קוקיזם: על עלייתו של גוש אמונים בספרו של גדעון ארן

גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, 2013, 464 עמ'

סתם

צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים.

הנה לכם הקוקיזם על רגל אחת: הפוליטיקה כמגרש המשחקים של אלוהים, המציאות המדינית כנושאת בשורה משיחית, היומרה הנונשלנטית להבין את רצונו של הקב"ה והאמונה נטולת הספק שבידי אנ"ש הסוד המפענח את מהלך ההיסטוריה. הדובר, אחד ממנהיגי 'גוש אמונים', ממשיך ומבאר:

החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים. (עמ' 369)

ושוב, במילים בודדות מקופלת תמצית הקוקיזם: הביטחון המוחלט בגאולה המתקרבת, קידוש החול, ובעיקר חולות יהודה ושומרון, העתקת מרכז חיי הדת מהלימוד לאקטיביזם המשיחי והיוהרה שהופכת כל מתנחל למקובל המזווג ספירות ומניע תהליכים בעליונים.

את הציטוטים הללו מביא גדעון ארן הישר מהשטח. אמנם שטח שכבר אינו קיים, שכן ארן דהר על הרי יהודה ושומרון יחד עם אנשי 'גוש אמונים' באמצע שנות השבעים, וכבר מזמן לא מדובר בגבעות טרשים קרחות בינות לכפרים ערביים כנועים. גם 'גוש אמונים' עצמו כבר אינו קיים, הגם שחייו היו ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שציפה ארן. כאשר כדוקטורנט צעיר לסוציולוגיה הצטרף ארן לאנשי הגוש הוא ראה מולו תנועה "אקזוטית וכריזמטית" ומעט "סהרורית". כמי שרצה להתמחות בכיתות קיצוניות הוא ציפה לכתוב על קבוצה קטנה, לתעד את עליתו ושקיעתו של קוריוז. הוא לא ידע שהוא עומד להיות עד לתנועה הדתית-חברתית שתשנה את פני מדינת ישראל.

ארן ליווה את אנשי 'גוש אמונים' למעלה משנתיים, בין 1975 ל-1978. הוא השתתף במסעותיהם בשטחים הכבושים, בדיוניהם הפנימיים, בתגובותיהם להתפתחויות הפוליטיות והבינלאומיות, בניסוחיהם לתיאולוגיה הקוקיסטית, בשמחותיהם, באסונותיהם, בהפגנותיהם ובפעילותם החשאית. הספר שלפנינו הוא פרי מחקרו המאלף של ארן, שגובש לכדי עבודת דוקטורט, ולבד מהמבוא ומסוף הדבר הוא מובא, אחרי עריכה, כלשונו. הקוראים נחשפים אפוא לתיעוד ולניתוח של ארן מלפני למעלה משלושים שנה.

להחלטה להשאיר את החומר כפי שהוא יש יתרונות וחסרונות. לכאורה, הספר מתאר תמונה שנמוגה ונעלמה, תמימות ילדותית שההתבגרות הכואבת ממנה גזלה מאיתנו את האפשרות להתייחס אליה ברצינות. מאידך, דווקא משום כך התיעוד הראשוני הזה חשוב ביותר. לעיתים נדירות זוכה חוקר להיחשף לשלביה הפורמטיבים של תנועה דתית, בוודאי תנועה דתית משמעותית כל כך. הנגיעה האינטימית שמאפשר ארן בבשר החשוף של ההיסטוריה הישראלית היא על כן יקרה מפז. הנה עומדים לפנינו חנן פורת הצעיר והכריזמטי, משה לוינגר מלא הלהט, יואל בן נון כשהיה עוד מנהיג בולט באותו ציבור, הרב צבי יהודה קוק בעצם ימי ניסוח חשיבתו המדינית-דתית.

צבי יהודה הופך לאדמו"ר, קוק הופך לקוקיזם

סיפורו של 'גוש אמונים', על פי ארן, מתחיל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ולידתו בקבוצת 'גחלת' (ר"ת גרעין חלוצים לומדי תורה), בראשית שנות החמישים. שם החלה לצמוח תודעה דתית המבקשת לכלול את מציאות החולין תחתיה, המבקשת להיות במובן המילולי ביותר ציונות דתית. שני קטליזטורים מביאים להתהוותה של הקבוצה: מחד, הקמתה של מדינת ישראל – כלומר מדובר במשיחיות שעולה לא מתוך חורבן, אלא דווקא מתוך גאולה. מאידך גיסא, היחס המזלזל, המבטל לו זכו שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. קשה כיום להבין עד כמה בזויים נראו שומרי מצוות בעיני היהודים החילונים דאז, שנשמו ציונות ונשפו סוציאליזם. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כ"אדוק-פיסטוק" הביאו לתחושות נחיתות, אשר לא היה לה אף את הנחמה החרדית הנולדת מהסתגרות.

מתוך הוויה זו קמים חברי 'גחלת' ומנסים להגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה. בני תשחורת כצפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד וחיים דרוקמן, בימינו מהרבנים החשובים ביותר של הציונות הדתית, מצטרפים כקבוצה לישיבת 'מרכז הרב', אז ישיבה שולית ונחותה. שם הם מוצאים את המסד ההגותי-דתי שיזין את שאיפותיהם הלאומיות.

הרב צבי יהודה קוקמסד זה נבנה, כידוע, על גבי כתביו של הראי"ה קוק. אלו הפכו לכתבי הקודש החדשים, ופרשנותם למלאכת אריגת תיאולוגיה פוליטית ציונית-משיחית. צדדים בחשיבתו שעוסקים בדתיות פרטית ובהגות כללית הושתקו. כיוונים שעוסקים בסגולת האומה ובגאולת העולם הובלטו (הקוקיזם, על כן, אינו תורת הרב קוק). לתפקיד הפרשן הרשמי של הראי"ה קוק נתמנה בנו, הרב צבי יהודה, שעמד אז גם בראש הישיבה. הוא שניסח במילים ובמעשים את הקוקיזם, וגיבש סביבו את התלמידים החדשים כחסידים סביב אדמו"רם.

ארן מקדיש מקום לתהליך האדמו"ריזציה של הרצי"ה. הלה הופך בעיני חברי 'גוש אמונים' למחזיר בתשובה, לאור לגויים (אנשי הגוש מספרים שהרביץ תורה ל"כושים ענקיים ודוגמניות"), למרפא נפשות חולים, לעילוי תורני, לבקיא בלשונות העולם, לידען בפילוסופיה – ולבסוף לנביא. חנן פורת מצוטט כקובע שביתו של הרצי"ה הוא "מרכז העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה." (203). נבואתו המפורסמת ביותר של הרב ניתנת שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, עת בשיחה עם תלמידיו זעק על כך שעם ישראל שכח את ארץ אבותיו, הלא היא הגדה המערבית. חודש אחר כך כבר היתה הגדה בידי ישראל, ואנשי הגוש היו יכולים לצאת ולהאיר את ישראל ואת האנושות כולה.

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי

ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה לביטוי הארצי של הקוקיזם. ארן יודע לספר שלפני מלחמת ששת הימים התעסקו אנשיו (לבד מלימוד תורה) במלחמה נגד "המיסיון" בירושלים: הפרעה לקונצרט "מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, השחתת רכוש כנסייתי וביזוי כמרים שנקרו בדרכם. שחרור ארץ האבות נתפס כציווי מאת שר ההיסטוריה לצאת ולעשות היסטוריה – או נכון יותר להביא לקץ ההיסטוריה בגאולה השלמה. האדמה הופכת לתשמיש קדושה, ההתנחלות הופכת לריטואל. בקוקיזם, כותב ארן, נערכת

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית. (177)

הרב צבי יהודה מכבד את אריאל שרון בהנחת אבן הפינה להתנחלות אלון מורהאם הציונות היא הפיכתה של היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה, הקוקיזם מבקש להחזיר מנה אחת אפיים ולהפוך את הציונות עצמה לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי התיישבות, הצבת אוהלים הופכת למצווה. "קידוש החול, קידוש הכל" כותב ארן. הקוקיזם מתייחד בכך שעבורו הגאולה יכולה להגיע לפני שעם ישראל עושה תשובה, ואף ללא משיח. "גאולת האדמה" מקבלת משמעות חדשה, והופכת לגאולתה של המציאות כולה. הקוקיזם גם יודע מראש ובוודאות את מהלך האירועים: עוד דונם ועוד דונם פירושם קרבה הולכת וגוברת לקץ הימים, בו מציון תצא תורה ואליה ישאו עיניים כל הגויים.

סגולת ישראל מבטיחה את הצלחת הקוקיזם, אולם הגאולה שמביאים אנשי 'גוש אמונים' אינה כאמור רק עבור היהודים. הרב לוינגר מסביר לארן כי

בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. (391)

הקוקיסטים יודעים טוב יותר ממך מה טוב בשבילך, והם יכפו את כל הטוב הזה עליך אם תרצה או לא תרצה. לא למענם הם עושים זאת, אלא כשליחים נאמנים של ריבונו של עולם, המשמשים לו כלים ומצייתים בהשקט ובבטחה לפקודותיו. מתוך כך גם ניתן להבין את עומק השבר שיגיע כאשר עם ישראל יפנה להם עורף, כאשר מדינת ישראל תיפרד משטחים כבושים, כאשר מהלך הגאולה יעשה את הבלתי יאומן ויסוג לאחור.

הגשמתו של החלום הדתי מסוכנת לדת

אולם לא רק סופו של הקוקיזם במשבר בלתי נמנע. חידושו של ארן הוא ניתוח של צמיחת הקוקיזם דווקא כתגובה למשבר. זהו המשבר הנובע מהדיסוננס שבמדינת ישראל חילונית מצליחה. שלא כמו הראי"ה קוק, לא היו יכולים ממשיכיו לראות את הניצוצות האלוהיים החבויים, לכאורה, בלב היהודים החילונים וברובד "הפנימי" של מעשיהם. מדינה יהודית המתנהלת בצורה חילונית היא תרתי דסתרי עבורם, והם יוצאים לתקן את המציאות. "אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל מימדים עצומים," מצטט ארן את אחד מתומכי 'גוש אמונים', "[המדינה היא] גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת" (301).

חנן פורת חוגג את האישור הממשלתי להישאר בסבסטיה - צילומים של משה מילנר, לע"מהגשמתו של החלום הדתי, הקמתה של מדינת יהודית, מתגלה כמסוכנת עבור הדת. הקוקיסטים ביקשו להחזיר את היהדות למרכז ההוויה הישראלית, ואם צריך – בכוח. במלחמת ששת הימים מגיע המתח האמוני לשיאו: ישראל החילונית מנצחת ניצחון מזהיר, הר הבית בידינו, ובתי הקפה בתל-אביב מלאים באלופי צה"ל הנהנים מהשמש. הקוקיסטים מפרשים את המאורעות כדרכם, ומעוניינים להסביר לחילונים את משמעותם. המתח שבין הצלחת החילוניות (בעזר ה' כמובן) לבין חוסר רצונה להסיק מכך את המתבקש (ולחזור בתשובה) הוא גדול מדי. מתח יוצר תנועה. משבר יוצר לידה.

זהו עיקרון מקובל וברור בשדה מחקר הדתות: דיסוננס אמוני יוצר רצון להרמוניזציה, וזה בתורו יוצר פעולה ומעשה. האמונה והמציאות הם כשני אופנים הניצבים מנותקים, זה מעבר לזה, ללא נגיעה וללא עזרים התומכים מהצד. המחזיק מבנה שכזה בנפשו מבין אינטואיטיבית כי אם ירצה שלא ליפול, עליו לדחוף ולדבש – לנוע קדימה. 'גוש אמונים' יוצא אל השטח כתנועה קדימה המבקשת לחתן את האמונה עם המציאות (דא עקא: הגלגל האחורי לעולם לא יגיע אל הקדמי). המכה הקשה שסופגת ישראל במלחמת יום כיפור נותנת דחיפה נוספת, והקוקיסטים מנתבים את האנרגיה המשיחית להתנחלות. מסכם את העניין חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש" (376).

יש לומר שביציאתו של הקוקיזם להגשמת היהדות כדת לאומית הוא מחייה את רעיון הגאולה העברי הקדום: גאולה פוליטית שבאה לידי ביטוי בממלכה ריבונית. הקוקיזם לא בדה אידיאל זה מלבו, אלא רק תרגם את השאיפה המקראית ללשון ולמעשה מודרניים, והוסיף לה דיאלקטיקה הגליאנית ופרשנות קבלית. בכך הוא יצא נגד תהליכי הפרוטסטנטיזציה העוברים על דתות העולם בעידננו, במסגרתם הן הופכות לעניינו האישי (והפסיכולוגי) של הפרט. כהעצמת התגובה לתהליך הזה הרוחניות המיסטית של הרב קוק נשכחה והקוקיזם נותר עם משיחיות יהודית תיאוקרטית בלבד, חסרת גמישות ומועדת לשברון.

אין לך קץ מגולה מזה

ארן מביא לפני הקורא עובדות היסטוריות, נראטיב, ופרשנות מבריקה. כתיבתו יצירתית ויפה, והקריאה בספר היא חוויה מענגת. יש בו גם כמה בעיות: החסרון באינדקס הוא חמור, וההסברים הארוכים בתחילתו על התהוות התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 מיותרים. חלוף הזמן גם ניכר על ההסברים בכל הנוגע לקבלה ולמיסטיקה. אולם בכללו של דבר הטקסט מרתק, ועמית שהם, העורך, עשה עבודה ראויה להערכה במבצע הורדת השפע הדוקטורטי והגשמתו במציאות הארצית כספר.

מחקרו של ארן מגלה לנו עד כמה חי וחדשני היה הקוקיזם בתחילתו: קידוש החול, קידוש צה"ל, קידוש הלאומיות, האמונה המסנוורת בצדקת דרכו, הבוז שנשא כלפי דתיות פאסיבית, הפרשנות התיאולוגית – און-ליין – לכל התרחשות פוליטית. מחקרו גם מגלה לנו עד כמה גדול כשלונו, עד כמה חיוורת דעיכתו. כיום הקוקיסטים האדוקים ביותר – הרב טאו ו"ישיבות הקו" שתחת הנהגתו – נסוגו מהזירה הציבורית והתנתקו מהחברה הישראלית. מי כנפתלי בנט, איש ההיי-טק מרעננה שהפך לבעל הבית החדש של הציונות הדתית, מבשר את קיצו של הקוקיזם כתנועה חברתית תוססת. שלושים שנה אחרי שנכתב כמבוא לתפיסתה של תנועה צעירה, הטקסט העסיסי של ארן מפורסם עכשיו כסיכומה.

סתם

פורסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ'.

החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

27 תגובות

  1. מעניין ומחכים. עם זאת אשמח להתווכח עם הקביעה שהקוקיזם עבר מן העולם כמשתמע מהפסקה האחרונה. כמו בכל תופעה דיאלקטית, אפשר לראות בשינוי הסמלי "מחנן פורת לנפתלי בנט" דווקא את הצלחתו המובהקת של הקוקיזם והוכחה לכך שתפיסותיו העיקריות באשר למרכזיות ההתיישבות בהוויה הדתית והקיומית התנחלו היטב בלבבות מרבית בניינה ומניינה של הציונות הדתית. עד כדי כך הייתה ההצלחה ששוב אין צורך להתעסק רק בכך, אלא אפשר להיות יזם היי טק ולהקטין אפילו את הכיפה. לשיטתו של בנט(ואין חשיבות לכך אם הוא צודק או טועה עובדתית, זאת ילמד רק העתיד) מפעלו של חנן פורת הוא עובדה מוגמרת. נדמה לי שכך חשב גם פורת עצמו בשלהי חייו.
    חג שמח ותודה על הבלוג בכלל,
    ישראל

    אהבתי

  2. אכן מדויק.
    אהבתי גם את תשומת הלב להבדל בין תורת הרצי"ה לבין תורת הראי"ה. לדעתי זהו המימד הטראגי והעקרוני בכל הסיפור.
    את תורת הראי"ה ניתן לקחת לכיוונים רבים , כולל כיוונים אנושיים אוניברסליים , וכמובן כיוונים קבליים ורוחניים כמו בקשת הנבואה , נושא שילוב חוכמות העולם וחוכמת התורה ועוד ועוד – וכל אלו צומצמו ואפילו הודחקו במכוון , והעיקר הפך להיות נושא ההתיישבות , שהוא נושא חשוב וראוי אך אינו יכול לעמוד בפני עצמו.

    אהבתי

  3. היי תומר ומועדים לשמחה,

    תודה על הסקירה של הספר.

    עם זאת, קשה לי להיחלץ מהנימה השלטת בדבריך. ואני תוהה: אם היה מדובר באיזושהי תנועה רוחנית, תאולוגית-פוליטית וכו', נניח מהודו, והיא נולדה וגוועה ובלה בלה בלה. . . האם היית מדבר עליה באותה נימה?
    במילים אחרות, היתכן שדעותיך הפוליטיות (מה לעשות הגנבת אותם כשחזרת על הנרטיב "שטחים כבושים" כמה פעמים) השפיעו על הנאמר כאן?
    אני לא מתלהם בכלל, רק מציף את תחושתי בקריאת הבלוג שלך (שאתה יודע שאני אוהב)!

    אהבתי

    1. יהושע שלום,
      ודאי שלדעתי יש השפעה על הנימה של דברי, כפי שצריך להיות לדעתי. יכול להיות שדעתך היתה משפיעה אחרת על הכתוב, ומנפיקה רשימה שונה. דעתי גם משפיעה על הנימה שלי בנוגע לתנועות מהודו, שחלקן חיוביות וחלקן שליליות, כפי שודאי שמת לב אם אתה עוקב אחרי הבלוג. אתה תשים לב לנימה גם ברשימה הבאה שתתפרסם כאן, על הסיינטולוגיה. ועם כל זאת, אפשר לדעתי להבדיל היטב בין הנימה לבין העובדות שאני מביא. "שטחים כבושים", למשל, זו לצערנו עובדה.

      אהבתי

      1. 'שטחים כבושים' זאת עובדה? לא אתפלא אם לא תרצה לפתוח כאן את הדיון ארוך השנים הזה, לכן רק אציג דרך אחרת להתייחס ל"עובדה" הזו.
        בשביל להגדיר שטח כ"כבוש" הוא צריך להיות שייך לריבונות מסויימת, ולהילקח ממנה בכוח, וכל עוד ריבונות אחרת שולטת באותו שטח הוא נקרא "כבוש". במקרה של יו"ש מדינת ישראל כבשה שטח זה מידי הירדנים. אף מדינה בעולם, למעט בריטניה, לא הכירה בזכותה של ירדן לשלוט בשטח. הירדנים בעצמם וויתרו רשמית על כל טענת בעלות שהייתה להם על השטח בשנת 1988. לפני הירדנים שלטו הבריטים על שטח זה, ולפני כן הטורקים. אם כן, בלתי אפשרי לקרוא ליו"ש 'שטחים כבושים', כיוון שהשטחים הללו לא היו שייכים רשמית לאף ריבונות ששלטה בשטח (אא"כ אתה בריטי או ירדני, ואז אני מבין שאתה תומך בהחזרת "השטחים הכבושים" לממלכה ההאשמית).
        כל זה לא אומר שאני בעד להמשיך את המצב בלתי נסבל בו מיליוני אנשים חיים בשטח יו"ש ללא זכויות אזרח בסיסיות, אבל זה בהחלט מגדיר אחרת את השטחים הללו.

        אהבתי

          1. ראשית, גם על זה אפשר להתווכח (יש להם ת.ז של הרשות הפלסטינית, צה"ל בהחלט עושה מאמץ להתערב בחייהם רק בעקבות סכנות בטחוניות מובהקות ועוד טיעונים כיו"ב).
            שנית, גם אם אתה צודק, עדיין ההבדל מאוד משמעותי. אם השטחים כבושים, המשמעות היא שלכובש אין זכות לדרוש בעלות על השטח, ודינו אחד – להסתלק שם. אם השטחים אינם כבושים, אבל יושבים עליהם אנשים שחיים תחת כיבוש, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים רבים.
            שלישית, אם אכן שוכנעת, אני מניח שתפסיק להשתמש במינוח הזה…

            אהבתי

            1. רביעית זאת רק דרך להתפלסף על מצב עגום של אנשים שחיים ללא שליטה ויכולה השפעה אמיתית על חייהם. כבוש או לא. זה לא משנה להם את עובדות חייהם.

              אהבתי

  4. תגובה ליהושע,
    לא ניתן לנתק בין הרוחניות והפוליטיקה בתנועת גוש אמונים.
    נדמה לי שתומר גם שם לב לקשר בין ההינדואיזם ללאומנות בהודו.

    אהבתי

  5. איזו בדיחה!
    האם עליבותה ודעיכתה של ישיבת הר המור, היא קריטריון לסופו של הקוקיזם?
    אולי הזינוק בעשרות האחוזים במספרבתי הספר הנפרדים, מהוה גם הוא איזושהי אינדיקציה?
    או אולי העובדה שהגרעינים התורניים מתקבלים בברכה ברמת אביב ובהרצליה, כמו בצפת ובאשקלון?
    סבדר, בסדר, תרקדו על קברם של צווחני הר המור, כשהצל מכסה את הארץ.

    אהבתי

    1. הקוקיזם כיום הוא לדעתי תופעה הרבה יותר רחבה מישיבת הר המור. אם נלך על העקרונות של קידוש החול ומהפכה אמונית, יש להם ממשיכים רבים בכלים מגוונים. יש גם את ההגות החשובה של דניאל שליט שרואה ביהדות הגות שרלוונטית לבעיות העולם המערבי כגון הפוסטמודרניזם, והרי לנו נסיון להרחבת המהפכה אף למימד האוניברסלי, והפעם בכלים מעודכנים ומדוייקים. ובכלל יש תופעה היסטורית שחוזרת על עצמה שכשתנועה דתית מדוכאת בהופעה אחת שלה היא חוזרת לאחר מכן בצורה אחרת, ועיין הנצרות והחסידות שלאחר משבר השבתאות. כך שלא כדאי למהר בשמחה לאיד, חוק שימור האנרגיה פועל גם כאן.

      אהבתי

  6. תיאור נכון ומצער. מדהים שחנן פורת, שהיה איש מעלה, לקח חלק כה חשוב בכל זה.
    מי שילדיו בגן ממ"ד וקיבל את הספרון 'בשיירה אל הרב צבי יהודה' יכול לראות חלק מפירות הביאושים המתוארים כאן למעלה, אשר גם מביישיים את זכרו המבורך של הראי"ה קוק. צריך לעקוב אחרי הספרות המפוקפקת הזו בשבע עיניים. לטובת הסקרנים, על רגל אחת: הרצי"ה מתואר כאיש מופת שהדבר המרכזי שיש לומר עליו זה שהוא מרחם על נמלים ונזהר מלדרוך עליהם. החילוני מתואר כ'נער עם שיער פרוע' ומסגד מופיע באיורים מאחור (במקרה כמובן) ברגע שהחייל נכנס לסיפור. תמונה אחת יוצרת אלף גזענים. 'אהבת ישראל' במובנה המכוער ביותר. תמיד יש לה לאהבה הזו איזה משהו חוץ-אנושי להתעסק בו – אדמה (כפי שכתבת תומר לעיל), נמלים, מה לא.

    אהבתי

  7. ללא קבוצת גחל"ת והרב צבי יהודה קוק, נפתלי בנט מפקד במגלן, שהצליח בעזרת האל בהיי-טק שגם שם מתגלת סגולת ישראל, לא היה נבחר למנהיג.
    האם אין בפרוטסטנטיות כמו ביהדות הלא חרדית חשיבות להשתדלות להצלחה חומרית כראיה לברכת האל? כך שלפחות מבחינה לאומית יש בראית הצלחתה של מדינת ישראל כקידוש השם דמיון לראית הפרוטסטנטים בארה"ב את הצלחת מדינתם.

    אהבתי

  8. לפי הראי"ה קוק תהליך הגאולה זה תהליך תשובה.
    הראי"ה קוק שזיהה את תופעת החילוניות עם "חוצפה דעיקבתא דמשיחא"(מאמר הדור), ועשה שימוש רב במונח הזה, ניסה להסביר מבחינה תאולוגית מדוע תקופה זו נצרכת להיות כהכנה לתקופת המשיח, וכיצד היא מקדמת אותו באופנים שונים. בניגוד לתאולוגיה הרגילה שראתה בתקופה זו תקופה של רע הכרחי ושפל שצריך לעבור אותו בדרך לגאולה, ושממנו יכולה להיות רק עליה כפי שהסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, הרב קוק סבר כי יש חיוב רב באנשים אלו ובתופעה זו, שהיא היא שמובילה לתהליך של גאולה, ואי אפשר מבלעדיה, אבל לא שישנו צורך להיות חלק ממנו.
    לפיכך המכה הקשה, שסופגת ישראל במלחמת יום כיפור זה המשבר, שגרם לעזוב את כתבי הראי"ה קוק ודפי הגמרא ולצאת אל השטח, שהוזנח ע"י החילוניות.

    אהבתי

  9. המאמר מעניין לקריאה ועושה חשק בהחלט לקחת את הספר ליד.

    מעבר לזה, למיטב הבנתי ( וצר לי על הלשון הישירה..:)
    ישנם כמה טעויות בסיסיות ואנכרוניסטיות בכתיבת המאמרים,

    כמו גם בעיות מובנות בהגדרות בסיסיות ושורשיות (או אקסיומות)
    שעליהם מתבסס כותב המאמר (כמו גם כותב הספר ארן).

    מקוצר זמן לא אפרט כאן את שלל המושגים
    הבעייתיים שנתקלתי בהם בקריאה הנ"ל,
    אפרט כאן על קצה המזלג רק כמה מהנקודות בראשי פרקים ,
    אשמח באם יורחב דיון בהמשך שיפרה את כולנו.

    להלן:

    – הרב קוק לא חידש את העובדה שפוליטיקה היא התגלמות הגאולה,
    למעשה זה ה'מיינסטרים' של היהדות כולה וזה שורשה האמוני, הריאלי, ההלכתי, החוקתי,
    ההיסטורי מקדמא דנא – בערך מאז ימי התהוותו של עם ישראל.
    הסימוכין הגדולים לכל אלה הם אלפי הספרים של גדולי כל הדורות (ברצף כמעט !),
    שעסקו בלימוד מעמיק ושיטתי של היהדות. (שזו מהותה כשהיא אינה שרויה בגלות).

    – השימוש במושגי "דת" במאמר, למשל "מסוכנת לדת", והשימוש החוזר
    שנעשה במושג "דת" בהקשר של היהדות, אינו מדויק ואף מטעה ומבלבל.

    יהדות היא בראש ובראשונה "עם" בהגדרתה, ולא "דת" כפי שניתן לומר על
    נצרות, אסלאם, או דתות אחרות.
    אמנם יש בה חוקים, אך הם לא אלה שמגדירים אותה.
    (הרי גם גוי יכול לקיים את אותם חוקים ולא להיות יהודי כלל וכו).

    זה בסדר להגדיר אותה בתור "דת" במידה והכותב החליט כך,
    אך זה מוציא דברים מהקשרם באופן הבסיסי ביותר ובאופן פרדוקסלי
    גורם אף לכותב המאמר להבין בצורה לא נכונה את כוונותיהם ה"דתיים" של "הדתיים".

    אגב, גם את מושג "יהדות" "גאולה" ו"דת" הראי"ה והרצי"ה לא ראו כפי שמפרש כותב הספר וכותב המאמר, ויש לכך הוכחות רבות מפורשות מכתביהם שלהם.

    מפתיע אותי שארן (איני מכירו) שכותב ספר שלם
    על גוש אמונים, לא טרח קודם לברר ולבאר לעצמו
    מושגי יסוד בסיסיים הקשורים לכל הגותם של הרב קוק ובנו הרצי"ה.

    מפתיע אותי גם שכותב המאמר (חוקר דתות לפי הכתוב ב"אודות")
    לא ערך עם עצמו לימוד ובדיקה מעמיקים ורציניים של
    תפיסת הרב קוק את מושגי היסוד הנ"ל, + לימוד כתבי
    המקור עליהם הרב קוק ביסס את תורתו "החדשנית".
    גם שם ניתן למצוא פוליטיקה בשפע, כיבושים מכיבושים שונים, צבא,
    יחס לסוררים וכדומה.

    * הערה: הרב קוק אמנם נתפס כחדשן אצל חלק
    מרבני דורו, בדיוק מאותה סיבה: רובם היו חסרי בקיאות בנושאים עליהם הוא כתב.
    גם לכך יש סימוכין רבים.
    ** הוא אכן היה חדשן, וזה לא סותר את הנ"ל. איך? זה נושא ארוך למאמר אחר אני מניח.

    כל טוב,

    שרון

    אהבתי

  10. קראתי את הספר אך התאכזבתי מהבלגן (אין סדר כרונולוגי , אין אינדקס, ואין מקורות). איך ד"ר כותב ספר כזה, חצי רכילותי וחצי אימפרסיוניסטי. יש הרבה תובנות מענינות אך זה לא מספיק

    אהבתי

    1. קראתי אותה בזמנו, ואם אני מנסה לשחזר את מה שחשבתי אז, נדמה לי שזה יהה ששלג טועה בגדול. הספר לדעתי מצויין. נכון שחלקים ממנו פשוט לא רלוונטים והיה כדאי לוותר עליהם, כפי שכתבתי בביקורת שלי, אבל בגדול מדובר בעדות מרתקת, וגם הניתוח של ארן את התופעה מבריק לדעתי.

      אהבתי

  11. תומר, כתבת שמכיוון שחלקים של כתבי הרב קוק שעוסקים בהגות הכללית או באדם הפרטי הושתקו אז הקוקיזם זו לא תורת הרב קוק. לעניות דעתי זו קביעה לא נכונה מכיוון שהקוקיזם הוא לכל הפחות חלק מתורת הרב קוק מכיוון שהוא מסתמך על הרב קוק עצמו. אפשר להתווכח אם היה נכון להבליט גם צדדים נוספים בהגותו אבל לעניות דעתי תשתית הקוקיזם מגיע מליבת ההגות של הרב קוק וגם מההנהגה הרבנית שלו בארץ ישראל. בנוסף אפשר אפשר בקלות לטעון שלא רק שהקוקיזם הוא חלק מתורת הרב קוק אלא שהוא תמצית כל תורת הרב קוק. לא כאן המקום להוכיח זאת אבל בהחלט אפשר לומר שההגות הכללית והיחס אל האדם הפרטי הם נגזרות של הקדושה שמופיעה בהסטוריה של עם ישראל בכלל ושל הציונות. לפני ואחרי הקמת המדינה בפרט. מספיק לקרוא את הפיסקה הבאה מאורות ישראל א,א כדי להגיע לכיוון פרשני כזה: כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ואלהיך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא.
    נקודה אחרונה בעניין זה היא שיש גם מחלוקת חוקרים בעניין זה בין פרופ'אבי רביצקי שנמצא בכיוון של תומר לבין פרופ' דב שוורץ שנוטה לא להפריד בין פרשנות הרב צבי יהודה לבין הרב קוק עצמו והיה ראוי להזכיר את המחלוקת הזו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s