על מזרוח המערב, והתייוונותה המבורכת של היהדות

מהי הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו, תרגום מצרפתית רון ניולד, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2011, 332 עמ'

מהי הפילוסופיה העתיקה? לא מה שחושבים, קובע פייר אדו. על פי אדו הפילוסופיה העתיקה איננה פיתוח של תיאוריות על העולם וטיבו, איננה שרטוט של מפות אינטלקטואליות – ודאי שאיננה משחקי לשון למיניהם – הפילוסופיה העתיקה היא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים כיום, "דרך רוחנית". על כן הפילוסופיה העתיקה הינה פחות עניין של חשיבה, ויותר מסלול של אתיקה.

אדו (Hadot), מגדולי ההיסטוריונים של הפילוסופיה היוונית והרומית במאה העשרים, לקח על עצמו להסביר לקהל המערבי מה גדול המרחק בין סוקרטס, אפיקורוס וסנקה לפרופסורים לפילוסופיה בימינו. בעוד האחרונים (כמוהו) הוגים הגיונות וכותבים ספרים, הראשונים עסוקים במה שאדו מכנה "תרגילים רוחניים", כלומר דברי הדרכה, גופניים ותודעתיים, ש"אמורים להביא לטרנספורמציה בסובייקט שמתרגל אותם", וזאת כדי שהמתרגל יוכל "להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו".

אותו שינוי שמתחולל בנפשו של התלמיד לפילוסופיה היה אמור לשלב אותו בעקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הפילוסופים היוונים והרומים כמובן לא הסכימו ביניהם מהו אותו עיקרון, אבל תורותיהם כולן היו אמורות להביא את תלמידיהם אל האושר האנושי, אל הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia).

כך למשל, על פי אדו "בפסקאות האחרונות של הדיאלוג 'טימאיוס' אפלטון טוען שיש צורך להפעיל את החלק העליון של הנפש, כלומר האינטלקט, באופן כזה שהוא ייכנס למצב הרמוני עם היקום ויתמזג עם האלוהות." את הטכניקות שיש לתרגל על מנת להגיע למטרה מופלאה זו מביא אפלטון בדיאלוגים אחרים שלו, ואדו מונה אותן אחת אחת.

אדו ביקר בצורה קשה חוקרים ופילוסופים מודרניים שקוראים את הטקסטים הפילוסופיים העתיקים כאילו הם מאמרים אקדמיים בכתב-עת. עבורו הניסיון להבין מה פילוסוף יווני "אמר על העולם", או מהי "השיטה" שלו לא יכולה אלא לעוות את הכתוב, ולמעשה לשמש כצינור דרכו ההוגה המודרני שופך אל תוך ספריו של קודמו את רעיונותיו הוא. על פי אדו מילותיהם של הקדמונים נועדו בראש ובראשונה להסביר לקוראיהם איך לנהל ולשנות את חייהם, ולפעמים, כמו היו סיפורי זן, אף לשנות את חייהם של הקוראים תוך כדי קריאה.

דה-מונותאיזציה של המערב

לא בכדי התגנבו להם סיפורי הזן למשפט הקודם. תיאורי הפילוסופיה היוונית-רומית על פי אדו מזכירים מאוד את הדרכים הרוחניות שאנחנו מכירים מהמזרח הרחוק. לא מעט מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לתמורה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט, ומתוך חיבוריו של אדו עולה שתפקידה הפילוסוף ביוון מקביל לזה של הגורו ההודי. אדו כמובן לא עיוור לכך, ומודה ש"קיימים באמת כמה קווי דמיון מטרידים בין הגישות הפילוסופיות של העת העתיקה לבין המזרח."

למעשה, ניתן היה למצוא צורות שונות של הגות טרנספורמטיבית שכזו גם בחלק מזרמי הגנוזיס, וכן בנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס, בן המאה הרביעית). לעומת תנועות אלה, היהדות הרבנית מעולם לא חיבבה "דרכים רוחניות". לא עצות יעילות להשתלמות פנימית עיצבו את עולמם של החכמים, אלא ציוויים מוחלטים לעבודתו של מלך מלכי המלכים. עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב נדחקה אותה "פילוסופיה כדרך חיים" אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

אולם מבט מהיר במרחב הרוטט של הרוחניות העכשווית יגלה לנו שאותה תפיסה של הפילוסופיה והדת כ"דרכים רוחניות" נפוצה שוב כיום, בקמבק היסטורי שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, את הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" הנפוצות כיום פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

הפילוסוף הגרמני אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב, אמר ש"אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות." מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התייוון והתמזרח המערב במאה העשרים.

"יגיע הזמן שבו לשם טיפוחנו המוסרי-תבוני העצמי נעדיף לקחת ליד את הזכרונות של סוקרטס מאשר את התנ"ך", מנבא ניטשה באנושי, אנושי מדי, ומילותיו מעטרות כאפיגרף את הדף הפותח של הספר. ניטשה הבין היטב את רוח הדברים, פחות את צורתם. נכון יותר לומר שכיום אנו הופכים את התנ"ך למקבילה עברית לתרגילים הרוחניים שמגיעים אלינו ביוונית או בסנסקריט.

ואכן, הרוחניות העכשווית, כולל זו היוצאת מתוך מסגרות יהודיות אורתודוקסיות, מבססת את עצמה על הדגם היווני-מזרחי: לא עוד ברית שכרותה בין האדם לאל, במסגרתה לכל צד חובות ופריווילגיות משלו; אלא מסע פנימי המוקדש לעבודה תרפויטית של הפרט על עצמו, מסע שבסופו הוא הוא אמור לגלות בתוך נפשו את האלוהות (או הנירוונה, או הטאו, או סוד האושר, או סוד העושר).

נמצא שמה שעובר על החברה המערבית בימינו איננו חילון, אלא דה-מונתאיזציה. אין לנו בעיה עם אלוהים, יש לנו בעיה רק עם הטיפוס הסמכותני ההוא שמוריד פקודות ומתעקש על אמונה עיוורת. אלוהות אמורפית וחומלת אליה ניתן להגיע מתוך התבוננות פנימית היא בדיוק לטעמנו. ייתכן שבעוד כמה עשורים הדת המונותאיסטית הדוגמטית והסכולסטית תיראה לנו בדיוק כפי שאכן היתה: רעיון ימי-ביניימי.

הספר מהי פילוסופיה עתיקה יצא לאור בשנת 1995, תורגם לאנגלית לפני כעשור, ויש להודות לרון ניולד, המתרגם, ולהוצאת אוניברסיטת תל אביב על שהביאו אותו גם לקורא העברי. מהאמור לעיל ניתן להבין שאדו פותח את הקורא לא רק להבנת הפילוסופיה העתיקה, אלא גם להבנת תופעות מודרניות מאוד. אי אפשר להבין לגמרי מה הרמב"ם מצא באריסטו, או מאיפה מגיעה ההתלהבות של פוקו מ"טכנולוגיות של העצמי" של היווונים, מבלי לקרוא את אדו. אי אפשר גם להבין עד כמה יהודים מאמינים רבים כיום רחוקים מהאידיאל הרבני, ועד כמה הם למעשה קרובים לזה המזרחי – או היווני.

סתם

פורסם בשישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. מעט מזה כתבתי לא מזמן כאן.

22 תגובות

  1. אכן, אבל אם האידאל הוא 'אישי' ו'פנימי' מה יהא על החברה? היהדות היא דת קהילתית. היא לא מחזיקה איזה נזיר שיתבודד לו ויגיע להארה בשביל כל היתר. (לכן, האידאל של בחור הישיבה הצדיק הוא בעייתי, אחד מקדיש את חייו ללימוד תורה – אבל מכיוון שזוהי היהדות אז מהר מאד כולם מצטרפים ולא נשאר מי שיעבוד). לא, כולם צריכים לשמור שבת, כולם צריכים לחיות מתוך התכוונות אל חיים גבוהים יותר וכך החברה כולה אמורה להתקדם ולא רק בודדים יחידי סגולה.
    עם כל ההסתייגויות שלי מהדת היהודית, אני מעדיף את המודל שלה על פני זה של המזרח.

    אהבתי

    1. השאלה הגדולה היא האם בהכרח דה-מונ' יגרום לביטול הסמכות הכללית ויתרה מזו, את מה שאתה מדבר עליו – הלכידות של האתנוס. שאגב, לדעתי זה לא כזה רעיון רע – אבל מקדים את זמנו בכמה עשרות שנים לפחות. ואגב, בחלקים מסויימים ביהדות יש לך תופעות נזיריות – מתלמידי ישיבה קיצוניים ועד הלאה מכך – אפשר (לא מתחייב אמנם) אפילו להתסכל על נוער הגבעות; תלמידי החכמים המתבודדים עליהם נקרא המון בספרות החסידים, וכו' – כמובן שהכל בעין המתבונן.

      וכשאתה אומר את זה בנשימה אחת אתה צריכה לזכור – זה שכולם צריכים לשמור שבת, או להתכוון לחיות חיים גבוהים יותר עושה את זה לא באידאל של השגת השלמות של הנפש שלו בהכרח – כי אם בעיקרון ריצוי האל ומיצויו לתוכו – ורק לעיתים ספורות אתה תראה ביטויים שמבקשים ממך התקרבות לאל, וגם כאן זה בד"כ בהשפעה ישירה או עקיפה של תורות קבליסטיות כאלו ואחרות – אך תמיד יהיה לך את האקט של ריצוי האל, בדרכים כאלו ואחרות – שהרי משתמשים בו, בד"כ, כתירוץ לשמירה על ההלכה (מה שלדעתי לא מוצדק במיוחד,אבל זו דיעה). אל תשכח גם שכשאתה אומר "לשמור שבת" אתה גם יכול להגיד "לקיים טקסי סוטה" או "קידושין כהלכה עם הפיכת האישה לרכוש וכו' וגו'"..

      אהבתי

      1. מממ, אנלא דעת איפה אפשר להפנות בקשה לתומר. אז אני נדחפת כאן בלי שום תירוץ מניח את הדעת..
        תומר- אם אתה קורא את תגובתי זו, אז-
        1. אני נהנית מאוד מהאתר. מחכימה בלי סוף, והוא אפילו משפיע עליי באופן מעשי.. כן כן- כמה דברים שקראתי כאן גרמו לי לבחון אמונות ומיתוסים וסייעו בצורה זו או אחרת לעשות שינוי בחיי. בהזדמנות, וכשיהיה קצת יותר פנאי- אולי ארחיב על כך אם זה מעניין.
        2. הייתי שמחה מאוד אם היית מואיל להחכים אותנו בפוסט בנושא כיסוי הראש לנשים- מה מקורו ההלכתי, מה תוקפו היום, היבטים סוציולוגיים, פמינסטיים, מגדריים, מגזריים וכו'.

        בקשה קצת חצופה?
        אם כן, הנה אשחד אותך קצת- : ) הנושא הזה מעניין אותי. אבל בתוך עצמי אני יושבת, ויודעת שעבודה רצינית כבר לא אעשה, אז אני פונה אליך- כאחד שנתפס בעייני כבחור רציני, יסודי ועם ידע רחב מאוד- ואשמח לשמוע את הדברים דרכך..

        אם הבקשה מחוצפת- סליחתי
        אם בכל זאת ייצא שאתה תפרסם את דעתך-ידיעותך בעניין- לא תהיה מאושרת ממני

        כל טוב!
        ובאמת- תודה על שאתה מחכים אותנו..

        אביטל

        אהבתי

        1. אביטל שלום,

          תודה רבה על המילים החמות. ממש כיף לשמוע.
          בקשר לבקשה שלך, אין כאן שום עניין של חוצפה, אני תמיד פתוח להצעות. יחד עם זה, קשה לי להאמין שאקדיש רשימה שלמה לנושא. האופי של הרשימות שלי הוא לא סיכומי, אלא, לפחות אני משתדל, אקטואלי וניתוחי. כלומר, אולי אתייחס לנושא כיסוי הראש במסגרת רשימה על, נאמר, ההקצנה בעניני "צניעות" בציבור שומר המצוות בכלל, אבל קשה לי להאמין שזה יהיה מוקד העניין. והתייחסות כזאת תבוא פשוט כאשר אדרש לנושא. אז בהזדמנות, כמו שאומרים. בינתיים אל תשכחי שסיכום של העניין יש לך בויקיפדיה:
          http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%A8%D7%90%D7%A9_%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D_(%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94)

          אהבתי

          1. הי
            תודה על תגובתך ועל ההפנייה לוויקיפדיה..
            עלעלתי בקישור המצורף : ) העניין הוא שהייתי שמחה למידע מכיוון קצת יותר ביקורתי- שחושף גם את האלמנטים החברתיים (ואף שוביניסטיים?) שנמצאים בעומק העניין (יש מצב שאני פשוט מחפשת תוקף נוסף לדעותיי האישיות)
            אבל אני מבינה, וניתן לראות את זה בקלות, שאתה באמת נדרש לנושאים יותר מהפן האקטואלי -רלוונטי שלהם
            (חייבת לציין שידידנו בירושלים דווקא משתלים מאוד להפוך את הנושא לרלוונטי. ושמעתי לאחרונה על כנס מטעם משרד הבריאות(!) שבו נשים שזכו בפרס על חיבורן התורני לא הוזמנו לעלות לבמה..)
            בכלמקרה-
            אני אמשיך לעקוב ולהנות מהבלוג…
            ושוב -תודה : )

            אהבתי

    2. אתה צודק שיש בעיתיות במודל הזה, לפחות אם המסע הוא לגמרי אישי. אל תשכח שבמזרח בכל זאת יש קהילות, שלא לדבר על יוון העתיקה והפוליס שלה. כלומר, זה לא מביא בהכרח לפרגמנטציה. אבל אין ספק שהמודל של היהדות בהחלט מצטיין ביצירת קהילה (או עם). אני חושב שכתמיד, דרוש איזון.

      אהבתי

      1. זה לא רק שבמזרח יש קהילות אלא שהמודל שמןייםס כאן למזרח הוא לא כל התמונה המזרחית. אם מדברים על הודו אז חשוב לזכור שתמיד קיים שם המתח בין דהרמה (המייצגת את הסדר החברתי) לבין מוקשה (המייצגת את השחרור האישי) ולרוב הדברמה גוברת. לפחןת כרגע היא מובילה, השרדות החברה כקהילה היא ההוכחה חכך. למעשה עד המאה ה20 הפילוסופיה של המוקשה כמעט ולא קיימת בהודו והיא קמה לתחיה רק אחרי שהמערב מגלה בה עייין וההודים פתאום מתעוררים וצועקים היי זה שלנו…

        אהבתי

  2. אדו יצטרך לסלוח לי , אבל חוששתני שהוא לא המציא את הבודהיזם של סוקרטס.
    אושו עשה את זה כשלושים שנה לפניו , ולעניות דעתי , לפניו היו אחרים , תיאוסופים וכד'.
    כשמסתכלים על ההשלכות ההיסטוריות של תיאולוגיות שונות , קשה מאוד לקנות את ההדמיה הזו בין הפילוסופיה הקלאסית , לבין הדתות של המזרח הרחוק.
    הבודהיזם והחסידות היו דתות פילוסופיות שהתפשטו במהירות והשפיעו תוך שנים ספורות על הפוליטיקה והסוציואקונומיה של סביבתן בעוד התורות האקדמיות של יוון ורומי התקשו לפרוץ אל מחוץ למעגל אליטיסטי.
    ההבדל , לדעתי , מקורו בכך שהן החסידות והן הבודהיזם הן תוצאה של התגלויות דתיות ואילו הפילוסופיה היוונית הייתה באמת תולדה וזיקוק של משחקים רעיוניים.

    יש לציין לטובת הנצרות הקתולית שבעיקר היא התפשטה לתוך תנאים של ניוון וברבריות ולא על חשבון פילוספיות תפיסתיות גבוהות ומורכבות.

    אהבתי

    1. הסיפא שלך איננה מדויקת, דרול. פרמנידס, מאושיות הפילוסופיה היוונית, הציג את כל הגותו באמצעות שיר, המתאר התגלות אלוהית.

      אהבתי

  3. מאוד מעניין
    צריך לזכור שבמקביל לתהליך של מזרוח המערב קורב גם תהליך של מיערוב המזרח…
    עד לאן יגיעו הדברים?
    לאלים פתרונים

    אהבתי

  4. אדו אולי יודע הרבה, אבל כנראה מבין מעט מאד בפילוסופיה מודרנית, והביקורת שלו היא ביקורת של מישהו שלא הוטרד – שלא כמו ההוגים אותם הוא מזכיר – מאותן שאלות מחריבות-שינה שפילוסופים מתענים בהן.
    דרך אגב, דקארט כתב "מדיטציות", וזה לא רע לחשוב על כל מאמר פילוסופי דרך פריזמה זו (תרגילי מחשבה, מרתון של השכל, מסע רוחני). אם כבר, הייתי מחלק את עולם הפילוסופיה לאלו שכתבו "מדיטציות" לעומת אלו שכתבו "וידויים".

    אהבתי

    1. יובל, אדו דוקא הבין לא מעט בפילוסופיה מודרנית. הוא היה מראשוני המתרגמים הראשונים לצרפתית של וויטגנשטיין כבר בשנות החמישים, ובספרו שעליו כותב תומר הוא אכן מדבר במפורש על דקארט ומציע לראות גם בפילוסופיה שלו תרגיל רוחני.

      אהבתי

  5. אני לא בטוח, שהילל הזקן כשהלך עם תלמידיו לאורך שפת המים לא ניראה ממרחק יותר דומה לגורו שמהלך עם תלמידיו מלרב שמעביר שיעור בישיבה לפי שיטת בריסק.

    דברים רבים במשנה על דרך חיים שהיא הישום המעשי של תורת החיים בעולם הזה:
    "אל תקרי הלכות אלא הליכות"
    "דרך ארץ קדמה לתורה"
    "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

    החכם היהודי מלמד ומדריך את תלמידיו את דרך החיים שהיא הישום המעשי של תורת החיים.
    לדעתי דרך לימוד זו שונה מאוד מהאלגוריתם השמימי של שיטת בריסק.

    בקשר לרשימה הקודמת תפקידו המקורי של החכם בחתונה זה להדריך את המתחתנים ומשפחותיהם בחתונה ובנישואים ולא להיות גירסה של הכומר שמבצע את הטקס ורושם את החתונות.

    אהבתי

  6. צריך לעשות חילוק בין הפילוסופים הפרה-סוקרטים לבין הפילוסופים מסוקרטס ואילך. אצל הפילוסופים הפרה-סוקרטים, הפילוסופיה קרובה לשירה, ויש קוי-דמיון בינם לבין חכמי המזרח. אצל הפילוסופים מסוקרטס ואילך, הפילוסופיה קרובה למדע, ויש קוי-דמיון בינה לבין הפסלים היוונים, דהיינו יפה וכביכול מושלמת אולם חסרת רוח חיים. החילוק בין הפילוסופים השיריים לפילוסופים המדעיים התחדד בתקופה המודרנית. הפילוסופים המדעיים, כגון ויטגנשטיין וקויין, פיתחו לוגיקה מתמטית נטולת נשמה. הפילוסופים השיריים, כגון ניטשה וקירקגור, כתבו את ספריהם בצורה ספרותית והפריחו מגדלים באויר. ובתווך ביניהם היה הפילוסוף היהודי-צרפתי הנרי ברגסון, גאון מדעי שפיתח שיטה פילוסופית אינטואיטיבית. הוא כתב: "הפילוסופיה אינה רק שיבת הרוח אל עצמה, התלכדות תודעת אנוש עם העקרון החי שהתודעה נובעת ממנו, ביאה במגע עם מאמץ היוצר. הריהי חקר ההתהוות בדרך כלל, ההתפתחותנות האמתית, ועל כן גם ההמשך האמיתי למדע, – ובלבד שתהא המלה "מדע" מורה בפינו על מכלול של אמיתות שנתאשרו או הוכחו, ולא על מין אסכולסטיקה חדשה שצמחה במחצה השניה של המאה התשע-עשרה סביב הפיסיקה של גאלילאי, כדרך שצמחה האכולסטיקה הישנה סביב הפיסיקה של אריסטו". דברים כאלה יכל לכתוב רק יהודי.

    אהבתי

  7. שוב תודה תומר!
    אני קורא קצת אחרת את היחס בין הספר של אדו לבין היהדות בכלל וספרות חז"ל בפרט, כפי שכתבתי בפסקאות האחרונות של אחרית הדבר לספר: (http://naiweld.wordpress.com/2011/08/17/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%91%D7%A8/)

    לדעתי מדובר יותר בדיאלוג בין שני אופנים להתייחס לערך התרפויטי מאשר כשתי אפשרויות אלטרנטיביות שמוציאות זו את זו.

    אהבתי

  8. נכונות לחיפוש רוחני ביהדות רבנית? יהדות רבנית היא הסוכן המסורתי, תרתי משמע, של אלוהות טוטליטרית שתביעתה הראשונה: אהבה תאוצנטרית וציות עיוור. בתנאי כפייה כאלה אין ולא יתכן מרחב פנימי המאפשר דיאלוג כן. הרוח החופשית נתפסת כאיום, בארגון המעמיד תמונת עולם דואלית דיכוטומית. חווית הביטול העצמי של היהודי, בפני הבורא האחד והנורא ובפני סוכניו, אינה מתיישבת עם חוויה של הרמוניה פנימית. מכאן, וגם מכוח הביטול של כל מי שאינו יהודי וכל מה שאינו אדם, שלא ניתן לחוות את הקיום המשותף – אם תרצה קוסמי, גלובלי או אפילו רק סביבתי. קרא לזה חווית התמזגות, תחושה הוליסטית, משהו מהתחום האינטואיטיבי שבו יש מקום לקבלת הזולת. אפילו לחמלה (אני אצה להתחטא: עמי, עם ישראל, חשוב לי יותר מכל שכן, אם אויב בהגדרה ואם לאו. הקונוטציה הפוליטית קפצה מול עיני וחשוב לי לנטרל את האלמנט הזה).הרי הפיצול הדיכוטומי של טוב/רע אתנו/נגדנו ניזון מן הרציו שאולף לשפוט, לבחור, להדיר, ומייצג את ההדרה של תחום הרגש והרוח .
    אכן, ישנם אותם החסידים המאירים פנים לכל; ספק גדול אם היו עומדים בחביבותם אילו ההגמוניה והממסד היו בידיהם. בסופו של חשבון יראת האלוהים היא המדריכה גם אותם, ומתוך עמדת שליטה לא יוכלו להימנע מלהפעיל בדיוק את אותו שוט של מרות. חוק טבע: זה אשר פועל מכוח הפחד מעביר הלאה ומפעיל בכוח הפחד.
    פחד+אלוהים = דיסהרמוניה; סכסוך פנימי כרוני.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s