הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.
הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?
מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").
בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.
האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.
מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]
לולאת האל 
"עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים", מעניין לדעת כיצד היו עונים על שאלה זו ערביי ישראל המוסלמים(שהם הרוב), בהתחשב בעובדה שזכויות האזרח היחידים שאסלאם מכיר ביחס ל"עמי הספר" הוא הדימי המשפיל והמבוזה. שיהיה ברור, אני גם דואג מההתכנסות ההולכת וגוברת אל השבטיות היהודית, אבל יש לזכור שתהליך מקביל קורה גם בקרב ערביי ישראל, שמספר ה"חוזרים בתשובה" שלהם הולך וגדל(כבכל המדינות והקהילות המוסלמיות). המשבר שבו אנו נמצאים כ"חברה" שכל כולה מורכבת ממגזרים ותתי הסתעפויות, שכל אחת מהן גורסת אופי שונה למדינה הראויה והמבוקשת, לא ייפתר בקלות אם בכלל…
אהבתיאהבתי
האמת היא שהנתון לגבי בני הנוער לא חדש, ולא בטוח מסמן את השינוי, שאני מסכים שכנראה מתרחש. נוער בד"כ מביע עמדות פשיסטיות וגזעניות. הנה מתוך סקר של מינה צמח, מאוגוסט 84', בקרב נוער יהודי בישראל בגילאי 15-18 (651 נשאלים):
47% בעד צמצום זכויות הערבים; 42% בעד שלילת זכויות אזרחיות מערבים; 60% סבורים שהערבים לא זכאים לשוויון מלא; 46% להגביל התאגדויות ערבים; 38% בעד פעולות נקמה בערבים; 21-24% בעד להגביל את יכולת התקשורת לדבר נגד הממשלה ואת הצנזורה; וביחסינו עם הערבים 44%; 47% בעד מניעת משרות בכירות בשירות הציבורי מנוצרים ומוסלמים; וכמחצית שלא חושבים שאפילו יהודי רשאי להביע תמיכה במדינה פלסטינית.
כמה סמלי זה שאנחנו חוזרים ל-1984…
אהבתיאהבתי
אייל, תודה על הנתונים. בצורה מוזרה זה מעודד.
אהבתיאהבתי
הקישור נראה לי קצת פזיז. ואם הנתון שלך לבסס את הקשר בין היהדות החילונית המתפתחת ללאומנות הגואה (אם בכלל) זה הנתון לגבי התלמידים, אז זה עוד פחות משכנע שכן הסקרים האלה מניבים את אותן תוצאות עקביות, ועגומות, מזה שנים.
בעיני זאת תופעה דווקא יפה וחיובית, היהדות החילונית, שלא רק שלא מגבירה את הלאומנות, אלא דווקא תעזור בטווח הארוך לפרק את הקשר ההדוק מדי בין יהדות ללאומנות. וזה יקרה כשהאלטרנטיבות החילוניות של היהדות יתפתחו וישגשגו.
אהבתיאהבתי
נראה לי שהיהדות החילונית שאתה מדבר עליה היא נחלתה של אליטה מצומצמת בלבד. ללא חריש חינוכי רחב ועמוק, שכרגע לא מתרחש, היהדות על גירסותיה השונות איננה היום דת מושכת במיוחד. את ביטוייה הגזעניים [השולטים בכיפה] והמוסריים [העולים בקול ענות חלושה] מכנים "עמדות פוליטיות" וכך נמנע כל דיון מהותי בנושא.
אהבתיאהבתי
תומר,
האתנוצנטריות ונשאת הזרים קיימת ממילא והיא מסימני המחלה של החברה. דווקא החזרה השפויה למקורות היא תקוותנו הגדולה: אלוהים וכל החברים כ בר לא פסולים אלא עוברים הסמלה אחרת מזו של מסורת ישראל סבא, כמו למשל: אלוהים כעיקרון של שאיפה להרמוניה בין ניגודים, ביו הקצוות – וכך נהיים לגיטמיים ותינוק התרבות היהודית אינו ניזרק עוד עם מי הדת על מצוותיה. מאלילות – לאלוהות אמיתית. זו תקוותנו.
שוב תודה לך על כתיבתך
מי מי
אהבתיאהבתי
אני פשוט לא מבין מה הקשר בין שני הדברים.
לקחת סקר, שכפי שמדגים גם אייל למעלה, אינו מראה שום דבר חדש, וגם כלל אינו מפתיע.
וחיברת את זה לתופעה שולית שלא נוגעת בכלל בבתי הספר, מה גם השיח שמתנהל בה בדיוק הפוך לתוצאות שהסקר הזה מעלה (לא הכרתי בית מדרש פלורליסטי שאינו מצדד בצד ההומניסטי של היהדות. אולי יש אחד כזה).
בנוסף, לקרוא לתופעה "יהדות חילונית" רק מראה כמה אתה לא קשור אליה. אתה עדיין כבול בדיכוטומיה של דתי-חילוני ומדביק לזה מושג יהדות חילונית. מאיפה הבאת את המושג הזה? ומהי הסקת המסקנות חסרת כל הביסוס שהבאת פה?
אני קורא די הרבה את מה שאתה כותב ובדרך כלל מתרשם שהכתיבה שלך באה מתוך למדנות וחקירה. לא יודע מה עבר לך בראש עכשיו.
אהבתיאהבתי