בריתו של אברהם אבינו

בדיוק לפני שבוע הכנסנו, זוגתי היקרה ואני, את בננו הראשון בבריתו של אברהם אבינו. לצערי אין לי הסבר יותר מדי אינטליגנטי למעשה הזה. אני חושב שגם אם לא בלתי אפשרי, בהחלט קשה למצוא סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי לעשייתו. באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת. יחד עם זה אני יכול להבין לחלוטין יהודים חילונים שיבחרו לוותר עליה, ואני חושב שאין הרבה מה לומר לגנותם.

בתזמון מושלם מבחינתנו התנהל לאחרונה פולמוס זוטא בעניין המילה. נטע אחיטוב פרסמה ב'הארץ' מאמר מקיף, גם אם חד צדדי, על הנושא, שמביא הרבה מאוד סיבות טובות למה לא למול את בנינו. משה מאיר הגיב לכתבה הזאת בצורה יפיפה, ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו (צריך לגלול קצת למטה). הוא מדגיש את סוגיית הזהות שהמילה מעניקה לילד, וזו אכן סוגייה מהותית לדעתי, לטוב ולרע. עוד לפני כן הרב חיים נבון הביא דברים מאוד יפים שהוא כתב בנושא בדף הפייסבוק שלו, בעיקר על השאיפה היהודית מאוד להתעלוּת (מעל לטבע, מעל למצב הנתון).

בינתיים בית המשפט בקלן פסק שמילה אינה חוקית, פסיקה שמהדהדת את הניסיון לאסור ברית מילה בקליפורניה לפני פחות משנה. וגם כאן, כמובן, כמו תמיד כאשר מישהו מותח ביקורת על משהו שקשור ליהודים, הוא מיד מוכרז כאנטישמי. נראה שהנושא הופך לנקודת מחלוקת חמה בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי למסורת היהודית, וארגון 'צהר', שזיהה את הגלישה המתגברת נגד ביצוע המילה, החליט להקים מערך מוהלים משלו, ידידותי ומתחשב יותר, כהרגלו בקודש.

כאמור, אין לי יותר מדי מה להוסיף על טיעוני שני הצדדים. אני יכול לומר, עם זאת, שבעוד שבבריתות הספורות שהייתי בחיי הזדעזעתי כשחזיתי בפעולת המוהל, בברית המילה של בני חוויתי התעלות של קדושה ויראה, למרות שהייתי כמובן עוד יותר קרוב לעניין, תרתי משמע. כשחשבתי על זה הבנתי שהסיבה לכך היא פשוטה: בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו. באופן לא מקרי, מדובר בגרסה מתונה של השאלה שמציב קירקגור ביחס לאברהם אבינו בעקדה: האם הוא התכוון לרצוח את בנו, או להעלות אותו לעולה; שני דברים שעבור אדם דתי הם כמובן שונים לחלוטין.

כמו את מעמד החופה שלנו (1, 2), גם את מעמד המילה עיצבנו יחד, רעיתי ואני. המוהל היה עבורנו שליח לדבר המצווה, אבל הברית היא שלנו, ואנחנו היינו בעלי הטקס ועורכיו. לפני היום השמיני למדנו את הנושא וקבענו את תוכן הטקס וסדריו. בחרנו יחד את הפיוטים שלפניו, ואת הברכות שבדרך כלל האב מברך בירכנו יחד, כי הרי שנינו יחד מכניסים אותו בברית, וכך גם לגבי ברכת שהחיינו. את שאר הברכות בירכו בני ובנות המשפחה וכך הכניסו אותו למעגל המשפחתי. לאחר הטקס נשאנו שנינו דברים.

אנחנוכמו החופה שלנו, גם המילה של בננו הבכור היתה עבורנו מעמד מרגש ומשמעותי, והיוותה מסגרת דתית ששנינו נכחנו בה ומילאנו אותה, ששנינו הזמנו באמצעותה את השכינה לשכון עליה, ובינינו. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שכך ראוי לקיים טקס דתי משמעותי כל כך: באחריות אישית, בהשקעה ובאהבה. לא כדרך אגב, לא כמסיבה. המוהל, בן ישי חוטר, היה מקסים ונהדר ומעולה, ליווה אותנו ברגישות לפני ואחרי הברית, ואנחנו מאוד מאוד שמחים שבחרנו בו. הוא כמובן לא אחראי בשום צורה לחריגות שלנו מההלכה האורתודוקסית, שהן ביוזמתנו בלבד.

אני רוצה להביא כאן את הדברים שאמרתי בברית, משום שבאופן טבעי הם עוסקים ביחס שלי לעניין. הם אישיים, וכוללים דברים שחשובים לי ולעולמי, אז סלחו לי אם הם לא יהיו רלוונטים למי מכם. כדי שלא נאכל מזבחי מתים נתתי שם גם איזה דבר תורה קטן הדורש סביב שם הילוד. ושמו בישראל: עברי יחיאל.

אנחנו מכניסים היום את בננו בבריתו של אברהם אבינו בלב חצוי. מחד, נדמה שבעידן המודרני כוחם של מיתוסים וציוויים אלוהיים נחלש, וקשה לתרץ עשיית דבר מה רק משום שהוא "מסורת". כיום נדמה שגם המסורים שבינינו למסורת יקפידו למצוא משמעות "פנימית", ומתוך כך הגיונית, לעשייתן. מאידך גיסא, יהיו בינינו אלה שבהכירם בקושי שבמציאת סיבה טובה לקיים מצווה, ימהרו להכריז שדווקא משום שאין כל סיבה טובה לעשותה, משום כך הרי היא מצווה אלוהית ונשגבת, ועלינו להכפיף את אור השכל שלנו לאותיות התורה, להאמין דווקא משום שזה אבסורד, לעשות דווקא משום שזה לא הגיוני.

שתי הדרכים הללו יונקות את עוצמתן ממקורות שונים: הראשונה מתרבות חכמת הסוד, בה פיצוחו של צופן פנימי מבהיר עבורנו את המציאות ומניע לנו את גלגלי החיים והקוסמוס; השנייה מהכוח שמשתחרר מתוך קפיצת האמונה, מהחירות שיש בחוסר חשיבה. תולדות המהפכות שכוחות אלה הולידו רבות וארוכות, על הטוב והרע שבהן.

איננו רוצים היום לפסוע במי מאלו הדרכים. איננו רוצים לחפש משמעות נסתרת בברית המילה, ואיננו רוצים להתגאות בכך שאנחנו מתגברים כארי על שכלנו ומצפוננו ופוצעים את בננו התינוק למרות שזה לא הגיוני ולא מוסרי. אנחנו מבקשים להשאיר את הברית במעמדה הפשוט, כמצווה ומסורת בעייתיים וקשים.

ואולם לבנו כאמור חצוי, ולכן כמובן יש בו, לצד הקושי, גם שמחה. השמחה שלנו היא בהצטרפותו של בננו לתרבות ארוכת שנים, עשירה ועמוקה. השמחה שלנו היא בהזדמנות שאנחנו נותנים לבננו להתפתח בתוך תרבות זו, לשאוב ממקורותיה ולינוק משורשיה. השמחה שלנו היא בשליחתו לדרכו, שכאשר, בע"ה, תפרוץ נתיבים חדשים, תנוע מתוך השבילים הישנים והכבושים מהליכה של רבבות ואלפי רבבות.

זוהי בריתו של אברהם אבינו, ובכך יגשים עברי את שמו פעמיים: ראשית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, כלומר ממשיך הברית בינו ובין האל, ממשיך הדרך שאותה הוא פרץ; ושנית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, שבכך שפרץ דרך חרג ועבר, כפי שמפרש רש"י, לצדו השני של הנהר, וכמו שר' יהודה אומר במדרש, היה "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח).

אברהם אבינו ייסד מסורת ארוכת שנים, והחדיר בה מראשיתה את זרעי פריחתה ושגשוגה, שכן אין ספק שמסורת שמעלה על ראש שמחתה את יציאתו של מייסדה אל מול כל העולם מכוונת את בניה לצאת אל מול העולם ולהתעקש על אמיתות ויושר דרכם. לו היה אברהם פחות נחוש ואמיץ, היה נשאר בחרן. לו היה פחות נאמן לעצמו ולאלוהיו לא היה זוכה לכינוי "עברי". לו יהי עברי זה הקטן נחוש ואמיץ ונאמן לעצמו ולאלוהיו.

ועוד משמעות אחת יש לשם "עברי". מוסיפים רבנן על אתר: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי", כלומר הוא גם הגיע מעבר לנהר, כפי שמפרש רש"י, והוא גם מדבר בשפה העברית, ולכן שמו "עברי". אולם כאן יש לעצור ולהתעקש: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי" – אל תקרי משׂיח, אלא משׁיח, שכן המעבר מעבר לנהר הוא הוא המעבר אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, כלומר אל הארץ שלא נגמר בה המסע, אלא שהמסע האמיתי בה מתחיל באותו המעבר אל מעבר לנהר.

וזאת לימד אותנו היטב גם הבודהה, כלומר סידהרתה גוטמה, אותו הודי חכם שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנים. הוא כינה את החוכמה השלמה "פראג‘נא פאראמיטא" בשפתו, כלומר, מילולית, "החכמה שעברה לגדה השנייה". זו היא החכמה שעברה לגדה השנייה של נהר החיים, זו שהצליחה לזהות את החולות הטובעניים של הזיוף והיהירות בצד המוכר של הנהר; זו שהיתה אמיצה מספיק כדי להתעקש ולצלוח את הנהר רב המערבולות שמושכות אותנו מטה, והזרמים שסוחפים אותנו מאיתנו והלאה.

וכמו עבור אברהם העברי, אף את דרכו של הבודהה יש לצלוח ולעבור גם מעבר אליה, ועל כן 'סוטרת הלב' הידועה, אותו טקסט חידתי מהמאות הראשונות לספירה שחוגג את החכמה של מעבר לנהר, מכריזה שיש לזהות את הריקות גם בה, כלומר בה עצמה ובתורת הבודהה כולה, שכן רק מעָבר אל מעֶבר לכל דבר ועניין, לכל תופעה ומושג, רק הוא יביא אותנו אל החכמה השלמה, אל הפראג'נא פאראמיטא, אל מעבר לנהר. ועל כן היא מסיימת במנטרה המצווה: "גאטה, גאטה, פארא-גאטה, פארא-סאם-גאטה, בודהי, סוואהא", כלומר "הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כולו מעבר, ערותּ, הלל" (תרגום: יעקב רז).

הלולאתיות הזו של מסורת ההולכת מעבר לעצמה – מושג שהוא עצמו אוקסימורון – אינה מקרית. כל מסורת אמיתית הולכת אל מעבר לעצמה וכל מסורת הקופאת על שמריה מצטפדת ונגוזה. ובכך כל מסורת אמיתית דומה לנו ולחיינו, שכן חיינו הם באופן מהותי מאוד לולאה של חזרה וטיפוס, יניקה ממקורות והליכה אל מעבר אליהם. זאת לאורך זמן, אולם גם בכל רגע ורגע, אנחנו יוצרים את עצמנו בלולאתיות, את מי שאנחנו ואת האני שלנו על ידי מודעות פנימית שמתבוננת בעצמה מתבוננת בעצמה. אנחנו מזהים את עצמנו מזהים את עצמנו, וכך יודעים שאנחנו יודעים. ומכך אנחנו קיימים, ולמעשה נבראים בכל רגע ורגע מחדש. ההליכה אל מעבר לנהר היא גם היכולת לצפות מהגדה השנייה בתהליך הזה, ולנופף לו לשלום. בעברית קוראים לזה לפעמים 'רצוא ושוב'.

בננו היקר, אתה רק מתחיל את המסע המפרך והנפלא הזה. ראשיתו בנטיעה עמוקה בגדה הזאת, וכך ראוי. תינק לך תבונה ושפה ודרך ארץ, והיה קשוב לדרכי הצד הזה של הנהר. הרשה לעצמך לגמוע את הטוב והרע שיש על החולות ובין הצמחים שכאן, וצבור כוחות. נתפלל גם שלנו כהוריך יהיה כוח, סבלנות ואהבה לתת לך ללמוד את כל שאתה צריך כאן, ולכוון אותך גם הלאה, לשם. וכמובן, שהאל הטוב ישרה עליך מחסדו, שבלעדיו ודאי דבר לא אפשרי. זאת נאחל לך, וכן שתגבש גם עוצמה ברורה וחכמה מעמיקה, עוצמה וחכמה ורצון ואמת וחסד שבעזרתם תצלח בבוא הזמן את הנהר, ותעבור לגדה השנייה. אותה גדה שמחכה רק לך.

אמן.

101 תגובות

  1. אכן אישי, אבל האישי של האחר הוא הכי רלבנטי לנו, לא? תודה ששיתפת. ריגשתני. מזל טוב!

    אהבתי

    1. מצטרף לברכות ולהערה. גם אני מצאתי עניין רב מאוד בחוויה האישית שלך, הנותנת פתח ליהדות האישית שלך – שניהם מעניינים (אותי) מאוד. בכתיבה מסוג זה, שמציגה את ה"כן" שלך, קל לי יותר להבין אותך, או לפחות להתקרב, לעומת רשימות אחרות (הרוב?) שמתמקדות בעיקר ב"לא". תודה!

      אהבתי

    2. אני חושב שאתה טועה כשאתה חושב שאתה חכם יותר מאנשים שקדמו לך ושהחליטו שכך הדרך הנכונה לעשות. בכול ההיסטוריה אנשים ניסו לשנות מציווי התורה וטעותם הוכחה לעיני כל בכך שלא נשאר מהם שריד ופליט.
      אני עוד חושב שכול הלבטים שלך נובעים מחוסר הבנה אמתית בהלכה היהודית וביופייה (אני נשמע כמו רב אבל מה אני יעשה כך נראים לי פני הדברים). כנס לאתר הידברות או "השביל לאור" שאל שמה את הרבנים שאלות ותיווכח לדעת את יופייה וחשיבותה של ההלכה היהודית. וכמו שלא תחלוק על תורת היחסות של איינשטיין לפני שתחקור אותה כך אל תחלוק על התורה לפני שתחקור אותה כמו שצריך

      אהבתי

  2. יפהפה.
    המון מזל טוב תומר, ותיהנו מהתינוקי! אולי יום אחד הוא ובארי שלנו יהיו חברים :)

    אהבתי

  3. "בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו."
    אז מה יעשה מי שאינו אביו של הבן שלך? אתה בוודאי יכול להבין איך גבר אחר יראה פשוט מצב שבו גבר פוצע, מכאיב, ומטיל מום בגופו של תינוק בן 8 ימים.

    אהבתי

      1. תומר – זה בדיוק מה שאני עשיתי: הפרדתי בין טקס ברית המילה ה'מסורתי' עם מוהל כדת וכדין, אליו הוזמנו רק בני המשפחה הקרובה מהמעגל הראשון, ולאחר מכן הוזמנו החברים לטקס "ברית מילים" אותו כתבנו אשתי ואני ביחד בדיוק מהסיבות המתוארות פה. בגדול אני חייב לציין שהבנתי מה שאמרת, ויש פה הרבה יותר חכמה ממה שאני נתקל בה בדרך כלל, ואני מודה לך על כך – אני יותר שלם עם מה שעשיתי אני בעקבות זאת.

        אהבתי

  4. תומר, מזל טוב לרך הנולד. לזוגתך ולך.
    אני חושש כי על ברית המלה נאמר: קשה להיות יהודי.
    כמדומני רש"י כותב בפירושו על פרק הרואה בגמרא (ברכות פרק תשיעי) כי שמחה היא ייחוד ה', מה שקורה כאשר אדם מברך על הטובה כשם שהוא מברך על הרעה.
    ההרגשה החצויה הזאת ( טובה ורעה, על כל-פנים: המחויבת עם כמה סימני שאלה), אני מניח, מאפיינת הורים יהודיים רבים בימינו.

    אהבתי

  5. מזל טוב! נשאת ברכה מרגשת.
    אני מלתי את בני הבכור לפני כ-10 חודשים ואני מזדהה עם השמחה על מתן הזהות היהודית גם אם לא ידוע מה התוכן שיבחר לצקת לתוכה, אם בכלל.

    אהבתי

  6. מזל טוב . מזדהה מאוד. הדברים שאמרת על עניין הברית של אברהם אבינו דומים מאוד לדבר התורה שלי בברית השלישית (!) שערכנו, לבננו אלעד. גם אני הצגתי את הבעייתיות – שהופכת קשה מברית לברית – ואת עומק הקשר למסורת הארוכה והבעייתית אך המופלאה מימי אברהם אבינו הרחוקים ועד ימינו אנו. העיקר שעבר בשלום ובע"ה יקויים הילד הזה לאביו ולאמו ותזכו לגדלו לחופה, ולתורה ובעיקר למעשים טובים.

    אהבתי

    1. חשוב חשבתי איך להגיב לתגובה הזו. ברור שמדובר בטרול אשר מנסה למשוך תשומת לב. אין רצוני להוכיח אותך על מעשיך ועל תגובתך, אלא רק להפנות את תשומת הלב שלך למה שאתה עושה. אם מה שאתה רוצה זה קשר עם אנשים יש דרכים הרבה יותר טובות להשיג אותו, אפילו אם התייאשת ואפילו אם נפגעת. יום טוב שיהיה.

      אהבתי

  7. קודם כל מזל טוב.
    שמעתי פירוש נפלא על הברכה שנאמרת אחרי המילה "כשם שהכנסת אותו בבריתו של אברהם , כך תזכה להכניסו לתורה , לחופה ומלעשים הטובים"
    והפירוש הוא שמכיוון שגם המוסלמים וגם השומרונים מלים את ילדיהם , אז הברכה הזו מקשרת את המילה , דווקא עם היהדות.

    אהבתי

  8. "באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת"?!?!
    מעניין שבחרת לא להנשא דרך הרבנות ולא להרשם כנשוי למרות שנישואין ברבות היא גם הדרך היחידה שאמורה להיות ליהודים להנשא וגם היא שמירה על מסורת. על המסורת הזו לא היה לך כל כך בוער לשמור…
    בשורה התחתונה, לחופש הדת *שלך* אתה קנאי וחרד אבל את חופש הדת של הבן שלך ואת הזכות שלו לגופו נטלת במחי הסכין.

    אני לא אבין לעולם וגם לא רוצה להבין איך פוצעים תינוק ונכנסים מזה לטראנס, אהההם, כלומר, להרגיש התעלות וקדושה..

    אהבתי

    1. איילה, הנישואין דרך הרבנות הן ממש לא הדרך היחידה להתחתן. הרבנות אינה מסורת, אלא המצאה בירוקרטית של המדינה. בקשר לחופש של הבן שלי, הוא ממילא נתון לרשותי עד שיגדל. כך לגבי בית הספר שילך אליו, הבית בו יגור, המדינה שאל צבאה יתגייס. כל הדברים האלה משפיעים הרבה יותר מפצע באיבר המין.

      אהבתי

      1. בוודאי שהרבנות היא הדרך היחידה שיהודים אמורים להנשא בה. בישראל יהודים לא יכולים להנשא בדרך אחרת. ואם הם נשאו במדינה אחרת ונרשמו כנשואים במשרד הפנים אם הם יתגרשו זה דרך הרבנות.
        ולפי מה שידוע לי יהודים לא אמורים לחיות יחד ללא נישואים. לא כתבת שום דבר שסותר את השורה התחתונה: לחופש הדת *שלך* אתה קנאי וחרד אבל את חופש הדת של הבן שלך ואת הזכות שלו לגופו נטלת במחי הסכין.

        ההודעה שלך משדרת שכנוע עצמי וזה עוד יותר צורם על רקע הוידוי המרגש שלך בתחילת הפוסט שאין לך סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי. וזה כולל הבחירה לתאר את מה שעשית לבן שלך "פצע באיבר המין"
        כתבת פציעה כאילו זה כמו שריטה ברגל שמגלד ומתרפא ולא נשאר ממנה זכר ובטח לא שינוי לרעה בתפקוד לתמיד.
        פצע באיבר המין זה כשיש אבעבועות רוח או יתוש עוקץ אותך באיבר המין.
        כריתה של העור מעל הפין שגורמת להתקרנות הפין ולרקמת צלקת שנשארת לעד זה לא "פצע באיבר המין" יפה לך להשוות הטלת מום בלתי הפיכה ללבחור לילד בית ספר, בית ומדינה.. טוב שלא כתבת, כמו אחד בגרמניה שכתב שסתם נתפלים למילה, זה כמו לצחצח שיניים…

        אני מכירה הורים שהחליפו לילד בית ספר כשהתגלה שהוא לא מתאים לו ולא אמרו "זה מה שיש, אני האבא אז אני מחליט" וגם הורים שחזרו לישראל אחרי שעזבו כי הילדים התחננו לחזור. להקשיב לרצונות הילד ואפילו לשקול אותם בתוך מערכת השיקולים המשפחתית זה חלק מחינוך מכבד לדעתי.
        ברית מילה לילד זה הביטוי הכי חמור לחוסר כבוד לגופו של ילד רק בגלל שהוא הילד ואתה האבא אז אתה מחליט. לא מתחברת לגישת ההורות הזו. גם כשאני מציבה גבולות וקובעת לילדי אני לא דורסת את זכותם להביע התנגדות, את זכותם להשמיע את רצונם ובטח לא את זכותם על גופם!
        בכל מקרה, "פצע באיבר המין" זה לא. זו פגיעה בדרגה כזו או אחרת (שאין לך שום דרך לדעת אותה עדיין) והיא בלתי הפיכה.

        אהבתי

        1. תראי, איילה, הידע שלך על חתונות בישראל הוא מצומצם ביותר, ואני חושש שכך גם הידע שלך על בריתות. אני וזוגתי, למשל, התחתנו שלא דרך הרבנות וגם לא נעבור ברבנות כשנתגרש. ראי הקישורים שהבאתי בגוף הרשימה לעיל לגבי החופה שלנו. בעניין הברית, אני די יודע מהי הפגיעה בפין, מכיוון שאני עצמי עברתי את אותה פגיעה. בהחלט קיימת פגיעה, אבל היא בהחלט מינורית (כמובן, לבד מבמקרים נדירים בהם יש תקלה – אכן החשש הגדול ביותר שהיה לנו, וכשלעצמה סיבה טובה להימנע מברית). ודאי שהברית היא בלתי הפיכה, אבל שוב אומר שכך גם מגוון החלטות שהורים מחליטים עבור ילדיהם. ככה זה בחיים, ולכן זה כל כך מפחיד לגדל ילדים. אבל אלא אם את מציעה שלא לעשות לילד שום דבר שהוא לא רוצה, אין שום סיבה להיטפל דווקא לברית מילה. את יכולה באותה מידה לצאת נגד הורים שעוברים דירה או מתגרשים בניגוד לרצון ילדיהם.

          אהבתי

          1. וזאת מלבד ההחלטה הכי שערורייתית והכי אלימה שמחליטים ההורים על הילד – להוליד אותו!
            ממש קובעים בשבילו שאלות של חיים ומוות!!!

            אהבתי

            1. או קי, אם אוריד לבן הקטן שלי את האצבע הקטנה של הרגל בגלל שהחלטתי לייסד דת חדשה (זה צריך להתחיל מתישהו, לא?), אז זה חוקי? בסך הכל אני מחליט עליו הרבה דברים והחוק מרשה לי את זה.

              אהבתי

              1. אפשר להתנגד לברית מילה מכל מיני סיבות וטעמים אבל הטיעון של "תנו לילד להחליט" הוא מגוחך. ילד לא נולד לתוך ריק, הוא נולד לתוך הקשר תרבותי, לשוני, וגם דתי. כל החלטה (כולל ההחלטה לגדל אותו על ערכי ה"אני נותן לך להחליט") היא כפייה על הילד.
                השלב הבא במסע המטופש למען האוטונומיה של הילד היא תביעות של ילדים שנולדו עם מחלות ופגמים כלפי הוריהם שבחרו להביא אותם לעולם.

                אהבתי

                1. מעבר לסגנון התוקפני של דבריך, אני מציע להתייחס לעובדה שכאן מדובר בצעד בלתי הפיך, שבהחלט ניתן להשאיר לבן להחליט עליו בעצמו כשיגדל. זה לא דומה לדוגמה שהבאת.

                  אהבתי

                  1. כפי שכבר הערתי, גם ההחלטה לחנך את הילד על ברכי האמונה שהוא צריך לבחור בעצמו אם למול את עצמו או לא, גם החלטה זו היא בלתי הפיכה.

                    אהבתי

        2. כ"כ צודקת. ובכלל כ"כ הרבה מילים יפות נשפכות פה כדי לטהר את הטקס, להפכו ל"שוויוני"..והעיקר שהברית היא ברית אברהם-גבר..ועם אל-זכר. בא לי להקיא. סליחה

          אהבתי

  9. אני חולקת עליך.
    ברית המילה לא נותנת זהות לתינוק, אלא להוריו (הם גם אלו שכורתים את הברית). הם אלו שמרגישים שייכים לדת ולמסורת היהודית כשהם מבצעים את המעשה. התינוק רק מרגיש שחותכים לו את איבר המין.
    את הזהות היהודית הענקת לו ברגע שבחרת באישה יהודיה להיות אמו.

    אהבתי

  10. א. צחוק עשה לי אלוהים. סיפרתי לבן ישי (שנשוי לאחותי במקרה) עליך בשבת האחרונה שהוא התארח אצלנו.. והנה הוא מל את בנך.

    ב. גם אני חשתי את ההתעלות הזו בברית של בני אבל גם ראיתי בעצם כמה מהיר הניתוח הזה וכמה מעט יחסית בוכה התינוק (בוכה יותר כשהוא סתם רעב) וזה נותן פרופורציות. מצד שני ברור שהדיון הוא לא "כמה כבר סובל התינוק" אלא האם בכלל הסבל מוצדק.

    ג.שוב מזל טוב! : ) . אגב תומר האם כתבת פעם רשומה שמסבירה "עד כמה אתה דתי"? כלומר מה אתה אישית מקיים מצד המצוות המעשיות?

    אהבתי

  11. נועה,
    יש אמת בדברייך.

    דרור,
    לא כתבתי רשימה שמונה את המצוות שאני מקיים ואת אלו שלא. בכלל, אני חושב שדתיות היא דבר רחב ועמוק יותר מעצם הקיום של המצוות. השאלה היא לא רק כמה אלא גם איך מקיימים ולמה מקיימים, ומעבר לזה חשוב עוד יותר איזה בני אדם אנחנו, סביב מה החיים שלנו סובבים, עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו ואת העולם, ועד כמה אנחנו יודעים את ה'.

    אהבתי

  12. קודם כל מזל טוב לך וליעל.
    כפי שכתב כאן מישהו קודם, אם חושבים לעומק, את עצמך הכנסת בבריתו של אברהם ולא את בנך. ואני מוסיף, שאולי חלק מברית זו היא ההתפתלות האינסופית שלנו עם ברית זו.. התפתלויות, התפתלויות, כמה יהודי…
    גם על זה כיוון הבודהה לדעתי, וביקש לצאת מן הנהר המתפתל (או מן 'הלולאה' כפי שכינית זאת).
    וגם, תומר יקר, אם כבר שיתפת את האנושות, מותר היה לך לזרוק מילה על הלחץ המשפחתי, על סבא וסבתא שלא היו עומדים בזה שלא תמול את בנך. זה פאקטור חשוב שאין לזלזל בו.

    אהבתי

    1. תודה שלמה.
      האמת היא שקרובי המשפחה הם באמת פקטור שצריך לקחת בחשבון. אני חושב שלא הייתי מל את בני אם זה היה *כל* הסיפור, אבל זה נכון שעדיף באופן כללי לא לעשות משהו שבגללו בני משפחה יתחרפנו.

      אהבתי

  13. תומר, מזל טוב, אני מאחל לך, לאשתך ולבנך שתחיו חיים טובים ושמחים.
    אני מבקש לציין פן נוסף של ברית המילה. אני לא חושב שהוא מצדיק את המעשה הזה שגם אני עשיתי, אבל לפחות בדיעבד זה בעל ערך מסוים. הפן הזה נוגע לא לבן הנימול ישירות, אלא דווקא לאב המל. לאב האדם, ולפונקציה של האב. זה כמובן גם נוגע לאם בדרכה שלה, ובכל זאת אתה הוא שכותב כאן את הדברים. הרי נולד בן יפה ורך, נעשה בצלם, ובא האב והמעשה הראשון כמעט שהוא עושה בו – מטיל בו מום. ולא סתם מום, אלא מום בסמל הגבריות, העוצמה, היופי, הכוח, האון. האב יוצא מכך למד שהוא אינו סיבת עצמו, ולא "כוחי ועוצם ידי" עשו לי כל זה. הוא חלק משרשרת ארוכה, שרשרת סיבתית ארוכה, הוא אינו רציונלי ונאור כמו שמלמדת הפילוסופיה של הנאורות שעדיין משפיעה על חיינו, וכך הוא למד צניעות מסוימת, והוא מכיר בכך שרצונו ומעשיו אינם מונעים רק על ידי כוונות טובות ומחשבות הגיוניות ונאורות, אלא גם מתוך צדדים פרימיטיביים יותר, נסתרים יותר. וכשיבוא לגדל את בנו ולחנך אותו, וזה לא קל, יבוא אליו צנוע, צניעות שנותנת עמדה טובה, יציבה, וגם פתוחה לשינוי ולימוד.

    אהבתי

    1. אנחנו איננו זקוקות להשפעות של "פילוסופיה נאורה והגיונית". אנו נולדות נאורות והגיוניות (נטיה כזו), בלי לקרוא שום התפלספות על כך (לא שזה רע לקרוא כמובן).

      כל הראיה כאילו קיימת גישה פילוסופית בשם כזה או אחר, עם "מייסד" והגדרות כרונולגיות…אחח כמה שטותי.

      אהבתי

  14. שאלה לכל המברכים –
    אינכם רואים סתירה בין ההנחה הפסיכולוגיטית שככל שכאב מתרחש בגיל צעיר יותר (אפילו בשלב עוברי), כך הוא נחרת עמוק יותר, לבין האמירות "זה לא כאב כמעט, הוא לא בכה, הוא לא יזכור"?
    ממה שלמדתי על תפקידו המיני של האיבר הקרוי עורלה, וגם – זוהי למידה יותר רופפת אבל אולי יש בה משהו – על שינוי הברית מימי אברהם אבינו ועד היום, אני שמחה על שלמות גופו של בני.
    תודה על המילים העמוקות והיפות, זה עוזר לי במסעי לקבל את עניין הברית ביתר שלווה.

    אהבתי

  15. אברהם נכשל לדעתי, בזה שחשב שהאל שלו אכן יבקש העלאת קורבן כזו, כפי שהיה מקובל לעבוד אלילים אחרים באותה תקופה. יכול להיות שבאמת מדובר בלהטיל מום בתינוק כך שיהיה " לא ראוי" להעלאה לקורבן. לא מושלם. אני מלתי את בני ושמתי את צרכיו במקום אחרון, על אף ששקל מעט ועל אף הצהבת והעובדה שלא היה לי את המוהל שרציתי, התעקשתי על שמונת ימי המילה. והיום אני חושבת שהבנתי את המסר לאברהם אבינו, תמיד להעדיף את החיים, דוגמה נוספת מופיעה למעשה הרבה קודם עוד בסיפור בראשית.

    אהבתי

  16. מצד אחד כל כך אנליטי וציני, מצד שני, כל כך שמרן…. מקרה קלאסי של ״יורים ובוכים״, הגירסה הדתית 

    אהבתי

    1. שרשרת יפהפיה של תוויות קלישאתיות המהווה הזמנה לדיון בוגר ומרחיב דעת. זוהי ללא ספק תגובת השנה.

      אהבתי

  17. מזל טוב!
    באופן פרדוקסאלי. דוקא ברית המילה. אחד הריטואליים הכי פרימיטיביים (במובן החיובי של ראשוניות) בדת שלנו, הוא זה שרוב עם ישראל מקיים באדיקות אלפי שנים.
    לאחר שהתעייפתי מרוב הריטואל הדתי המשמים, והעקר, של ים ההלכות וטקסים, טקס ברית המילה, ברית הדמים, עדיין מרגש אותי מאד.

    אהבתי

  18. מזל טוב!

    לדעתי חלק מהרתיעה המערבית מהמילה היא התפיסה שמפרידה באופן מוחלט בין הגוף לנפש. היהדות מנסה לקרב את האדם כולו אל האלוה, ולכן היא מלאה מצוות גופניות. לעומתה, הנצרות ויתרה על הגוף – ככל הנראה בהשפעה הלניסטית/דואליסטית. מבחינת התורה אין הבדל בין חינוך באמצעים גופניים לבין חינוך מילולי – האל ברא את שניהם.

    אהבתי

    1. דווקא היהדות מפרידה בין גוף לנפש, כלומר בין סבל פיזי להשפעות והשלכות. בין פעולה שנעשית באדם לבין מצבו הנפשי. אין למשל כל התיחסות לרגשות הנשים – כשמוכרים אותן, קונים אותן, אונסים אותן, מחתנים אותן בכפיה, כולאים אותן וכן הלאה. כאילו להתעללות בילדות ונשים אין שום השלכה עליהן ובעצם גם אם יש, זה ממש לא משנה.
      נניח שיש עצה לכלוא את האישה בבית ולאפשר לה לצאת פעם בחודש ורק ב"מקומות בהן אין האנשים נוהגים להמצא"..אין בכלל התציחסות לבריאות הנפשית והפיזית, לצורך בספורט (וכבר היתה מודעות לספורט לפני 500 שנה..הרמב"ם הציע לגברים להיות פעילים והולכים יום יום, להנות מהשמש וכו' וכו'..אז איך יכל באותו זמן ומקום לק'בוע שאישה לא זקוקה לכל המעשים הבריאים האלו כדי לתפקד ?

      היא עושה הקשר גוף-נפש, רק כשהיא צריכה לתרץ מנהגים פיזיים, ולתת להם הסבר מרשים..במיוחד אם מדובר במנהגים פאגנים שגויירו.

      אהבתי

      1. או אה! איזו תגובה פמיניסטית נקמנית. מתוך תגובות אחרות שלך האם חשתי את השפעתה של סימון דה-בבואר (פילגשו של סארטר) עם התיזות קונספירטיביות שלך?
        אני גם חש שאת מעבירה מונולוגים ארוכים (וזועמים) בראש, כי שלפת כמה טענות שאין להן קשר למציאות.

        האם היום מוכרים, אונסים, וכולאים נשים על פי ההלכה הנורמטיבית? כששומעים על מקרים כאלו זו תמיד איזו כת מופרעת. משמע שהלכה ותורה זה לא מה שבדיוק כתוב באיזה ספר – חשוב ככל שיהיה.

        אני מציע לך קצת ללמוד היסטוריה של רעיונות, ומאיפה מגיע הרעיון שאפשר להגיע להישגים רוחניים ללא תרגול פיזי (רמז: חפשי בנצרות שאצלה הגאולה תלויה ב"אמונה").
        ובאמת באמת את חושבת שמי שכופה על אחרים התנהגות מסוימת לא מחשיב את ההשפעה הנפשית עליהם? אם כך את ממש נאיבית.

        נכון שלא למדת את הרמב"ם, אלא זעיר פה וזעיר שם, (עם קריאה פמיניסטית אינסטינקטיבית?) את מוזמנת להצטרף ללימוד רמב"ם יומי ולחזור עוד 3 שנים עם יותר מידע.

        תשהי לרגע את האטרף הפמיניסטי ותחווי דעתך על ההלכה הבאה מרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה', הלכה יב:
        מי שנתן עיניו באישה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו–אפילו הייתה פנויה, ואפילו לדבר עימו מאחורי הגדר–אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עימו מאחורי הגדר: שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.

        התורה וההלכה נכתבה על רקע תקופה מסוימת, ופועלת עמה ונגדה. כאשר הרמב"ם המליץ לנשים לא לצאת החוצה זוהי הייתה הנורמה בתקופתו, וזה נחשב לתקין "מדעית" וחברתית. אף אחד לא מיישם את זה כיום כך שאת יכולה להירגע.
        אין שום אינדיקציה שהרמב"ם כתב את ספרו לגברים בלבד (אם כי הנשים היו פחות מלומדות מגברים, ולכן הייתה להם פחות גישה לספרים). בעצות הרפואיות שהוא נותן הוא נוקט בלשון "אדם". אני מניח שגם את תסכימי עמו שנשים בכלל אדם הן.

        אהבתי

  19. קודם כל מזל טוב חם. התרגשתי מאד לקרא את הפוסט הזה.
    מאז שמלתי את בני בכורי אני, לפני 3 שנים ביסורים קשים (שלי) ובלב חצוי, אני מחכה לפוסט הזה שיתן סיבה והצדקה למה שעשיתי (שאלתי אותך על זה בעבר ואז אמרת לי שכשיהיה לך בן תחליט מה דעתך בנושא).
    כרגיל, כשאתה כותב דברים אישיים דמעות ערגה דתית ממלאות את ליבי ועיני.
    עם זאת, אני מרגיש שלא התייחסת לנקודה העיקרית.
    למה לא לפרש מחדש את המצווה הזו ולא לקיים אותה מילולית? כמו שעושים בעידננו המודרני לכל מצווה שנויה במחלוקת ביהדות מתחדשת?
    אני כמובן לא מבקר או שופט את המקום ממנו קיבלתם את ההחלטה, ואני קיבלתי אותה החלטה אבל אני באמת לא מבין למה לא לקחת חופש לפרש מחדש את המצווה הזו ולהכניס בה את התוכן שאתה מעוניין למלא אותה?

    אהבתי

    1. מ"נ, נכון, זאת שאלה מתבקשת.
      אני חושב שבמקרה הזה אפשר לומר שהתשובה היא שיש כוח למסורת. ויש חשיבות למסורת. ולמסורת שהיא מקובלת בצורה כל כך רחבה וותיקה יש הרבה כוח וחשיבות. עדיין, אם היה מדובר במשהו נוראי (מילת נשים למשל) זה היה מבטל מבחינתי את המסורת. ברית המילה היא כמעט משהו נוראי, אבל היא לא באמת משהו נוראי, ולכן אפשר להתחשב במסורת כפי שהיא.
      שוב אני אומר שזה לא עניין פשוט. זה לא מובן מאליו או חד וחלק. זה שטח אפור למדי. ייתכן גם שבעתיד, אם פחות ופחות יהודים ימולו את בניהם, או אם הרגישות המוסרית תשתנה ותעלה מאוד, המסורת הזאת תהיה חייבת להשתנות. נדמה לי שאנחנו עדיין לא בנקודה הזאת. אבל זאת באמת שאלה.
      עוד דבר קטן: יש חשיבות לדעתי לקיום מצוות בפועל. כלומר, יש חשיבות לעשיית מעשה, ולא רק לדיבור או הכרזה. כמובן, אפשר שהמעשה יהיה מתון יותר (נאמר, מילה ללא פריעה או משהו – יש הצעות כאלה. או אולי משהו שבכלל לא פוצע את התינוק). אבל אני לא חושב שהטקס היה מספיק משמעותי אם לא היו עושים בו שום פעולה.

      אהבתי

      1. תומר,
        אני חושב על התשובה שלך הרבה, וגם על ההתיחסות שהביא למטה יניב עליה אמרת שאכן צריך ללמוד לחשוב בתוך הקופסה ורק אח"כ לפרוץ מחוצה לה.
        אמרת שיש לנו מסורת שדורשת מעשים ולא רק כוונה או חשיבה ולכן יש חשיבות לעשיית מעשים.
        ומצד שני במסורת שלנו, ובעידן שלנו לכוונה ולחשיבה או ל"פנימיות" של המעשים יש משמעות גדולה מאד. נכון?
        אז בסדר, לפעמים צריך להתמקד יותר בכוונה ולפעמים יותר במעשה וצריך ליצור איזון וזה תהליך מתמשך.
        ואמרת שזה שטח אפור, והתשובה אינה חד משמעית ובעצם כל הפוסט הזה לא מתיימר אפילו להביע עמדה בדיון של האם למול בנים או לא אלא רק לבטא את הבחירה שעשית.

        אני חושב שהקושי להביע עמדה חד משמעית של "עשו כך" או "אל תעשו כך" בנוגע לנושא הזה מייצג את הקושי בהמשך קיום היהדות היום בכלל. הרי זה האתגר שמתמודדים איתו דמויות כמוך וכמו ארט גרין ואוהד אזרחי, נסיון לייצר קהילה בה היהדות רלוונטית בדור שכבר עבר מודרנה ופוסט מודרנה ונחשף לבודהיזם ואנתרופוסופיה וויפאסאנה וחילוניות ומיניות פרועה וקפיטליזם חזירי וחרות והומניזם לפחות באותה מידה שנחשף ליהדות. אז התשובה לא יכולה להתבסס על עקרון מנחה שבו מצד אחד למעשה יש חשיבות ומצד שני במעשים כל כך משמעותיים ההחלטה היא בשטח אפור ואישית. זה מפורר את המבנה הקהילתי ונראה לי ששם הדור הנוכחי תקוע והצעד הטבעי הבא יהיה פשוט להתייחס לזיקה ליהדות כמשהו ששייך לעבר ולזנוח את המסורת לגמרי. ואם כבר מדברים אישית, שם אני נמצא. אני לא מסוגל להתייחס להלכה היהודית כמשהו מחייב, עם כל הכבוד לזיקה שאני חש ליהדות, כשההלכה מוצגת כמשהו מחייב רק לעיתים, עד שנהיה מוכנים למשהו אחר, אני לא יכול לקחת אותה ברצינות. זה נראה לי מיתוס וסמל. ולא בא לי למלא אותם במשמעות כי זה מרגיש לי מאולץ.

        בקיצור, נראה לי שהגישה של מצד אחד לדבר על חשיבות המעשים ומצד שני להניח לפרטים להחליט מה שהם מוצאים לנכון במעשים כל כך מרכזיים היא בעייתית ומובילה לאינדיבדואליזם שמתאים אולי לעידן החדש אבל איך אפשר לבנות כך קהילה?
        ומה המשמעות של יהדות ללא קהילה?

        אהבתי

        1. אני רוצה להתערב שוב, ברשותכם ולהציג שוב את הסיפור שלי, בתקווה שזה ייתן פן נוסף למה שאמרתם אתם פה:
          אני מגדיר את עצמי כחילוני יחסית, אבל חבר בקהילה קונסרבטיבית. לבתי הראשונה ערכתי טקס 'שמחת בת' מלא, בהשתתפות משפחה וחברים. הטקס כלל ברכות של בני המשפחה, מדרש שם, דבר תורה על פרשת השבוע בו היא נולדה, ושיר אותו ניגנתי לה במפוחית. זה היה נורא פשוט כי (כמו שטען רב הקהילה): "טקס שמחת הבת הוא דבר שנבנה לתוך 'ואקום' במסורת היהודית".
          לבני השני עשיתי טקס ברית מילה, בעיקר מתוך התחשבות בילד עצמו (בין הסבל שנגרם לו ברגע החיתוך, ובין הסבל שייגרם לו אחר כך בגן הילדים למשל – כשהילדים יראו שה"פיפי שלו שונה", העדפתי לגרום לו לסבל רגעי…). אבל החיבור מבחינתי ליהדות לא היה שם, אלא בטקס ברית המילים שאותו כתבנו אשתי ואני, בו כתבנו מדרש שם, פרשת שבוע, ריטואל קטן שמערב גם את אחותו בעניין, וברכות של המשפחה ושל הקהילה. החיבור למסורת היהודית הוא השאיבה מתוך המקורות היהודיים. אני חושב שהידיעה וההבנה הם חשובות הרבה יותר מאשר המעשה הפיזי, והבחירה באיזו דרך ללכת – היא חשובה לא פחות…

          אהבתי

        2. מ"נ, אני מסכים איתך שיש בעייתיות בבחירה אישית של מצוות, אבל אני לא חושב שניתן להימנע מהבעייתיות הזאת. אתה ודאי מבין שקבלת עול מצוות אורתודוקסי עבור רבים איננה אופציה ריאלית כיום. האתגר הוא אכן לא לוותר על הקהילתיות, ואני לא חושב שהוא גדול יותר מדי. ממילא הבחירות האישיות שלנו נגזרות מהחברה שבה אנחנו חיים. אף אחד איננו אי. יש כאן דיאלוג תמידי בין הפרט לקהילה. המצב מורכב הרבה יותר מאשר פונדמנטליזם או אינדבידואליזם. אם המסורת אכן חשובה לפרט, אין סכנה לאינדבידואליזם חריף לדעתי.

          אהבתי

        3. אני להפך: לא מסוגלת להתייחס להלכה כמשהו מחייב דווקא כי היא כ"כ מקובעת. אני לא יכולה לחיות בגישת ה"מסורת" של כנר על הגג (שדווקא בו מתברר שהדור הצעיר יכול לפרוץ את המסגרת), של "מה שהיה הוא שיהיה" ו"ככה זה". לא נראה לי סביר לחיות בשנות האלפיים ע"ס הלכות שנכתבו ע"י גברים (בלבד) לפני מאות ואלפי שנים, ותגובות כמו "אין מה לעשות / כך כתוב בהלכה / ההלכה מחייבת" מטריפות אותי. לא מצליחה להבין את אזלת היד הזו, את הביטול והכניעה המוחלטת בפני כללים שנכתבו פעם פשוט כי… הם היו קודם.

          מה הם ידעו שאני לא יודעת ומה אני יודעת שהם לא ידעו? הם קבעו כללים שהתאימו לתקופתם, טוב ויפה; אבל הזמנים השתנו וימשיכו להשתנות. לו תחומים אחרים היו נשארים נאמנים למה שהיה פעם, לא היינו כותבים כאן עכשיו. המדע מתקדם והמצאות חדשות נוצרות רק בזכות הלימוד המתמיד, עדכון בידע חדש שהתבסס, זניחת ידע ישן שאינו רלוונטי. המוסר האנושי התפתח, השתכלל. אם נסתכל רק על תחומים הנוגעים למילה, אנחנו יודעים ומבינים יותר ברפואה, כאב, פסיכולוגיה ועוד. אז למה אסור לנו לכתוב הלכה עדכנית משלנו? למה צריך להיצמד ל"מסורת" ולקדש אותה גם כשהיא לא הגיונית (שלא לומר פוגענית) וכבר אין לה שום צידוק מלבד היותה "מסורת"?

          האירוניה, בעיני, היא שהיו פוסקים שהצליחו לגלות גמישות מחשבתית ויצירתיות ולבצע התאמות במקומות הדרושים (מתקופת חז"ל ועד העידן המודרני): להפוך מצוות מהתורה שנחשבו לבלתי מוסריות לבלתי ישימות בפועל, לטפל בעניינים בעייתיים כמו כספים או טכניים כמו חשמל (שעון שבת, מעלית שבת, גוי של שבת). אבל לא פעם יש לי תחושה שלא מחפשים איך להתקדם ולשמר את רוח הדברים וליישם אותם באופן מודרני, אלא דווקא לדקדק ולהחמיר. למשל, מה הקשר בין ניצוץ חשמלי לאש? הרי בעבר הדלקת אש הייתה עבודה קשה, אבל כיום "יותר חשמל פחות עמל" (ואפילו ללחוץ על המתג זו הרבה פחות עבודה מלנסות לגשש את הדרך בחושך, למשל).

          בכל מקרה, כל זו אנחה "אקדמית" מבחינתי מכיוון שאיני אדם מאמין, אז בלאו הכי ההלכה לא מחייבת אותי. לו הייתי מרגישה שהיא רלוונטית לי באיזושהי צורה, מנסה להתאים את עצמה, אולי היינו יכולות להיות קרובות יותר. אבל כשאני רואה את היחס לנשים, את ההחמרות, את הקיצוניות והכפייה, אני תופסת מרחק ואומרת ביי. כחילונית ואתאיסטית אני יכולה לבחור מסורות שגדלתי לתוכן ולהתאים אותן אישית לצרכיי – חגים, טקסים ועוד. לו היה ניסיון כללי (ביהדות האורתודוכסית, לא בזרמים אחרים) לשמור על רוח הדברים ועל הערכים אבל להיתאם לרוח הזמן ולידע הקיים, אולי לא הייתי נאלצת לבצע התאמות אישיות משל עצמי (או הרבה פחות). לו לא היה מדובר במוסד פטריכאלי מיושן, בשירותי דת כפויים (כמו הרבנות) ועוד, לו הייתי יכולה להיות שותפה לדרך ולא לקבל הנחתה חסרת פשרות מלמעלה, אולי לא הייתי צריכה לברוח.

          אהבתי

  20. תודה תומר על הדברים שנותנים משקל נגד לארגומנטים שנאספו אצלי להמנעות ממילה מאז שמלתי את בני לפני 8 שנים.
    אגב, את תגובתו של משה מאיר בכתבה בהארץ לא מצאתי. אם אתה מוצא

    אהבתי

    1. גיא שלום,
      תודה על הדברים.

      אביא כאן את תגובתו של משה מאיר (מכאן http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1742625 ), בתקווה שאני לא מפר איזשהו קופירייט. אם כן אנא הודיעו לי ואוריד את הטקסט כמובן.

      צלקת טובה

      צלמו של אדם היא מחשבתו; מחשבה היא היכולת לבחון חלופות ולהכריע ביניהן. כתבתה של נטע אחיטוב על ברית המילה חשובה ומרתקת, אבל חשיבה אין בה, משום שהיא מציגה עמדה אחת – אין בה ולו פעם אחת הצגת העמדה הנגדית.

      ערן שדה הבין ש"הוא לא מסוגל לעולל את זה לבן שלו". במושג "לעולל" כלולה ההנחה ש"זה" הוא רע. הכשל הוא הנחת המבוקש: אני למשל חושב שכשמלתי את בניי עשיתי להם משהו טוב. בסקר שנערך על ידי פורטל ההורות הישראלית נמצאו שני אחוזים שלא מלו את בניהם מתוך התנגדות לפגיעה בשלמות הגוף. יש כאן הנחה ששלמות היא ערך חיובי. אני חושב ששלמות היא ערך שלילי ומסוכן – להיבריס של האדם ולטוטליטאריות. כמה טוב עשה לי אבי שעיצב אותי כגוף לא שלם, הוא הקנה לי את ההכרה בחלקיותי, בגבולותי.

      באותו סקר נמצאו יותר מאחוז אחד של הורים שנמנעו מהמילה משום שזאת פעולה המכאיבה לתינוק. ההנחה המקופלת כאן היא שלהכאיב לילד זה רע. אני בא מעולם שבו "חושך שבטו – שונא בנו". הכאב הוא חלק מביטויי האהבה. ילד שהוריו לא הכאיבו לו, יהיה ילד שאיננו יודע גבולות.

      ד"ר חנוך בן ימי פרסם מאמר ששמו "קורבן הברית". "קורבן" בישראל היא מילה עם קונוטציות שליליות. "קורבנות השואה" הם האחרים שהלכו כצאן לטבח, בניגוד לנו, הישראלים, שלעולם לא נהיה קורבנות. אבל ביהדות "קורבן" בא מלשון קרבה. אני הקרבתי את בני בברית המילה מתוך אהבת אלוהים, ומתוך אהבת הבן. וכך כתוב בספר הזוהר (חלק א' צ"ג ע"א): "אשריהם ישראל שעושים קורבן ברצון לקדוש ברוך הוא, שמקריבים בניהם לשמונה ימים לקורבן".

      טיעון נוסף נגד המילה הוא שאין ממנה דרך חזרה. בעיני, זה הטיעון המרכזי בעד המילה. ההורות שלי באה לידי ביטוי בכך שאני נותן לבני זהות קבועה, ברורה, בהירה ובלתי הפיכה. אם הוא ירצה למרוד בעתיד הוא יצטרך להתאמץ, וגם אז הוא לא ימחק את הזהות שבה מרד. לדעתי, זאת מתנת זהות גדולה.

      האם להמיר מוהל ברופא? לא. רופא יכול לבצע את המעשה המוחצן, הוא לא יכול להביא את משקעי הרוח, הפיוט והסוד שמביא עמו המוהל. האם להרדים את הילד? לא. ד"ר שינהר אומר: "כשאנשים מתלבטים לגבי הרדמה אני אומר להם שיעשו לבן שלהם מילה ללא הרדמה רק אם הם בעצמם יסכימו שאעקור להם שן ללא הרדמה". ובכן, אני מאשר את החלטתו של אבי שמל אותי ללא ההרדמה. מכוח הסכמה זו יש לי את הזכות המוסרית למול את בני ללא הרדמה.

      למה אני עושה לו את זה? עיינו בספרו של גדעון עפרת "דרידה היהודי"; המילה היא פצע היוצר זהות. בכך שאני פוצע את בני בפצע היהודי, אני מעניק לו זהות. איילת, שיחד עם בן זוגה, אהרון, בחרו לא למול את בנם, אומרת: "התחושה המרכזית שלי היתה שאני מעניקה לילד את האפשרות להחליט בעצמו. זה הגוף שלו ולא רציתי לעשות לו דברים בגוף שהוא לא יוכל להחזיר לאחור".

      איילת, למילה "מילה" יש שתי הוראות: ברית מילה, ומילה שבשפה. כשאת מדברת עם הבן שלך את מעניקה לו שפת אם. זה מעשה אלים שכן את מחליטה בשבילו מה תהיה שפת אמו. אבל בכך את מעניקה לו זהות, וזה מעשה עילאי של אהבה. שדה, שהוא נימול, אומר בכאב: "ההורים שלי גרמו לי לצלקת על איבר המין". צלקת היא דבר חשוב. צלקת יוצרת זהות. בזכות הצלקת זיהתה הזקנה את אודיסאוס, וכך הוא שב הביתה. יש הרבה טיעונים נגד המילה, יש גם טיעונים נגד. אני הכרעתי בעד.

      ד"ר משה מאיר

      עמית מחקר במכון הרטמן

      אהבתי

      1. בקיצור – זה גורם לך איזושהי הנאה מזוכיסטית וכל השאר תירוצים.

        אוי הדברים שגורמים לאנשים הנאה…..

        אגב, יש לך ראיה לכך שנימולים הם פחות טוטאליטרים? מנסיוני – נימולים הם יותר רכושנים, יותר אובססיבים לסקס ויותר אלימים.

        אהבתי

  21. מזל טוב!

    פן מעניין נוסף בפוסט הזה הוא "התחום האפור".
    מתוך הדברים שכתבת עולה הרושם שלא באמת הכרעת באופן סופי בשאלת הברית.
    הזדעזעת כשעשו לאחרים, אבל הרגשת התעלות כשעשו לבנך.
    אתה מקבל את רוב הטיעונים נגד, אבל מציג גם טיעונים בעד.
    מביא ציטוטים לפה ולשם…
    אני מאוד מעריך ואוהב את המקום הזה שלא יודע להכריע.
    אולי יש שאלות הלכתיות (ושאלות בכלל) שהם לא לדור שלנו?
    הלכות שאנחנו מרגישים שנדרש בהם איזשהו שינוי או לחילופין הזרקה מחודשת של תוכן, אבל מבינים שזה לא הזמן, והתפקיד שלנו הוא רק לעלעל בטיעונים והחלופות, ולא להכריע!

    אהבתי

      1. לא בהכרח.
        אפשר לעשות הרבה דברים מכוח האינרציה בלי באמת להכריע לגביהם.
        האמירה שיש בעייתיות בטקס, וללכת עליו בכל זאת, אבל עדיין לא להיות בטוח מה לעשות לגבי הילד השני, אבל להתרגש כי נכנסת תחת ברית אברהם אבינו וכו'…

        אני מרגיש אותו דבר לגבי השאלה הזו… מקום שלא יודע באופן חד משמעי מה הדרך ללכת בה.

        אהבתי

        1. מה מרגש ב"להכנס לברית אברהם אבינו" ועוד אי אילו דמויות פיקטיביות או מציאותיות מעמים שונים ?

          מה יכול לגרום פה להתעלות?

          כשנוכחתי בברית, חשתי רק צורך לצרוח על כולם שם מעצבים. ממה לעזאזל אתם שמחים ונהנים? זה כנראה משהו כימי אטום ופיטבק חיובי על התעללות.

          אהבתי

  22. הפוסט כתוב היטב, שמח לגלות את הבלוג ואת הכותב :)

    באופן אישי, אני חושב שהגיע הזמן להתקדם אל סוג חדש של מנהג שיכניס את בנינו בברית אברהם אבינו, משהו שלא מטיל מום בגוף התינוק.
    בניגוד למה שכתבו כאן מגיבים, ולדעה הרווחת, מחקרים מגלים שרף הכאב של תינוק הוא נמוך יותר משל אדם מבוגר (זאת אומר, חווה כאב מוקדם יותר ובעוצמה גבוהה יותר), וזה דוקא הגיוני כשחושבים על זה..
    בנוסף, כשמדובר על איבר כה רגיש כמו העורלה, שמכילה כמות גבוהה בהרבה מהממוצע של תאי עצב, הכאב הוא גבוה אף יותר.

    קראתי על משפחות שבוחרות בטקסים אלטרנטיביים בהם המילה מתבצעת באמצעות מילה (words), אני חושב שזה יפה, מרגש וסמלי :)

    אהבתי

  23. כיצד בנות נכנסות בברית אברהם? האם כניסתן לברית פחות משמעותית מכיוון שלא לוותה באקט פיזי?
    סביב הדיון במילת נשים, אגב, יש שתומכים בשינוי המילה ומדיקליזציה שלה ושינויה לחיתוך קטן וסימבולי שאין בו נזק רפואי על מנת לשמור על המסורת. כך או כך מדובר בטקס שמנכיח את השליטה של הקהילה באינדיבידואל (ובמיניותו?)

    אהבתי

    1. לי שלום
      אני מעתיק פה תגובה שכתבתי למעלה בהקשר אחר, אני מקווה שזה ייתן לך תשובה לאיך הרגשתי אני (והרב הקונסרבטיבי של הקהילה בה אני חבר….) בקשר לכניסת בתי ל"ברית אברהם" (אם יש דבר כזה בגיל כל כך מוקדם….):
      אני רוצה להתערב שוב, ברשותכם ולהציג שוב את הסיפור שלי, בתקווה שזה ייתן פן נוסף למה שאמרתם אתם פה:
      אני מגדיר את עצמי כחילוני יחסית, אבל חבר בקהילה קונסרבטיבית. לבתי הראשונה ערכתי טקס 'שמחת בת' מלא, בהשתתפות משפחה וחברים. הטקס כלל ברכות של בני המשפחה, מדרש שם, דבר תורה על פרשת השבוע בו היא נולדה, ושיר אותו ניגנתי לה במפוחית. זה היה נורא פשוט כי (כמו שטען רב הקהילה): "טקס שמחת הבת הוא דבר שנבנה לתוך 'ואקום' במסורת היהודית".
      לבני השני עשיתי טקס ברית מילה, בעיקר מתוך התחשבות בילד עצמו (בין הסבל שנגרם לו ברגע החיתוך, ובין הסבל שייגרם לו אחר כך בגן הילדים למשל – כשהילדים יראו שה"פיפי שלו שונה", העדפתי לגרום לו לסבל רגעי…). אבל החיבור מבחינתי ליהדות לא היה שם, אלא בטקס ברית המילים שאותו כתבנו אשתי ואני, בו כתבנו מדרש שם, פרשת שבוע, ריטואל קטן שמערב גם את אחותו בעניין, וברכות של המשפחה ושל הקהילה. החיבור למסורת היהודית הוא השאיבה מתוך המקורות היהודיים. אני חושב שהידיעה וההבנה הם חשובות הרבה יותר מאשר המעשה הפיזי, והבחירה באיזו דרך ללכת – היא חשובה לא פחות…

      אהבתי

    2. אין בכלל דבר כזה "ברית אברהם". זו סתם שטות פסיכוטית..ואנשים נהנים מפסיכוזות של אחרים, בעיקר אם הן מומצאות.

      אהבתי

    3. מסתבר יותר ויותר שלגברים הרבה יותר קשה לעזוב מסורת וגם יותר קשה להם עם שינויים (למשל פרידות, גירושין)..

      עובדה שיש ברית אברהם עם בניו..ולא ברית "שרה אמנו" או אשרתנו.
      יתכן שזה גם בגלל אילוצים, אלימות והשמדת תרבויות פאגניות ע"י הפטריארכליה..אבל
      לגברים יש קשר עמוק יותר עם עברם (המדומיין).

      גם אם יוכיחו לי שיש יותר דתיות מדתיים, זה עדיין לא אומר דבר מהותי, כיוון שיש יותר נשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות (וזה כבר מסביר מדוע) והאיום על נשים שיוצאות מהדת גדול יותר גם מבחינה אמונית (עונשים גבוהים יותר על החטאה מאשר חטא..) וגם פרקטית (כספית, עזיבת ילדים שליטה מוחלטת יותר בחיי האישה)..
      בנוסף – הדת של גברים נובעת בעיקר מאגואיזם ומהטקסטים הגזעניים וההיררכיים שהם מתחברים אליהם בסוד ליבם, ואצל נשים..יותר אמצעי עזר למצבים קשים, חיבור לתפילות וכו'..
      כל הדברים שאנשים כ"כ שונאים בדת – מגיעים מהגברים דווקא (לרוב).
      נשים גם נוטות יותק לדמוקרטיה (שלכשעצמה היא אנטי-דתית).

      אז שלא יבואו ויבלבלו לי את המוח על "נשים יותר קשורות לדת כי הן פחות חושבות" וכו'
      אפילו את הדת – ההמצאה הגרועה ביותר של גברים..מנסים להפיל על נשים.

      אהבתי

  24. בברית הדברים שלך הזכירו לי קטע שקראתי ממש לאחרונה על מסורת, והדיון כאן למעלה על מהותה של מסורת (במיוחד התשובה שלך ל'מבהיר נתיבים') העלתה שוב את הקטע בזכרוני. אני מביא אותו כאן, בשאיפה שאולי יתרום לדיון. הקטע מתוך הספר The Myth of Freedom של Chogyam Trungpa, והפרק הספציפי נקרא "מסורת":

    The Bohdisattva … firmly roots himslef in the traditions of his society but does not feel obligated to follow them. He is not afraid to take a new step, but the reason he is stepping out of the tradition is because he knows it so well. His inspiration to step out comes from that tradition. First we must step into the tradition, must understand it fully, its wise and its foolish aspects, why people are hypnotized by its dogmas; we must understand what wisdom, if any, lies behind the dogma. Then we can step out of it sanely".

    אהבתי

    1. יפה מאוד. תודה על הקטע. זו בדיוק דעתי: כדי ללמוד לחשוב מחוץ לקופסה צריך קודם כל ללמוד לחשוב בתוכה. אי אפשר ישר לקפוץ החוצה. בדייוק כמו שכדי לצייר כמו פיקסו צריך קודם כל לדעת לצייר ריאליסטי, או כדי לכתוב שירה כמו אבידן צריך קודם כל לדעת עברית היטב. כמובן, הטרגדיה היא שרבים מדי מקדשים את המסורת כמטרה, ולא כאמצעי.

      אהבתי

      1. אכן, ולעומתם יש כאלה שמקדשים את האנטי-מסורת, או את היציאה נגד המסורת (להבדיל מהיציאה מהמסורת) כמטרה, ולא כאמצעי. למעשה, בעיקר למען אלה כתב טרונגפה את דבריו (שנכתבו בשנות השבעים, עם הגאות של גל הרוחניות בארה"ב) – בניסיון להבהיר שגם האקטים המרדניים, או אימוצן של תורות אחרות מזרחיות יכולות להיות מאוד דומות להרגלים שאינם כלל וכלל דתיים (הוא קרא לכך: spritual materialism). ובכל זאת, גם אלה שמקדשים את המסורת כמטרה וגם אלה שמקדשים את היציאה נגד המסורת כמטרה יכולים, כך נראה לי, להגיע בסופו של דבר גם מעבר אליה – כשם שאמרת בברית: הלולאתיות האינסופית של החוויה של בני-האנוש שיכולים להמציא עצמם – ואת מסורתם – כל רגע ורגע מחדש.

        אהבתי

  25. תומר מזל טוב.
    ותודה על דבריך היפים ומעוררי המחשבה. ועל השיתוף בדילמות האישיות.
    אני אישית בא ממשפחה יהודית-רוסית. כשסבא שלי נולד אמו (סבתא רבא שלי) גירשה את המוהל שאביה שלח לביתה, כנראה כי סברה שזהו טקס פרמטיבי ומיותר. ומאז שלוש דורות במשפחה לא נעשתה ברית מילה.
    אחרי שהיגרנו לישראל אבי ואני (בגיל 4) עשינו ברית מילה בבית חולים. כך שאני יכול להעיד שברית מילה בגיל בוגר היא חוויה אמנם לא נעימה אבל לא טראומטית במיוחד (לא אצלי ולא אצל אבי) כך שאולי כן יש מקום להשאיר להחלטת האדם או הילד בשלב בוגר יותר. מצד שני גם ניתוק ממסורת כל כך משותפת היא גם חוויה לא נעימה. ובישראל החלטה שלא למול ילד קובעת את זהותו לא פחות מהחלטה שכן למול אותו.
    כרגע הדילמות הללו לא רלוונטיות לגבי ואין לי מושג מה אעשה אם וכאשר אבל בהחלט סוגיה מרתקת.

    מזכיר לי מכתב מרתק שמצאתי במקרה בגוגל שבו אחד העם מפרט על החינוך היהודי שהוא מקנה לילדיו כעצה לחבר מתלבט http://www.academy.ac.il/data/egeret/27/EgeretArticles/19p23.pdf
    טיעון חשוב שהוא מעלה (בהקשר אחר לגמרי) הוא החשיבות שהילד לא יחוש ניכור ואלטיזם כלפי בני עמו ותרבותו.

    אהבתי

  26. לתומר ובת זוגתך (לא מצאתי כאן את שמך) ברכות על הולדת הבן. כאב לשלושה בנים וסב לנכד, יודע שכל לידה היא חוויה מכוננת.

    כיהודי חילוני המאמין שהאדם הוא הריבון היחיד למעשיו ואין ריבון מעליו, וכאדם שהתרבות היהודית היא חלק מרכזי ומהותי בזהותי, אני רואה בברית המילה של בנים אקט חברתי מובהק המסמן את השתייכותם של הגברים לעם היהודי.
    זהו מעשה המבטא את זהותי ורגשי ההשתייכות שלי לעם היהודי ותקווה שהבן שלי ירצה גם הוא להשתייך לעמי. וברור לי שחופש הבחירה בידו, גם אם הוא נימול.
    באופן אישי אני לא יודע אם בתודעה שלי יש רישום מהכאב שנגרם לי לפני 64 שנים ועוד קצת בעת שהורי, באמצעות המוהל, מלו אותי. גם לא יודע אם הנאתי המינית צומצמה עקב כך כי לא מכיר את האלטרנטיבה. מה שברור לי שלא הייתי רוצה להיות שונה מאבי ומשני אחי, וגם לא הייתי רוצה שבני ונכדי יהיו שונים ממני בגופם.

    במועצת הרבנים החילוניים בישראל – מרח"ב (אני חבר בוועד ההנהלה) אין החלטה האם לחייב או לשלול את ביצוע ברית המילה. למעשה, כשמשפחה פונה לאחד או אחת מאיתנו בבקשה שנערוך טקס קבלת פנים לתינוק, אנו מספרים על האפשרויות הקיימות: ברית מילה או ברית מילים. ההורים, בהיותם הריבונים על חייהם ועל חיי בניהם עד לבגרותם, הם המחליטים. ואנו מכבדים את החלטתם.
    גם בלימודים של כל הרבנים החילוניים בישראל במכון "תמורה" http://www.tmuraisrael.org.il בדיונים המתקיימים סביב שאלה חשובה זו על המילה כסמל להשתייכות לעם היהודי, אין הכרעה פוסקת ולמעשה, כפי שנרמז, הרבות והרבנים חלוקים בדעותינו לגבי המילה ותמימי דעים שההכרעה בידי ההורים.
    אפרים – efraimzadoff@gmail.com

    אהבתי

    1. מזל טוב יהודי יקר
      כיהודי שומר תריג לשעבר שכיום ליבו מלא אמונה בהשי"ת וכגודל האמונה כך המרחק מהמחוייבות לטוטאליות ההלכתית.
      מלכתי אני את בני לתוך הסיפור היהודי. אני מלתי ולא אחר. המחשבה אז לפני ג' שנים הייתה שעוצמת היהדות היא בברית. ברית במובן הרחב העמוק ובעיקר הסודי. לאף אדם אין בחירה מלאה. את השם נתנה אישתי בברכתי ואת המילה ביצעתי אני בהסכמתה ובדמעותיה …
      ובכול זאת אני מתייסר. "לעתיד לבוא מצוות בטלין" את זה לא כתבתי אני כידוע…זהו חלק אינטגרלי מהפנתיאון המפואר והמרדני של להיות יהודי. להיות יהודי. מתי ואיך נתעלה ונתרומם למקום הנפשי-גופני שבו מילת הלב ןהסרת עורלת הלב יכללו בתוכם את מילת הבשר וייתרו אותה? לצערי לשאלה הסופר-רליגיוזית הזו קשה יהיה לקבל מענה מתוך העולם המתקרא דתי בשל שפע הפחדים והמוסרות האופפים אותו ולוואי ואתבדה!
      שבת שלום
      השאלה היא איך נוכל לקדם ולהתקדם למקום הזה שהשורש שלו הוא אכן כפי שכתבו כאן כמה וכמה חכמים ממני; הטרנספורמציה/החרוט ההפוך הכה יהודי של

      אהבתי

  27. מעניין לדעת,
    כמה אנשים מתו ממילה, לפני הפיתוח של אמצעי החיטוי או הרפואה הסטרילית?

    האם יש נתונים כלשהם?
    או הערכה?

    אהבתי

    1. לא יודעת כמויות, אבל מתו; אאל"ט יש אפילו פסק הלכה שאם מתו לאדם X בנים מותר לו לא למול את הבן X+1. אני לא זוכרת איפה קראתי או מה היה הניסוח אז קשה לי לחפש… בויקיפדיה מצאתי את המשפט: "למרות החשיבות הרבה שבמצווה מילה ביהדות, ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו – מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה, מי שמתו אחיו מחמת מילה, דבר המצביע על בעיה גנטית המונעת קרישת דם)."

      אהבתי

  28. לתומר ובת זוגו מזל טוב!
    מעניין מה תגידו כשיגדל בנכם וישאלכם: אבא ואמא יקרים, מדוע לא השארתם לי את ההחלטה המשמעותית הזאת?
    וכעת לעיקר. מוזר שרק מגיבה אחת בכל הדיון המעניין הזה הזכירה את העובדה שמצוות המילה מיועדת רק לבנים זכרים. אני מוצא שעובדה זאת רבת משמעות, והיא גורמת לי לנטות לכיוון הימנעות ממילת הבנים. אגב, אני אב לשני בנים בוגרים, שנימולו בשעתו, לפני יותר משלושים שנה – השני נימול בבית החולים על ידי רופא, ואני ערכתי את טקס הברית בבית, לאחר שהחלים והתחזק. יש לי נכדה אחת, ואני חושב לא להתערב בהחלטות בני, אם יוולדו לי נכדים זכרים.
    אבל אני סבור שההבדלה הכל כך מוחשית בין זכרים לנקבות היא בעייתית מאד בימינו. נודף ממנה ריח של העדפת זכרים מסורתית, הקשורה כל כך במצוות דתיות אחרות המסורות לבנים בלבד, ואת זאת איני יכול לקבל בשוויון נפש.
    הדיון מעניין וחשוב שנמשיך בו בדורנו המבולבל והמתלבט.
    מני גל, עמית 'תמורה' ליהדות חילונית הומניסטית

    אהבתי

    1. רוב ההחלטות שהורים עושים בגידול בנם הן משמעותיות ולא יימחו. לכן הטיעון הזה לא קביל בעיניי.

      אהבתי

  29. שלום לכולם
    הדיון מרתק וחשוב.
    כמה הערות קטנות:
    1. "מילה" ו"מלה" (ה-מ' בשני המקרים היא בחיריק) אינן מאותו שורש. "מילה" – משורש מ-ו-ל, ועליה מדובר כאן. "מלה" (word )- משורש מ-ל-ל, ויש הטועים או עורכים משחק מלים מכוון בין שתי המשמעויות. אבל כדאי לשים לב להבדל ולחשוב עליו.
    ואגב עניין זה, האופציות הן לא רק ברית מילה או ברית מלים. ניתן לחשוב עם בני הזוג ולבנות טקס אחר, שאינו כזה או כזה.
    2. ידוע לי היטב שבתורה מצוות המילה חלה על זכרים, וכך כתוב (בראשית י"ז), אבל מוטב אם הכותבים בימינו היו נמנעים משימוש ב"זכר" ו"נקבה", ומשתמשים במונחים אחרים (תינוק-תינוקת, בן-בת, גבר-אשה). מדוע? "זכר" – מלשון זיכרון. הזכר הוא זה שדרכו מועבר הזיכרון. לכן נשים שנישאות (שימו לב לפועל הזה!) אמורות לקבל את שם המשפחה של הבעל (גם זו מלה מעוררת מחשבות….), כי הזיכרון מועבר דרך הזכר, לא דרך האשה. "נקבה" היא מלשון נ-ק-ב, ונראה לי שאיני צריכה להסביר יותר.
    3. ואם בענייני גברים ונשים עסקינן – האם במקרה נמנע אזכור שמה של רעייתך, תומר, או שזו החלטה מכוונת שלה/ שלכם? חוץ מאדם אחד, שמן הסתם מכיר אתכם ולכן פנה אליך ואל יעל, השאר השתמשו בכינויים כגון "זוגתך", "רעייתך", וכו', מן הסתם גם ליעל היה מה לומר בסוגיה הנדונה בפוסט זה….
    בברכה, הרב ד"ר איריס יניב, רב חילונית-הומניסטית

    אהבתי

    1. ולא רק זאת, אלא שם המשפחה עצמו הוא לרוב גברי ומכיל שמות גבריים, סיומות גבריות ו"בן" בשלל השפות כמו ביץ', סון, שבילי..ועוד..

      מעשה נשי יהיה להחליף את שם המשפחה הגברי בשם משפחה נשי או של אישה או אם (או נייטרלי) ולא החלפתו או הוספתו לשם גברי נוסף של אביה..מי צריכה מליון שמות משפחה גבריים על גבה? מה זה נותן חוץ מטרחנות מייגעת ובורות?

      כל העולם הזה כ"כ הפוך ומרתיח. אני לא מצליחה להבין את הגועל הזה. העולם יכול להיות כ"כ מדהים בלי דת ופטריארכליות מעוותת.

      אהבתי

  30. מזל טוב. שתזכו לגדלו.

    א. נזכיר את שירו של י. עמיחי:

    אנחנו כולנו בני אברהם
    אבל אנחנו גם הנכדים של תרח, אבי אברהם.
    ועכשיו אולי הגיע זמן הנכדים לעשות
    לאביהם מה שהוא עשה לאביו,
    ששבר את תרפיו ואליליו, את דתו ואמונתו.
    אבל גם זאת תהיה התחלת דת חדשה.

    ב. אנקדוטה:
    עבר ברית= מפר התחייבות. הושע ו, ז וכן דברים: יז, ב

    ג. מדרשי חז"ל (בראשית רבה ותנחומא) מציינים את הלבטים שהעלית בדבריך המרגשים למלה, ומתפלמסים עם העמדה הנוצרית שבברית החדשה.
    אציין רק להערה שלך לאחד המגיבים שלדעתך טקס צריך להיות מלווה בעשיה. זהו אחד המסרים הבולטים של ברית המלה ע"פ מדרש בראשית רבה.

    פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה (עקיבא לפי אחד מכתבי היד):
    אמר לו: אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון?!
    אמר לו: מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו?!
    אמר לו :מפני שגדל עמו בשטות.
    אמר לו: אם כן יסמא את עינו, ויקטע את ידיו, וישבר את רגליו, ע"י שגדלו עמו בשטות.
    אמר לו: ולאלין מיליא אתינן אתמהא?!
    אמר לו: להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון: החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון:

    אהבתי

  31. וזה מזכיר לי ….שהבעש"ט אמר פעם ליהודי אחד , שחקר וחקר והיו לו המון מחשבות . אתה חכם גדול ואפיקורס ואני שוטה ומאמין.

    לי אין בכלל שאלה לגבי ברית המילה ואני מודה שטרם זכיתי ומי יודע אם אזכה להביא את בני בבריתו של אברהם אבינו. אבל ראיתי אנשים שמחים יראים-ושמחים , וחוששים -ושמחים למול את ילדיהם , ולא בגלל שהם סדיסטיים או חשוכים חלילה.

    מקובלני מאמי , שהיתה במעמד של ברית מילה במחנה הריכוז ג'אדו -שברית זה דבר טוב . באין סכין הברית נעשתה באבן חדה . לרך היילוד שלום. כיום סבא לכמה וכמה נכדים . תודה ששאלתם.

    אהבתי

    1. ראשית-מזל טוב לך תומר וליעל,שבח והודיה שהתינוק יצא בריא ולאם שלום.

      שנית-קראתי בעיון את כל התגובות וראיתי לנגד עיני את מניפת הצבעים של קולות העם בבחינת וכל העם רואים את הקולות,זהו מתן תורה בהתגלמותו בעידן המודרני,כאן מדברים ולא שותקים כמו אז בסיני,אז המדבר דיבר,כאן העם מדבר..

      שלישית-הפלפולים כאן אינם פחותים בחדותם מהתער שעבר במילה-אנו כאן חותכים במילים ומקיימים את המצווה הקדומה בלבוש טכנולגי..

      רביעית-'למנצח על השמינית' כך נאמר בתהילים,כן זהו ניצחון הרוח על החומר בדרגתו הגבוהה ביותר וההבדל בין המילה רוח למילה חומר היא באות 'מ' וכל מילה מיותרת..

      חמישית ואחרונה-תודה לך תומר,איש יקר שבחרת לשתף אותנו בדברים כה אישיים,אני שמלתי את בני יצחק לפני כ-23 שנה,זכיתי להתרגש שוב בזכותך מחדש.

      אהבתי

  32. תומר, תודה רבה על השיתוף – אני מעריך זאת מאוד.

    הרבה מזל טוב ובריאות לעברי הקטן ולהוריו :-)

    אהבתי

  33. מדוע כבר בפתיחת דבריך הרגשת צורך לדבר על הסבר "אינטיליגנטי" לטקס זה? מדוע חשוב לך לציין שאתה יכול להבין חילונים שבוחרים לוותר עליו ? ומדוע שיהיה בכלל מה לומר "לגנותם"? האם ישנה חובה לכתוב מה אתה חושב על קבוצה אחרת או מה קבוצה אחרת חושבת עליך בעניין זה? אין זה משנה אם אתה יהודי-דתי או חילוני , מדוע לפתוח בחיפוש הסברים, צידוקים וכמעט התנצלויות לפעולה פרטית-משפחתית שהחלטת לערוך או לא לערוך ? היה שלם עם עצמך.

    אהבתי

    1. גם מי ששלם עם עצמו יכול להיות מעוניין בשיח של ציבור יהודי מגוון על הנושא החשוב הזה. ברית מילה אינה רק עניין פרטי, שכן היא מבטאת קשר לעם היהודי. לכן יש טעם בדיאלוג רב-משתתפים על הנושא, שגם אם אין אנו עוסקים בו מדי יום ביומו, ברגע שהשאלה מתבקשת – זה חשוב לנו.

      אהבתי

  34. מזל טוב!
    מי ייתן ותכניסו אותו – והוא בתורו יכניס את עצמו – לבריתו השלמה והמלאה של אברהם אבינו: "לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט"!

    נהניתי מאוד מדבריך ומהדיון שדבריך יצרו כאן, כהרגלך בקודש הבלוגי, וחלקם מלאי טעם.

    שאלה קטנה ושולית מעט: האם זו הסיבה שבלוגך נקרא "לולאת האל"? – כי עד היום עדיין לא הבנתי את זה, אא"כ פספסתי איזה פוסט בתחילת הדרך…

    ו… שתי נקודות מעניינות בעייני:
    א. מישהו כתב למעלה שייתכן שהמטרה בברית מילה הייתה דווקא "לפגום" בגופו של היהודי על מנת שלא יהיה "שלם לעולה", כלומר הוא יהיה פסול לעבודת המולך! רעיון מרתק במיוחד! אבל, זהו רעיון קצת רמב"מי לטעם מצווה, וכבר כינה זאת הראי"ה קוק כארכיאולוגיה – חיפוש טעמי המצוות ב*עבר*, ולא ב*עתיד* אותם הם מייצרות.
    ב. מעניינת העובדה, וצריך לתת עליה את הדעת, שהדיון בברית מילה מתפתח לדיון על היהדות עצמה, על המחוייבות אליה וכו'. כאילו המצווה הזאת היא קצה קרחון המופיע מעל פני הים, קצה שמייצג את הקרחון הענק כולו…
    זה מוצדק או לא? מדוע דווקא המצווה הזאת?

    אהבתי

    1. יהושע, תודה רבה.
      בקשר לשם – כן, זה חלק מהסיבה.
      בקשר למצוות הברית, אני חושב שמעמדה המרכזי הוא משום היוםתה מצד אחד כל כך נפוצה, אף בקרב חילונים, מצד שני נתפסת ככרטיס הכניסה לשבט, ומצד שלישי קשה מאוד.

      אהבתי

  35. אם כך, הבנות כן יכלו להיות מוקרבות לעולה? (כי היו שלמות..לפחות חלקן..שהרי היה נהוג לאנוס תינוקות)

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s