וידוייו של אתאיסט בודהיסטי

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

וג'ריוגיני לדמיוּן חופשי. לחצו להגדלה בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

מגזין אדם-עולם כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בצ'לור כיום בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי

19 תגובות

  1. תודה תומר,
    הכתיבה של באצ'לור מצויינת (וגם שלך).
    היתי מוסיף לדיון הזה את הפרספקטיבה (המאוד בודהיסטית) של הדוקהה: כיצד העמדות השונות רלבנטיות לאי הנחת שאנחנו חווים בחיים והאם הן תורמות לשחרור ממנה.
    בלי הפרספקטיבה הזו הדיון נהיה עניין לאידאולוגיות ולחיפוש אחרי "אמת" – שתיהן דברים שהבודהה הצהיר שאינם מעניינו.
    ולמי שבאצ'לור נשמע לו מעניין (הוא אכן מעניין) תהיה אפשרות לפגוש אותו במאי כשיגיע לארץ בהזמנת עמותת תובנה. עדיין לא פורסמו תאריכים ומיקום אבל בקרוב הם יופיעו כאן:
    tovana.org.il

    tchc

    אהבתי

  2. תודה רבה!

    מעניין מאוד, אם כי חשוב לזכור-

    לעיתים, הספק עלול להפריע לחקר האמת- אנחנו עשויים להיות כל כך עסוקים בספקות, שכבר שכחנו מה אנחנו רוצים לחקור…

    מה שנקרא, יש לשסות את כלבי הספק- בספק עצמו.

    ~סיד

    אהבתי

    1. "אנחנו עשויים להיות כל כך עסוקים בספקות, שכבר שכחנו מה אנחנו רוצים לחקור…"
      ולאחר מכן מגיעים (בתקווה) למצב של ההבנה הראשונית והספק נעלם בטבעיות כאשר אינו נחוץ עוד.
      תתחיל לסמוך על עצמך יותר ואני מבטיח לך מנסיון שתקבל הפתעה מהכיוון הכי לא צפוי וזה יכול לקרות ממש ברגע זה אם תרצה מספיק.
      באהבה.

      אהבתי

  3. "אנחנו עשויים להיות כל כך עסוקים בספקות, שכבר שכחנו מה אנחנו רוצים לחקור…"
    ומי שסומך על עצמו מספיק יגיע להבנה שתמיד היתה שם.
    כל הספקות יעלמו בטבעיות מיכוון שהן לא יהיו נחוצות עוד.
    תתחיל לסמוך על עצמך באמת ומנסיון אני אומר לך שתגלה הפתע מכיוון מאד לא צפוי.
    באהבה.
    anonymous

    אהבתי

  4. חזק וברוך.

    אם אני לא טועה, בסוטה פיטקה יש מספר סיפורים על החיים הקודמים של הבודהה. יתכן והחלק הזה מאוחר יותר, אבל הוא מיוחס שם לבודהה עצמו (שמספר על נסיונותיו כבודהיסטווא בעצמו, שוב, אם אני לא טועה). זאת בנוסף להתעקשות על מרכזיות הגלגול בתורה עצמה.

    אהבתי

  5. תודה תומר על כתבה מרתקת ומענינת. החקירה הבלתי פוסקת שלו מרשימה אותי מאד. קל מאד להיכנס לתוך דוגמות רוחניות ולקבלן ללא תנאי. בעיקר אם נולדת במערב ואתה לומד מסורת שונה, אחרת ,אשר תמיד יש בה נופך רומנטי מעצם היותה זרה.
    עוד דבר חשוב, בכל התורות מדברים על הספק והביקורת כשדים גדולים בדרך הרוחנית, כך שאם אתה לוקה בהם ר"ל אתה תמצא את עצמך מתייסר באשמות ופחדים וספקות עצמיים.
    האיש הזה אמיץ ומעורר השראה.

    אהבתי

  6. מעניין עד כמה המשפט "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה" יכול לתאר היטב את לימודי הגמרא במרבית הישיבות.

    אהבתי

    1. אדם, האם המסקנה הזו מפתיעה אותך?

      הייתי אומר שזוהי מסקנה מתחייבת.
      והסיבה: גם היהדות וגם הבודהיזם הן תורות-חיים שתורגלו והשתפשפו ולוטשו ע"י דורות של מאמינים במשך אלפי שנים. הרבנים והלמות כבר שמעו במהלך הדורות את כל הספקות וכל ההשגות, וכבר גיבשו את התשובות שמתאימות למסגרת החשיבה שלהם.
      הרי ברור שהם לא היו יכולים לחיות עם סתירות מהותיות של אמונתם. אם הם לא היו מוצאים תשובות קוהרנטיות לגישתם, הם כבר היו נזרקים מהמסגרת שלהם, והופכים להיות כופרים או מנהיגים של זרם/כת חדשים.

      אגב, זה שהם מצאו תשובה לכל שאלה אינו אומר שהם מצאו את התשובות "הנכונות, הנאמנות למציאות". השאלות אם בכלל הם רואים נכוחה את המציאות, או אם יש דבר כזה, הן שאלות אחרות.

      נדמה לי שרק העולם המדעי מעודד ספקנות לשמה, ואינו מצפה שבסופו של דבר אתה חייב לתמוך בדוגמה הישנה. להפך, אם תעלה ספק הגיוני בדוגמה הקיימת (ותגבה אותו בנתונים מדעיים!!!), אתה תיחשב לגאון ולפורץ דרך.

      אהבתי

  7. גם אני אומר תודה על הכתיבה, ועל הנגישות אל עולמו של בצ'לור.

    היחס בין מסורת, לימוד לבין 'מה שחוויתי וראיתי ומצאיתי בעצמי' הוא עניין רציני ועמוק, שהייתי שמח לדון בו כאן ובמקומות אחרים.

    יש תופעות שבעבר ביטלתי ביני לבין עצמי ואח"כ חוויתי ואימתתי את נוכחותם.
    יש תופעות או 'רבדי הכרה והבנה' שאחרים חוו, ואני לא – מה זה אומר לגבי ? מה זה אומר ביחסי אליהם ?

    אני מנסה להיות כנה עם עצמי מצד אחד, ולהשאיר מקום לדברים להגיע אלי מצד שני. ובה בעת אני מודע לזה שמטבע אישיותי ועולמי והתרבות שאני בה אליה יש דברים שרוחי פתוחה אליהם ויש דברים שפחות.
    ואידך זיל גמור….

    אהבתי

  8. דרך אגב,
    אני מאמין כי תורתו של בודהה בליבה עוסקת רק בסבל ובשחרור מסבל – או לחלופין ב – איך להשיג הארה ולמה שווה לעשות את זה?, ולא מהי המציאות האולטימטיבית (יש אלוהים או אין).

    אני קורא לגישה כזאת ביני לבין עצמי – נון נון דואליזם (שזה אולי מאוד מאוד נפוח אבל זה מתאים לי בראש), והמשמעות של זה זה אולי העולם "האמיתי" הוא נון דואליסטי , אבל לא בזה עניינו אלא שחרור מסבל. כאילו להימנע מלהתפס מלהגדיר בהכרח מהו העולם "האמיתי".

    גם קרישנמורטי עד כמה שאני הבנתי לא אהב להכנס ולהגדיר את המציאות "המוחלטת".

    נראה לי שזאת תפיסה די מקובלת בקשר לבודהיזם, לכן אני תוהה אם עיסוק במה האמין הבודהה הוא לא עקר למי שמאמין שזה לא העניין…
    או לחלופין האם מי שעוסק בבודהיזם צריך בהכרח לעסוק גם בהגדרת האמונות שלו?

    אני חושב באמת שאדם יכול לחיות בלי "להאמין" שהוא יודע את האמת המוחלטת.
    אני אשמח לתגובות.

    אהבתי

  9. תודה תומר, מאמר מרתק ומעניין מאוד!
    לא יכולתי שלא לערוך השוואה בין דמות הבודהיסט הרפורמי, המבקש להקשיב לקול הספק הפנימי שמתעורר בקרבו אל מול הדוגמות האורתודוקסיות, לבין היהודי האורתודוקס המאמין. ישנו מתח מתמיד – וכנראה בלתי ניתן לפתרון פשוט – בין ספק וחוויה אישית לבין דבקות במסורת ולימוד של שיטות קדומות.
    ועם זאת, אי אפשר לפתוא את המתח הזה ע"י אמירה קיצונית, אחת מהשתיים:
    – "צריך רק לקדש את המסורת, ולבטל את עצמך אל מול השיטה הדתית"
    – "צריך להקשיב לרקלב, ללכת עם הספק" – רגש דתי וחוויה רוחנית עלולים להיות מטעים מאוד, נתונים למניפולציה בדיוק כמו כל דגומה אחרת, ממכרים משהו.

    במתפיע, את התשובה התחלתי לגלות דוקא בספר אינטלקטואלי מאוד – אני קורא עכשיו את הספר דל ד"ר מיכה גודמן מהאוניברסיטה העברית על מורה נבוכים" לרמב"ם. הרמב"ם מנסה לפתור את המתח הזה בכך שהוא מעמיד את הספק במודק – זהו חלק מהעבודה הדתית. אף כי קיימת אמת אחת גדולה, היא בלתי ניתנת להשגה כלל על ידי השכל האנושי ("לית מחשבה תפיסא בך כלל"). לאדם אין כל אפשרות לדעת את הכוליות, אולם בכל זאת הוא מחויב לעשות מאמץ על מנת להתקרב כמיטב יכולתו להישגים של ידיעת האל. מעין "לדעת שאני לא יודע". מצד שני, הרמב"ם משבח את הספק ומעמיד מודל של חיים של אמונה מתוך ספק. בקיצור, מעורר מחשבה ומעניין מאוד.

    אהבתי

    1. תודה דרור,
      אף אני עיינתי בספרו של גודמן, ונהנתי לקראו מאוד.
      יחד עם זאת, אני לא מסכים לציור שמותו של הרמב"ם אצלו, ולדעתי הרמב"ם כן נותן פתרון לחיים הדתיים, ולא של ספק. הוא חושב שניתן לדעת את ה' ידיעה מיסטית (גודמן כותב מעט על כך בסוף ספרו). כתבתי על זה ספר. הנה: http://www.scribd.com/doc/14254673/Meditation-according-to-the-Rambam

      אהבתי

  10. כמובן שחסר לי הידע המעמיק לדיון בנושא, אבל היתה אסוציאציה אחת מתחום שאני קצת מכיר, מדע-בדיוני.

    בספר המד"ב הקלאסי "קץ הילדות" מאת ארתור סי קלארק, מתואר תרחיש שבו, עקב גילוי מרעיש שנוחת על תושבי כדור הארץ, דתות העולם חוות טראומה ונעלמות לגמרי (*). אבל הוא מסייג את זה כך (ציטוט מהזכרון מקריאה לפני 20 שנה, יתכן בהחלט שהוא לא מדוייק) : "פרט לצורה מזוככת של בודהיזם, שמעולם לא היה ממש דת אמיתית".

    (*) זה מאד נאיבי ושנות-הששים מצדו. מי שמכיר את דתות העולם כיום ידע ששום גילוי מרעיש לא יזיז אותן כהוא זה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s