הסרט ההודי הראשון שראיתי היה "ראג'ה הינדוסטאני". בסרט הזה ראג'ה, נהג מונית עני, וארטי, בת טובים ועשירים, מתאהבים ומתחתנים בניגוד לסדר הטוב וללא הסכמת ההורים. אחרי כמה זמן אבי הכלה סולח להם, אבל לא כך אשתו, שהיא בכלל אמה החורגת של ארטי. היא זוממת להפריד בין הזוג המאוהב, והסרט, שהיה להיט היסטרי ב- 1996, עוקב אחרי תכניותיה הזדוניות, שנכשלות כמובן.

וכך זה תמיד: כאשר בסרט בוליוודי קלאסי הזוג המאוהב רוצה להתאחד, מה שמפריע הוא כידוע המסורת. תמיד הוא מקאסטה גבוהה והיא חסרת מעמד – או גרוע ונפיץ מכך: הוא עני חסר כל והיא נסיכה יפיפיה. הסגת הגבול התרבותית, החריגה ממעמד חברתי אחד אל תוך השני היא מעשה שחותר תחת יסודות החברה, ועל כן הוא איסור חמור. המתח הקדמון שבין החוק לאהבה הוא שמעניק חיים לעלילה, שמתקדמת כנהר בין שתי הגדות הפוריות הללו: החוק הוא ברור וחד, קשוח ויבש – האהבה היא כמובן בלתי מוגדרת, בלתי נשלטת, ובוערת.

אבל כפי שראינו זה לעולם לא עד כדי כך פשוט: בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן, איזה סוחר חסר-מצפון וחמדן שירוויח משהו אם השניים לא יהיו ביחד. כלומר תמיד מלבד הסיבוך הראשוני ההוא (חוק מול אהבה) יש גם בד-גאי: מישהו שמנסה בכוח, באקטיביות ובאגרסיביות, להזיק ולמנוע את האיחוד הנכסף.

וזה חשוב. זה חשוב כי זה אומר (מבחינת הסאב-טקסט, מבחינת המסר שמעביר הסרט כאילו היה מיתוס מודרני, וכך אני מבקש כעת לראות אותו) שלא המסורת היא הרוע. לא החוקים הם מרושעים. יש רֶשַע אחר, פעיל. החוק אולי הוא מכשול, אבל הוא לא רע. הרוע בא מכיוון אחר: מניצולו של החוק לצרכים אנוכיים.

ומכיוון שכך זה אומר בעצם דבר חשוב מאוד: החוק אכן מנוגד לאהבה, אך הוא לא סותר אותה. אדרבא: המסורת היא מסגרת הכרחית שמתוכה עולה ובא החופש. החופש לא נמנע על ידה, אלא מעוקב, ודווקא משום כך הוא מועצם! כמו קפיץ, שמה שלוחץ אותו מהווה למעשה את מקור עוצמתו, כך האהבה מתבשלת ומבשילה דווקא בין גדרות הסיר התרבותי. כמו את הסרט, גם את האהבה עצמה של בני הזוג המתח הזה מפרה ומזין. למעשה, המסגרת המסורתית היא השלייה שמאפשרת לידה פורייה – סכנת ההפלה באה מגורם אחר, חיצוני. במילים אחרות, המסורת היא המסגרת שממנה, בתהליך דיאלקטי, עולה החופש. היא מפריעה, אין ספק, אבל הפרעה כזאת היא מן ההכרח: זה החיכוך שמביא את הניצוץ.

אמנות, קבלה, פילוסופיה

למה הדבר דומה? לאמנות. למשל זו של מיכלאנג'לו, שהמסורת הנוצרית היתה הכרח והגבלה בשבילו כאשר צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ולזה מיכלאנג'לו לא הסכים. אז נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. לא חשוב: כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. כאשר מדברים על דיכוי דתי של אומנות שוכחים פעמים רבות שדווקא תחת משטרים דתיים הגיע האומנות המערבית לשיאים מרהיבים.

החוקים, המסגרת, המסורת משמשים אם כן כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה (ראו על כך כאן, ובנספח): ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין. מצד שני, תמיד ישנה כמובן תשוקה למתוח את הידיים ולהפיל את הקירות, לפרוץ את החלון ולשבור את החוקים. וטוב שכך: זה מה שממשיך את הבריאה, את תהליך היצירה, מה שמרחיב אותה ומגדיל אותה ומשכלל אותה.

אנקדוטה פילוסופית ידועה התרחשה כאשר נודע לראשונה להיגל על מחשבותיו של קאנט בנוגע לנישואין. קאנט חשב שחתונה היא חוזה: "איחוד שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". היגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של היגל האהבה היא לוז העניין, ולמעשה החוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהיגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת כלל לא צריך חוקים. יש בזה מן האמת, אבל לא את כל האמת. כי ייתכן מאוד שלולא החוקים לא היתה נולדת האהבה. לולא (אם נחזור לאותה דוגמא) הבדלי הקאסטות לא היו בכלל אותו זוג הודי מתאהב. דווקא הניגוד שביניהם הוליד משיכה הדדית. המסורת הקשוחה היא מה שמאפשר את האהבה הרכה, וזאת גם אם אותה אהבה, מרגע שנולדה, מייתרת, או לפחות מערערת, את אמהּ הורתה.

ואהבה, ברור שאהבה, היא אחת הבמות שעליהן בסופו של דבר נבחנים החיים. החיים תחת החוקים והמסורת, והחיים כפריצה מתוך החוקים והמסורת – עד להתגבשותם של חוקים חדשים ומסורות חדשות. החיים ככוח היולי וגלמי שזורם-מעוצב-זורם, וכך שוב ושוב, והלאה והלאה. התהליך הדיאלקטי הזה הוא בתנועה תמיד, והניסיון להקפיא מקטע ממנו ולהציגו כתמונה סופית או נוסחה גואלת גרוע יותר מטיפשות.

אוף עם המערב הזה

אחת הבעיות של המערב, אם יותר לי לרגע להתנסח בצורה כל כך כוללנית ונחרצת, היא השאיפה לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, למצוא את הנוסחה שתענה על כל השאלות. אידיאולוגיה מערבית מנסה קודם כל לספר את הסיפור כולו: מהבריאה, דרך הבלגן ועד לממלכת גן-עדן. לפעמים היא בעצם מתייחסת רק לסוף, ולו היא מחכה במתח. הרי זה, כך עושה רושם, כל מה שחשוב: מה קורה בסוף. במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!" כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים. עד המאה העשרים פילוסוף רציני נחשב למי שמנפיק תחת קולמוסו איזו "תיאוריה של הכל", שמסכמת בין כרכיה את החיים, היקום וכל השאר. היומרה הזאת נחשבת ראויה גם היום, למרות שיש מעטים יותר שמעיזים להבחן בה. אבל השאיפה, כאמור, עדיין קיימת, וקוסמת.

עדות אנקדוטיאלית לשאיפה הזאת אפשר להביא מתוך שאלה שכמעט תמיד נשאלת כשבני מערב נפגשים לראשונה עם תורתו של הבודהה. כמעט תמיד יהיה מי שישאל על העניים והמסכנים בהודו, וכאשר יוסבר לו שהבודהה לא היה מעולם רפורמטור סוציאליסטי, ושלא עניין אותו כלל להנהיג מהפכה פרולטרית בארצו, אלא להפך: שהוא פרש מעמדת המנהיג הפוליטי (הוא הרי היה בן מלך) והקים מסדר של נזירים, שבראשם הוא עצמו היה גם כמובן נזיר, ושהמסדר הזה התקיים, כנהוג בתקופה, על ידי קיבוץ נדבות, כלומר היה למעשה תלוי באוכלוסיה שעבדה לפרנסתו – הוא ישתומם ויתאכזב מאוד.

"אז מה," תעלה מיד השאלה של אותו בן-מערב, "מה יקרה אם כולם יהפכו לבודהיסטים? הרי לא יהיה ממי לקבץ נדבות! יותר גרוע: האנושות תחדל, שכן לא יולידו יותר ילדים!". והנה: הוכח שהבודהיזם בָּטֵל. למרות שלרוב ברור לשואל שזה לעולם לא יקרה, כלומר שמעולם לא חשבו או עשו כל בני האדם אותו דבר (למעשה, מבחינה עקרונית אני חושב שדבר כזה לא ייתכן: אלוהים פשוט לא בנוי ככה; המגוון והתנועה והשינוי הם חלק ממידותיו וממהותו), העובדה שהוא שואל את זה מצביעה על אותה שאיפה מערבית עתיקת יומין לסיים את הסיפור כולו: כלומר אם האידיאולוגיה הבודהיסטית לא נותנת מענה מוחלט, גמור וסופי לאנושות, היא לא רצינית ואפשר לפסול אותה על הסף.

נחזור לבוליווד

אם יש לקח שאפשר ללמוד לדעתי מהמסר שנצור בין הסצנות של הסרטים ההינדים הוא שדווקא אידיאולוגיה מוחלטת, שמתיימרת לתת תשובה אחת סופית, חייבת להיכשל. העולם פשוט עשיר ומלא סתירות מכדי להיכלל בנוסחה אחת. כי כל אידיאולוגיה היא חוק וסדר, והאהבה – היא הרי חייבת לפרוץ מתוך החוק והסדר כדי להתקיים, אפילו שהם אלה שנתנו לה את קיומה בראשית. אותו סיפור עלילה קלאסי למעשה רומז על כך: הסדרים חברתיים, מעמדות, חוקים, מסורות, קאסטות ואמונות כולם נאים מאוד, אבל זה רק עניין של זמן עד שתבוא האהבה ותשטוף דרכם, עד שהאהבה תבער ותתממש דווקא בין גבולותיהם, תחרוג מתוך הגדרותיהם. האהבה, החיים, אינם ניתנים לכליאה בין גדרות. כלומר אינם כופפים עצמם לתוך הגדרות.

ולא שהחוק והסדר לא נחוצים. הלא כמו החיים שלנו, האהבה גם היא אינה נצחית, לפחות בהופעותיה על פני האדמה. בל נשכח שבסופו של דבר האוהבים הצעירים בסרט רוצים לא סתם לברוח, אלא להתחתן! הם מכניסים את אהבתם, שחרגה מתוך החוק, חזרה אל בין כתליו (וסביר להניח שבנם או בתם ירצו יום אחד שוב לפרוץ מתוכם). לכן המשחק הדיאלקטי הוא תמיד אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה, משחק שהיהדות והנצרות עשו בו מומחיות, כל אחת מהן טוענת לבעלות על חצי אחד ממנו, אף אחת מהן לא מצליחה כמובן להתקיים רק מאותו חצי "שלה".

כי על פי החוק בלבד יכולים לחיות רק מחשבים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים. ורק על פי האהבה חיים רק מלאכים, אבל גם אלו אינם ממש חיים. אנחנו שבאמצע זקוקים לשני הקצוות הללו כדי לחיות, ודמות הרשע שבסרט הבוליוודי היא אותו חלק בנו שמנסה לתפוס בעלות על צד אחד ולכפות אותו על השלם – וכך אכן נראית על פי רוב האידיאולוגיה בת המערב. אצלנו נלחמים על כאלה דברים. בהודו עושים מזה סרט.

נספח

מדרש בראשית רבה, י"ב, ט"ו מפרש את בראשית פרק ב', ד': "…ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים". השאלה היא למה מצויינים שני שמות של האל בפסוק. ומפורש: משל למה הדבר דומה? "למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים. צונין – הן מקריסין [מתכווצים]. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין [= הרי חטאיו רבים], במידת הדין – אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים והלווי יעמוד" (בר"ר יב, טו – תרגום המילים של יהודה ליבס). ואכן שם ה' מציין את מידת הרחמים ושם אלהים (שנזכר לבדו בבראשית פרק א) את מידת הדין.