חביבה פדיה על ניצחונה של קבלת האר"י

קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

קמע תוצרת האר"י, מתוך שער היחודים לויטאל

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)

32 תגובות

  1. תומר, תודה על הזרקור שלך שמאיר את הספר החדש של חביבה פדיה. האתגר בנושא שעליו כתבת בבלוג, לדעתי, הוא לצאת מנקודת הנחה ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים' הם, ולראות כיצד שתי התורות, של הרמ"ק ושל האר"י – דרות יחד בכפיפה אחת. החיבור בין שתי התורות אפשרי לעני"ד כאשר בוחנים ומאתרים מערכת מטא-היסטורית כפולה במקרא, בתושבע"פ ובהגות העברית לדורותיה: אחדות הפכים של ירידה (מיקסום של יצר הרע), שאותה מראה הרמ"ק, ושל עלייה (מיקסום של יצר הטוב), שאותה מראה האר"י. ההליכה לשם הגעה אל שתי נקודות המיקסום הללו ביחד, בעת ובעונה אחת, הן התהליך והאינדיקציה של 'גלות וגאולה'.
    הרעיון שתפוצות ישראל הן בעצם שליחות עלומה לגויי הארץ הוא קדום ועולה בקנה אחד עם תפישת ישראל כ'חניך תורן' של אומות העולם.
    אגב, שולם לדעתי לא טען שרמ"ק עולה על האר"י אלא כתב ונאם על גדולת הרמ"ק כבונה מעולה של הקונסטרוקציות הקבליות מן הזוהר וממסורות קבליות נוספות. אכן ההליכה ב'פרדס' ("רימונים") נעשתה עבורי הרבה יותר נוחה כתוצאה מהסדר שהכניס הרמ"ק בתחום זה – כתיאורטיקן וכ'חווייתן' של השיטוט-החוקר שם.

    אהבתי

  2. תומר – עוד רשימה מצויינת!
    אר אעיר שאין להמעיט בחשיבותו ההסורית של הרמח"ל כמי שאכן הפך – אולי יותר מדויק עיבד (?) – את המטטפיזיקה-מיתולוגיה הפנטסטית של האר"י לעקרונות פילוסופיים, עם הפשעה רבה גם על החסידות וגם על הקבלה הליטאית, ושלוחותיהם

    אהבתי

  3. ניתן להגדיר את זה בצורה הרבה יותר פשוטה ואכן כך עשה גרשום שלום בפרק השני של "שבתאי צבי".
    המהפכה בקבלת האר"י היא המצאת האור החוזר , בנוסף על האור הישר , מה שיוצר , לראשונה במיסטיקה היהודית , מעורבות אנושית בהשתלשלות הבריאה באורח יומיומי.

    המנגנון הזה , של האור הישר והאחר החוזר , מפשט באופן ניכר גם את המנגנונים הקרמתיים בדתות המזרח הגדולות , כך שגם אם מקורה של הקבלה בצופיזם המיובא מהודו , אצל האר"י , היא מקבלת את השדרוג שלא היה קיים במקורותיה.

    אהבתי

  4. ומה עם הספר "שברו את הכלים" של רוני וויינשטיין שיצא בחודש ספטמבר האחרון?!

    http://taupress.tau.ac.il/index.php?book=1060&nav=1

    זהו ספר שמתייחס במובהק לאופן התפשטותה והתקבלותה של קבלת האר"י ומתייחס לכל הנ"ל בהיבט חדשני שאיננו טקסטואלי גרידא(מה היא חידשה מבחינה טקסטואלית מול קבלת הראשונים, איזה מושגים היא עבדה מחדש וכו'), אלא איך היא קורלטיב מובהק של תקופתה

    אהבתי

  5. אני לא מבין הרבה בתחום, אבל נדמה לי שהתשובה הזו לשאלה מדוע ניצחה קבלת האר"י (גם אותי, לא רק את רמ"ק) נמצאת כבר אצל שולם במייג'ור טרנדס – ההסבר שלו לעליית הקבלה ותפוצתה במאה השנים שלאחר הקטסטרופה הספרדית היא התקווה ודרך ההתמודדות עם האסון ותחושת סוף העולם. זה כמובן בלי לגרוע כלום מחשיבותה של פדיה או של ספרה.

    אהבתי

  6. השאלה המעניינת היא מדוע נכתבים הררי ספקולציות על קבלת האר"י בנושאים של: עיגולים ויושר(פכטר), השבירה, התיקון והצמצום וכדומה(שולם, תישבי וכו'). אולם מחקר מקיף שמסביר את ההשתלשלות ואת הכוונות(עיקר קבלת האר"י!) איננו בנמצא. התכלית של "עץ חיים"(תיאור האצילות) הוא "פרי עץ חיים"(הכוונות של הריטואל היהודי-מצוות ותפילות), אולם דומה שלא נכתב עליו כלום. האם גם פה ניכרת ידו של גרשם שלום(שולם שולם לעולם) שהעדיף את תחייתו של המיתוס ואת "מצווה הבאה בעבירה" על פני תחייתה דווקא של ההלכה בקבלת האר"י! (שהרי לכל מצווה תכלית מדוקדקת בכוונות קבלת האר"י)

    אהבתי

    1. דווקא נכתב. הספר (שאפשר לכנותו "מונומנטלי") "בנין אריאל" של יוסף אביבי עוסק בסידור כתבי האר"י והבנת מהלך ההאצלה. אמנם המחבר איננו איש אקדמיה אבל הוא חוקר מובהק ונראה לי שכל אקדמאי רציני מכיר את ספריו.

      אהבתי

      1. טוב שהזכרת את יוסף אביב"י, שמחקרו הוא נכס צאן ברזל לכל מי שעוסק בקבלת האר"י והרמח"ל ועוד. רק אוסיף שלפני כשנתיים יוסף אביב"י הוציא ספר עוד יותר מונומנטלי, "קבלת האר"י" (בהוצ' יד בן-צבי) בשלושה כרכים, שנים הראשונים עם סיקור ביבליוגרפי-פילולוגי עצום של קבלת האר"י ושלוחותיה, והכרך השלישי דן באריכות בסדר ההאצלה ועוד נושאים.

        אהבתי

        1. ודאי שאביב"י הוא גדול החוקרים את תורת האר"י בימינו, וחייבים להכיר את כתביו בכדי להבין את כתבי האר"י לסוגיהם השונים. אולם, בעיני 'בנין אריאל' חשוב יותר מהטרילוגיה 'קבלת האר"י', כיוון שבראשון הוא פורס את שיטתו החדשנית והמיוחדת (והנכונה) ללימוד והבנת כתבי האר"י, לעומת הסדרה האחרונה שבה הוא יותר מסדר ועורך מאשר מחדש (דבר חשוב ביותר בפני עצמו, אך לא 'מונומנטלי').

          אהבתי

  7. תודה, מעניין (על אפ חוסר היכרותי עם הנושא). מזכיר לי מסיפור אחר את הטענה של לאקאן על כך ש״כל דחף הוא דחף המוות״. מכיר?

    אהבתי

  8. "היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם."

    תומר קודם כל תודה על המאמר.
    בהתייחס לציטוט :
    אפשר לקבל הסבר מה זאת "הגאולה" מה זה "סוף העולם" ?
    האם על פי האר"י/ הרמ"ק/ היהדות הגאולה היא גאולה פרטית או קולקטיבית? מה קורה אחרי הגאולה/סוף העולם ? מה קורה עם אלה שלא נגאלו? מי יגאל ומי לא? מי מחליט מי נגאל ומי לא? על פי איזה קריטריון?
    האם הגאולה מוסברת כ"נירוואנה"? או אולי מאפשר מה שנקרא "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" משמע שמירה על תפיסת האני הנפרד "האגו" וניכוס את הנצח/ האינסוף אליו ?…
    דווקא במושגי היסוד, שעליהם בנויות תאוריות שלמות, יש עמימות וערפל…
    תאוריות שלמות בנויות על עמימות וערפל…
    בסופו של דבר הדברים אמורים להיות פשוטים…
    אז למה נראה שהתאוריות כל כך מסובכות שאפילו כותבם לא יודע למה התכוון?
    יש שיגידו – "זה לא הוא זה אתה" והתשובה תהיה – "המלך הוא עירום"
    "בסופו של דבר הדברים פשוטים…"

    אהבתי

    1. לא יודע לגבי האר"י , אבל מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן לגבי הגאולה מוסבר באמצעות הפסוק "הנני מביא מחר ארבה בגבולך".
      הארבה , שהגמרא טוענת שאין להבדיל בין עורו לבין בשרו , הוא משל בזוהר לעולם האצילות בו לא ניכר הבדל בין המאציל לנאצל.
      בזמן הגאולה ה"ארבה" יהיה ב"גבולך" , כלומר עולם האצילות יתממש בעולם החומרי.

      הכוונה , כנראה , שכל הבריאה תרגיש שהיא חלק מהאלוהות.

      כן , נירוואנה כללית , או משהו בסגנון.
      ראה ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ב.

      אהבתי

    2. שלום,
      אני חושב שהגאולה היא גם פרטית, אבל קודם כל קולקטיבית, ואפילו קוסמית. היקום כולו זוכה לתיקון. אני לא מכיר תיאור מדוייק של מה קורה, אבל ברור שהרוע עובר טרנספורמציה. כמו כן, הפרטים שומרים על ייחודם. אבל לך תדע…

      אהבתי

  9. רשימה מעולה!
    גם הגישות השונות של רמ"ק וההאר"י מרתקות. למרות שאני רואה שיש הבדל בגישות ובעיקר באווירה שהם יוצרות (פסימיות וקבלת הגורל וההכרח לעומת אופטימיות ואחריות), אך אני גם רואה דבר דומה ביניהם – הרי ירידת השכינה לתוך הטומאה ולתוך הקליפות ואז עלייתה הפתאומית היא אקט הכרחי, על ידי הירידה השכינה מקדשת את הקליפות ואז מעלה אותם וגואלת אותם, גם על פי ההאר"י הגאולה היא על ידי גאולת הניצוצות, גאולת הטומאה, וגם התהליך דומה – של הירידה אל הטומאה (גלות) והאלעת הניצוצות, אם כן ההבדל הוא יותר בגישה כלפי הגאלה – גישה של יצירה והשתתפות ואחריות או גישה יותר פסימית של קבלת הגורל.
    דרך אגב תומר, האם חשבת לרשום פעם רשומה על האקזיסטנציאליזם הנוצרי? זה
    נושא מרתק שיהיה מאוד מעניין לקרוא עליו.

    אהבתי

    1. דרך אגב – האם יש קשרבין התנועההשבתאית והפרנקיסתית לקבלה של רמ"ק? על איזו קבלה הם הסתמכו ופירשו?

      אהבתי

      1. השבתאים היו שייכים לזרם קבלי קיצוני שפרש מקבלת האר"י וחילק את החלל הפנוי לשני חלקים – עולם התיקון ועולם הגולם.
        לפי שלום , בעולם התיקון שררה פחות או יותר , המערכת הלוריאנית ובעולם הגולם היו קליפות שלא ניתן היה לתקן אותן בצורה המקובלת אצל האר"י.

        אהבתי

  10. א. מור : על תורת הכוונות נכתב לאחרונה דוקטורט מקיף של מנחם קאלוש, שהוא גם רבי ומקובל בפני עצמו ולא משקיף מהצד. המחקר בהנחיית משה אידל באוניברסיטה העברית.

    אהבתי

  11. אוהד אזרחי: צודק ושכחתי להזכיר, תודה.
    משום מה הייתי בטוח שכתבתי בפייסבוק של תומר או פה התייחסות לדוקטורט של קאלוש. הדוקטורט היחידי שנכתב(באנגלית) על הכוונות(בעיקר בהערות שוליים שלו..). אולם דוקטורט יוצא דופן זה מעיד על הכלל. כמו גם שהוא כתוב בעצמו בצורה חידתית משהו.

    ועדיין, הטענה העיקרית נשארת בעינה כיצד יתכן הדבר להיתלות בקבלת האר"י שעוסקת בעיקר בכוונות – כוונות המצוות ושאר הריטואלים שאינם הלכה במובהק, ועדיין לדבר על האר"י ונספחיו כמקור השראה לניו-אייג ונגזרותיו. ההלכה מחושקת בצורה יוצאת דופן(השבתאות והפרנקיזם רק מעידים כאלף עדים על היותם יוצאי דופן – לזה לא צריך להיות ברוך קורצווייל) ותופסת מעמד חדשני לגמרי שבלתי ניתן להתרה.

    תמהני אם כן כיצד ניתן לחלץ תובנות על "דרך גבר" בעלמה מקבלה שכזו.

    אהבתי

  12. מעניין מאוד.
    אבל מישהו בבקשה מוכן להעיר לפר' פדיה שהיא כותבת איום ונורא ומסובך עד אימה לקרוא אותה ?

    אהבתי

  13. סוגיה מעניינת שעולה מהנושאים הללו היא היחס לשכינה, ולמעשה לנקביות במציאות. על פי קבלת האר"י התיקון מתחולל כאשר השכינה עולה מהקליפות ועומדת שווה בשווה מול הייצוג הגברי (פרצוף זעיר אנפין). מציאות כזאת, בה שני הפרצופים, גם של הנוקבא וגם של ז"א מקבלים באופן שווה את האור מהדרגות העליונות היא מציאות של תיקון שלם. אינני בטוח שבימים בהם מעמד האשה הולך ומתגדל, לא ניתן היה למצוא לכך משמעויות היסטוריוספיות קבליות על ידי רבנים בעלי תעוזה גדולה. מאמר מעניין בנושא, שנכתב על ידי יהודי מעניין ביותר (ניל מנוסי): http://nirmenussi.files.wordpress.com/2011/03/meafar-kumi.pdf

    אהבתי

  14. שלום לכולם

    1. נראה לי טעות גדולה לנתק את המחקר על כתבי האר"י ממשפט היסוד המתאר את עניינה, לפחות מנקודת מבטו של הרח"ו – גדול תלמידיו: "הנשמות הינן פנימיות העולמות". לכן אינני רואה הצדקה להציג את הצורה החסידית בה מתפרשת קבלת האר"י, כהחלפת העולמות הרוחניים "דה-פקטו" בתהליכי הנפש; החסידות בסה"כ טענה, די בצדק לענ"ד, שבקבלת האר"י טמון היסוד הרואה את תהליכי העולמות בתוך עולם העשייה מתגלמים כתהליכי הנפש: אין ספק שאם הנשמות הן עיקר העולמות הרוחניים – ואף אחד מן החסידים לא מטיל ספק בקיומם, אם כי יהיו בהם כאלו אשר יעדיפו לקרוא לעולמות הללו מדרגות רוחניות בעולם אחד – ודאי שעיקר התגלמות מהלכיהן מתגלה כתהליכים בנפש השוכנת בגוף הנמצא בעולם הזה; ומה שהמגיד העיר לתלמידו נובע מאותה קונספציה – שגויה לחלוטין לענ"ד, והאמת היא שפרופ' יהודה ליבס הביאה במאמרו 'תרין ערזילאין דאיילתא' ויצא נגדה – בה היה תלמידו שרוי, המדגישה את עיקר קבלת האר"י כעיסוק בתמונת העולם העליון במנותק מן העולם הזה. אין שום חובה לראות את מסקנתו זו של גרשום שולם ז"ל בחינת כזה ראה וקדש.

    2. הנחת היסוד של החוקרת חביבה פדיה כי הפן "הנקבי" באלוהות נדחק בתנ"ך ובקבלה בהציגה את אשרה, כביכול זוגתו של האל הזכרי, מודרת מן התנ"ך נובעת מהנחת יסוד פגאנית ואלילית שכנגדה יצאה התורה ועם ישראל ובעקבות זאת המקובלים, המדברת על ריבוי אלהויות; ההפך: המקובלים, כלומדי הקבלה אשר היא פנימיות התורה במסורת ישראל, דברו על ישות אלוהית אחת ושלמה המתגלה בשתי פנים המוגדרים בלשון בני אדם: פן "זכרי" ופן "נקבי" הגלומים באותיות הכינוי המקודש, לא שם בשום אופן ופנים, י,ה,ו,ה כאשר ה ראשונה ושניה הינן האותיות המייצגות באלהות זו את התגלויותיה הנשיות המתפרטות לבחינות רבות שאחת מהן נקראת "נקבה"; המקובלים ריבו לדבר על הפן הנשי באלהות ובעיקר על המלכות, היא בחינת הנקבה שבה, אשר השכינה, ישות נשית לכל דבר, דרה בה, ועל השכינה נאמר כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מעצמות האל; מה בדיוק הדרה בזה? הנחת היסוד של חביבה פדיה הינה התעלמות מוחלטת ממציאות האמונה בישראל מאז קיומו כעם, ואף עוד כפרטים צאצאי אברהם; וגם מהנחת היסוד הלא מדעית בעליל כאילו התורה נכתבה על ידי אנשים מספר בדורות שונים. זהו תחום אמוני שלא ניתן להוכיחו אמפירית, אך גם את הטענה ההפוכה שהיא, לכל היותר, השערת חוקרים מסוימים לא ניתן להוכיח; ואם חוקרים רבים יוצאים מנקודת הנחה זו ומקבלים אותה בחינת כזה ראה וקדש, ובבחינת מסקנה מדעית מחייבת, אז הם נופלים בפח. הקבלה נלמדה ונכתבה מתוך האמונה באל אחד המתגלה לעתים כזכר ולעתים כאשה.

    בברכה פ מקרית אתא.

    אהבתי

  15. نحنا كل يوم عم نخترق المواقع الاسرائليه يا ولاد القحبه
    انطرونا مع هااكرز سوريا ولبنان هيك يلي عم يحاربنا بدنا نحاربو

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s