במוסף "תרבות וספרות" של הארץ התפרסם ביום שישי האחרון מאמר מעניין של יאיר הופמן לרגל צאת ספרם החדש של חוקרי המקרא אברהם טל ומשה פלורנטין, שמגיש מהדורה סינופטית של התורה בגרסת המסורה, לעומת התורה בגרסתה השומרונית (מעט על השומרונים כאן). על כך שמול גרסת המסורה המקובלת כיום ניתן להציב גרסאות נוספות של ספר הספרים (ולא רק שומרוניות, אלא גם כאלה שיהודים סמכו עליהם את ידם), כותב הופמן:
מי שמפנים שספר התנ"ך שלפניו אינו הנוסח ה"ראשון" שנמסר "למשה בסיני" או לישעיהו בירושלים, לא ישעה לאותות ומופתים שמפיקים יודעי ח"ן מספירת אותיות "קדושות" המנבאות, כביכול, את העתיד. באחת: מודעות לקיומם של נוסחים שונים למקרא ולתהליכי מסירתם היא מחסום מפני פונדמנטאליזם ותנאי מוקדם לגישה תרבותית רציונליסטית למקרא ולהערכתו כיצירת מופת אנושית.
אכן, רק לפני כאלף שנה גובש הנוסח המקובל עלינו כיום, וגם לזה לא היתה גרסה אחידה לחלוטין עד אחרי הופעת הדפוס, שכן כתבי יד מטבעם אינם אחידים, ואילו הדפוס מאפשר הפצה רחבה של נוסח קבוע. כמובן, כאשר לקהילת מינץ יש נוסח ששונה בכמה אותיות מקהילת צנעה, אין מי שישים לב לדבר. המחקר המודרני הוא שמגלה איך התקבע סופית מה שהיום מחולק בכריכה רכה לחיילי צה"ל בהשבעתם, ולכן רואה בו הופמן תרופה לפנדמנטליזם. אבל גם אם פונדמנטליסטים מתקשים להתרשם פעמים רבות מעובדות, ברור שהמחקר המודרני מציג אתגר עצום בפני האמונה.
אמונה במחקר
פרופ' משה הלברטל פתח את הכנס הבינלאומי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון ביוני האחרון תחת הכותרת "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" בהרצאה (כולה כאן) שמציגה באופן פנורמי את הנושא. הלברטל מצביע על המשבר הקשה, ה"אנוש" כדבריו, שאליו נכנסה האמונה היהודית בעקבות המחקר האקדמי של היהדות. הוא מציע ששני מושגים אמוניים מרכזיים סבלו ביותר מסכין הניתוחים של המחקר: מושג ההתגלות ומושג המסורת. הלברטל מציג בצורה יפה איך המחקר המודרני קורע לגזרים הן את זה והן את זה (שמעו שם, זה מיד בהתחלה), וכמו טיטוס בחרבו משאיר מהמקדש המפואר הזה רק כותל מזרחי לבכות עליו.
אבל הלברטל אומר עוד משהו מעניין (האמת, אני חושב שמעולם לא שמעתי את הלברטל פותח את פיו ואומר משהו לא מעניין). הוא חוזר לתחילתה של הדיסציפלינה הזו, עת ה- Wissenschaft des Judentums ומסביר שאצל כמעט כל יהודי שהתעסק במחקר ברצינות, היווה המחקר לבד משאלה לגבי היהדות, גם תשובה לשאלה. "לרבים מהאנשים שעסקו במדע היהדות," אומר הלברטל, "מדע היהדות היה לא רק בבחינת אתגר לאמונת ישראל, אלא גם במובן מסויים תשובה לאתגר שהוא יצר."
התשובה הזאת היתה הניסיון לזקק מתוך ההיסטוריה היהודית, בשיטות מחקריות, את לוז היהדות, את "המהות הנצחית" שבכל זאת קיימת בקרבה, שהיא היא האמת (והפעם, אמת "אובייקטיבית", עם גושפנקא מדעית!) שאפשר לרוץ איתה הלאה, לחיות על פיה וגם להפיץ אותה לעולם כולו. אצל גוטמן, אומר הלברטל, אותה מהות היא מונותאיזם אתי. אצל קויפמן מדובר יותר ביסוד האנטי-מיתי לכאורה של היהדות. אחרים קישרו את העניין ללאומיות, כלומר לציונות.
המשותף לחוקרים ראשונים אלה של היהדות היתה, אם כן, האהבה שלהם למושא מחקרם. יהודים אלה לא ניסו לערער את יסודות האמונה מתוך כוונה לחסל את היהדות כדת למען פרוייקט ראוי יותר לדעתם (למשל – פרוייקט פופולרי מאוד בקרב יהודים בתחילת המאה העשרים – סוציאליזם עולמי; או, בימינו, עם הרבה פחות להט, גלובליזציה רב-תרבותית היפר-קפיטליסטית), אלא הבינו שאי אפשר לשמור על יושר אינטלקטואלי ומודעות עצמית מלאה ותוך כדי כך להתעלם מממצאי המחקר, ושלאלו נדרשת תגובה יצירתית ובוגרת.
מורה נבוכי הזמן
למחנה המעורבים מתוך עניין חיובי ואף אהבה במחקר היהדות יש להכניס את ר' נחמן קרוכמל (1785-1840), אחד ההוגים החשובים בהיסטוריה היהודית. ביום עיון מיוחד שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב בתחילת ינואר לרגל הוצאתו המחודשת של ספרו הגדול של קרוכמל מורה נבוכי הזמן, עמד פרופ' רון מרגולין על כך שרנ"ק, שהיה מראשוני חוקרי היהדות, ראה את עיסוקו במחקר היהדות ככלי לפיתוח אפשרויות בנות-קיימה ליהדות בת-זמננו. "הוא מציב בפתח ספרו את השאיפה שבירוריו יאפשרו למשכיל בן ימיו (הוא 'הנבוך') להתמיד ביהדותו." (מרגולין הוסיף ואמר כי הוא רואה באיבוד דרכו של רנ"ק במחקר, בכך שכיום הניכור מהחומר המחקרי נפוץ ביותר, את אחת הסיבות למשבר מיעוט התלמידים באקדמיה, למרות הפופולריות העולה של לימודי היהדות במסגרות חוץ-אקדמיות.)
יום העיון הנ"ל התקיים כאמור לרגל הוצאתו המחודשת של ספרו של רנ"ק (בהוצאת כרמל), שעד היום היה נדיר מאוד. כמו במורה נבוכים של הרמב"ם, מנסה רנ"ק גם בספרו להציע אפשרות חיה להבנת היהדות עבור בני ימיו, שרוח הזמן הבאישה בעיניהם את ריחה של מסורת אבותיהם. אולם ה"זמן" בכותרת חשוב לא רק כהתייחסות לימיו של רנ"ק ולמשברי האמונה שאפיינו אותם, אלא גם לשיטה שבה רנ"ק מסביר את היהדות: רנ"ק מתמודד עם השבר שפרץ בשני המושגים הנ"ל, המסורת וההתגלות, על ידי כך שהוא מותח אותם על פני ההיסטוריה. עבורו המסורת היא יסוד ההולך ומתפתח, על פי כללים ברורים, וההתגלות היא אירוע שלא נגמר בסיני, אלא מציג פנים חדשות עם כל עידן חדש. במילים אחרות, כפי שהרמב"ם מסביר את התורה על פי הפילוסופיה של אריסטו, מסביר רנ"ק את התורה על פי הפילוסופיה של הגל.
מכאן מובן גם מה גודל המפעל – וההישג – של רנ"ק: נתינת דין וחשבון כולל לכל הפילוסופיה והתיאולוגיה של היהדות, על התפתחויותיה והסתעפויותיה, מראשיתה ועד ימיו. הספר "היה אמור להניח תשתית כוללת להבנת העם היהודי ותולדותיו, הספרות הדתית היהודית ומשמעותה הרוחנית הכוללת של אמונת ישראל" כותב עמיר בהקדמתו להוצאה המחודשת. הוא כמובן לא הצליח, ולא רק כי מת לפני שגמר לכתוב. אולם גם כך הספר הוא כאמור אוצר מופז והשפעתו היתה גדולה.
משום שרנ"ק ראה בחשיבה האנליטית התפתחות חיובית, הרי שהניתוח ההיסטורי שלו מהווה את אחת מההתחלות הגדולות של מחקר היהדות האקדמי – למעשה, על פי יהוידע עמיר (שערך וכתב הקדמה להוצאה המחודשת של הספר), קשה לחשוב בכלל על מחקר היהדות במזרח אירופה ללא קרוכמל. עבור קרוכמל החשיבה המדעית מסמנת גם שלב חדש וחיובי בתולדותיה של הדת, והוא מנסה להתוות את הדרך בה זו האחרונה אמורה ללכת לאורה.
אבל רנ"ק לא היה רק חוקר, אלא, כאמור, פילוסוף הגליאני (וכתבתי על הפיתוי שמציגה החשיבה ההגליאנית ברשימה הקודמת) על פי רנ"ק האמת של הדת היהודית – כמו של כל דת בעצם – טמונה כבר בראשיתה, ומתגלית לאורך הזמן על פי תודעתו המתפתחת של האדם. האל המושלם תמיד מתגלה אל האדם המתפתח, וזה מפרש את ההתגלות על פי הבנתו באותו זמן (והשוו קן וילבר והפרדתו בין חוויות מיסטיות לרמות התפתחותיות).
מכיוון שהזמן פועל לטובתנו (כלומר מפתח אותנו), מובן מכאן שככל שאנו מתקדמים במהלך ההיסטוריה ההתגלות האלוהית תתגלה ביתר בהירות, ולכן ביתר שלמות. יחד עם זאת, אין זה אומר שהנצרות מפותחת יותר מהיהדות והאסלאם אף יותר ממנה, שכן לכל דת ה"רוח" שלה, ומעגלי ההתפתחות המיוחדים לה. כך למשל, ביהדות התורה היא שנושאת את ההתגלות, אולם פרשנותה מתעדכנת – וחייבת להתעדכן אם היא רוצה להיות נאמנה לשליחותה המקורית – בכל דור בהתאם לרמתו התבונית המתפתחת.
לא אכנס לעיקרי שיטתו של רנ"ק, כי (לבד מזה שאני לא מבין מספיק) אלה מורכבים וארוכים, ואפשר למצוא משהו מהם בויקיפדיה. נציין רק שהוא רואה את היהדות שנושאת את בשורת האמת-המתפתחת בכל מחזור דיאלקטי של ההיסטוריה האנושית. היהדות על פיו תמיד משמשת כסמן שמושך לכיוון אנטי-אלילי, מונותאיסטי ומוסרי.
יחד עם זאת, יש להבין כי בבסיס יצירתו עומדת כאמור מצוקתו של נבוך. כאן אנו חוזרים ל- Wissenschaft des Judentums, ולתודעה המדעית-היסטורית שהתפתחה בראשית המאה ה-19. קרוכמל הבין שבני דורו אינם יכולים עוד לקרוא את כתבי הקודש בראייה א-היסטורית, כאילו הכתוב בתנ"ך או בתלמוד אינו תלוי בתקופה בה הוא נכתב. בזמנו, ובטח כיום, ברור לנו, למשל, שהתורה אינה מתירה עבדות מפני שזו אכן צורה חיובית של יחסי עבודה, אלא מפני שכך היה נהוג בתקופה בה נכתבו הדברים, וממש מאותה סיבה, כלומר מכיוון שאנחנו חיים בתקופה הנוכחית ולא אחרת, חוקים שכאלה נראים לנו מפלצתיים. רנ"ק בחר לא להתעלם מהמצוקה הזאת, אלא להכניס אותה לקונטסקט היסטורי ואמוני. זוהי הסינתזה העקרונית שבבסיס מפעלו הגדול.
על נהרות בבל
בכנס המשיכו ודיברו: פרופ' עלי יסיף דיבר על רנ"ק כיציר זמנו, כמפנים של רוח הזמן שנושאת את ה-volksgeist הייחודי לכל עם, ועל כן גם את האהדה ל"אגדות העממיות" של העם, שעבור קרוכמל היו האגדתות האי-רציונליות במדרשים (כפי שהגרמנים דאז אהדו את אגדות האחים-גרים כביטוי לרוח העם). ד"ר מיכאל מאך דיבר על התעניינותו של רנ"ק בפילון האלכסנדרוני. פרופ' ישי רוזן-צבי דיבר על החדשנות של רנ"ק בכך שבכלל דיבר על "ההיסטוריה היהודית". עבור רנ"ק, אמר רוזן-צבי, שתי הנחות מוצא היו ברורות: שיש לכל עם "רוח" מהותי אותנטי, ושההיסטוריה מתנהלת בצורה מחזורית.
לבסוף דיבר פרופ' יהוידע עמיר, בעל השמחה כאמור. לבד מתיאור תרומתו הרבה מאוד של רנ"ק למחקר היהדות וגם לחשיבה היהודית בכללה ("גם הרב קוק לא קיים בלי קרוכמל"), התייחס עמיר לדאגה של קרוכמל מהפיצול הפנימי שראה ביהדות זמנו. מחד הוא ראה את "אלה הששים אלי קבר" – כלומר המשכילים ששמחים להספיד את היהדות כאמונת הבל; מאידך היו כמובן "הרבים" (על פי דברי אליהו לנביאי הבעל על הכרמל) – כלומר המאמינים השוטים ששומרים על המסורת מתוך תמימות. אלה יגנו על מה שהם חושבים שהוא "אמונה תוריית", ו"יחתרו ויעמלו להחזירה ולסעדה בדברי דמיון והפרזות שונות" – אכן, לא השתנה יותר מדי מזמנו של קרוכמל לזמננו, לבד מתוספת חשובה של קבוצה גדולה מאוד של יהודים: אלה שפשוט לא איכפת להם.
קרוכמל מציע סינתזה: לא לוותר על האמונה, אבל לא לוותר בשום אופן על השכל. הוא מכליא את התורה והפילוסופיה של זמנו, ומדגים כיצד יש לפתור בעיות אמוניות. קרוכמל לוקח כדוגמא את מזמור קל"ז בתהילים, מזמור "על נהרות בבל" (עמיר מדבר על זה גם בהרצאה שניתן למצוא כאן, החל מדקה 25 לערך, והדברים הבאים מבוססים על דבריו). הבעיה עם המזמור ברורה: אם מייחסים אותו, על פי המסורת, לדוד המלך, שחי הרבה לפני גלות בבל, למה זה דוד מספר שהוא בוכה על נהרות בבל? התשובה המסורתית היא כמובן שדוד חזה את זה ברוח הקודש, תשובה שהמשכילים בתקופתו של קרוכמל דחו בלעג. להם ברור שהמזמור נכתב על ידי גולי בבל, וההתעקשות המסורתית בעניין דוד המלך היא מבחינתם ראייה לכך שאין שום ערך ביהדות, ויש להרפות ממנה ולעבור הלאה לסלונים הפילוסופים של ברלין.
קרוכמל כמובן חולק הן על גישת המסורת והן על גישת המשכילים. עבורו הבעיה עם שתי הקריאות היא לא שאחת מהן לא נכונה עובדתית (אם כי די ברור שהוא לא חושב שדוד חזה את העתיד), אלא שלאף אחת מהן אין ערך דתי וחינוכי. בגישה המסורתית בסך הכל מספרים לנו שיש להעריץ את דוד. בגישה המשכילית מספרים לנו שיש ללעוג למסורת. משעמם. משמעות דתית וחינוכית יש לנו רק אם נבחן את המזמור כאילו הוא מעיד על משבר אמוני קשה של יהודים בגלות, ועל ההתמודדות איתו. "על דרך זה", כותב קרוכמל, דברי המזמור הופכים ל"אש לוהט שלהבת יה".
כלומר אין כאן סתירה בין אמונה למדע – אדרבא, המחקר המדעי מעלה את האמונה והופך אותה לעמוקה יותר, שכן הוא חושף את משמעותה הקיומית, שכמובן רלוונטית עבורנו. קרוכמל אם כן מנתח את הסוגייה כך: הן המשכילים והן המסורתיים מסכימים שאי אפשר להיות יהודי טוב מבלי להאמין שדוד המלך כתב את מזמור קל"ז בתהילים. המסורתיים מסיקים מכך שיש אם כן להאמין, גם אם זה לא ממש הגיוני. המשכילים מסיקים מזה שאי אפשר להיות יהודי טוב, נקודה, ולכן כדאי להיות טוב, ולא יהודי. אבל שניהם טועים. קרוכמל לוקח את דעותיהם ומציע סינתזה, והיא לבחון מהי העמדה האמונית-תוריית באמת. העמדה האמונית-תוריית היא לדעתו לא אמונה תמימה, אלא בחינה מעמיקה, מנקודת מבט גבוהה ורצינית יותר, של ההיסטוריה וכתבי הקודש. מכאן, טוען קרוכמל, תעלה התשובה, תרתי משמע.
כמובן שהמחקר המדעי מציב אתגרים גדולים יותר לאמונה מאשר הויתור על זכויות היוצרים של דוד המלך לתהילים. תורת התעודות והפקפוק במקור ההתגלותי של המקרא לא מאפשרים סינתזה קלה כל כך. אבל, וזו דעתי, אין לנו ברירה אלא להתבונן ביושר בממצאי המחקר. בסופו של דבר נדמה לי שסינתזה היא אפשרית, גם אם תוך ויתור על עקרונות אמוניים שיתגלו כמשוללי יסוד. דוגמאות עכשוויות לסינתזה ברוח קרוכמל: טיפולו של ישעיהו ליבוביץ באמונת סגולת ישראל; או, אם נחזור לציטוט שפתח רשימה זאת, בתמונת עולם הגליאנית, עובדת היותו של המקרא יצירת מופת אנושית, כלל לא מבטלת את מהותו האלוהית.
לולאת האל 
כנראה שאכן החשיבה היהודית הושפעה עמוקות מאותו רנ"ק, שלצערי לא שמעתי עליו עד עכשיו, או מהוגים עם רעיונות דומים (הרב קוק ללא ספק), שכן כשהצגת את הדילמה בתחילת הרשומה חשבתי לעצמי – ממה נפשך? עבור המאמין, אותו אל שיכל לתת את התורה כלשונה בסיני יכול היה גם לגלגל שישתמרו בה שינויים מסויימים לאורך הדורות, דרך אותו מנגנון מופלא של מסורת שמאפשר לטקסטים שנכתבו בידי אדם להפוך למכוננים ואף מקודשים; ולמנהגים עממיים להפוך לדינים; ולהלכות כתובות בסלע להשתנות.
ואותו אל יכול גם לדאוג שדילוגי אותיות ומשחקי גימטריות "יעבדו" גם בנוסח שעבר שינויים (ומכל מקום הם ממילא לא היסוד לאמונה באלוהיותה של התורה).
כך שממש לא ברור לי שהמחקר המודרני מציג אתגר עצום בפני האמונה.
בעצם אולי כן אתגר, אבל לא במובן זה שהוא סותר אותה, אלא שהוא מסייע לה לחדד ולחדש את עצמה.
אהבתיאהבתי
נו פלונית, הרי את מציגה כאן חשיבה רנ"קית לעילא!!! זה בדיוק היתרון שנותנת התפיסה של ההתגלות האלוהית בהיסטוריה, א-לה הגל, רנ"ק ואלו שבאו אחריהם, להתמודדות עם ממצאי המחקר.
אהבתיאהבתי
כן, זה בדיוק מה שרציתי להגיד – "כנראה שאכן החשיבה היהודית הושפעה עמוקות מאותו רנ"ק…"
התפיסה הזו הצליחה להיטמע כל כך עד שהיום זה נשמע מובן מאליו והעימות בין דת למדע כבר לא מעסיק את רוב המאמינים, בניגוד לתחילת העת המודרנית.
גם הניכור לאקדמיה הוא לא מה שהיה פעם, ובמקומות שהוא עדיין קיים הוא נובע או מהיאחזות שמרנית במאבק הישן (גם מהצד האקדמי), או ממכלול סיבות אחרות בכלל.
אהבתיאהבתי
הייי! זה פשוט לא נכון!!!!!!!!!!
אפשר להבין למשל שהתורה מתכוונת לדבר מסויים שלא כעולה בדיוק מדבריה אם ההיגיון אומר כך. ואם כתוב על ערים שהם "גדולות ובצורות בשמים" כמובן שהתורה לא בדיוק התכוונה שהם בתוך השמים, כמו שגם בימינו מקובל לומר "גורדי שחקים" ואף אחד לא מתכוון כמו שזה נשמע.
ואל תשכחי שהרב קוק בעצמו מאוד לא אהב את קרוכמאל, והוא התבטא ש"ארס הכפירה ננעצה בראשית מחשבותיו".
אהבתיאהבתי
דברי הרב קוק בקובץ ה פיסקא רלט
אהבתיאהבתי
אפשר לקחת כל רעיון וכדי להצדיק את המשך האמונה בו גם לסובב אותו על ראשו ולעשות בו מעשים מגונים, העיקר לטעון שזהו אותו רעיון או גרעין של רעיון. מי שרוצה להאמין באל או בעל טבעי או בנשגב ימצא לעצמו את הורסיה שמתיישבת הכי בסדר, עד כמה שאפשר, עם אורח חייו והאמונות הרווחות של התקופה. זה מה שהיה הכי מעניין לדעתי בהרצאה המצוינת של הלברטל, כשהוא דיבר על משבר אמונה שנובע ממתח בין נגזרות האמונה הסטטיות לאורח החיים המשתנה. לקחתי ממנו גם את הרעיון שפמיניזם הוא דת(הוא לא אמר זאת, הוא אמר שפמיניזם מאתגר את תפיסות היהדות). בשבילי זה נכון, זאת מערכת אמונות שמתיישבת יפה עם הערכים שלי, עם ראיית העולם, ונותנת תשובות לאיך לחיות את חיי. אני מאלה שפרשו מהיהדות באופן אקטיבי, לא מתוך משבר אמונה, אלא, כמו שהלברטל מתאר, כי יהדות עומדת במתח ניכר לערכים ולאורח החיים של ימינו. תודה, הווה.
אהבתיאהבתי
אלברט,
מצד אחד אתה נגד עדכון היהדות על פי הערכים של ההווה, מצד אחר אתה עדכנת את חייך על פי הערכים של ההווה. אתה מציג את עצמך כאדם אמיץ שידע "לחתוך" כשהיה צריך, ואת המאמינים כחלשי-אופי ש"מצדיקים" את המשך האמונה על ידי עשיית "מעשים מגונים" ברעיונות. אני רוצה להציע לך שיש עוד סיבות לבד מחולשה לאמונה ולדתיות, עוד סיבות לבד מאומץ לניתוק מאמונה (למרות שגם אלה כמובן קיימות).
אהבתיאהבתי
תומר,
אני בעד שהיהדות תתעדכן על פי ערכי ההווה. לא מתוך רצון לשמור על היהדות, אלא מרצון למסמס אותה. אני בעד גמישות מחשבתית, רק שלפעמים היא מוגזמת (אם כי נכון שזה בעיקר שאלה של טעם) והופכת ללוליינות או כמו שקראתי לזה, עשיית מעשים מגונים. הרי אפשר להיות יהודי הומניסטי, אפשר להיות יהודי בודהיסטי, אפשר להיות יהודי פוליתאיסטי, אפשר להיות יהודי אתאיסטי. בעיניי ההרחבות הללו מדללות את הטעם בשימוש בשם המקורי, הופכות אותו למיש-מש חסר צורה שמכיל דבר והיפוכו. אני לא טהרן ברוחי, אני לא דוגמטי, לא חשוב לי לשמור על יהדות בצורתה המקורית. אני נהנה הרבה יותר מסלט אידיאולוגי.
אבל לסלט הזה יש שורשים מאוד מרים. ומה שיותר חמור, רבים מהמשייכים עצמם ליהדות אוחזים בה דווקא בגלל רצונם לאחוז בערכים מיושנים, שלא לומר אפלים. אז אתה בחרת להשתתף בקרב על פני היהדות, למשוך את היהדות למקומות מוארים יותר, להגדיר אותה מחדש, גם עם כל המטען השלילי שלה. אני חושב שזה מאבק מיותר, שלא שווה ואין צורך להציל את היהדות, ושכל עוד אתה שומר על המסגרת אתה שומר גם על המטען המכוער שלה, שצריך לנהל מולו כל הזמן משא ומתן. מבחינתי, להיות בשביל הומניסט ופמיניסט אני לא צריך את המטען של היהדות, ואין לי שום רצון ביהדות ליברלית ופמיניסטית כי למרכיב של האמונה אין לי צורך.
אהבתיאהבתי
אלברט,
סליחה שאני מתפרץ באמצע, אבל אני חייב לענות על האמירה האחרונה שלך.
ברור שאתה לא חייב לשאת ולתת עם היהדות בשביל להיות הומניסט ופמיניסט. אם אתה מניח שזו הסיבה היחידה בגללה אתה אמור, אז ברור שאתה צודק שאין שום טעם בזה.
בלקיחת אחריות על היהדות, כמו שתומר מציע, יש 2 יתרונות ביחס לגישה שלך:
1. באופן פרטי – גם בתור הומניסט יש ליהדות מה לחדש. למשל: יש הבדל משמעותי בין כבוד לכל אדם הנובע מהעמדת האדם במרכז לבין כזה הנובע מהיותו נברא בצלם. לא אאריך בעניין, אבל יש הרבה על מה לדבר כאן.
ברור בשביל לקבל ערך מוסף מהיהדות צריך לבוא לטקסט בגישה חיובית ולא מתוך גישה מזלזלת מראש.
2. ברמה החברתית – אם תרצה או לאו אתה חלק מעם ואזרח במדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית (חצי הגדרה כמובן). לאופן בו היהדות נתפסת יש הכרעה מאוד משמעותית על חייך וחיי הסובבים אותך, נטישה שלה היא הפקרתה לידי אלה שאתה לאו דווקא מזדהה עם השאיפות שלהם. בעיני, לקיחת אחריות על היהדות היא חובה אזרחית במדינת ישראל, לא רק איזה שעשוע רוחני פרטי. ואם אתה חושב שהפתרון הסופי שלך לנוון את היהדות יעבוד אי-פעם אז מי שמבזבז את הזמן שלו פה זה אתה, לא תומר.
וזה עוד לפני שאני מדבר על המודעות שלימוד יהדות יכול לתרום לכל יהודי, באשר הוא והחברה בה הוא חי הם תוצרים של התרבות הזאת. גם החילוניים הגמורים.
ותומר, תודה רבה על הפוסט. לא ברור לי איך לא הכרתי את הנחמן הזה עד עכשיו, אני מאוד מזדהה עם הרעיונות. תמיד כיף לגלות פה עולמות חדשים.
אהבתיאהבתי
אני חושב שלא הבנת את נקודת המבט שלי. אני מן הסתם לא זקוק ליהדות ולא מעונין בה ושמח בחלקי כהומניסט ופמיניסט. בדבריי כיוונתי לאנשים אחרים שרוצים לגם וגם ולהתגבר איכשהו על המתחים והמחלוקות.
ליהדות יש קנון כל כך רחב שאפשר למצוא בו שורשים, או לטעון שמלכתחילה היהדות היתה, להומניזם ולפמיניזם. למשל ההתפארות ב"אשת חיל" כאילו היא חיובית לנשים. אבל באותה מידה יש באותו קנון גם אמירות ותפיסות הפוכות, שרווחות עד היום. עכשיו השאלה היא האם אתה רוצה לשבור את הראש ולהתעקש שהיהדות תואמת לערכים המודרניים ולשים מאחוריך את הערכים החשוכים שלה (או כל ורסיה של התרצה שנוחה לך), או שאולי היהדות עבר זמנה כמערכת מוסרית? יש לי בעיה הרבה יותר קטנה עם האלמנט ההזייתי של אמונה ביוצר כל יכול (זה מבחינתי כמו אנשים שמאמינים בפיות) והרבה יותר בעיה עם הנסיון להנחיל מערכת ערכים ארכאית, עמוסה בבורות ושנאה, על ימינו.
לגבי סעיף 2, אין לי עניין להשתתף במישמש הזהויות שיצרו פה בין עם, דת ולאום. דווקא ובעיקר כי אני די בטוח ששאיפותיי שונות משאיפותיך.
אהבתיאהבתי
ראשית, מנין לך מה שאיפותיי?
שנית, נראה לי שלא הבנת את הרעיון שניסיתי להעביר:
אתה חושב שאתה ציפור דרור ואדם חופשי לעצב את עולמו בואקום, אני טוען שאתה לא. כולנו נולדנו לתוך סיפור.
התחברות ליהדות היא לא משהו שאמור לגרום לך להישאב לעולם דוגמטי כמו שהאורתודוקסיה הייתה מעוניינת שתעשה, וגם לא משהו שאמור לכפות עליך איזושהי פשרה וניסיון מתמיד ליישב בין סתירות אמוניות.
אני איני מקיים את ההלכה ועם זאת אני מחובר לזהות היהדות שלי ולוקח אחריות עליה, כחלק מהעם היהודי.
אני מדבר על יצירת העתיד בהשראת העבר, בניגוד לבחירה בין ציות עיוור לזריקת הכל לעזאזל.
היהדות אינה מתווה כיוון אחד הכרחי, אבל היא הכרחית ליצירת אתוס משותף. מה יהיה תוכנו- זה תלוי גם בך, אבל אתה מתעקש להתנשל מהאחריות הזאת, כנראה בגלל אנטגוניזם נתון שיש לך ל"דתיים" (וכאן גם אני הנחתי עליך הנחה חסרת ביסוס, אני לא מתכוון אליך אישית אלא לתפיסה הישראלית-לאומית-חילונית שרווחת בקרב ה"נאורים" שבינינו)
אהבתיאהבתי
הי תומר,
מאמר מרתק, כמו תמיד.
האם גם לקוראן יש גרסאות שונות, או שיש לו גרסא אחת בלבד?
יש לי איזו שיחה על הנושא עם חברה מוסלמים שטוענים שלקוראן גרסא אחת בלבד, מה שמוכיח, לטענתם, את העובדה שהוא נובע מהתגלות אלוהית שאין עליה וויכוח.
הדיון החל אחרי חג הקורבן. הרשתי לעצמי לפקפק באמיתות הוודעית של הסיפור שלנו, על יצחק, ושל הסיפור שלהם, על ישמעאל. אבל הספקנות שלי לא ממש דיברה אליהם. ולמרות שהם בסך הכל חברה מודרניים, עובדים סוצאליים וכדומה, הם אמרו לי שהם אפילו לא מסוגלים להעלות על הדעת שאלות מהסוג הספקני שאני מעלה.
יש לך קצת ידע על הנושא?
תודה
אמתי
אהבתיאהבתי
טענת ההתגלות היא אחת הדרכים ליצוק אמינות לסיפורים המצוצים מהאצבע של הדתות. כמו שכתבה פלונית, מי שמאמין, יכול להתמודד עם ערעורים על כל טענה ספציפית, כמו ריבוי גרסאות. וכמו שהלברטל אמר, אנשים לא מאבדים אמונה בגלל שטענות עובדתיות הוכחו להם כלא נכונות. כל עוד הם מאמינים לקשקושים הללו, לכל היותר תגרום להם לשנות קצת את הסיפור שלהם, אם בכלל. ספקנות לא מתקבלת בעין יפה בדוגמה דתית.
אהבתיאהבתי
אמתי,
אין לי מספיק ידע על הקוראן לצערי. אבל למיטב ידיעתי גם מלאכת קביעת הנוסח הסופי שלו היתה ארוכה ורבת שלבים.
אהבתיאהבתי
ככל הזכור לי, אחד מיסודות האסלאם הוא אלוהיותו של הקוראן (לא רק שהוא ניתן על ידי אלוהים ,אלא הוא עצמו סוג של אלוהות), ולכן המחשבה על נוסחים שונים לקוראן היא בגדר כפירה. לעומת זאת, חז"ל אולי חשבו שאלוהים כתב את התורה, או נתן אותה למשה, אבל לא היתה להם בעיה לומר שפסוקים שונים נכתבו מאוחר יותר. הטענה של הרמב"ם, שכל אות בתורה ניתנה למשה מסיני היא חידוש שלו, ותוצאה של שילוב בין צורת מחשבה פילוסופית להשפעה מוסלמית.
אהבתיאהבתי
בקרומכל נתקלתי בעקבות סיפור של ברדיצ'בסקי בפרויקט בן יהודה.
עוד דוגמה לרידוד והשכחה בשיח, שמעלים בו מחדש ויכוחים שנפתרו מזמן בצורה חכמה ועמוקה, ומתווכחים אותם שוב בצורה גרועה יותר ומודעת פחות כל פעם.
את הספר לא הספקתי לקרוא ורק קראתי עליו בויקיפדיה, אבל הגרסה הישנה זמינה באינטרנט, נראה לי שבגוגל בוקס.
אהבתיאהבתי
תומר, כמה הערות למה כתבת:
א. אין שום סתירה בין כך שהתורה מן השמים לבין כך שהיו נוסחים קצת שונים לתורה במהלך הדורות. בהעתקת ספרים חלים שיבושים, וממילא אחרי גלות בית ראשון, כל שכן גלות בית שני, שלא היה בית מקדש בו נשתמרה התורה, נתקבלו נוסחים שונים. מכל מקום, כל מי שלמד משנה וגמרא יודע שהנוסח של התנאים והאמוראים כמעט תמיד זהה לנוסח שלנו. הנוסח של המסורה התקדש ע"י ישראל במהלך הדורות בגלל נאמנותו לקבלת התורה בדורות קודמים.
ב. יחס המסורת היהודית לתורה הפוך מהתפיסה ההגליאנית. לפי התפיסה ההגליאנית ההיסטוריה היא ביטוי של התקדמות רוחנית.
להבדיל, לפי גדולי התורה, ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני ישנה ירידת דורות והתורה מתמעטת. לפיכך, הראשונים עולים בהבנתם את התורה על האחרונים, האמוראים על הראשונים, התנאים על האמוראים, הזוגות על התנאים, והנביאים על הזוגות. אין זה אומר שבכל דור ודור אין מה לחדש. אדרבא תפקידו של כל דור לחדש, אלא שחידושיו קטנים יחסית לחידושי דורות קודמים,
או כדברי הירושלמי כל דבר שתלמיד ותיק מחדש לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.
ג. אחת הדרכים לפרש את התורה היא בעזרת מחקר, וחלוציה רס"ג, רבי יונה אבן ג'נאח ורבי יהודה אבן חיוג', ורבי אברהם אבן-עזרא. דרך פרשנות זו היתה נפוצה מאד בספרד בתקופת הראשונים. אולם באשכנז הופיעה רק בדורו של רנ"ק או קצת קודם לכן, ולא בכדי רנ"ק העריץ את ראב"ע.
אהבתיאהבתי
לתומר
איך קורה שעד עכשו לא הצלחת להתגבר על הבעיה הטכנית.?
את החצי הראשון של הפוסט לא הצלחתי לקרוא.
מה הפתרון שלך?
תודה.
אהבתיאהבתי
אם הצלחת לקרוא חצי זה כבר שיפור. וברצינות: ספר לי בדיוק מה התקלה.
אהבתיאהבתי
נהדר הרנ"ק הזה, ולו רק בשביל שגם לחוקרים יהיה איזה נחמן משלהם.
ומעבר לזה, הגל ודאי היה חידוש גדול, ורנ"ק תלמידו, ובוודאי גם הרב קוק. אבל מקובל לומר שלרעיון ההתגלות וההתקדמות ההיסטוריים יש מקורות קודמים עוד בקבלה, ובעיקר ברמח"ל. כך שלא כל שלומי ישראל ישבו על הרכיבים "הסטטיים" של האמונה וחיכו לבוא הגרמני הגואל.
אהבתיאהבתי
תומר שלום , איני בקיא בחקר המקרא, אולי תוכל לענות לי על השאלה האם גם החומש הוא אוסף כתבים מזמנים שונים וגרסאות שונות או שהוא מוכר כשלם. ושאלה קטנה נוספת איך מתייחס המחקר המדעי של המקרא להתממשות נבואות מהתנ"ך כמו קיבוץ הגלויות? תודה
אהבתיאהבתי
משה שלום,
החומש לא מוכר כשלם, אלא כאוסף של מקורות שונים. כך למשל, שני הפרקים הראשונים מ'בראשית', שמהווים שתי גרסאות שונות של סיפור הבריאה ויצירת האדם, נחשבים כגרסאות שהתפתחו במקביל ושקובצו יחד בתורה. או למשל בסיפור המבול נוח מצווה פעם אחת להכניס זוגות זוגות של חיות, ופעם אחת להכניס 7 פרטים מזנים מסויימים, וכאן שוב יש שני מקורות לסיפור שאוחדו. וכך הלאה, המחקר מוצא מקורות שונים רבים בספרי החומש. עוד על מחקר המקרא אתה יכול למצוא כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90
לגבי התגשמות הנבואות, הרי שיש נבואות רבות שלא התגשמו. על כן המחקר מסביר את קיבוץ הגלויות כתהליך טבעי – עד כמה שהוא מדהים – שלא קשור להבטחה האלוהית הכתובה במקרא.
אהבתיאהבתי
תודה תומר על התגובה המפורטת. אשמח אם תוכל להפנות אותי למקור או שם חוקר המסביר ממבט ביקורתי על עניין קיבוץ הגלויות, או של נבואות אחרות, חיפשתי ולא מצאתי. בכל מקרה אני לא רואה סתירה בין העובדה שהתהליך הוא טבעי לבין התגשמות נבואה, העולם שלנו פועל לפי חוקים טבעיים, וניתן לחקור במבט ביקורתי ולפרש כתהליכים חברתיים והסטוריים כל התרחשות.
אהבתיאהבתי
משה,
לא עולה לי בראש חוקר מסויים על הנושא המסויים. חפש באופן כללי ספרי מחקר על המקרא, ותגיע לזה.
אהבתיאהבתי
תומר, עושה רושם שקבלתך את תורת התעודות מבוססת על להט אמוני. יכולת לפחות לומר שיש דעות שונות במחקר המדעי באשר למקור התורה. למשל:
יש ללחוץ כדי לגשת אל hofman-reayot03.pdf
אהבתיאהבתי
בועז,
יש ודאי דעות שונות, אבל הקונצנזוס הוא שהתורה היא עיבוד של כמה מקורות. אתה יודע, יש גם כאלה שחושבים שאין אבולוציה. צריך לבחון את הדברים בשכל ישר וביושר אינטלקטואלי.
אהבתיאהבתי
אולי קונצנזוס אצל חוקרים פרוטסטנטים. למדת בעיון את מה שכתבו המלבי"ם ודוד צבי הופמן?
אהבתיאהבתי
בועז, למדתי את מה שכתבו טובי חוקרי המקרא היהודים.
אהבתיאהבתי
ומיהם טובי חוקרי המקרא היהודים?
אהבתיאהבתי
יש רבים וטובים. עכשיו עולים לדעתי פרופ' ישראל קנוהל, פרופ' אלכסנדר רופא ופרופ' יאיר זקוביץ'.
אהבתיאהבתי
ראה הרב מרדכי ברויאר, 'על ביקורת המקרא', מגדים ל, תשנ"ט, עמ' 108-98.
אהבתיאהבתי
והנה הפניה למאמר לטובת נבוכי הזמן:
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/broyer3.htm
אהבתיאהבתי
תומר
הבעיה הטכנית היא כזאת:
בשניה הראשונה כשאני מגיע לאתר הכל לכאורה בסדר.
הטקסט נמצא מימין ותגיות והוראות משמאל.
אחרישתים שלוש שניות הטקסט קופץ לשמאל התגיות הכחולות וההוראות מכסות אותו ולא ניתן לקרוא אותו.
מה שמצחיק שבשמאל אתה נותן הוראות למי שלא רואה אבל ההוראות האלה גם לא ניתנות לקריאה בגלל הטקסט שקפץ אליהן…
(זה מזכיר את הבדיחה הידועה בשלט על דלתו של רופא העיניים:
"מי שלא רואה טקסט זה שיפנה לאחות"
אהבתיאהבתי
אה, לא רואים את ההוראות… זאת באמת בעיה. אבל מה שאתה מתאר מוכר, והוא תוצאה של שילוב מסויים של הדפדפן המסויים עם ערכת התצוגה המסויימת שבחרתי לבלוג. ההוראות אומרות כך:
לא מצליחים לראות את הבלוג כמו שצריך??? אתם כנראה משתמשים בדפדפן אקספלורר. בסרגל העליון נסו להיכנס ל"תצוגה", ובתוכה ל"קידוד", ובתוכו סמנו "מסמך משמאל לימין" (או להפך). אפשר גם לנסות "להקטין גודל טקסט". זה אמור לעבוד.
נסה לעשות כן, ואם לא הולך, אמור לי.
אהבתיאהבתי
תומר,
תודות על המאמר המעניין. נעניתי להפניה להרצאת הלברטל,והשכלתי. אך עדיין נותרתי עם תמיהה לגבי התפיסה של "מאמין כ-" (בשונה ממאמין ש ,ומאמין ב…)ללא הסבר משכנע נוסף, זה נשמע כמו תעלול מחשבתי הראוי לבן ישיבה חריף, אך אין בו הרבה ממש, ודומני שגם הלברטל חש בכך.כלומר מפוקפק למדי לטעון כי אני מקיים אורח חיים תובעני ,מפורט לפי ההלכה, רק משום.. מה, בעצם?! אשמח אם תוכל אולי לשמש פה להלברטל (ורבים כמותו)ולהסביר מדוע (לשיטתו) הוא מניח תפילין, מתפלל 3 פעמים ביום, משגר אשתו למקווה וכו.
בשל היכרותי המסוימת עם עולם האסלאם, אני מרשה לעצמי להשיב חלקית לשאלת הקוראןשעלתה בתגובות- בהחלט רווחו חילופי נוסחאות למכביר, ובהדרגה התגבשו 7 קריאות קאנוניות, ולצידן עוד קריאות "חורגות", שבחלקן, כמו במקרה השומרוני , משקפות הטייה רעיונית.גם לכתות שונות, בעיקר לשיעים, יש נוסחים משלהם, שבהם יש אפילו פרקים נוספים, ותיקונים רבים אחרים, המצדיקים את תפיסותיהם הרעיוניות.
ישראל ש(לא בן שמי, שהתייחס למעלה לתקלת המחשב)
אהבתיאהבתי
ישראל,
ראשית תודה רבה על המידע בקשר לקוראן, שבאמת אני בוש לא לדעת. מעניין מאוד.
לגבי המאמינים כ-, אני חושב שהלברטל ראשית לא מציג את זה כאידיאל, אלא כמציאות: בפועל יש פשוט רבים כאלה. שנית, הוא לא טוען שמי שמאמין ככה לא לוקח את אמונתו ברצינות, אלא להפך, ממש ברצינות, אבל גם את המחקר הוא לוקח ברצינות, ומפצל את עצמו למאמין ולרציונליסט. לכומר אין כאן שאלה למה לקיים מצוות, אלא השאלה היא איך מחקר המקרא לא זוחל בתוך ראשו למעמד הר סיני וצועק לו "בו!". והתשובה לשאלה הזאת קשורה, נדמה לי, בדברים האחרים שאמר הלברטל: כיום אין סיפור אלטרנטיבי של זהות שיכול למשוך מאמינים לכפירה. אין מרקסיזם ואין פאשיזם ואין לאומיות חילונית כמו שהיו. לכן אין אפשרות – או צורך – להשיל זהות, כי אין זהות אלטרנטיבית שמחכה לנו (וזהות היא העיקר עבורנו, הרבה יותר מאמת). ולכן נשארים בזהות היהודי, ואף היהודי המאמין, למרות שמוסיפים לה תובנות מחקריות. חיים עם זה.
אהבתיאהבתי
לגבי הלברטל ומאמין כ-, הייתי מוסיף ואומר שהוא מדבר על סוג של אמונה כמעט אוטומטית שנובעת מתוך תחושת השתייכות, או במונח מודרני יותר, זהות. אם מאמין ב מאמין אקסיומטית, ומאמין ש מאמין מתוך בדיקה, מאמין כ מאמין מתוך עצם היותו יהודי. זה סוג אמונה שנפוץ קודם כל אצל אנשים שנולדים לתוך דת (הלברטל אומר זאת קצת אחרת) ומקבלים אותה כמובן מאליו, לא כי שכנעו אותם בצדקת הדברים אלא כי ההתייחסות מהרגע הראשון לעיקרי האמונה היא כאל דברים ברורים מאליהם. אני אישית חושב שמאמין כ די דומה למאמין ב, אבל אולי הלברטל שומר את מאמין ב לאנשים כמו ישעיהו לייבוביץ' שאחרי בדיקה מעמיקה בחר להאמין אקסיומטית.
אהבתיאהבתי
בועז,
העובדה שאתה לוקח ברצינות את שיטתו של הרב ברויאר מעלה חשד שאתה לא בקיא בעומקה של ספרות מחקר המקרא, לא הפרוטסטנטית ולא היהודית.
בכ"א, הנה מאמר של אלחנן שילה שמדגים בצורה נאה חמשה מקרים בהם נחשפים האבסורדים ששיטתו של הרב מגיעה אליהם:
http://www.academics.co.il/Articles/Article17125.aspx
אנא, באמת, קרא את המאמר הלא-ארוך הזה, ואמור לי אם אתה מצליח לתת אמון בשיטתו של הרב לאחר מכן.
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על ההפניה למאמר. שיטת הרב מרדכי ברויאר אפשרית כפרשנות של אמונת ישראל לאנשים שנפשם מלאה סתירות,
אם-כי רוב המאמינים אינם נדרשים לה כי יודעים שהתורה תמימה, כלומר שלמה. מכל מקום, אמונת ישראל שמשה רבינו קיבל תורה שבכתב ותורה שבעל-פה מסיני. להלן תשובות לקושיות של אלחנן שילה:
א. "אין זה הגיוני שבזמנו של משה התורה תכתוב שמות של מקומות שבני אותו דור לא היו יכולים לדעת היכן הם" – אין זה הגיוני למי שסובר שהתורה יצירה ספרותית אנושית, אולם למי שיודע שהתורה ניתנה משמים זה הגיוני, שהרי ניתנה לבני ישראל לכל הדורות, ולדוגמא הגיוני יותר שתקרא בשמות ערים כפי שמם בישראל מתקופת השופטים ואילך ולא כפי שמם הכנעני הקודם.
ב. "האם נשות עשיו הן "בשמת בת אילן החתי" ו"מחלת בת ישמעאל (בראשית כ"ו, ל"ד – ל"ה, ושם כ"ח, ט') או "עדה בת אילון החתי" ו"בשמת בת ישמעאל" (שם, ל"ו ה')". שינוי שמות נפוץ בספר בראשית, לדוגמא, שם -> מלכיצדק, אברם -> אברהם, שרי > שרה. המפרשים פירשו פירושים שונים מדוע עשיו שינה את שמות נשותיו.
ג. "לפי הארכיאולוגים, גודלן של הערים בזמן ההתנחלות אינו יכול להכיל שני מיליון תושבים". ולפי הארכיאולוגים גודלה של עזרת ישראל בבית המקדש הראשון יכול להכיל את כל ישראל?
ד. "חוסר מענה להבדלים בין נוסח המסורה לנוסח השבעים" – נוסח השבעים מקובל במסורת היהודית כתרגום לא טוב של התורה שנעשו בו שינויים.
ה. א)"ממתי הפכה לוז לבית-אל?" יעקב קרא לעיר בית-אל והחתים קראו לה לוז קודם לכן. ובית יוסף כבר ידעו ששמה בית-אל ככתוב בספר שופטים. ב) "כמה קורבנות יש להקריב ביום שבת ובסוכות. האם יש להקריב בשבת שני כבשים (תורה, במדבר כח, ט') או שישה (יחזקאל, מו, ד')? האם מקריבים בסוכות שבעים פרים (שם כט, י"ב-ל"ד) או קורבנות זהים לאלו של פסח (יחזקאל, מ"ה, כא – כה)?" – הקושיות על ספר יחזקאל, ואמנם חז"ל רצו לגנוז את ספר יחזקאל מפני שמצאו בו סתירות לתורה ולא גנזוהו כי חנניה בן חזקיה יישב את הסתירות (ראה מנחות מה).
עושה רושם שעבור אלחנן שילה הנביאים, תרגום השבעים והארכיאולוגיה אותנטים ואילו לגבי כללות אמיתות התורה יש לו ספקות. מדוע הנביאים שנכתבו ע"י נביאים שונים, תרגום השבעים שתורגם ע"י שבעים חכמים, והארכיאולוגיה שהיא מדע של חוקרים רבים, קל לו לקבל, ואילו תורה מן השמים קשה לו לקבל?
אהבתיאהבתי
בועז,
אני לא מבין לשם מה הגענו עד הלום, אם בסופו של דבר, על פי דבריך האחרונים, אתה פשוט מוכן לבטל כל מחשבה ביקורתית ולסמוך על פרשנותם של חכמינו. אם אמונתך תמימה, יבושם לך. המחקר נועד למי שחושב שדרך החשיבה הנטורליסטית והרציונלית יכולים להגיע אל העובדות ואל האמת. אתה יודע, כמו שגילו שיש חיידקים, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ושאפשר להעביר מידע דרך האויר. מי שבוחר לקבל על עצמו אמונה תמימה נמצא בכלל במגרש משחקים אחר.
אהבתיאהבתי
לשאול שאלות זה חלק מהותי מהאמונה וחכמי ישראל בכל הדורות שאלו שאלות. שאלות טובות הן כאלה הנשאלות כדי למצוא תשובות המחזקות את האמונה או את הכרת הבורא או את דרישת האמת. שתי הערות:
א. חכמות מבוססות על תיאוריות, סברות שכליות של האנושות להבנת המציאות. ממילא משתנות מדור לדור. לדוגמא, לפני כמאתיים שנה היו עשרות תיאוריות גאוניות שונות של פיסיקה שרובם ככולן נשתכחו. האם כולן היו שגויות וזו שנבחרה נכונה? לאו דווקא, אלא נבחרה זו שהתאימה יותר להבנת ההמון המודרני את המציאות. תיאוריה מדעית היא סטורקטורה המפרשת את המציאות, ודרך מדענים להעדיף תיאוריה חדשה אם הסטרוקטורה שלה מתאימה יותר להבנתם את המציאות. אלא שאם עד למדע המודרני היה קשר בין המדעים לרוח ועל-כן המדע היה חלק מהתפתחותה הרוחנית של האנושות, הרי שהמדע המודרני לכאורה מבוסס רק על אמפיריות, ועל-כן צר אופקין וקרוב יותר לצורה של דת מימי הביניים מאשר לנאורותו היחסית במאה ה-18. שים לב שכמעט כל התגליות הגדולות של המדע המודרני נעשו ע"י מדענים שנולדו במאה ה-19, תקופה שהיתה הרבה יותר רוחנית ומוסרית יחסית למאה ה-20.
ב. התורה איננה חכמות אלא התגלות חד-פעמית של רצון הבורא לישראל במעמד הר סיני בעבור כל הדורות. אין הדבר אומר שלא היו התגלויות נוספות ותובנות חדשות במהלך הדורות, או שהיהדות בדיוק אותה יהדות בכל דור ודור, אלא שכל דרכי היהדות לדורותיהם יסודם בתורה.
אהבתיאהבתי
בועז,
אני לא יודע מי סיפר לך ש"כמעט כל התגליות הגדולות של המדע המודרני נעשו ע"י מדענים שנולדו במאה ה-19". זה מגוחך. פשוט אין לך מגע עם השיח המדעי של ימינו, זה הכל. והעובדה שמדע מתפתח אינה סימן לחולשתו, אלא לחוסנו. ממילא אין דומה נטישת רפואת הליחות להתפתחות הביולוגית של היום. האם נדמה לך שיום אחד "יגלו" שאין חיידקים, או שתורשת אינה עוברת בצורה גנטית? יום כזה לא יגיע. אלו עובדות מוצקות, ובשביל להבין את זה צריך להבין את מה שהתרחש במהפכה המדעית, שלא סתם נקראת כך. אבל שמע, אני מציע שבפעם הבאה שתחלה תנסה להתרפא בעזרת העצות הרפואיות שמפרט הרמב"ם בספריו. אולי באמת לא גילינו כלום וה"תיאוריה" הרפואית של היום היא בסך הכל זו "שהתאימה יותר להבנת ההמון המודרני את המציאות". נסה ותיווכח.
אהבתיאהבתי
דיברתי על פיסיקה שאיננה מדע מדויק ואתה מביא דוגמאות מביולוגיה שהנה מדע עוד פחות מדויק. ודאי שההתפתחות המדעית והטכנולוגית שיפרה את הידע האנושי ואת שליטת האדם בחומר וכתוצאה מכך רפואת הגוף יודעת לרפא מחלות שלא ידעו לרפאן בדורות קודמים. זו בעיקר תוצאה של התפתחות טכנולוגית יותר מאשר התפתחות מדעית. אבי תורת החיידקים, לואי פסטר, ואבי תורת הגנטיקה, מנדל, ואבי הפיסיקה המודרנית, איינשטיין, ואבות הפסיכולוגיה, פרויד וויליאם ג'ימס, חיו או נולדו במאה ה-19, ורוב התגליות המדעיות בתחומים האלה הן תולדות של התיאוריות שלהם.
אהבתיאהבתי
בועז, על פי דבריך אני חייב להסיק שלצערי אתה מבין קרוב לכלום בעניינים מדעיים. אני מקווה שבענייני אמונה אתה מבין מעט יותר, אם כי ספק גדול בעיני גם בנוגע לכך.
אהבתיאהבתי
אולי אינני מבין במדע ומבין רק מעט באמונה, אולם נראה לי שהצלחתי ליישב את חמשת הקושיות של ביקורת המקרא על ברויאר באופן שמתאים גם לאמונה וגם להגיון הישר.
אהבתיאהבתי
לבועז שלום ומועדים לשמחה
ראשית כל אני שמח לקבל בפעם הראשונה התייחסות עניינית לפרטים, כי 'האמת נמצאת בפרטים' ולא ביקורת שלא מתייחסת באופן ענייני לגופי הטיעונים.
בנוגע לתשובות, שלדעתך הצלחת ליישב גם "לפי האמונה וגם לפי השכל הישר" כלשונך. אבל עוד לפני כן, עצם ההצהרה האורתודוכסית ש"תורה שבעל-פה" נמסה למשה מסיני עומדת בסתירה עם התיאור בנחמיה שבו מצאו כתוב לעשות חג סוכות, זאת אומרת שלא היתה להם מסורת של תורה שבכתב, ק"ו של תושב"ע, וזה גם הגיוני לאור זה שבכלל בסוף בית ראשון כלל לא היו ספרי תורה כפי שניתן לראות מגילוי ספר התורה אצל יאושיהו.
אגב, אני באופן אישי לא אומר "אמן" על כל תזה מחקרית (כגון זו המדברת על כתיבת ספר דברים בזמנו של יאושיהו) אבל על עצם הקביעה שספר התורה נכתב על ידי אנשים שונים שנים רבות לאחר האירועים ניתן להביא ראיות רבות ומה שהבאתי היה רק קצת מהמקצת.
בעניין זה ספר התורה איננו שונה מספר שופטים למשל, שגם ביחס אליו הוזכר "עד יום גלות הארץ" – זאת אומרת שהוא נכתב לאחר גלות עשרת השבטים.
ועתה בנוגע לטיעונים הפרטניים.
במקומות שהתורה דנה על העתיד, ומנבא למשל בספר דברים שתהיה גלות, זה באמת איננה ראיה לזמן כתיבת הספר, והדבר תלוי באמונה, אולם במקומות של "משיח לפי תומו" זו כן ראיה. לטעון שאלוהים יודע את העתיד זה דבר אחד, אבל מה שלא הגיוני למה לא כתוב "וירדוף על ליש". להגיד שה' מכתיב למשה דברים שמשה עצמו לא מבין מה הוא כותב, זה נראה לי כבר התחכמות שלא מתאימה לשכל הישר. בו נדמיין לעצמנו את יהושע שואל את משה מה זה "וירדוף עד דן", הרי שבט דן לא נמצא שם וזו אינה נחלתו? לא ברור לי מה משה צריך לענות, האם הוא צריך לענות אני לא מבין מה כתוב בספר שה' שמכתיב לי? או אולי להגיד ליהושע, כתוב עכשיו על שם העתיד? בעתיד המקום יקרא דן?
אם כבר להיות מתחכמים, אז אולי בו נגיד שיש 2 דן וכך נפתור את הבעיה.
ב) שינוי שמות במקרא הוא דבר מצוי, אבל כאן לא מתואר שינוי של שמות אלא שתי מסורות שאחת משובשת מכיוון שיש כאן צירופים שונים כיצד נקראו נשות עשיו.
בשמת בת אילן החתי
מחלת בת ישמעאל
או לחלופין
עדה בת אילון החתי
בשמת בת ישמעאל אחות נביות
בחרתי פרט קטן זה מתוך עשרות ומאות סתירות אחרות בגלל עמדתו של הרב ברויאר שמנסה לעשות מכל דבר "בחינות".
ג)לא הבנתי למה לענות בשאלה על שאלה פותר משהוא? חוץ מזה, על סמך מה הקביעה ש"כל ישראל" היו עולם לרגל? אם עלו רק מקצת מהעם זו כלל לא קושיה.
ד) מתוך הסעיף הרביעי נראה שאתה צריך לעשות שיעורי בית רציניים בנושא של נוסח השבעים ולבחון את המציאות לאור הממצאים המדעיים ולא לפי אגדת חז"ל שאתה מכיר. בשביל טעונים ואנשים כמוך, הזכרתי במאמרי את ספר ירמיהו שבו מצאו בקומראן נוסח עברי קדום שמתאים לנוסח העברי של תרגום השבעים. זאת אומרת שמצאו חלק מהטופס העברי הקדום שממנו הספר תורגם ליוונית והתרגום היווני הוא מדויק למקור העברי שבצורתו השלמה שרדה רק ביוונית.
ברחתה להצהרות כלליות בלי להתמודד עם השאלה הספציפית למה חסר בתרגום תיאור מעשה מזבח הקטורת? (אם הכל נכתב בצורה שלימה בסיני)
ה)מספר שופטים משתמע שבעקבות כיבוש המקום השתנה והפך לישראלי הוא השתנה בדומה למה שקרה לליש וד. לעומת זאת, בספר בראשית זה בעקבות מאורע אחר. בנוגע לפרט זה, (לפחות בעניין אחד אני מסכים אתך) ניתן לתת הסבר הגיוני אחר ולהגיד שהם ידעו במסורת את הסיפור של יעקב ולכן קראו למקום בשם זה. ואולם, בנוגע לסתירות שבין יחזקאל לתורה, אין כאן שום תשובה. שוב, אתה לוקח מדרש חז"ל שאומר שהם כבר יישבו את הסתירה ובזה פותר את עצמך מהתמודדות.
זה שחז"ל יישבו זאת זה לא אומר שזה לא אפולוגטיקה כמו כל שאר ה"יישובים" האפולגטיים של חז"ל כמו "מושב בנ"י בארץ מצרים 430 שנה", הכוונה מברית בין הבתרים של אברהם.
אני כמו כל שאר שלומי אמוני ישראל האמנתי כמוך ב"תורה משמיים", אבל בניגוד אליך לא הספיק לי לומר שחז"ל כבר התמודדו, זה לא עונה על כלום. צריך לראות כיצד התמודדו. וכשמשווים את השכל הישר של המחקר האקדמי לעומת הפלפלנות החזלי"ת, כל מי שעיניו בראשו יעזוב פלפלנות זאת שאיננה עונה על שום דבר מעבר להרגשה הטובה ש"גם חז"ל שאלו והתמודדו" (גם זה רק בחלק מהמקרים) ויגיע למסקנות ההכרחיות בנוגע לצורת חיבור התורה ןזמנה.
אני מציע, לפחות המינימום של המינמום, זה לקרא למשל את הספר של אלכסנדר רופא, מבוא למקרא, וכך לפחות יהיה לך איזה שהוא מושג בנוגע לביקורת המקרא כי לפחות מהסגנון התשובות (כמו למשל מה שאמרת על תרגום השבעים) ניכר שאין לך ידע בסיסי, שהוא אלף בית לפני כל התמודדות רצינית.
מועדים לשמחה
אלחנן שילה
אהבתיאהבתי
קראתי בהנאה את כל השירשור כאן ובעיקר חשובים היו לי שתי נקודות. הראשונה נוגעת לנחמן קרוכמאל: בזכות התשובה של תומר לפלונית הבנתי עתה במה קסם רנ"ק לנבוכי זמנו – כמספק תשובה תיאולוגית שאיננה מתכחשת להכרה המדעית בכך שהיהדות וכתבי הקודש שלה עברו תמורות מהפכניות וגלגולם המאוחר איננו תואם למקור. רנ"ק סיפק את התיאוריה ל'אלוהי ההיסטוריה' הממשיך את ההתגלות בכל דור ולכן גם שינויי הדת מקבלים גושפנקא דתית ומכוונים מלמעלה.
הנקודה השניה שהיתה לי כאן משמעותית נמצאה בויכוח בין תומר לאלברט בשאלה הבתר-מסורתית, האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך את כווניה לאפיקים נכונים בעינינו, או שמא מוטב לוותר עליה ולהשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה. מנקודת מבטם של חסרי אמונה תמימה, האם יש טעם במאבק העדכני על דמותה העתידית של היהדות?
כותב אלברט: "אני חושב שזה מאבק מיותר, שלא שווה ואין צורך להציל את היהדות, ושכל עוד אתה שומר על המסגרת אתה שומר גם על המטען המכוער שלה, שצריך לנהל מולו כל הזמן משא ומתן. מבחינתי, להיות בשביל הומניסט ופמיניסט אני לא צריך את המטען של היהדות, ואין לי שום רצון ביהדות ליברלית ופמיניסטית כי למרכיב של האמונה אין לי צורך".
יש כאן כמה טענות שונות הראויות לתשומת לב. חז"ל ייעצונו (בפרקי אבות) לחשב דבר כנגד הפסדו. האם יתרונותיה של המורשת – בכפוף למאבק על עדכונה וריענונה – גוברים על נפסדותה הבסיסית? זוית אחרת היא הטענה שההודאה ברלבנטיות של היהדות מעוררת ממילא, לא רק את הגירסה הנאורה ליהדות, אלא גם את הגירסה החשוכה של הפונדמטנליסטיים, ואז צריך להכנס איתם לויכוח.
אני משער שבכל יהודי מודרני מקנן 'אלברט' פנימי הזועק כך, ואני שמח שישנם מספיק יהודים העונים כנגדו את תשובתו של תומר: אינני מוכן לוותר על המאבק על דמותה של היהדות. תומר הציג את אחד הנימוקים: הזהות חשובה לא פחות מן האמת. נימוק מרכזי הרבה יותר בעיניי: המורשת מלאה באוצרות, ולמרות שכל כולה עטופה וטבולה באמונת העבר, אי אפשר להתעלם מאוצרה הטוב ולהשליכה סתם כך אל פח האשפה. מי שמבין ביהלומים, חייב לזקקם גם כאשר ניטנפו ונסתאבו, כי הוא יודע ומכיר בערכם.
אהבתיאהבתי
קצת על רנ"ק וביקורת המקרא בחיבורו:
רנ"ק חי בתקופה בה חכמי אומות העולם, כגון הרדר היגל וטיין,
חקרו את ההיסטוריה כנושא פילוסופי. רנ"ק היה פתוח לתרבות האירופאית של דורו, למחקרים של רבי עזריה מן האדומים ורבי משה בן מנחם, ולמבקרי המקרא הנוצרים. יחד עם שי"ר ניסה להקים יסודות לחכמת ישראל בעזרת חקר ההיסטוריה. ביקורת המקרא משמשת לו כלי לחקר ההיסטוריה, ונמצאת בשער "חקר אבות" המורכב מהערות לשערי ההיסטוריה. שם הוא חוקר את הנביאים והכתובים באופן חופשי על סמך ברייתות שונות, הערות של ראב"ע וידע היסטורי כללי, כדי לקבוע את זמן חיבורם של חלק מכתבי הקודש. על חידושיו כתב: "והנה לבי רועד בקרבי, להציע השערות חדשות כאלה שהם הפך המפורסם היום אצל העם והסגולות… אמנם אחת היא התנצלותנו, כי יודע אלקים וישראל הוא ידע, שאין בחקירות אמת בלב טהור כזו ואלפים בדומה לה חשש להפסד האמונה כל עיקר. אדרבא! שבח ומעלה ותפארת לתורת אבותם".
להבדיל מביקורתו על הנ"ך ועל תולדות ישראל בבית שני, רנ"ק איננו מבקר את התורה אלא מסביר את אופן קבלתה. רנ"ק כותב בשער "אם למסורת הפירוש וההלכה במצות תושבע"פ": "אמנם בכתיבת ספר הקודש שבידינו, ביחוד בכתיבת ספר תורת ה', הגם שכל מאמין יודה בפה ובלב שווה ויודע דעה ברורה שכל כתיבתה והעתקת נוסחה והשארתה אצלינו תמימה מזמן אלפי שנים וברוב הגלויות והתלאות שמצאונו, הכל באצבע אלקים ובהשגחה אלקית פרטית; ולפיכך כל תיבה וכל אות שבה ספור ומנוי ומצוייר לפניו יתברך, לפי שהכל ברצון חכמתו ובהשגחתו נכתב ונעתק ונמסר לנו מראש, הנה לא בשביל זה נחניף ונכחיש שנוי הכתב מעברי קדום לאשורית מימי עזרא, המקובל גם בתלמודנו במקומות כמה, וביחוד מפיו של ר' אליעזר בן יעקב שמשנתו רב ונקי ומאומת בעדות קדמוני קדמונים, ולא שינוי הכתיב והקרי והתיקון והעיטור לסופרים המאומתים ומקויימים גם כל אלה מפי חכמינו זכרונם לברכה למודה על האמת בלי עקשות לב, כמו שלא נכחיש הוספת והשלמת סדר הנקוד שבידינו היום, שלא הוזכר משמותם דבר בתלמודים ובמדרשות. אולם מצד שני לא נאמר ח"ו בשביל זה שהכל נפל במקרה, וששלחו יד בספרים כפי העולה על רוח סופרים ומעתיקים יחידים, ושעברו עתים וחלופים על ספרי הקודש עפ"י דרך הטבע, כמו שהוא באמת בספרי חול; אלא נודה ונאמין שכל הצריך והמוכרח להעשות בספרים אלו לפי תולדות ומרוצת הזמנים הארוכים, וביחוד בספר התורה שהוא לבד המכוון לנו עתה, נעשה מתחלה ע"י נביאים ואחר כן עפ"י בעלי רוח הקודש בקבוץ ובהסכמה". ובהמשך כותב: "וכל זה בצורת הספרים ובחיצוניותם, רצוננו בערך מה שנתלבשה התורה במלבוש גויל ודיו; אולם בתוכן שלה וברוחניותה לא נשתנית כל עיקר, והן הן התורות והחקים והמשפטים והעדות וספורי קודש שניתנו למשה בסיני הן הן המצויות עתה בידינו, והגיעה לנו זאת המתנה המאשרת אותנו ע"י שלשת המקבלים המאמתים, שבהם בחר השם בחכמתו הבלתי תכלית".
אהבתיאהבתי
אברהם יהושע השל התמודד עם השאלות האלו ושרד, ואף "פרח" למרות הקשיים ואולי בזכותם. הגותו צריכה לשמש כר לעיון ודיון לכולנו.
אהבתיאהבתי
הצעה טובה. כנ"ל מרטין בובר.
אהבתיאהבתי