות היהדות. האב הרבה לכתוב והוציא תחת ידיו כרכים שלמים. הבן פרסם קבצי-שיחות. האב, רוחו גבוהה אין קץ, הוא מתעלה ומעפיל וממרומי השגתו חושף מערכת אמונית, מיסטית ותיאולוגית מרשימה בעומקה כמו במורכבותה. הבן מנסה להתאים מערכת זו למתרחש מול עיניו. האב חדשן. הבן – פרשן. ובעיקר: האב מיסטיקן, הבן חסר את רוח הקודש.

כמיסטיקן ראה הראי"ה את המציאות כולה כתנועה אלוהית אחת, ועל כן פירש אותה כרצונו הצרוף של האל (לאמור, אם יהודים פורקים עול מצוות ועולים לארץ, הרי זה רצון השם וחלק מתכניתו). הרצי"ה אינו רואה את המציאות באספקלריא כזו. העולם הוא בשבילו נחות לאל וחיצוני לו: האל פועל בעולם, אך פעולות העולם אינן האל. על כן במקום פירוש אורגני ויצירתי לתורתו של אביו, פירוש אשר היה ממשיך לנסוק על רוח תנופתה האדירה, כל שנותר הוא ניסיון מכאני להתאים את חזונו של הראי"ה למציאות הגחמנית. אצל הראי"ה עלתה מעל לכל הנטייה המיסטית; אצל הרצי"ה – הנטייה המשיחית. יאמרו תלמידיו: כך זה חייב להיות, בעוד האב הוא הרוח, הבן נמצא כדי לחבר אותה אל החומר, ובזו חשיבותו הקריטית.

כאשר היה על הבן להמשיך את תורתו של אביו, הוא נדרש למעשה לפרשה בהתאם לנסיבות שנוצרו, השונות מאוד מאלו שבהן חי הראי"ה. מאז שהלך האב לעולמו (1935) הרי התחוללה השואה הנוראה, ומאידך הוקמה והתבססה מדינת ישראל – זו שאמורה להוות את מימושה של התכנית המשיחית כפי שראה אותה אביו. אלא שהמציאות באופיה היא עקשנית וסרבנית, והיא לרוב אינה נאותה לסדר את עצמה בדיוק כפי שאנחנו מבקשים ממנה: בניגוד לפרוגרמה הגאולתית, אף לאחר הקמת המדינה לא נראה כי החילונים חוזרים בתשובה. הראי"ה צפה מדינת שלום, בה אפילו פשע אין – גם תחזיות אלו אינן מתגשמות. החברה הישראלית אינה אור לגויים לא בתורה ולא בדרך ארץ, והגרוע מכל: חלקים נכבדים מארץ הקודש, חלקי אבות, אינם, באותן שנים, בריבונות המדינה. משימתו של הרצי"ה, על כן, קשה עד כדי בלתי אפשרית. לא פלא שהוא, כמו ישבתו "מרכז הרב", כמעט אינם משמיעים קולם, וכמעט אין שומעים עליהם (בשנות השישים המוקדמות תלמידי "מרכז הרב" מכלים את זמנם בהפגנות נגד מיסיון שפעל בירושלים ונגד העלאת "מתיאוס פסיון" בביניני האומה).
התפנית התחוללה, כמובן, אחרי מלחמת "ששת הימים".

החיה השמימית ששמה ישראל

במאי 67', לפני המלחמה, בתקופת "ההמתנה" המתוחה, בהתכנסות לרגל יום העצמאות הי"ט למדינה, נשא הרצי"ה דרשה שלימים תהולל ותתקדש, תשונן ותלמד בע"פ, היא "מזמור י"ט" הידוע. במהלכו סיפר איך שבור היה דווקא ביום כ"ט בנובמבר, עת החליט האו"ם על חלוקת הארץ וההמונים בישראל פצחו בריקודים ואילו הוא היה כואב את כאבה של הארץ המחולקת. לפתע פרץ הרב בקריאה גדולה וזעק: "כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו, איה – הנשכחן?! וכל עבר הירדן – שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!" והנה, שבועות ספורים אחרי כן כבר היו כל המקומות האלו תחת שלטון ישראלי. לתלמידים לא נותר אלא להבין זאת כנבואה שנתקיימה. "מזמור י"ט" נתן לתלמידי הרצי"ה מובן דתי למאורעות הדרמטיים שהתחוללו בארץ.

קוקיסטים כחנן פורת והרב לוינגר תיארו את שעבר עליהם במלחמה כהארה רוחנית. אם את כל המדינה שטפה אופוריה משכרת, הרי שב"מרכז הרב" האופוריה הזו נחוותה כהתגלות דתית אפוקליפטית. הרצי"ה הכריז כי ברור לגמרי ש"הקיץ הקץ" ובישיבה היה מובן כי שלב חדש בתכנית הגאולה, שלב מכריע וסופי, נפתח. הנה קטע מדהים ממנשר שיצא מ"מרכז הרב" מיד אחרי המלחמה: "ידע כל התבל הנאור, עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הניסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל."

הרצי"ה חזר והדגיש כמעט בכל הזדמנות ש"לימדונו חז"ל ששקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה". כבר באותו "מזמור י"ט" המפורסם, עוד לפני "ששת הימים", אמר:

[…]עלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצווה בייחוד הכוונה האמיתית […] אבל בסופו של דבר מתקיימת המצווה. זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש!

ברור מכאן למה כיבוש יהודה ושומרון היווה זריקת מרץ אדירה לאידיולוגיה שלו: בפעם הראשונה אפשר היה לקיים את מצוות ישוב הארץ בתוספת מידת "קידוש השם" של נטילת סיכון: גם להתנחל בלב אוכלוסיה עויינת (אם כי בשנים ההן, כנועה ביותר), גם להפריח מקומות היסטוריים וקדושים, וגם לרשת את תפקיד החלוצים שבנו את המדינה, אותם חלוצים שהעריץ הראי"ה.

עניין אלוהי

אלא שלא רק כיבוש שטחי א"י היה חשוב לרצי"ה, אלא גם, ובעיקר, ריבונות המדינה. "אין הגאולה אלא ריבונות; ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו". הוא תיעב כניעה בפני לחצים פוליטיים של מדינות העולם או האו"ם. ההתנחלויות, כשם שהן באות לגאול את האדמה, הן באות גם כדי להפגין אדנות וסמכות שלטונית. לכן גם היה חשוב לראשוני המתנחלים לקבל, אף אם בדיעבד, רשות מהמדינה להתיישב. ההתנחלויות הראשונות עלו תוך משא ומתן עם הממשלות השונות (תחת גולדה, רבין, בגין), גם אם הוא הוקדם ביצירת "עובדות בשטח". מכיוון שעל פי הרצי"ה "מדינת ישראל היא עניין אלוהי", הכבוד כלפי המלכות הוא מקסימלי: "ראש ממשלה בישראל הוא בשבילי מלאך אלוקים" – כך אמר על גולדה מאיר.

בהיותו של הצבא נדבך חשוב בריבונות, הרצי"ה העריץ את צה"ל. השילוב של יהדות וצבא קסם בעיניו והיווה בשבילו סמל מובהק ליציאה מהגלות. מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה, גנרלים זוכים לכבוד רב (פעם כינה את שרון "אריק מלך ישראל"), וכלי נשק ומדים הם קדושים: "כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה, כמו האדרת התורה והגדלתה בריבוי ישיבות"; "קדושת מדי הצבא בישראל היא קדושה עצמית מקורית, זו קדושת כל מכשירי המצווה". הוא היה יוצא בשצף כנגד אלו המקללים היום חיילים (ושוטרים, ושרים): "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלוהים חיים, כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם". הצבא אהוב על הרצי"ה כל כך, עד כי אולי היה רוצה שרק צבא יהיה: "כל עם ישראל הוא בבחינת צבא אחד גדול מאוחד ומיוחד". איזה יופי.

משבר אמוני-תיאולוגי

כעת ניתן גם להעריך את גודל המשבר המתחולל אצל נושאי התיאולוגיה הזו כיום, כאשר הם נקרעים בין נאמנותם למדינה ולצבאה לבין נאמנותם לארץ – שתי שבועות אמונים אשר עבורם הן בעלות ערך דתי עליון. לנוכח הקריאות לסירוב פקודה ואף לניתוק מהמדינה, ברור כי אצל חלקם הנאמנות לארץ גוברת, גם אם תוך ייסורים, על זו למדינה.

הלאומיות הישראלית, אם כן, מקבלת מעמד ערכי עליון, והמדינה הריבונית הולכת ונתפסת כפן העיקרי, אם לא היחיד שבו מתגלים פעמי המשיח. היחס בין המדינה, הממשלה והצבא לחבלי ארץ כאלו ואחרים מקבל מימדים של עומק דתי אינסופי, וכל תזוזה של חטיבה או אבן-גבול נקראת ומתפרשת כאילו היא פסוק בתנ"ך. המבנה המדיני-חברתי נטען בקדושה והיה להתגלות אצבע-אלוהים על פני הארץ. זו משיחיות ללא משיח, והצפייה אינה מתמקדת באדם כלשהו, אלא בתהליך ההיסטורי (פוליטי-מדיני) עצמו. במידת החפיפה בין שטחה של מדינת ישראל לזה של ארץ ישראל נמצא המתח הדתי ומתבקשת ההוכחה להשגחה העליונה.

עולם ומלואו של רוחניות יהודית ויצירתיות דתית מצטמצם, אם כן, לנקודה אחת פשוטה וארצית: כמה דונם נמצאים תחת שליטת מדינת ישראל. כך, על ידי רדוקציה של הגאולה היהודית לריבונות ואדמה, אפשר גם לפרש פעילות חילונית, כהקמת בית וסלילת כביש, כמצווה. הרצי"ה התעסק הרבה יותר ביחסי חוץ וביטחון של המדינה מאשר בדיני טומאה וטהרה. כך ראוי לדעתו, שכן כבר קבע הראי"ה כי "הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש". מתוך ביתו ברחוב עובדיה בירושלים היה הרב שולח הנחיות למאמיניו החרוצים, והם היו מגשימים את חזונותיו על גבעות יהודה ושומרון ומישורי עזה. אמר אז חנן פורת: "רחוב עובדיה מספר 30 זהו מרכז כל העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה שקרויה גוש אמונים באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה."

גאולת ישראל היא גאולת העולם כולו, ואצל הקוקיסטים דבר זה מתבטא, כמובן, בכיבוש והתנחלויות. כאשר הופיע פקפוק בחכמה שבהתנחלויות דרש הרב לוינגר: "בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלויות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. שכן, לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם." מתוך התיאולוגיה הזו, גם אם לא רק מתוכה, נולד גוש אמונים, ואת אחריתה אנו רואים בימינו.

תנופת ההתישבות החלה במלוא עוזה רק אחרי מלחמת "יום הכיפורים". כרגיל, אחרי אירוע משברי, שנתפס בעיניים דתיות, המצפות לגאולה, כשבר אמוני, אחרי דיסוננס קוגניטיבי, באה הפריצה קדימה במשנה מרץ. מתוך הטראומה של "יום הכיפורים" זינק גוש אמונים לזרוע את הרי שומרון ויהודה בישובים יהודיים. מתוך השבר באה התגובה הנחושה, כאילו כדי להוכיח שבוא תבוא הגאולה, שאין המאמין נרתע מהמבחן האמוני שמציב בפניו האל.

עם זאת, משברים שבים ופוקדים את התיאולוגיה הקוקיסטית. השלום עם מצריים, שכלל את החזרת סיני, היה מכה קשה. כפי שראינו, כבר אצל הראי"ה הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא מהותי כמו שהוא אורגני. אצל הרצי"ה תורה זו תופסת, כמובן, משנה תוקף: כשם שעם ישראל הוא אחד, כך גם הארץ, אין היא יכולה לתפקד ללא כל אבריה, כלומר ללא כל השטחים שגופה מורכב מהם. החזרת שטח כמוה כקטיעת איבר, על כן דבר זה לא יעלה על הדעת. על כן הקב"ה לא ייתן לזה להתרחש.

לא ברור מה יותר: תיאו-פאשיזם, או תיאו-פטישיזם

ב- 1977 כתב הרצי"ה: "חיוב מוחלט על כל יהודי, הנאמן, לישראל, לעמוד במסירות-נפש שלימה וגמורה, נגד זה רשע-כסל של ניוון-הבגידה הטיפשי המגועל והמבולבל של הפקרת מה-שהוא של ארץ-חיינו והוצאתה מידינו אל רשות נכרים". לפני פינוי סיני עצמו הוא התנבא, כמו רבנים רבים, בהם גדולים ובכירים, כי על אף כל החלטות הממשלה וההכנות, הפינוי עצמו לעולם לא יתרחש: "בבנין האלוקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה". הרב לא ראה את הפינוי, שכן הוא נפטר שבועות מספר לפניו. אך האמונה לא נשברה כאשר נתבדתה. גם אחרי המשבר הזה בא גל של עשייה, ופליטי סיני רבים הופנו להתיישב בהתנחלויות שברצועת עזה – שהיום מיועדות לעקירה.

בימים הגדולים של תנופת ההתנחלויות אמר חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים בָּיש". יש להבין אמירה עמוקה זו: גוש אמונים מגלם את הפרקטיקה הפולחנית של התיאולוגיה הקוקיסטית. הריטואלים המהותיים ביותר אינם תפילות אלא התנחלויות. עבודת אדמה היא עיקר עבודת השם ו"גאולת האדמה" מחליפה את גאולת הנשמה.

אפשר לומר שהתאולוגיה הקוקיסטית, במודע או שלא במודע, חוזרת אל הדת היהודית של ימי המקדש: אם אחרי חורבן בית שני החליפו תפילות את הקרבת הקרבנות, כעת, עם בנייתו של הבית השלישי, מחליפות התנחלויות את התפילות. בניית ההתנחלויות שקולה לעבודת המקדש, שכן כאשר קידש הרצי"ה את הממשלה ואת הצבא, הפכה המדינה לדגם המקדש עצמו. אם ראש הממשלה הוא "מלאך אלוקים" וצבאו קדוש, יתכן והעבודה שהם עושים היא היא מלאכת המקדש. הסבטקסט הקוקיסטי מגלה לנו כי ראש הממשלה הוא הכהן הגדול, חייליו כהנים, והמתנחלים הם הלויים, העוזרים להם במלאכת הקודש. על כן כיבוש האדמה ובניין המדינה הם תפעול בית-המקדש עצמו, וכאשר קיים מקדש, אין בעצם צורך בכל תוצרי שנות הגלות היהודית. למצער מעמד תפעולו מקבל דגש ובכורה על פני כל מצווה אחרת. ההלכה לא מתבטלת – להפך, השמירה עליה קשוחה ומדוקדקת – אך מבוטל בה יסוד חשוב מאוד: ההתפתחות והשינוי שהיו מנת חלקה כל שנות הגלות.

במשיחיות הקוקיסטית אין אמנם סכנה של ערעור ההלכה (כפי שהיה, להבדיל, במשיחיות השבתאית) אך ישנה סכנה אחרת: התאבנותה של ההלכה. אין התחשבות במציאות החדשה שהיהדות נתונה בה (מציאות של עם במדינתו המודרנית) דווקא משום התפיסה של זו כמציאות על סף גאולה, ומשום ההכרה (או תת-ההכרה) שהמדינה כולה היא הבית השלישי. כך נפתר משבר הפגישה של היהדות הגלותית עם המדינה המודרנית: על ידי הכלתה של האחרונה בתיאולוגיה של הראשונה (בניגוד לדרך החרדית שבה המדינה היא חול מוחלט ואף טומאה, דרך המובילה לניתוק ולהסתגרות), וכל זאת ממילא באופן זמני וארעי, שהרי "ביאה שלישית החלה" והגאולה תבוא במהרה.

ימיו הגדולים של מפעל ההתנחלויות בשטחי יו"ש מאחוריו. אין זה מפני שגוש אמונים כבר לא קיים כישות חיה: דווקא ההתמסדות וההתברגנות של המתנחלים מלמדים על ההצלחה הפנומנלית לה זכו. הבעיה היא שלעולם כולו נמאס מהאפרטהייד האנטי-דמוקרטי, האנטי-אנושי שמתרחש בשטחים הכבושים. רצונו של הרצי"ה ביהדות אימפריאליסטית עלה בתוהו: עידן האימפריאליזם מת – זה פשוט לא הולך במאה ה- 21, ו"הגויים" לא יתנו לזה להמשיך. לשון אחר: הקב"ה לבדד ישכון, ובמשיחיים לא יתחשב. עקירת גוש קטיף הינה השלב הראשון בחזרתה של מדינת ישראל לגבולות מצומצמים, נורמליים, הן מבחינת אחיזתה בקרקע, והן מבחינת מעמדה המטאפיזי. "העניין האלוהי" הולך וצר.

מתוך המשבר הדתי העמוק הזה יכולה לקום דתיות יהודית חדשה, נועזת, קלה ונשגבת. הסיכויים שהיא תקום לא מעטים: ציבור המכיל בתוכו אדיקות כה רבה מחד, וחיות ואומץ מאידך לא קמל – הוא פורץ לעצמו דרך חדשה. למעשה, אין לו ברירה אחרת. מי ייתן ותהיה זו דתיות של מלאות רוחנית. כדברי הראי"ה: "גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את האחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוהית, הרוח האצילי של האדם" (עולת ראיה, א', ע"ה).