מהי הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו, תרגום מצרפתית רון ניולד, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2011, 332 עמ'

מהי הפילוסופיה העתיקה? לא מה שחושבים, קובע פייר אדו. על פי אדו הפילוסופיה העתיקה איננה פיתוח של תיאוריות על העולם וטיבו, איננה שרטוט של מפות אינטלקטואליות – ודאי שאיננה משחקי לשון למיניהם – הפילוסופיה העתיקה היא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים כיום, "דרך רוחנית". על כן הפילוסופיה העתיקה הינה פחות עניין של חשיבה, ויותר מסלול של אתיקה.

אדו (Hadot), מגדולי ההיסטוריונים של הפילוסופיה היוונית והרומית במאה העשרים, לקח על עצמו להסביר לקהל המערבי מה גדול המרחק בין סוקרטס, אפיקורוס וסנקה לפרופסורים לפילוסופיה בימינו. בעוד האחרונים (כמוהו) הוגים הגיונות וכותבים ספרים, הראשונים עסוקים במה שאדו מכנה "תרגילים רוחניים", כלומר דברי הדרכה, גופניים ותודעתיים, ש"אמורים להביא לטרנספורמציה בסובייקט שמתרגל אותם", וזאת כדי שהמתרגל יוכל "להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו".

אותו שינוי שמתחולל בנפשו של התלמיד לפילוסופיה היה אמור לשלב אותו בעקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הפילוסופים היוונים והרומים כמובן לא הסכימו ביניהם מהו אותו עיקרון, אבל תורותיהם כולן היו אמורות להביא את תלמידיהם אל האושר האנושי, אל הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia).

כך למשל, על פי אדו "בפסקאות האחרונות של הדיאלוג 'טימאיוס' אפלטון טוען שיש צורך להפעיל את החלק העליון של הנפש, כלומר האינטלקט, באופן כזה שהוא ייכנס למצב הרמוני עם היקום ויתמזג עם האלוהות." את הטכניקות שיש לתרגל על מנת להגיע למטרה מופלאה זו מביא אפלטון בדיאלוגים אחרים שלו, ואדו מונה אותן אחת אחת.

אדו ביקר בצורה קשה חוקרים ופילוסופים מודרניים שקוראים את הטקסטים הפילוסופיים העתיקים כאילו הם מאמרים אקדמיים בכתב-עת. עבורו הניסיון להבין מה פילוסוף יווני "אמר על העולם", או מהי "השיטה" שלו לא יכולה אלא לעוות את הכתוב, ולמעשה לשמש כצינור דרכו ההוגה המודרני שופך אל תוך ספריו של קודמו את רעיונותיו הוא. על פי אדו מילותיהם של הקדמונים נועדו בראש ובראשונה להסביר לקוראיהם איך לנהל ולשנות את חייהם, ולפעמים, כמו היו סיפורי זן, אף לשנות את חייהם של הקוראים תוך כדי קריאה.

דה-מונותאיזציה של המערב

לא בכדי התגנבו להם סיפורי הזן למשפט הקודם. תיאורי הפילוסופיה היוונית-רומית על פי אדו מזכירים מאוד את הדרכים הרוחניות שאנחנו מכירים מהמזרח הרחוק. לא מעט מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לתמורה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט, ומתוך חיבוריו של אדו עולה שתפקידה הפילוסוף ביוון מקביל לזה של הגורו ההודי. אדו כמובן לא עיוור לכך, ומודה ש"קיימים באמת כמה קווי דמיון מטרידים בין הגישות הפילוסופיות של העת העתיקה לבין המזרח."

למעשה, ניתן היה למצוא צורות שונות של הגות טרנספורמטיבית שכזו גם בחלק מזרמי הגנוזיס, וכן בנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס, בן המאה הרביעית). לעומת תנועות אלה, היהדות הרבנית מעולם לא חיבבה "דרכים רוחניות". לא עצות יעילות להשתלמות פנימית עיצבו את עולמם של החכמים, אלא ציוויים מוחלטים לעבודתו של מלך מלכי המלכים. עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב נדחקה אותה "פילוסופיה כדרך חיים" אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

אולם מבט מהיר במרחב הרוטט של הרוחניות העכשווית יגלה לנו שאותה תפיסה של הפילוסופיה והדת כ"דרכים רוחניות" נפוצה שוב כיום, בקמבק היסטורי שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, את הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" הנפוצות כיום פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

הפילוסוף הגרמני אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב, אמר ש"אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות." מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התייוון והתמזרח המערב במאה העשרים.

"יגיע הזמן שבו לשם טיפוחנו המוסרי-תבוני העצמי נעדיף לקחת ליד את הזכרונות של סוקרטס מאשר את התנ"ך", מנבא ניטשה באנושי, אנושי מדי, ומילותיו מעטרות כאפיגרף את הדף הפותח של הספר. ניטשה הבין היטב את רוח הדברים, פחות את צורתם. נכון יותר לומר שכיום אנו הופכים את התנ"ך למקבילה עברית לתרגילים הרוחניים שמגיעים אלינו ביוונית או בסנסקריט.

ואכן, הרוחניות העכשווית, כולל זו היוצאת מתוך מסגרות יהודיות אורתודוקסיות, מבססת את עצמה על הדגם היווני-מזרחי: לא עוד ברית שכרותה בין האדם לאל, במסגרתה לכל צד חובות ופריווילגיות משלו; אלא מסע פנימי המוקדש לעבודה תרפויטית של הפרט על עצמו, מסע שבסופו הוא הוא אמור לגלות בתוך נפשו את האלוהות (או הנירוונה, או הטאו, או סוד האושר, או סוד העושר).

נמצא שמה שעובר על החברה המערבית בימינו איננו חילון, אלא דה-מונתאיזציה. אין לנו בעיה עם אלוהים, יש לנו בעיה רק עם הטיפוס הסמכותני ההוא שמוריד פקודות ומתעקש על אמונה עיוורת. אלוהות אמורפית וחומלת אליה ניתן להגיע מתוך התבוננות פנימית היא בדיוק לטעמנו. ייתכן שבעוד כמה עשורים הדת המונותאיסטית הדוגמטית והסכולסטית תיראה לנו בדיוק כפי שאכן היתה: רעיון ימי-ביניימי.

הספר מהי פילוסופיה עתיקה יצא לאור בשנת 1995, תורגם לאנגלית לפני כעשור, ויש להודות לרון ניולד, המתרגם, ולהוצאת אוניברסיטת תל אביב על שהביאו אותו גם לקורא העברי. מהאמור לעיל ניתן להבין שאדו פותח את הקורא לא רק להבנת הפילוסופיה העתיקה, אלא גם להבנת תופעות מודרניות מאוד. אי אפשר להבין לגמרי מה הרמב"ם מצא באריסטו, או מאיפה מגיעה ההתלהבות של פוקו מ"טכנולוגיות של העצמי" של היווונים, מבלי לקרוא את אדו. אי אפשר גם להבין עד כמה יהודים מאמינים רבים כיום רחוקים מהאידיאל הרבני, ועד כמה הם למעשה קרובים לזה המזרחי – או היווני.

סתם

—

פורסם בשישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. מעט מזה כתבתי לא מזמן כאן.

עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

—

• השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

בשנים האחרונות (ואני מתכוון בערך לאלפיים השנים האחרונות) סובל אפיקורוס מיחסי ציבור גרועים במיוחד. הוא מוכפש על ימין ועל שמאל, ושמו הפך לקללה במקרה הרע, או למילה נרדפת לאב כל הכופרים או להדוניסט האולטימטיבי – שני דברים שהוא בהחלט לא היה – במקרה הטוב. והגרוע מכל: חוכמתו והבנתו העמוקה את הטבע האנושי אינן זוכות להכרה שבלי ספק מגיעה להן. יום חג הוא על כן זה שמעט מתורתו הכתובה של אפיקורוס, המעט ששרד את רדיפות הממסדים הדתיים למיניהם, מתורגם מהיוונית המקורית לשפת הקודש, ומאפשר בחינה שקולה של הגותו.

את יום החג הזה אנו חבים להוצאת נהר, שבשנים האחרונות מפליאה בפרסום חיבורים דקים אך עמוקים ממיטב ההגות המערבית (ולא מזמן יצאו גם תרגומים של המדריך לאפיקטטוס, על שלוות הנפש לפלוטרכוס ועל קוצר החיים על סנקה), ואין אלא להודות מקרב לב למו"ל, ראובן מירן, על תרומתו המרגשת והאמיצה לתרבות הישראלית בזמן הזה.

"הנאה – מצד מה שהיא הנאה – לעולם אינה דבר רע"

אפיקורוס נולד באי היווני סמוס בשנת 341 לפנה"ס. בגיל 32 התחיל ללמד, תחילה בלסבוס, ובמהרה פתח באתונה בית ספר באחוזה מרווחת, שבגן הגדול שלמרגלותיה היו הוא ותלמידיו מתדיינים. בבית הספר שלו היה כל הרכוש משותף, לתלמידים מותר היה לשתות רק כוס יין אחת ביום ועיקר תזונתם בא מלחם שעורה (לא המקרה המובהק ביותר של דקדנס נהנתני). בשונה מאפלטון, אפיקורוס פתח את שעריו גם לנשים, ואפילו לעבדים. בצל קורתו הידידות היתה ערך עליון, הפרישה ממרוץ החיים מומלצת, אך ההתערבות בחיי העולם (פוליטיקה, מסחר, אמנות) היתה מותרת – אך "הכל במידה", כנהוג בפילוסופיה היוונית.

הוא היה פילוסוף פורה, וידוע שכתב 37 כרכים שנקראו על הטבע, אולם מהם שרדו פרגמנטים בלבד. אפיקורוס למעשה העמיד תורה מלאה שכללה את תפיסתו האונטולוגית, האפיסטמולוגית והאתית, אולם יש לזכור ששלושת ההיבטים אלה של המציאות ממילא היו קשורים עבורו, כמו עבור כל ההוגים בעת ההיא, בשאיפתו של האדם ל"חיים הטובים", לאושר האמיתי ולאמת, שגם הם היו כרוכים בצורה הדוקה זה בזה.

הספר שלפנינו מביא תרגום ראשון בעברית של אמרות היסוד, שהוא מעין מדריך לאפיקוראי המתחיל בדרכי הנהגת החיים, המונה ארבעים סעיפים. המתרגם, יוסף צ' ליברזון, הוסיף ביאורים לכל סעיף ואף הקדמה כללית על שיטתו של אפיקורוס.

כידוע, אפיקורוס היה מיוחד בראייתו המטריאליסטית של הקיום, בדחייתו כל התערבות של ישויות על-אנושיות בחיי האדם ובמסעו אל האושר, ובביקורת החריפה שלו על הסדר החברתי ביוון דאז. רק דיוגנס הציניקן היה קיצוני ממנו באלה, אולם אפיקורוס פיתח שיטה, היו לו תלמידים רבים, והגותו הצליחה להטביע חותם על התרבות המערבית כולה – את עקבותיה הרעיוניים אפשר למצוא בכתביהם של הוגים מרכזיים כרמב"ם, דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, והרברט מרקוזה.

אפיקורוס הוא אחד הפילוסופים האהובים עלי ביותר. אני חושב שניתוחיו הפסיכולוגיים מבריקים, ושהוא מהווה דוגמא מרשימה להוגה שהצליח להתעלות מעבר למובן מאליו של זמנו ולהציע נקודת מבט רעננה ועמוקה על המציאות.

אני רוצה לחלק את דבריי על אפיקורוס לשניים: ברשימה הזאת הייתי רוצה להביא קטע קטן מהגותו, רק כדי לסבר את האוזן לצלילות חשיבתו ולהבנתו העדינה, המפוכחת מאוד, של הטבע האנושי. בתקופה שלנו, בה רדיפה אחרי העונג היא כמעט קונצנזוס, דווקא לאפיקורס יש כמה דברים עמוקים מאוד לומר לנו על הנושא. ברשימה הבאה ארחיב עוד על הרלוונטיות של הגותו לימינו.

"לא נשיג הנאות מושלמות ללא חקר הטבע"

כמו פילוסופים יוונים אחרים, עסק אפיקורוס הרבה במשמעות האושר האנושי, או הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia). כולם הסכימו שיש לשאוף למטרה מעולה זו, אולם לא הסכימו על הדרך אליה, ובעיקר לא על משמעותה. מה פירוש "אושר"? בעוד עבור אריסטו האדם המאושר (או זה שמגשים את עצמו) הוא זה שפועל בצורה מוסרית במרחב הציבורי, האפלטונים למיניהם מכוונים את האדם לראייה מיסטית של "היפה כשלעצמו" והסטואיקנים לבחירה רציונלית של פעולות על פי "הסדר הטבעי" – עבור אפיקורוס, ומשום כך הוא ידוע לשמצה, אושר פירושו הנאה, והחיים המאושרים ביותר הם המלאים ביותר בהנאה.

אולם חשוב מאוד להבין שאפיקורוס לא עסק ברדיפה פרועה אחרי הנאות החושים, ולא הטיף לכך; לשם כך דרוש פילוסוף קטן מאוד, ואפיקורוס היה פילוסוף גדול. עבור אפיקורוס "חיי הנאה אינם אפשריים ללא חיים בתבונה, בטוב ובצדק." (סעיף 5). התבונה היא שמאפשרת לנו ללמוד את עצמנו ואת העולם, ומתוך כך לערוך לנו כלכלת הנאות מדוקדקת שבמסגרתה ננווט נכונה את ההשקעות שלנו בסוגים שונים של עונג, כך שבסופו של דבר נגיע אל חוף המבטחים של ההנאה הגדולה מכל, האטרקסיה (ataraxia).

אינני רוצה להאריך כאן אודות כלכלת ההנאות האפיקוראית (למעוניינים, ראו הנספח), אלא להביא ציטוט מפיו של אפיקורוס, סעיף 18 מהספר, ודרכו לנסות להבין את הגותו אף גאונותו:

מרגע שסולק הכאב שמקורו בחֶסֶר, אי אפשר להגדיל עוד את ההנאה הגופנית כי אם רק לגוון אותה. בכל הקשור להנאה הנפשית, ההבנה וההפנמה של ענינים אלה, ושל הרגשות המתלווים להם – אלה שגורמים לנפש את הפחדים הגדולים ביותר – הן היוצרות את השיא שאין מעבר לו.

הכאב שמקורו בחסר מסולק על ידי מילוי החסר הגופני הטבעי, וזאת על ידי אויר, מים, אוכל, שעות שינה, לבוש ותרופות. אחרי שאלו מסופקים אפשר רק לגוון אותן (על ידי מאכלים או בגדים אחרים, למשל), אולם אפיקורוס לא חושב שכדאי להשקיע בזה מאמץ מיוחד. את מיטב מרצנו עלינו לכוון אל הבנת והפנמת כלכלת ההנאות הנכונה, וכמו כן להבנה הנכונה של החיים, כזו שתפתור אותנו מפחדים טפשיים כגון הפחד מהאלוהים, או הפחד מהמוות. ללא צער שנובע מחוסר סיפוק של הצרכים הגופניים, וללא צער הנובע מהבנה מוטעית של החיים, אנחנו פנויים ל"שיא שאין מעבר לו", לאטרקסיה.

האטרקסיה היא "חוסר-זעזועים–נפשיים" או "חוסר-טרדות", והיא הוצבה כמטרה גם על ידי זרמים פילוספיים אחרים ביוון, כסטואיקנים, כקיניקנים או כספקנים. למרות ההגדרה על דרך השלילה (ובדומה לנירוונה, שפירושה "דעיכה" או "כיבוי"), לא מדובר כאן על שקיעה באפתיה (עוד מילה יוונית רלוונטית) סתמית או באפרוריות מנטלית כללית, אלא במצב חיובי – הרי עבור אפיקורוס היא העונג הגדול ביותר. אפיקורוס אף גרס שבאטרקסיה האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור", ולוקרציוס תלמידו דיבר על ראייה אינסופית, חסרת גבולות, המביאה לעונג אלוהי. (בשביל הסטואיקנים היתה האטרקסיה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית).

מדובר, אם כן, במטרה רוחנית-מיסטית, בפיתוח וטיפוח של מצב תודעתי מיוחד שבו הפרט מתענג מתוך עצמו, נהנה מהקיום כהוויתו או אולי מתהווה כהנאה מתמשכת. הקיום עצמו נחווה כטוב וחיובי, אף מענג. ההוויה מוכרת כטוּביות גולמית. ואם זה מזכיר לכם את השאלה ששאלתי באחת הרשימות האחרונות, אני חושב שזה לא במקרה.

ברשימה הבאה אקשור בצורה הדוקה יותר את אפיקורוס לימינו בעזרת הגותו של אפיקוראי מודרני, הרברט מרקוזה.

כככככ

נספח

שני סוגי הנאות מונה אפיקורוס: אלו שהוא מכנה קאטאסטמטיות (נייחות, יציבות), ואלו הקינטיות (נעות, חמקמקות). ההנאות הקאטאסטמטיות הן הנאות של הפסקה, של מצב המאופיין במנוחה הכרתית וגופנית. ההנאות הקינטיות (הנעות והחמקמקות) הן הנאות אינטנסיביות יותר, אך גם זמניות יותר. אלו ההנאות הבאות כאשר שאיפה מסוימת מתממשת, והן נובעות בדרך כלל מסיפוקו של חוש מסוים, למשל חוש הטעם. אף שראה בכל ההנאות טוב, אפיקורוס דירג את ההנאות הקינטיות מתחת לקאטאסטמטיות, הן בחשיבות והן בעונג, לטווח ארוך, שהן משרות.

בנוסף לסוגי ההנאות, חילק אפיקורוס את השאיפות האנושיות לשלושה סוגים עיקריים: ישנן השאיפות הטבעיות וההכרחיות, ישנן הטבעיות ושאינן הכרחיות, וישנן שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. במילה "טבעיות" מתכוון אפיקורוס לשאיפות שנובעות מצורך גופני טבעי, בניגוד לכל קפריזה שרירותית של האדם. במילה "הכרחיות" מתכוון אפיקורוס לאושר, בריאות הפיזית או לשמירה על החיים עצמם.

השאיפות הטבעיות וההכרחיות הן, אם כן, השאיפות למזון, משקה, שינה, ביגוד, מחסה ותרופות. אלו גוררות כאב ואף מוות אם לא יסופקו. למזלנו, טוען אפיקורוס, לא קשה בכלל לספקן (שימו לב לדמיון לרמב"ם, מו"נ, ג, יב). השאיפות הטבעיות אך שאינן הכרחיות כוללות את השאיפות לתענוגות החושים. אלו יכולות להיות מסופקות ללא כל נזק, אך גם לא ייגרם נזק אם לא יסופקו. השאיפות הדקדנטיות שאינן טבעיות ואף לא הכרחיות, ושנובעות אך ורק מטעות בשיקול הדעת, לדעת אפיקורוס, הן השאיפות לעושר, תהילה, וכיוצא באלו ניפוחי-אגו למיניהם. אלו, לא רק שלא יביאו תועלת אם יסופקו, הן גם מזיקות וגורמות לסבל אצל האדם השואף.

סיפוק השאיפות הטבעיות וההכרחיות גורם להנאה קאטאסטמטית (כלומר הנאה שהיא בעצם חופש מחולי, רעב, כאב, וכו'). סיפוק השאיפות הטבעיות שאינן הכרחיות גורם להנאה קינטית (למשל, המתיקות שבאכילת עוגה טובה). סיפוק השאיפות שאינן טבעיות או הכרחיות גורם להנאה קינטית, אך שמובילה בהכרח לסבל שגדול ממנה. זאת משום שסיפוק זה אינו אלא זמני, ומשום שהשאיפות שאינן טבעיות אינן יכולות, למעשה, להיות מסופקות במלואן לעולם – הן מלכתחילה חסרות תכלית סופית ומוגדרת, מהוות כעין בור ללא תחתית, ועל כן נושאות עמן, אינהרנטית, את התסכול שיבוא על האדם השואף. רק ההבנה הנכונה של החיים תאפשר לנו לחדול מלרצות אותן, להתמקד במילוי השאיפות ההכרחיות והטבעיות, ולהרגע אל תוך האטרקסיה.

קל לזהות דמיון רב בין כלכלת ההנאות האפיקוראית לדהרמה הבודהיסטית. הן אפיקורוס והן הבודהה נותנים מקום רב בתורותיהם לסבל ולדרכים להיחלץ ממנו. שניהם גם מבקשים למנוע את הסבל על ידי זיהוי קוגניטיבי של מקורו, ושניהם מזהים את מקורו עם התשוקה. והעיקר: שניהם מבטיחים שמצב של סיפוק ושלמות ייתכן אם רק נבין את החיים לאשורם. השפעה ישירה של הבודהה על אפיקורוס לא היתה ככל הנראה, שכן הבודהה עצמו חי לכל היותר מאה שנה לפניו, ותורתו עדיין לא היתה נפוצה. גם הדגשים שנותן אפיקורוס הם שונים, וזאת אף מבלי לגעת בתורתו הקוסמולוגית ששונה בתכלית מתמונת העולם הבודהיסטית. נראה אם כן שבמקומות שונים, וכמעט באותו זמן, הגיעו שני הוגים למסקנות דומות באשר לסבל ולדרך להביא לסיומו. ייתכן שהפחד מהמוות מחד, והשאיפה לניפוח האגו מאידך, הם אוניברסליים לא פחות מכפי שהם מאמללים. ואולי גם אוניברסלית הדרך להפגתם.

עעע

—

• בשבוע הבא יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.