אדוויטה ודאנטה מסורתית בישראל

בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."


      SD:
Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

בודה במדיטציית פתיחה אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

10 תגובות

  1. ומשהו אחר: יוצא מהקטע של הראיון שציטטת שהסטראוטיפ שיש לנו בנוגע להבדל שבין תורות המזרח לבין התורות הפילוסופיות המערביות (שהאחרונות פונות בעיקר לשכל בעוד שבמזרח מאז ומתמיד ראו בחויה את העיקר – או, לפחות את אחד העיקרים) הוא סטראוטיפ שגוי – ושאולי האופי הסובייקטיבי של התורות המזרחיות כפי שהן נלמדות במערב דווקא מעיד על השפעה מערבית (כגון של ה"מפנה הסובייקטיבי" שאתה מדבר עליו תמיד)

    אהבתי

    1. תודה, תוקן.

      בקשר לדתות המזרח, בוודאי שמה שהמערב לוקח מהן הוא את אותן פרקטיקות לשינוי התודעה, ולא דברים אחרים (כמו עבודת האלילים למשל). אבל זה בכל זאת נכון לומר שהם שמו את השינוי התודעתי כבר כמעט מראשיתן. הרי גם אם כאן משתמשים בטקסטים, שים לב מה האמצעי ומה המטרה. חז"ל פירשו את התנ"ך כדי לדעת מה לעשות. שנקרה פירש את האופנישאדות כדי לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו.

      אהבתי

  2. הי תומר.

    ראשית, ברכות על המעבר! (קצת קשה להתרגל לפונטים ועיצוב חדשים, אך אנסה להתגבר על ה attachment … :-)

    רציתי להתייחס למשפט הבא: "הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה".

    דווקא מקורא נלהב שכמוך הוא מפתיע אותי – לא היו טקסטים שלפחות הניעו אצלך תהליכים של שינוי תודעתי?
    ואם כבר: כיצד אתה מתייחס ללימוד תורה (במשמעותו היהודית הרווחת)?

    שבת שלום.

    אהבתי

    1. פו, ודאי שטקסטים משפיעים על התודעה! בלי שום ספק. כן, לא כתבתי ברור מספיק. אני פשוט רוצה לראות איך זה נעשה בשיטה ההיא, שבה הטקסט גם מתווך אליך על ידי פרשנות מיוחדת. ועל אחת כמה וכמה איך הם מעוררים את התודעה ככה.

      אהבתי

  3. אחת הסיבות שאדוויתה ודאנתה לא כול כך פופולארית במערב אינה קשורה ישירות לתיאוריה, אלא לתנאי מוקדם הנחוץ ליישומה. תנאי זה מתקשר לשאלה שתומר העלה בסוף מאמרו "כיצד לימוד טקסטים משנה את התודעה". כדי שטקסט ישנה את התודעה, צריך קודם כל האדם להיות פתור רגשית, מאוד פרוש מהעולם, ונכון לדיסציפלינות קשות. זה אכן מאוד נדיר בימינו. כאשר אדם לא פתור רגשית ולא פרוש, האינטליגנציה שלו משועבדת לצרכים הרגשיים שלו, ומפרשת את המציאות על-פי צרכים אלו. במצב שכזה, יכולת האדם לראות את המציאות דרך טקסטים אבסטרקטיים מצומצמת ביותר, שלא לדבר על שינוי מהותי בתודעה.
    דוגמא למי שניתוח שכלי של המציאות הביא לשינוי תודעתו הוא סוקרטס. אך יש המחשיבים את סוקרטס לא רק לגדול הפילוסופים המערביים, אלא גם לאחרון שבהם. באופן דומה, גם בהודו מתמעטים מאוד אלו (אם בכלל) המסוגלים לעבור טרנספורמציה באמצעות קריאת טקסטים גריידא.
    בגלל שזה פני הדור, הספרות הוֵדית ממליצה על דרכים אחרות, המותאמות לימינו, בכדי לחוות טרנפורמציה תודעתית ולפגוש באמת העליונה.
    לבסוף, מטרת האדוויטה ודאנתה זה שחרור מאשליה (משמע, שלילת כל הקיים מלבד ה"אני האוניברסאלי"). מי שזו מטרתו, יחווה את הפן האחדותי של האמת, פן שאין בו יותר "אני, אתה, ומה שבינינו – יחסים", אין בו דבר מלבד אטמן, או אני עליון. אך מי שמטרתו אינה שחרור שכזה, אלא מטרתו להשתחרר ממה שמרחיק אותו מטבעו הרוחני הנצחי, טבע של יחסים ואהבה, יחווה פן אחר של אמת, פן של אחדות ודואליות בו זמנית, המאפשר יחסי אהבה נצחיים עם העליון.

    אהבתי

    1. גד, אני חושב שאתה טועה, כי הפנתאיזם (אדוויטה ודאנטה) כן פופולרי במערב, אך לא בצורה המסורתית שלו אלא בגישה שהכל אחד.
      וגם באתרים של אדוויטה מדובר על כך שדרוש גם בהקטי וגם אדוויטה ויחדיו זה פועל טוב ויותר יעיל כדי להגיע להארה, לעומת זאת באתר שלך של יוגה של אהבה, מדובר על כך שהג'נאנה יוגה- אדוויטה, זה לכלוך של המיינד ושכדאי להתמקד רק בבהקטי.
      באדוויטה לא פוסלים גם את דרך הדואליות הבהקטית 

      אהבתי

  4. תומר,

    אני לא מבין מה מסובך להבין איך תובנות העולות מטקסטים עושים מהפכה בתודעה. אני חווה את זה כבר מעל עשר שנים. הראי"ה עושה לי את זה כל פעם.
    אגב, אני לא חושב שזה בהכרח חייב לסתור תמיד את החוויה של השלת ידע כדי להשיג הארה. יש סוג של תובנות שיותר ממה שהן מוסיפות, הן משילות תודעות כזב, ובכך משאירות אותך עם משהו מאוד מאיר שבעצם היה כבר קיים אלא מכוסה על ידי תודעות כזב, והלימוד טקסט והתובנות שזה נתן רק חשף את הדבר המאיר הזה שהיה כל הזמן מכוסה(אגב, קוראים לזה גילוי נשמה. הראי"ה כותב שבעצם המטרה של לימוד תורה זה גילוי נשמה, בעצם תובנות שלא אמורות להעמיס ידע, אלא להשיל את המונע מהנשמה להתגלות. ואז החויה של הלימוד היא של משהו חבוי פנימי שהתפרץ פתאום החוצה, כשהטקסט היה רק טריגר.
    לכן לפעמים יש כאלה שפשוט לא קולטים את העניין. מי שאצלו הדבר המאיר בפנים מכוסה מדי, לא יקלוט מה רוצים ממנו.)

    אהבתי

    1. אוקיי אוקיי, אתם צודקים – ראה תגובתי לפו. יחד עם זאת, הרי זה לא שהראי"ה או כל רב אחר אומרים: זו דרכנו! אנחנו משנים תודעה על ידי קריאה בטקסטים. היחיד שבונה את כל תורתו על זה הוא ר' אברהם אבולעפיה, וגם אצלו לא מדובר בקריאה פשוטה של הטקסט.

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s