חשיבותו של אפיקורוס לימינו

דיוקנו של אפיקורוס, מהמאה השלישית או שנייה לפנה"ס בשנים האחרונות (ואני מתכוון בערך לאלפיים השנים האחרונות) סובל אפיקורוס מיחסי ציבור גרועים במיוחד. הוא מוכפש על ימין ועל שמאל, ושמו הפך לקללה במקרה הרע, או למילה נרדפת לאב כל הכופרים או להדוניסט האולטימטיבי – שני דברים שהוא בהחלט לא היה – במקרה הטוב. והגרוע מכל: חוכמתו והבנתו העמוקה את הטבע האנושי אינן זוכות להכרה שבלי ספק מגיעה להן. יום חג הוא על כן זה שמעט מתורתו הכתובה של אפיקורוס, המעט ששרד את רדיפות הממסדים הדתיים למיניהם, מתורגם מהיוונית המקורית לשפת הקודש, ומאפשר בחינה שקולה של הגותו.

את יום החג הזה אנו חבים להוצאת נהר, שבשנים האחרונות מפליאה בפרסום חיבורים דקים אך עמוקים ממיטב ההגות המערבית (ולא מזמן יצאו גם תרגומים של המדריך לאפיקטטוס, על שלוות הנפש לפלוטרכוס ועל קוצר החיים על סנקה), ואין אלא להודות מקרב לב למו"ל, ראובן מירן, על תרומתו המרגשת והאמיצה לתרבות הישראלית בזמן הזה.

"הנאה – מצד מה שהיא הנאה – לעולם אינה דבר רע"

אפיקורוס נולד באי היווני סמוס בשנת 341 לפנה"ס. בגיל 32 התחיל ללמד, תחילה בלסבוס, ובמהרה פתח באתונה בית ספר באחוזה מרווחת, שבגן הגדול שלמרגלותיה היו הוא ותלמידיו מתדיינים. בבית הספר שלו היה כל הרכוש משותף, לתלמידים מותר היה לשתות רק כוס יין אחת ביום ועיקר תזונתם בא מלחם שעורה (לא המקרה המובהק ביותר של דקדנס נהנתני). בשונה מאפלטון, אפיקורוס פתח את שעריו גם לנשים, ואפילו לעבדים. בצל קורתו הידידות היתה ערך עליון, הפרישה ממרוץ החיים מומלצת, אך ההתערבות בחיי העולם (פוליטיקה, מסחר, אמנות) היתה מותרת – אך "הכל במידה", כנהוג בפילוסופיה היוונית.

הוא היה פילוסוף פורה, וידוע שכתב 37 כרכים שנקראו על הטבע, אולם מהם שרדו פרגמנטים בלבד. אפיקורוס למעשה העמיד תורה מלאה שכללה את תפיסתו האונטולוגית, האפיסטמולוגית והאתית, אולם יש לזכור ששלושת ההיבטים אלה של המציאות ממילא היו קשורים עבורו, כמו עבור כל ההוגים בעת ההיא, בשאיפתו של האדם ל"חיים הטובים", לאושר האמיתי ולאמת, שגם הם היו כרוכים בצורה הדוקה זה בזה.

הספר שלפנינו מביא תרגום ראשון בעברית של אמרות היסוד, שהוא מעין מדריך לאפיקוראי המתחיל בדרכי הנהגת החיים, המונה ארבעים סעיפים. המתרגם, יוסף צ' ליברזון, הוסיף ביאורים לכל סעיף ואף הקדמה כללית על שיטתו של אפיקורוס.

כידוע, אפיקורוס היה מיוחד בראייתו המטריאליסטית של הקיום, בדחייתו כל התערבות של ישויות על-אנושיות בחיי האדם ובמסעו אל האושר, ובביקורת החריפה שלו על הסדר החברתי ביוון דאז. רק דיוגנס הציניקן היה קיצוני ממנו באלה, אולם אפיקורוס פיתח שיטה, היו לו תלמידים רבים, והגותו הצליחה להטביע חותם על התרבות המערבית כולה – את עקבותיה הרעיוניים אפשר למצוא בכתביהם של הוגים מרכזיים כרמב"ם, דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, והרברט מרקוזה.

אפיקורוס הוא אחד הפילוסופים האהובים עלי ביותר. אני חושב שניתוחיו הפסיכולוגיים מבריקים, ושהוא מהווה דוגמא מרשימה להוגה שהצליח להתעלות מעבר למובן מאליו של זמנו ולהציע נקודת מבט רעננה ועמוקה על המציאות.

אני רוצה לחלק את דבריי על אפיקורוס לשניים: ברשימה הזאת הייתי רוצה להביא קטע קטן מהגותו, רק כדי לסבר את האוזן לצלילות חשיבתו ולהבנתו העדינה, המפוכחת מאוד, של הטבע האנושי. בתקופה שלנו, בה רדיפה אחרי העונג היא כמעט קונצנזוס, דווקא לאפיקורס יש כמה דברים עמוקים מאוד לומר לנו על הנושא. ברשימה הבאה ארחיב עוד על הרלוונטיות של הגותו לימינו.

"לא נשיג הנאות מושלמות ללא חקר הטבע"

כמו פילוסופים יוונים אחרים, עסק אפיקורוס הרבה במשמעות האושר האנושי, או הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia). כולם הסכימו שיש לשאוף למטרה מעולה זו, אולם לא הסכימו על הדרך אליה, ובעיקר לא על משמעותה. מה פירוש "אושר"? בעוד עבור אריסטו האדם המאושר (או זה שמגשים את עצמו) הוא זה שפועל בצורה מוסרית במרחב הציבורי, האפלטונים למיניהם מכוונים את האדם לראייה מיסטית של "היפה כשלעצמו" והסטואיקנים לבחירה רציונלית של פעולות על פי "הסדר הטבעי" – עבור אפיקורוס, ומשום כך הוא ידוע לשמצה, אושר פירושו הנאה, והחיים המאושרים ביותר הם המלאים ביותר בהנאה.

אולם חשוב מאוד להבין שאפיקורוס לא עסק ברדיפה פרועה אחרי הנאות החושים, ולא הטיף לכך; לשם כך דרוש פילוסוף קטן מאוד, ואפיקורוס היה פילוסוף גדול. עבור אפיקורוס "חיי הנאה אינם אפשריים ללא חיים בתבונה, בטוב ובצדק." (סעיף 5). התבונה היא שמאפשרת לנו ללמוד את עצמנו ואת העולם, ומתוך כך לערוך לנו כלכלת הנאות מדוקדקת שבמסגרתה ננווט נכונה את ההשקעות שלנו בסוגים שונים של עונג, כך שבסופו של דבר נגיע אל חוף המבטחים של ההנאה הגדולה מכל, האטרקסיה (ataraxia).

אינני רוצה להאריך כאן אודות כלכלת ההנאות האפיקוראית (למעוניינים, ראו הנספח), אלא להביא ציטוט מפיו של אפיקורוס, סעיף 18 מהספר, ודרכו לנסות להבין את הגותו אף גאונותו:

מרגע שסולק הכאב שמקורו בחֶסֶר, אי אפשר להגדיל עוד את ההנאה הגופנית כי אם רק לגוון אותה. בכל הקשור להנאה הנפשית, ההבנה וההפנמה של ענינים אלה, ושל הרגשות המתלווים להם – אלה שגורמים לנפש את הפחדים הגדולים ביותר – הן היוצרות את השיא שאין מעבר לו.

הכאב שמקורו בחסר מסולק על ידי מילוי החסר הגופני הטבעי, וזאת על ידי אויר, מים, אוכל, שעות שינה, לבוש ותרופות. אחרי שאלו מסופקים אפשר רק לגוון אותן (על ידי מאכלים או בגדים אחרים, למשל), אולם אפיקורוס לא חושב שכדאי להשקיע בזה מאמץ מיוחד. את מיטב מרצנו עלינו לכוון אל הבנת והפנמת כלכלת ההנאות הנכונה, וכמו כן להבנה הנכונה של החיים, כזו שתפתור אותנו מפחדים טפשיים כגון הפחד מהאלוהים, או הפחד מהמוות. ללא צער שנובע מחוסר סיפוק של הצרכים הגופניים, וללא צער הנובע מהבנה מוטעית של החיים, אנחנו פנויים ל"שיא שאין מעבר לו", לאטרקסיה.

האטרקסיה היא "חוסר-זעזועים–נפשיים" או "חוסר-טרדות", והיא הוצבה כמטרה גם על ידי זרמים פילוספיים אחרים ביוון, כסטואיקנים, כקיניקנים או כספקנים. למרות ההגדרה על דרך השלילה (ובדומה לנירוונה, שפירושה "דעיכה" או "כיבוי"), לא מדובר כאן על שקיעה באפתיה (עוד מילה יוונית רלוונטית) סתמית או באפרוריות מנטלית כללית, אלא במצב חיובי – הרי עבור אפיקורוס היא העונג הגדול ביותר. אפיקורוס אף גרס שבאטרקסיה האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור", ולוקרציוס תלמידו דיבר על ראייה אינסופית, חסרת גבולות, המביאה לעונג אלוהי. (בשביל הסטואיקנים היתה האטרקסיה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית).

מדובר, אם כן, במטרה רוחנית-מיסטית, בפיתוח וטיפוח של מצב תודעתי מיוחד שבו הפרט מתענג מתוך עצמו, נהנה מהקיום כהוויתו או אולי מתהווה כהנאה מתמשכת. הקיום עצמו נחווה כטוב וחיובי, אף מענג. ההוויה מוכרת כטוּביות גולמית. ואם זה מזכיר לכם את השאלה ששאלתי באחת הרשימות האחרונות, אני חושב שזה לא במקרה.

ברשימה הבאה אקשור בצורה הדוקה יותר את אפיקורוס לימינו בעזרת הגותו של אפיקוראי מודרני, הרברט מרקוזה.

מתוך פירוש קהתי למסכת אבות

כככככ

נספח

שני סוגי הנאות מונה אפיקורוס: אלו שהוא מכנה קאטאסטמטיות (נייחות, יציבות), ואלו הקינטיות (נעות, חמקמקות). ההנאות הקאטאסטמטיות הן הנאות של הפסקה, של מצב המאופיין במנוחה הכרתית וגופנית. ההנאות הקינטיות (הנעות והחמקמקות) הן הנאות אינטנסיביות יותר, אך גם זמניות יותר. אלו ההנאות הבאות כאשר שאיפה מסוימת מתממשת, והן נובעות בדרך כלל מסיפוקו של חוש מסוים, למשל חוש הטעם. אף שראה בכל ההנאות טוב, אפיקורוס דירג את ההנאות הקינטיות מתחת לקאטאסטמטיות, הן בחשיבות והן בעונג, לטווח ארוך, שהן משרות.

בנוסף לסוגי ההנאות, חילק אפיקורוס את השאיפות האנושיות לשלושה סוגים עיקריים: ישנן השאיפות הטבעיות וההכרחיות, ישנן הטבעיות ושאינן הכרחיות, וישנן שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. במילה "טבעיות" מתכוון אפיקורוס לשאיפות שנובעות מצורך גופני טבעי, בניגוד לכל קפריזה שרירותית של האדם. במילה "הכרחיות" מתכוון אפיקורוס לאושר, בריאות הפיזית או לשמירה על החיים עצמם.

השאיפות הטבעיות וההכרחיות הן, אם כן, השאיפות למזון, משקה, שינה, ביגוד, מחסה ותרופות. אלו גוררות כאב ואף מוות אם לא יסופקו. למזלנו, טוען אפיקורוס, לא קשה בכלל לספקן (שימו לב לדמיון לרמב"ם, מו"נ, ג, יב). השאיפות הטבעיות אך שאינן הכרחיות כוללות את השאיפות לתענוגות החושים. אלו יכולות להיות מסופקות ללא כל נזק, אך גם לא ייגרם נזק אם לא יסופקו. השאיפות הדקדנטיות שאינן טבעיות ואף לא הכרחיות, ושנובעות אך ורק מטעות בשיקול הדעת, לדעת אפיקורוס, הן השאיפות לעושר, תהילה, וכיוצא באלו ניפוחי-אגו למיניהם. אלו, לא רק שלא יביאו תועלת אם יסופקו, הן גם מזיקות וגורמות לסבל אצל האדם השואף.

סיפוק השאיפות הטבעיות וההכרחיות גורם להנאה קאטאסטמטית (כלומר הנאה שהיא בעצם חופש מחולי, רעב, כאב, וכו'). סיפוק השאיפות הטבעיות שאינן הכרחיות גורם להנאה קינטית (למשל, המתיקות שבאכילת עוגה טובה). סיפוק השאיפות שאינן טבעיות או הכרחיות גורם להנאה קינטית, אך שמובילה בהכרח לסבל שגדול ממנה. זאת משום שסיפוק זה אינו אלא זמני, ומשום שהשאיפות שאינן טבעיות אינן יכולות, למעשה, להיות מסופקות במלואן לעולם – הן מלכתחילה חסרות תכלית סופית ומוגדרת, מהוות כעין בור ללא תחתית, ועל כן נושאות עמן, אינהרנטית, את התסכול שיבוא על האדם השואף. רק ההבנה הנכונה של החיים תאפשר לנו לחדול מלרצות אותן, להתמקד במילוי השאיפות ההכרחיות והטבעיות, ולהרגע אל תוך האטרקסיה.

קל לזהות דמיון רב בין כלכלת ההנאות האפיקוראית לדהרמה הבודהיסטית. הן אפיקורוס והן הבודהה נותנים מקום רב בתורותיהם לסבל ולדרכים להיחלץ ממנו. שניהם גם מבקשים למנוע את הסבל על ידי זיהוי קוגניטיבי של מקורו, ושניהם מזהים את מקורו עם התשוקה. והעיקר: שניהם מבטיחים שמצב של סיפוק ושלמות ייתכן אם רק נבין את החיים לאשורם. השפעה ישירה של הבודהה על אפיקורוס לא היתה ככל הנראה, שכן הבודהה עצמו חי לכל היותר מאה שנה לפניו, ותורתו עדיין לא היתה נפוצה. גם הדגשים שנותן אפיקורוס הם שונים, וזאת אף מבלי לגעת בתורתו הקוסמולוגית ששונה בתכלית מתמונת העולם הבודהיסטית. נראה אם כן שבמקומות שונים, וכמעט באותו זמן, הגיעו שני הוגים למסקנות דומות באשר לסבל ולדרך להביא לסיומו. ייתכן שהפחד מהמוות מחד, והשאיפה לניפוח האגו מאידך, הם אוניברסליים לא פחות מכפי שהם מאמללים. ואולי גם אוניברסלית הדרך להפגתם.

עעע

  • בשבוע הבא יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
  • כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

31 תגובות

  1. יפה מאוד. כוכב.
    אני גם שם לב לדימיון בין תורת אפיקורוס לדהרמה , אם כי ההבדל הבולט , הוא זה שעמדנו עליו בעבר והוא המוטיביציה הבודהיסטית לסגפנות , שלא נראה לי שקיימת אצל אפיקורוס.

    נראה שהיה הוגה בעל שיעור קומה וגם בתורתו ביטא את אהבתו לחיים ולאדם באשר הוא.

    צר לי רק שלא זכה להגיע לאומן.

    אהבתי

  2. מרתק. תודה.

    הייתי שואל את איפוקורוס אבל אין לו מייל: נראה דווקא שכל ההנאות הקינטיות מובילות לסבל יותר גדול שכן גם הנאה מצורך טבעי שאינו הכרחי אינה באה לעולם על סיפוקה שכן עוגה טעימה תוביל לרצון לעוגה טעימה נוספת ואחר כך לעוגה טעימה אחרת וכו' וכך יווצר סבל גדול יותר גם מהנאות כאלה.

    בנוסף, מעניין מה איפוקורוס היה אומר היום על המערב, שכל צרכיו הטבעיים וההכרחיים כבר מזמן מולאו ויש שפע מהטבעיים שאינם הכרחיים. האם כל הסבל האנושי נופל על שאינם טבעיים ושאינם הכרחיים? מסופקני. ואם כן, כיצד אפשר להחלץ מהם? האם הוא מרחיב לגבי מהות האטרקסיה, מה יש שם ולא רק מה אין שם? ובכלל, האם הספר קריא?

    ושוב תודה.

    אהבתי

    1. נועם שלום,

      אתחיל בסוף: הספר קריא, בעיקר הודות לעבודה הטובה של המתרגם, יוסף צ' ליברזון, שכאמור גם הוסיף הקדמה כללית וגם דברי הסבר על כל סעיף וסעיף.

      בנוגע להנאות הקינטיות – ודאי, כך הוא חשב.

      בנוגע למערב, אני מקווה להרחיב על זה ברשימה הבאה, שבה מתייחס מרקוזה למערב בכלים אפיקוראיים (ומרקסיסטים כמובן).

      בנוגע לאטרקסיה, אין לו יותר מדי מילים עליה, אם כי חשוב לזכור שרוב כתיבתו הושמדה. אבל אני חושב שכאן גם חשוב להבין שהאטרקסיה היא פחות "דבר" מסויים ויותר צורה של חיים, הוויה, ולכן הדרך השלילית להגדרה מתאימה לה.

      אהבתי

    1. באמת לא ציינתי את הספר היחיד (אם אני לא טועה) בעברית על אפיקורוס שכבר קיים, "אפיקורוס, האיש ומשנתו" של נתן שפיגל, בהוצאת מאגנס. גם ספר טוב מאוד, שמסביר גם את השקפתו המטאפיזית.

      אהבתי

  3. בהתחשב במגוון הפוטנציאלי העצום (תיאורטית) של תיאוריות שבני האדם יכלו לפתח ב-50,000 שנות קיום, אולי עצוב לחשוב שכל כך מעט תיאוריות השתמרו. או שאולי, כמו היום, רובנו מאז ומעולם שקועים במי אפסיים ורק מעטים מבריקים מספיק בשביל להתבלט.

    אהבתי

  4. 1. שינזן יאנג מדבר על ATARAXIA כמובן המערבי הכי קרוב ל EQUANIMITY הבודהיסטי – ומזכיר את התורה האפיקורית כתורה שמעודדת קשב (mindfulness) כדרך להגביר התענגות – הנה קישור: http://www.shinzen.org/Retreat%20Reading/artEquanimity.pdf

    2. ישנו פילוסוף אחר, רומאי, שתורתו כמעט זהה לזה של הבודהה. שמו אפיקטטוס, ונכתב עליו בהרחבה כאן (חפרתי ברשת כדי למצוא) – מומלץ !!
    http://www.westernbuddhistreview.com/vol5/roman-buddha.html

    אהבתי

    1. קראתי את הקישור של שינזן יאנג, היה מרתק….לא ראיתי שם התייחסות לאפיקורוס, אבל אולי לא קראתי מספיק בעיון.
      בכל מקרה, מה שכתוב שם היה מעניין בעיני.

      אהבתי

  5. תומר, אני רק שאלה:
    אז לפי המחשבה האפיקורסית, לדעתך, לאיזה סוג של שאיפות משתייכת השאיפה הרוחנית?
    כי….לפי מיטב הבנתי….לא מדובר בצורך טבעי והכרחי……מה שממקם את השאיפה הזו בשאיפות הבלתי טבעיות והלא הכרחיות….

    האם לפי הקבלה לא מתחילה פה בדיוק "הנקודה שבלב"? לפי מה שידוע לי על הקבלה, לאחר שסופקו צרכיו הטבעיים והבסיסים של האדם, הוא מתחיל להתאוות לגוון ולהרחיב אותם, "הרצון" (התשוקה) מטבעו שהוא הולך וגדל, ורק כאשר האדם מנסה להגשים את כל שאיפותיו, טבעיות ודקדנטיות גם יחד, ומתאכזב, הוא מתחיל לגלות עניין ברוחניות אמיתית.
    לא פעם שמעתי את מ' לייטמן מסביר שהקבלה לא ממליצה להסתפק במועט, כי אם אדם יסתפק במועט, הוא לעולם לא יתאכזב מן המרובה, ולא יגיע לשאיפה הגדולה מכולן- השאיפה לרוחניות, להיות כמו הבורא.

    אשמח לדעת מה דעתך כל כל זה לאור הכתוב במאמרך.

    אהבתי

    1. לילך שלום,

      אני חושב שמה שאנחנו מכנים "רוחניות", אפיקורוס (והוגים יוונים אחרים) היה מכנה השאיפה לאושר, או לחיים ראויים (eudaimonia). כל השיטה שלו אמורה להביא אותנו לאושר הגדול ביותר. מה שכן, אפיקורוס לא חשב שיש עולם רוחני שנמצא לכאורה מעבר לחומרי, לא חשב שיש חיים אחרי המוות, ולכן ממילא בשבילו האושר הזה הוא כאן ועכשיו, בגוף ובחיים האלה.

      אהבתי

  6. לי נראה ,שדתיים-לאומיים-ליברליים, יכולים בהחלט להתחבר עם תורותו של אפיקורוס, לו רק היה נעשה שינוי תיאלוגי קטן. במקום ל"התחבר עם העולם", ל"התחבר עם ההויה". ואז שני הדברים מתיישבים.

    אהבתי

  7. הפרכת האמונה היהודית הדתית
    ———————————–

    אם כבר אנחנו פה בדיון על אפיקורוס
    ועקב הדימיון הלשוני בין אפיקורוס, כפירה, והפרכה
    שאלה לי אליך תומר:

    האם הטיעון הבא מהווה הפרכה לוגית תקפה של האמונה היהודית הדתית ?

    מעיקרי האמונה היהודית:
    1. התורה כולה ניתנה בסיני
    2. התורה היא אמת
    לפי התורה, בהר סיני התקבלו עשרת הדיברות ולא התורה כולה. אם התורה היא אמת הרי שכך אכן קרה בסתירה לסעיף 1.

    אהבתי

    1. שי שלום,
      יש כמה גרסאות בתורה שבעל פה מה בדיוק נמסר בסיני. התנ"ך סותר את עצמו פעמים רבות, אבל זה לא כל כך משנה, מפני שמה שנחשב הוא התושב"ע. כמובן, גם התושב"ע על מקורותיה השונים סותרת את עצמה פעמים רבות, אבל זה כל כך לא משנה, כי מה שמשנה הוא המסורת החיה שהועברה כפי שהיא כיום. כמובן, גם המסורת החיה שהועברה כפי שהיא כיום סותרת את עצמה פעמים רבות, אבל זה כל כך לא משנה, כי לא ההגיון לא משחק תפקיד מרכזי באמונה.

      אהבתי

      1. תודה תומר
        אני רק רוצה לדעת אם מבחינה לוגית הטיעון הנ"ל הוא הפרכה תקפה.
        ברור שיש הרבה דרכים למצוא סתירות באמונה הדתית, אני פשוט מחפש את הדרך הקצרה ביותר.

        אהבתי

    2. העיקר 'התורה כולה ניתנה בסיני' לא מהתורה. אין סתירה בתורה אלא בדברי חכמים, שאינם כה חכמים, מסתבר. כמו כן בסעיף 3 – לא רק 10 הדברות ניתנו בהר סיני. אם אתה רוצה להפריך את התורה, לפחות תדע מה כתוב בה.

      אהבתי

  8. העיקר 'התורה כולה ניתנה בסיני' לא מהתורה. אין סתירה בתורה אלא בדברי חכמים, שאינם כה חכמים, מסתבר. כמו כן בסעיף 3 – לא רק 10 הדברות ניתנו בהר סיני. אם אתה רוצה להפריך את התורה, לפחות תדע מה כתוב בה.

    אהבתי

שקלא וטריא