ה- World Drug Report של 2010 מטעם המשרד לסמים ופשע של האו"ם (כאן ב-pdf) שיצא בסוף יוני הוכתר בכותרת: Shift Towards New Drugs and New Markets, דהיינו מעבר לסמים חדשים ושווקים חדשים. על פי המחקר העולמי שנעשה גידול וייצור של הסמים ממשפחות ההירואין והקוקאין נמצא בירידה. מנגד מספר משתמשי הסמים ממשפחת ה-ATS בקרוב יעבור את מספר משתמשי ההירואין והקוקאין ביחד. סמי ה-ATS הם אמפטמינים למיניהם, כלומר מני מעוררים ומעודדי-ריכוז. במשפחה זו ניתן למצוא בקצה אחד את הריטלין (שהוא גרסה מרוככת מאוד) ותרופות אחרות לכל מני בעיות ריכוז, וקצה השני את האקסטזי (MDMA) למיניו.
אקדמות כ"ה
מסתבר, אם כן, שהסמים הישנים, שהופקו מצמחים בתהליך של עיבוד וזיקוק, מפנים את מקומם לסמים החדשים שמופקים מלכתחילה במעבדה, מהונדסים על ידי חברות תרופות (או רוקחים פירטיים) כדי ליצור אפקט מדוייק הרבה יותר. המגמה העולמית הזאת היא אחת הסיבות שבשלן כתבתי את המאמר שהתפרסם עכשיו בגליון האחרון של אקדמות, "האתיקה של התודעה: החוויה הדתית בעידן הפרוזק".
במאמר אני מנסה להצביע על הצורך למפות מבחינה אתית את מה שהוא אולי השדה האחרון שאין לו מפה נורמטיבית בעידננו: התודעה. בעוד שבתחומים רבים, החל ממין וכלה במלחמה, מנוסחות לנו תורות שונות לגבי מה שראוי ומה שמגונה, הרי שאין כיום למעשה שיח שעוסק בשאלות הללו לדבי מצבי תודעה. במילים פשוטות, אנחנו לא ניסינו להשיב על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? איך ראוי שההכרה שלנו תפעל?
השאלה הזאת היא לדעתי אחת החשובות עבור כל אדם, אבל היא הופכת לרלוונטית מאוד לחיי כולנו בתקופה שבה עוד ועוד חומרים משני תודעה מיוצרים במעבדות והופכים זמינים ואף כמעט נטולי סיכון (וראו תוצאות המחקר שלעיל). תרופות שיוצאות ומחכות לנו על המדפים מבטיחות שיפור בריכוז ובמצב הרוח. בקרוב הן אולי תבטחנה שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי, אולי אפילו באינטליגנציה, וכל זאת עם תופעות לוואי זניחות וללא סכנת התמכרות. במצב כזה, למה שלא יטול כל אחד כפי ראות עיניו? או לחילופין, למה שרופאים דווקא יחליטו בשבילנו אם נוכל או לא נוכל להשתמש בכדורים שכאלה?
במאמר אני מזכיר שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, עד העידן המודרני, היו אלה המסורות הדתיות והרוחניות שאכן כן ניסחו אתיקה של תודעה. כך בבודהיזם תודעה ראויה היא כזו הנמצאת בנירוונה; בהינדואיזם כזו הנמצאת במוקשה; אצל הסטואיקנים כזו הנמצאת באפתיה או אטרקסיה; ביהדות כזו הנמצאת בנבואה וכו'. אני ממליץ לחזור ולשאוב חוכמה ממסורות אלה, ומראה כיצד אפשר לקומם אתיקה של תודעה מתוך כתבי הרב קוק.
לבד מהמאמר שלי, אני חייב לומר שהגליון האחרון של אקדמות, שעוסק בחוויה הדתית לסוגיה, מלא כל טוב. שלום רוזנברג כותב על תחייתה של הדת בימינו, דב שוורץ על חוויית הבדידות אצל הרב סולובייצ'יק, שי בן טל סוקר את תולדותיה של תנועת "בני ברוך", שלמה טיקוצ'ינסקי כותב על החוויה הדתית החרדית, יהודה ברנדס כותב על החוויה הדתית בחסידות רוז'ין, מתי ליבליך מתארת את סכנותיה של החוויה הדתית, משה וינשטוק מנתח את תופעת העליה לאומן בראש השנה, ועוד ועוד.
המאמר להלן, ואם לא רואים כלום הוא נמצא גם כאן. אני עצמי נמצא בדרך לאומן. בחיפוש אחר חוויה דתית אותנטית כמובן. שנה טובה!
לולאת האל 
תומר שנה טובה,
תודה רבה על מאמר מאלף, אמנם אתה מבכר שלא לנקוט עמדה אישית ואשמח לדעת האם אתה בעד או נגד נטילת חומרים לשם עידוד/התפשטות/התעוררות/ התודעה.
עמדתו של הרב קוק בביטול החיץ בין הפנים לחוץ ובין האדם לאלוהות לא היה מוכר לי ובעיקר ההומניות שנגזרת מביטול זה כלפי כול היצורים והוויתם.
אהבתיאהבתי
עמנואל שלום,
אם אנחנו בתוך מסגרת ברורה של אתיקה של תודעה אני לא רואה בעיה עקרונית עם נטילת חומרים וכו', ולפעמים, כפי שהראתי במאמר, זה אפילו מומלץ.
אהבתיאהבתי
שנה טובה לכולם,
1. תודה על כתיבת המאמר וההפניה אליו. מעורר מחשבה רבה ומתחבר אצלי לשאלה בה אני מהרהר מזה זמן מה אודות היחס שבין תחום ההשתייכות/השתתפות בתרבות ומסורת ישראל על ידי חיי תורה ומצוות ובין תחום ההכרה ותודעה האישית שלי כאדם וכמאמין. עד כמה 2 התחומים בהכרח תלויים אחד בשני ומשפיעים אחד על השני.
המאמר פתח לי צוהר לכיוונים חדשים בהתמודדות.
2. במאמר אתה מציין כמה מקורות ואישים תורניים שהתייחסו אל הנבואה כאפשרית בכל דור בכפוף למצבי תודעה והתנהגות. הייתי מוסיף לרשימה המצומצמת את ר' יהודה הלוי שבגישתו לנבואה ישנם אלמנטים דומים לדיון במאמר. הדברים מצויים הן בספר הכוזרי ועוד יותר מכך בשיריו,
לדוגמא:
"לו אחזה פניו בליבי ביתה,
לא שאלו עיני להביט חוצה" (מתוך לקראת מקור חיי אמת ארוצה)
והציטוט והמופלא:
"דע נפשך מה היא ובקש לה בורא,
ובין כי היא תבינך " (מתוך אם נפשך יקרה בעיניך)
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכולם!
אהבתיאהבתי
תומר, שנה טובה ומבורכת!
נהניתי לקרוא את המאמר רחב האופקים ובאותו עניין הפודקאסט נוירופוד עוסק גם הוא בהשפעות של סמים על התודעה:
http://www.nature.com/neurosci/neuropod/index.html
אהבתיאהבתי
מישהו יודע איך משיגים את הגליון האחרון של אקדמות?
אהבתיאהבתי
יש לאקדמות דף פייסבוק ובו פרטים לעשיית מנוי.
אהבתיאהבתי
תומר יקר שנה טובה! לך ולכולנו..
אכן שאלה ניכבדה. לכאורה התשובה ברורה, אבל בעצם אולי לא, ובסוף – בכל זאת כן…
התשובה הברורה אוחזת בהבדל שבין עבודת אלילים לעבודתו, יתברך. שימוש בסמים למיניהם היא עבודת אלילים קלאסית, שכן אומר לך אליל התרופות כך: "מה, הצטברו כאן בנפשך חוויות ומטענים קשים מדי לעיכול? אתה ממש מסכן? אל תהיה עצוב! הנה, תמורת שימוש יומיומי בכדור הזה שאני מעניק לך, תוכל לא לחוש שום כאב או עצב! אשר למטעני הכאב אשר העיקו, הם יושמו בפינת הנפש על אש קטנה, בינתיים. אבל אל תחשוש, עד שתצטרך לחזור כדי להתמודד איתם יחלפו שנים, וכל עוד אתה לוקח את הכדור שלי, אתה מוגן בהחלט…" זוהי בריאות בתשלום, איזון על תנאי, סוג של בינתיים, בעצם מעין מחלה מושהיית. אפשר אולי להאמין לחברות התרופות שאין כאן נזק מדעי מוכח, נגיד, אבל כל מי שקרוב אצל התהליך האנושי כפי שהוא מתבטא בריש גלי ביהדות – יבין שלקיחת תרופה כזו תהיה עקרונית תמיד בכיוון הפוך מיהדות טובה. לא יתכן שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי ובאינטליגנציה לפי שיטת הטיפול הזו -אלא דרך דיכוי מקומות נפש זוללי ארגיה של כאבים לא מוטמרים, חווית שלא עוכלו. הדחקתן על ידי הכדור מאפשרת שיחרור אנרגיה זמני, ובעיתות דיכאון הן (תרופות אלו) מצילות חיים, אבל אם רוצים ריפוי של ממש, הליכה לקראת מקום של הרמוניה, אהבה, שלום נפש אמיתי – לא זו הדרך. אלא עבודת השם בהסמלה ויראה, כפי שלימדנו אברהם אבינו.
אהבתיאהבתי
מימי,
את צודקת מאוד, אולם יש להבחין לדעתי בין סוגים שונים של סמים, דהיינו כאלה שירדימו את הבעיה, וכאלה שיעזרו לך להתעורר ולפרוץ אותה. כתבתי במאמר על סמים משני הסוגים, ואנחנו צריכים אתיקה של תודעה, שאת בעצם מכוונת אליה בדברייך, כדי להבחין ביניהם.
אהבתיאהבתי
ואוו איזה ניגוד בתגובה. הטפה להרמוניה, אהבה, יופי..ואז הניגוד המוחלט "עבודת השם" ו"אברהם אבינו" שכמעט הקריב את בנו ושמע קולות.
מי לעזאזל גרם לך לקשורם בין הדברים הללו?
כמה יופי, אהבה והרמוניה מדהימים יכולים להיות בעולם זה..וכמה הכל נהרס כשעובדים את האל יהוה שמייצג את ההיפך הגמור…
לא יאומן. זה כמו לאחל אושר ולגרום סבל.
אהבתיאהבתי
תודה על מאמר מצוין.
כשקראתי את הדיון שלך על מה שנתפס בעינינו כהשפעה חיצונית, נזכרתי בשיעור ששמעתי פעם מהרב שג"ר [ששלח מעולם האמת מאמר מעניין לאותו גיליון] בשאלה למה אין פרקטיקות של עבודה על הגוף ביהדות. בין השאר הוא העלה שם את הטענה שכל פרקטיקה כזו עשויה להיתפס גם היא כהשפעה עקיפה ולא אותנטית על הנפש, שהיא מוקד הזהות. ביקורת כזו עלתה גם כנגד הטכניקות שהציגו אנשי תנועת המוסר: ר' חיים מבריסק טען שהמוסר הוא כמו שמן קיק, אבל אנחנו לא חולים.
המשותף לכל אלה הוא ההנחה שגרעין הזהות שלנו כרוך לבלי-הפרד במימד אובייקטיבי מסוים [גוף, נפש, גופנפש], שאפשר לתאר אותו ולפעול עליו לא רק באמצעות הרצון האוטונומי. אם אכן מיעוט הפרקטיקות הגופניות ביהדות קשור לאיזשהו גרעין של התנגדות לתפיסה כזו, אפשר לראות בכך מקור להתנגדות גם לשימוש בסמים בהקשרים דומים.
אהבתיאהבתי
תומר שנה טובה.
הרשה לי לתקנך:
אמנם הבקי בכתבי הראי"ה יודע שהמיסטיקן מתקשה לפעמים עם הדקדוק המעשי,
אך הבקי קצת יותר יודע שאצל הראי"ה אחד המאפיינים הבולטים של האספקלריה המאירה, כנראה אפילו הבולט ביותר, הוא יכולת החיבור בין החיזיון המיסטי העליון לבין הדיוק המעשי המפורט.
לדוג': אורות הקודש א', עמ' כג, עמ' רעז, אורות הקודש ג' עמ' קסז.
לכן משה הוא ראש לכל הנביאים וגם ראש לכל תלמידי החכמים(תלמיד חכם נקרא פעמים בתלמוד "משה"). משה הוא מקור החזיון המיסטי הנבואי ובד בבד מקור הדייקנות המעשית ההלכתית. אצלו הם באים ממקום אחד, וזו הכוונה "בכל ביתי נאמן הוא"(כך מסביר הראי"ה במקום אחר).
היש עוד תנועה רוחנית בעולם החיה ככה במקסימום את שתי הקצוות כאחד, האחד מתוך השני, החוץ מתוך הפנים, הדקדוק המעשי מתוך החוויה המיסטית הגבוהה ביותר?
אהבתיאהבתי
אלכס,
אתה צודק, ואם תקרא את מאמרי ב"מורשת ישראל" תראה שאני מתייחס לכך.
בקשר להאם יש עוד דרך רוחני וכו', אני לא יודע אם יש עוד אחת שחיה את העניין עד כדי כך כמו היהדות, וזאת בעיקר משום הדגש הרב שלה על החוק. אכן, אני חושב שזה מקור עוצמה וחוכמה גדול ליהדות.
אהבתיאהבתי
תומר יקר,
יישר כח על מאמר מרתק בנושא חשוב שהגיעה העת שידונו בו ברצינות, גם אם דיון זה צריך היה להתחיל כבר לפני עשרות שנים רבות.
כמה הערות: בהערה שלך על היעדרו של שיח של אתיקה של התודעה, התעלמת מהדומיננטיות של השאלות הללו במסגרת התנועה הפסיכדלית. אלדוס האקסלי, המייצג הראשון של התנועה עסק בשאלות של מצב התודעה הרצוי, ובשאלה, האם שינוי כימי של מצב התודעה הוא ראוי מאז תחילת דרכו (לדוגמה בחיבורו Wanted, a new pleasure מ-1931 וברבות מיצירותיו המפורסמות וביניהן "עולם חדש מופלא" כמו גם Island (1962), הרומן האחרון שפרסם, שעוסק בהרחבה בשימוש בפסיכדליה (המשולבת בתורות בודהיסטיות) על מנת ליצור חברה בעלת מצב תודעה מושלם.
כמו כן חשוב להזכיר את הפעילות הנרחב של טימותי לירי בנושא האתיקה של התודעה באותה התקופה. כך לדוגמה במאמרו Chemical Warfare: The Alcoholics vs. The Psychedelics שהתפרסם בספרו The Politics of Ecstasy (1968) הוא מנסח את שני "שתי הדיברות של העידן המולקולרי" (כלומר, עידן שינוי התודעה בעזרת מולקולות) והן: 1. לא תשנה את תודעת רעך כנגד רצונו. 2.לא תמנע מרעך לשנות את תודעתו. לירי חוזה שם בהגזמה טיפוסית, שאלפי מאמרים יכתבו על שתי הדיברות הללו בעשורים הבאים. דבר זה אמנם לא קרה, אבל לטעמי הדיברות הללו הן נדבך מרכזי וחשוב מהבסיס הדרוש ליצירת אתיקה של התודעה.
המסקנה שאליה אתה מגיע בסיום המאמר, שהסם שמקרב אותנו ביותר לחזון הקוקניקי הוא פטריות פסילוסיבין, מצאה כמובן חן בעיני, אבל לא פחות מכך שעשעה וגם שמחה אותי האמירה שמאחר שכשאנחנו מגיעים למצב המיסטי אנחנו מגלים שאין אני, הרי שהשאלה באיזה אמצעים "אני" זה עושה שימוש כדי להגיע למצב זה כבר אינה רלבנטית. עם זאת האופן שנסחת את הדברים הללו בסיום הדברים, נראה לי קצת בלתי ברור או אפילו מתחכם למראית עין, למרות שהסכמתי איתו באופן עקרוני.
גם בעיני, כפי שהצעתי כבר בספר טכנומיסטיקה, היותו של האני קונסטרוקט פיקטיבי היא הסיבה העיקרית שהטיעון שאסור להגיע למצב תודעה אחר באמצעות עזרה חיצונית הוא שגוי. הסיבה לכך, בעיני היא שהאני שלנו מורכב מרשתות של טכנולוגיות שפועלות עלינו ובתוכינו, כי מצב התודעה שלנו מושפע "מבחוץ" כל העת על ידי איכות המזון שאנחנו אוכלים, האוויר שאנחנו נושמים, הרעש שאליו אנחנו נחשפים, המדיה שמקיפה אותנו וכו' וכו', כך שההבדל בין השפעות הדברים הללו על התודעה שלנו לבין השפעות הסמים הינו הבדל בכמות בלבד ולא באיכות.
הערה אחרונה וצדדית בלבד בנושא הסמים החכמים של העתיד, שיוכלו כביכול לחולל כל פלא בתודעתנו עם תופעות לוואי מזעריות. אני לא באמת מומחה בנושא, ואין לי גם ספק שכל הזמן מתרחשת התקדמות אדירה בתחום. ובכל זאת כדאי לזכור שריטלין קיים כבר מאז שנות החמישים ושגם הוא בסה"כ סוג של אמפטמין, ושרובם הגדול של הסמים משני התודעה הפופולריים הם סוג של ואריאנטים על חומרים שקיימים כבר שנים רבות. ושכבר בשנות החמישים אנשים חשבו שאנחנו עומדים לקראת איזה גן עדן כימי שבו יהיה סם לכל דבר ועניין. כך אוטופיה כימית זאת היא כנראה רחוקה עדין (באופן כללי כתבת את זה, ובכל זאת חשבתי שראוי להדגיש זאת שוב לאור איזשהו טון שפתח את הדברים). ברמה עקרונית יותר, אני מאמין שבכל מה שקשור לסמים, Trade off זה חלק מהעניין, ולמרות שאין לי התנגדות עקרונית לשימוש בשום סם אני חושב שכשסם הופך לשגרה יומיומית הוא בדרך כלל גם מתחיל להזיק באופן זה או אחר, ובעניין זה איני בטוח שהעתיד, על כל המצאותיו ושיפוריו, יביא שינוי גדול.
שנה טובה ומבורכת,
עידו
אהבתיאהבתי
עידו,
תודה רבה על התגובה. אני שמח שאהבת את המאמר, ותגובתך מאשרת את שחשבתי בזמנו, שכדאי לי לשלוח את טיוטת המאמר אליך לקריאה מייעצת. חן חן.
אהבתיאהבתי
אהה. ובכן, שמח לאשר את מחשבותיך. בפעם הבאה אשמח לתת קריאה מקדימה.
עידו.
אהבתיאהבתי
ולמה בדיוק אתה נוסע לאומן כדי לחפש 'חוויה דתית אותנטית'? ממה שאני קורא כאן הם אלו שצריכים לבוא אליך בשביל זה ולא להיפך.
אהבתיאהבתי
תודה, המאמר מעניין.
שאלה: הנבואה היא צורה אחת מיני רבות של הגשמה דתית, ההגשמה הדתית היחידה או ההגשמה הדתית הכי טובה? אולי נבואה היא דרך לבודדים, או לקבוצות מיוחדות, ולא לכולם? נדמה שגם בתקופות הפריחה של עם ישראל נבואה לא היתה נחלת הכלל (אולי באירועים קיצוניים כמו מעמד הר סיני, אבל לא באופן קבוע). אולי מי שהייעוד שלו הוא לא להיות נביא צריך לשאוף למצב תודעה אחר ולא למצב התודעה ששאפו אליו הרמב"ם והרב קוק?
אהבתיאהבתי
אכן, היום היעד הוא לפתח את התודעה, באמצעות בינה-הגיון-מודעות…
אין צורך יותר במתווכים-נביאים, הקשר ישיר לאדוני לצועדים בנתיב האור האלוהי. הספר המנחה אותנו היום הוא "ספר הידע" שמטרתו לאחד את כולנו תחת קורת גג אחד, כי כולנו אחים ואחיות. תוכנית אלוהית מוגדרת.
האבולוציה מואצת, אין זמן ויש לזרז התהליך, על כן נפתחו שערי שמים, עוזרים רבות ממעל ועל האנושות להתאמץ למען השגת המטרה ולמען הגאולה.
עלינו להכשיר עצמנו לממדים גבוהים יותר , על כן יש הכרח בפתוחה של התודעה באמצעות מחולל המוח שלנו.
"ספר הידע" הורד עבורנו למטרה זו. הוא ישרת את האנושות עד שנת 4000.
לישראל, משימה חשובה בעבודה זו.
מוולנה שהיא "הקולמוס" שכתבה את הספר, ממשיכת תוכניתו של משה ועל המשרתים בנתיב זה בישראל, מוטלת משימה חשובה זו. העבודה בהתנדבות,
הלמודים ללא תשלום… הכל למען ישום המטרה הנעלה.
בישראל 5 קבוצות של 18, ה-6 בהתהוות, כן גם מועצות ו"פרחים" למען הרחבת השדה האנרגטי…
מידע חשוב באתר הנ"ל וכן ממליצה להכנס לאתר "אהיה"
בקרוב יועלה אתר מיוחד.
אהבתיאהבתי
שלום וברכה!
א. תודה רבה על הבלוג.
ב. תודה רבה על המאמר המעניין.
ג. אני חש שחסרה לך פרספקטיבה הלכתית, כלומר:
ההלכה, כידוע, מנסה להסיק מהחומר ההלכתי הקודם (פסוקים-משנה-גמרא-פסיקה-שו"ת) מסקנות הלכתיות לגבי המציאות המתחדשת, ע"י מציאת מקרה דומה ככל הניתן.
במאמרך אכן הזכרת את המקרה של אלכוהול כסם לשינוי מצב תודעה, אבל קיצרת מאוד בהתייחסות היהודית המפורשת לכך – שכרות בפורים.
הגמרא, כידוע, מחייבת את השימוש באלכוהול בפורים כדי להגיע למצב של "עד דלא ידע" (תודעה שאיננה קוגניטיבית?), אבל גם מסייגת וגודרת זאת (ע"ע מעשה בר' זירא).
אם נלך קדימה נוכל למצוא דעות מרחיבות ומסייגות לכך בפסיקת ההלכה (ניתן למצוא מקורות בקלות אך נראה לי שאין בכך צורך).
ר' נחמן לדוג', מסייג מאוד שתיית אלכוהול ומודע לסכנותיה (ליקו"מ תניינא כ"ו כמקור מרכזי, מובלע גם בתוך "מעשה מאבדת בת מלך")
ובקיצור – נראה לי שקיצרת מאוד בהתייחסות למקרה המבחן הזה שעונה במפורש לשאלת המחקר של מאמרך המרתק.
ד. אולי בנ"י השתמשו בפטריית הזיה במעמד הר סיני (ומסופקני…) אבל הם לא צוו להשתמש בה…(לעומת אינדייאנים דרום אמריקאיים).
ה. דרך ולא רק מטרה – עוד התייחסות הלכתית רלוונטית יכולה להיות "לולב הגזול". גם דרך ההגעה לחוויה משמעותית, ולא רק המצווה/החוויה. וזאת לדעתי עוד נקודת מפתח בהתייחסות לסוגיה (ויש פה גם משמעויות פילוסופיות מרחיקות לכת, כי זה בטח לא מוסר קנטיאני או תועלתני. כך שמעתי מפרופ' שלום רוזנברג.)
אני נהנה עד מאוד מכתיבתך
שגרה נעימה
יואל
אהבתיאהבתי
יואל שלום,
תודה על התגובה.
לגבי עניין האלכוהול, כמובן שההתייחסויות ההלכתיות הן רבות ושונות, ורובן מנסות לצמצם את השימוש בו. אבל לי היתה דרושה דוגמא שבה השימוש מומלץ. היא ודאי לא מייצגת את היהדות ככלל, אבל היא יכולה לאפשר נקודת מוצא למי שרוצה לפתח גישה אלטרנטיבית. מה שכן, באמת אפשר ללמוד רבות לגבי עניינינו מהתייחסויות של ההלכה לעניינים אחרים, כמו "לולב הגזול", ותודה על ההצבעה על כך.
אהבתיאהבתי
פרויד דווקא לא תיאר את האגו כשליט רציונלי, אלא כעבד, או במילותיו – "משרתם של שני אדונים". לפי פרויד, מדובר בישות חלשה, הנשלטת מצד אחד על ידי הסופר-אגו ומצד שני על ידי האיד ומנסה (בדרך כלל ללא הצלחה) לתמרן ביניהם: להגיע לסיפוק בלי להרגיש אשמה. פרויד לא ראה באגו מחשבה טהורה העומדת מעל ומעבר לעולם החומר, אלא ההפך. זהו מנגנון מכני למדי שמתפתח בהתאמה למצב החומרי של האדם, המונע מדחפי איד ומוגבל על ידי התרבות. אין בו שום דבר נשגב או אוטונומי.
אהבתיאהבתי
צודקת. לא כתבתי באופן מדוייק.
אהבתיאהבתי