ייסורי אבישלום הצעיר – נוער הגבעות ואידיאל האותנטיות

היה בו בוז עמוק לכל,
כאילו הרע ביותר אשר היה יכול לקרות קרה;
עמד כזר בלב עולם נושם,
נפש תועה שמעולם אחר נפלה…
כל כך נסק מעל, או גם שקע מתחת
האנשים האחרים איתם הרגיש נידון לנשום.

השורות הללו, שראו אור בפואמה הטרגית 'לארה' של ג'ורג' גורדון ביירון ב-1814, מבטאות היטב את הלך רוחו של הגאון הרומנטי המיוסר. עומד לבדו על צוק קפוא הוא בז לכל אשר יראה תחתיו: החברה הבורגנית על הנורמליות הקרתנית שלה, ההמונים אשר נאבקים יום-יום לנתח קצת יותר גדול מהעוגה, העולם המתורבת כולו על משחקיו, על כלליו, על זיופיו. הוא, הגאון, זר לכל זה. הוא נפל מעולם אחר, ונידון לנשום את אותו האויר שנושמים הפלבאים.

ביירון בלבוש אלבנילורד ביירון לא חשב שראוי לו לנשום אויר ערים. הוא נועד למעלות שונות לחלוטין. אחרי גלות מרצון מאנגליה, נדודים ברחבי אירופה וכמה שנים של חיים באיטליה הוא החליט להצטרף, בגיל 35, למאבקה של הלאומיות היוונית הצעירה כנגד האימפריה העותומנית. לאחר שצייד את הצי היווני על חשבונו, ולמרות שלא היה לו כל ניסיון צבאי, הוא העמיד עצמו בראש כוח שהתכונן לכבוש את מבצר נפפקטוס שבמיצרי קרינתוס. רק מפני שחלה ומת מסיבוכי שפעת נמנע ממנו מוות הירואי בשדה הקרב.

ביירון היה יוצא דופן רק מכוח כשרונו והונו. סביבו צעירים וצעירות ביקשו לעצמם חיים של תעוזה והרפתקה, של רגש שעולה על גדותיו ושל חיפוש עצמי. באופן מעניין, על פי תפיסתם של אותם רומנטיקנים חיים שכאלה מחוייבים לשלב יחדיו מרד ואמת, כאילו אמת שאינה מורדת אינה תקפה, ומרד שאינו מבקש את האמת אינו באמת מרד. ביירון ביטא אפוא תופעה אירופאית כללית.

בדיוק ארבעים שנה לפני שכתב ביירון את 'לארה' הוציא גתה לאור את 'ייסורי ורתר הצעיר'. בן 24 בלבד היה כאשר חיבר גתה את רומן המכתבים שהפך אותו לקול של דורו. ברומן המפורסם ורתר, האמן המיוסר, מספר במכתביו לחברו וילהלם על אהבתו הבלתי אפשרית לשרלוט, המאורסת לאחר. אהבה עצומה ואיומה זו מביאה את ורתר בסופו של דבר להתאבד, אולם לא לפני שהוא חולק עם חברו את תובנותיו על החיים. ורתר הצעיר מוצא בטבע את המזור לנפשו המבקשת לחיות וליצור באמת. על פי ורתר עלינו

לדבוק להבא בטבע בלבד. הוא לבדו אינסופי דיו, והוא לבדו בונה את האמן הגדול. אפשר לומר הרבה על היתרון שבכללים, בערך מה שאפשר לומר בשבחה של החברה האזרחית. אדם המתחנך לאורם לעולם לא יוציא תחת ידיו דבר סר טעם וגרוע, בדומה לאדם שאישיותו מתעצבת על ידי חוקים ורווחה כלכלית, שלעולם לא יהיה שכן בלתי נסבל, רשע יוצא דופן. מנגד, יגידו מה שיגידו, הכללים כולם הורסים את תחושת הטבע האמיתית, את ביטויו האמיתי! (הוצאת כרמל, תרגום יעקב גוטשלק)

עולם הכללים והחוקים, עולם האנשים המיושבים, הוא סביר בהחלט ושומר עלינו מפני רשע יוצא דופן. אולם סבירותו היא חולשתו. הוא ממוצע, מיושב, הגיוני. הוא חסר יכולת נסיקה. משום כך הוא הורס אצלנו את המגע האמיתי עם הטבע, כלומר, הורס את נקודת האמת שבנו. הוא מכניע את היצירתיות שלנו ומכניס אותנו למסלול קבוע ומוכתב מראש. על כן יש למרוד בו.

כל המקשיב לקולות היוצאים ממעגלי נוער הגבעות יזהה הקבלות מובהקות לדברים המצוטטים לעיל. החיפוש העצמי, הרצון להתקרב לטבע, הבוז לחברה שממנה פרשו, המרד שמתפרש כאמת והמשחק הצמוד עם המוות. אין זה חדש ולא היינו זקוקים לרצח משפחת דוואבשה כדי לשמוע זאת. כבר בגיליון אוגוסט 2007 של עלון ההתנחלויות 'נקודה' פורסמה כתבה של שושי גרינפלד על נוער הגבעות בה טען אורי אלון, מדריך ב"בית חם" עבור אותם צעירים, שמדובר ב"נוער שמחפש אמת בלי פשרות, ולא את האמת של עולם המבוגרים המתפשר והפושר". בתחילת ינואר התפרסמה עדות אנונימית של נער גבעות לשעבר (מקור ראשון, 1.1.16) שמספר על חוויותיו מלפני חמש עשרה שנה:

גדלתי בערוגות של הציונות הדתית, אבל בזתי לה ולדמויות המפתח שלה. הם נראו לי מיושנים, בעלי תמימות 'חנן פורתית', מנותקים מהוויה החדשה שכללה עבודת אדמה ורעיית צאן, חיבור עמוק לקרקע, הסתפקות במועט וגאוות יחידה. …המודל החרדי של התנתקות חסרת פשרות ויצירת אוטונומיה אטומה בתוך ההפקרות הישראלית התאים לנו כמו כפפה ליד.

התופעה אינה חדשה ומאפייניה קבועים למדי: המרד בסמכות ההורים והחברה, בקשת האמת, חוסר הנכונות להתפשר. לפני כחודש פרסמה קרני אלדד ראיון עם אלישוב הר שלום (מעריב, 11.12.15), תושב גבעות בן 26, שהסביר כי

תמיד [היו] אלו שהקריבו את עצמם על מזבח האמת, מוכנים לשלם את המחיר, והחבר'ה האלה מוכנים לשלם את המחיר. אבל השאלה היא: איפה זה שם אותנו בתור חברה. אנחנו לא 'עשבים שוטים' – אנחנו עצי פרי. אתם גידלתם אותנו. פתאום אתם מתנערים מאיתנו? פתאום אנחנו לא משלכם? …מהי ציונות? לקחו לנו את הביטחון בהגדרה של 'ציוני'. אני מבין את החבר'ה האלה שמתנערים מהמושג, כי זה הפך להיות 'ליד' ו'כאילו'. אני יודע מה זה ציונות של פעם, של ייבוש ביצות ושל בית הדסה בחברון. אבל אם ציוני זה להתנצל על עצם הקיום שלך – אז יש שאלה אם אני ציוני. היום אנחנו יורקים בפרצוף של הציונות. ציונים אמיתיים לא היו הופכים את הלאום לכוכבית בתעודת הזהות.

כדאי שוב לשים לב ליסודות החוזרים בכל הציטוטים הללו: בוז לחברה הקיימת, דחיית פשרה ופירושה כזיוף, חיפוש אמת על ידי פרישה מהכלל, ראיית הקרבה לטבע כאידיאל ותפיסה עצמית כממשיכים האותנטיים של הציונות הדתית והתנועה הציונית בכלל. שורשיו של נוער הגבעות, אפוא, נטועים בזרמי הרומנטיקה האירופאית והאתוס שהוא מבטא אינו אלא תרגום יהודי של החיפוש הרומנטי אחרי אותנטיות.

עלינו להבחין, עם זאת, במה שונים נערי הגבעות מהציונות הדתית הקלאסית, שגם היא חבה רבות לרומנטיקה. התנועה הרומנטית מעולם לא היתה תופעה מסודרת וברורה, וכללה למן עלייתה בסוף המאה ה-18 ערב רב של אמנים, הוגים רעיונות ויצירות. עם זאת באופן פשטני אפשר לומר שכתגובה לנאורות שביכרה את התבונה וראתה בה את היסוד הנצחי, האוניברסלי והחשוב ביותר באדם ביקשה הרומנטיקה להעלות את הרגש, היצירתיות והייחודיות למעלה העליונה, וראתה באלה מהויות אותן יש לחקור במסגרת מסעו של הפרט – או העם – למימוש עצמי.

לצד יוצרים כביירון וגתה שביטאו בחייהם וביצירותיהם חיפוש עצמי אישי ורגשני היו אחרים שראו לא בפרט את יחידת היסוד של אותו חיפוש, אלא בקולקטיב הלאומי. הוגים כהרדר (1744-1802) ופיכטה (1762-1814) ראו ביחיד נגזרת של התרבות והעם שמהם הוא קורץ, וגרסו שרק בהכרתו של הפרט את מהותו כתא באורגניזם הלאומי הוא יוכל לממש את עצמו בצורה מלאה. החיים עבורם היו אחדות לפני שהיו ריבוי, זרימה מתערבלת ולא עמידה מנוכרת. היחיד קשור בכל נימיו אל הכלל, ואינו יכול, אף אם ירצה, להתנתק ולחיות את חייו לבדו. החיים המלאים באים לידי ביטוי בנאמנותו – אם לא ממש התמזגותו – של היחיד בקולקטיב.

קוק בלבוש חרדיהרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) הושפע מאוד מהחשיבה הרומנטית. גם עבורו המציאות היא אחדות רוחנית אדירה וגם עבורו חיפושו של הפרט את עצמיותו שקול לחיפושו את האמת, ושניהם מתגלים בתורת ישראל ובאלוהי ישראל. הראי"ה משלב בכתביו הן את המסלול האינדיבידואלי (מימוש עצמי על ידי התמזגות עם הכוליות) והן את זה הלאומי (מימוש עצמי על ידי התמזגות עם האומה), אולם זה השני הוא שזכה לדגש בכתבי תלמידיו וממשיכיו, ובעיקר בתורתו של בנו יחידו, הרב צבי יהודה קוק. מחקרים שונים כבר הראו כיצד העמדה המקדשת את הלאום הובלטה בכתבי הרב צבי יהודה, וזאת על חשבון הכתבים היותר אישיים ומכווני-יחיד של הרב קוק.

הציונות הדתית, שהחל משנות השבעים אימצה את תפיסותיו של הרב קוק כמטא-נראטיב מרכזי, ביטאה כיוונים לאומיים אלה בתפיסותיה ה"ממלכתיות" (המייחסות חשיבות עליונה ואף קדוּשה למוסדות המדינה), באימוץ אתוס של הקרבה עצמית ופעולה למען הכלל, ובתפיסתה העצמית כהמשך האותנטי לתנועה הציונית. כל אלה, כמובן, נתנו דגש לקולקטיב על חשבון הפרט.

והנה, החל מהמחצית השניה של שנות השמונים התעוררה בתוככי הציונות הדתית תופעה של חיפוש רוחני אישי המבקש להביא לידי ביטוי יצירתיות, ייחודיות וקשר אינטימי, פרטי במהותו, עם האלוהות. כמצע טקסטואלי ורעיוני השתמשו מובילי המהלך הזה – באותה תקופה הרבנים שג"ר ומנחם פרומן, ומעט אחריהם גם עמי עולמי ז"ל ובני קלמנזון ודוב זינגר יבדל"א – בחומרים חסידיים, ועל כן מכונה התופעה כולה 'נאו-חסידות'. התופעה הזאת גדלה מאוד מאז, ואף הביסה ניסיונות שונים לדכאה. כיום החיפוש הרוחני האישי בקרב הכיפות הסרוגות הוא חזון נפרץ.

נוער הגבעות, ובכלל זה הטרוריסטים שיצאו מקרבו, מגלמים מקרה פרטי של התופעה הכללית הזו, במסגרתה מימוש עצמי בציונות הדתית כבר אינו נתפס כמותנה בחיבור לקולקטיב הלאומי, אלא להפך, מתבסס על בקשה אישית אחר ביטוי עצמי. בניגוד לתופעות הנאו-חסידיות בכללן, תושבי הגבעות לא מסתפקים במסע רוחני אישי המקביל לחיים בחברה הכללית, אלא מבקשים למצוא אותנטיות דווקא על ידי פרישה חד-משמעית מהכלל. המרד הקיצוני שלהם בחברה הכללית – ודווקא הוא – מאפשר להם להחשיב את עצמם לנאמנים היחידים האמיתיים לתורה ולאלוהים.

אין כאן מקריות: כך עובד האתוס של האותנטיות, שמהווה אידיאל מודרני ומאפיין מרכזי של הרומנטיקה. כפי שמסביר ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור בספרו 'מועקת המודרניות', כדי שפעולה תיחשב לאותנטית היא חייבת מניה וביה להיות חריגה. אם אגיע למשרד לבוש בחליפה ועניבה ואכריז שהתלבשתי כך משום שהרגשתי שזה הדבר האותנטי עבורי אזכה להרמות גבה משועשעות, שהרי מה אותנטי בחליפה ועניבה? מצד שני, אם אגיע יחף, בג'ינס קרוע או בכובע צילינדר עמיתי יקבלו זאת כביטוי אותנטי לאישיותי המקורית והייחודית.

אותנטיות, קובע טיילור, דורשת יצירתיות, מקוריות ומרד בכללים השגורים. כך מייצרים אותה. אולם אם אכן כך היא נוצרת מובן לנו שהאותנטיות קשורה בקשר אמיץ עם אותם כללים שגורים. רק מעשה שבחברה שלנו נחשב מקורי או יצירתי יכול להיחשב אותנטי, וכל מרד בקונצנזוס תלוי בקונצנזוס להגדרתו העצמית. החיפוש אחר אותנטיות, גם אם יתחזה למסע אישי אל מקוריות מקסימלית, הרי הוא במהותו דיאלוג מתמשך עם החברה ממנה הוא יצא. למעשה אבקש לקבוע שהפקת "אותנטיות" תמיד תהיה כרוכה לא רק במרד בנורמות וערכים מסויימים של החברה, אלא גם בהקצנת נורמות וערכים אחרים של אותה חברה עצמה.

כך יש להבין גם את נערי הגבעות. ללא ספק, אותם צעירים מורדים בחברה שסביבם. הם בזים להוריהם, מתכחשים לסמכות רבנית, וכמובן עוברים על חוקי המדינה. בחיפושם הרומנטי אחר אותנטיות הם מחוייבים להפנות עורף לחברה ממנה באו. אולם יש לשים לב היטב במה מורדים אותם צעירים ובמה אינם מורדים. המרד שלהם לא מתבטא בהתנדבות בעמותת 'שוברים שתיקה' או בהתפקדות ל'שלום עכשיו'. הם גם לא פורקים עול מצוות, לא קונים אופנוע ולא מתבסמים בחגיגות של שחרור מיני. מכיוון שהכלל תמיד מגדיר עבורנו גם מה שאותנטי, אם אנחנו רוצים להיחשב אותנטיים בחברה שלנו אין לנו אפשרות למרוד בכל מוסכמותיה. כאמור, חלק מרכזי מהמרד שלנו לא יהיה שבירת הכללים, אלא הקצנתם.

נחזור ללורד ביירון. הוא מורד בסביבתו בכך שהוא עוזב את אנגליה מולדתו ללא כוונה לשוב. הוא בז לחברה הבורגנית ולמוסכמותיה. אולם הרפתקתו הגדולה ביותר, זו שבה מצא את מותו, מושתתת על דבקותו הקיצונית בערכים שהיו מקובלים מאוד בתקופתו: הוא נאבק למען לאומיות וחירות. אצל ורתר הצעיר של גתה נמצא דפוס דומה. הוא פורש מהחברה ומנסה לחיות חיים פשוטים הקרובים לטבע. הוא מזלזל ב"חוקים" וב"רווחה הכללית". אולם סופו מגיע כתוצאה של היותו נאמן – נאמן עד מוות – לקריאה המחייבת של האהבה, אידיאל מוכר ומקובל.

גיליון נקודה, אוגוסט 2007, המוקדש לנוער הגבעות

המרד של נערי הגבעות הוא בחברה ממנה באו, שנחשבת עבורם כחלשת אופי, כפשרנית, כלא אותנטית ולא אמיתית. המרד שלהם הוא ברבנים הציונים-דתיים מאותן סיבות. אולם אין הם מורדים בחינוך שקיבלו, אלא אדרבה, מקצינים ערכים שמקובלים בסביבתם: התיישבות בשטחי יהודה ושומרון, הקפדה הלכתית והתייחסות מבטלת כלפי הפלסטינים. כפי שכתב עוד נציג של נוער הגבעות, צבי סוכות, בדף הפייסבוק שלו ב-21.12.15:

מי ששרף את הבית בדומא לא עשה את זה כי הוא חושב שהוא מבין בביטחון יותר משר הביטחון, אלא כי הוא חושב שהתורה מבינה יותר משר הביטחון. ובתורה יש נקמה. הוא רואה את עצמו כמייצג התורה עלי אדמות. ולזה אתם חינכתם אותו. כשהתנגדתם לשלום עם ערבים, וכשבניתם בלי אישורים, והפכתם לאלופי הקומבינות בהלבנת כספים, אמרתם יהרג ועל יעבור על שירת נשים בצה"ל, ודיברתם על המדינה ובג"ץ במונחים של פושעים. והכל עשיתם בשם התורה!!

בחיפושם אחר אמת ואותנטיות מורדים נערי הגבעות ברבנים שלימדו אותם, אולם לא בתורותיהם. אותן הם לא זונחים אלא משתמשים בהן כקפיץ שככל שילחצו אותו כך יתגבר כוחו. דווקא ההקצנה של תורות אלה, דווקא תפיסתן הפונדמנטליסטית, היא המייצרת עבורם קיום יהודי אותנטי.

כל חברה המחויבת לאידיאלים משותפים, כל חברה אידיאולוגית, מזמינה שוליים קיצונים, לעיתים אלימים, והמגזר הציוני-דתי אינו מיוחד בכך. מה שיש לבחון בנוגע לנוער הגבעות אינו קיצוניותו, אלא הערכים עליהם הוא בונה את פרשנותו לאותנטיות יהודית. התבנית לתוכה ערכים אלה ניצוקים היא רומנטית, אולם החומר ממנו הם עשויים מצוי במסורת היהודית, ועולה הרושם שלעתים לא רק שהוא אינו מנוטרל, אלא שהוא מועלה על נס. במצב כזה מפריד רק צעד אחד בין תפיסתו באופן מבוקר, שמודע לפער שבין האידיאל למציאות, לבין פרשנותו הקנאית, וממנה לאלימות.

:

פורסם היום במוסף הארץ

34 תגובות

  1. שלום תומר
    על מאפייני המרד שציינת אצל הנוער בכלל ונוער הגבעות בפרט אני מסכים ואף כתבתי על זה במחקר על הצבר התנכי העוסק בתושבי המאחזים (נוער הגבעות שהתבגר). אולם איני מסכים שהטרור הוא מאפיין יותר קיצוני של אותם רעיונות. הטעות של רבים היא להניח כי בקצוות יש אותו דבר ממה שיש לאורך הציר אלא קצת יותר קיצוני. אולם בפועל קצוות יוצרות איכויות שונות מאוד מאשר לאורך הציר עליו ישנה העקומה הנורמלית. תסתכל על אנשים מסביב ולאו דווקא על נוער הגבעות ותראה כי אנשי הקצוות שונים איכתית הם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש או שפוטים למאסרי עולם על רצח ילדיהם. הטרור אינו הקצנה של נוער הגבעות הוא שונה איכותית מהם. שבת שלום שלמה קניאל

    אהבתי

    1. טוב, אני חושב אחרת. כשנער גבעות אומר ש"עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.", אתה מבין שיש קשר ישיר בין הנאו-חסידות שלהם לאלימות שלהם. והקשר הוא החיפוש אחר אותנטיות. כתבתי על זה גם כאן: https://tomerpersico.com/2014/02/21/romantic_ginsburgh/

      אהבתי

      1. אני מסכים עם התופעה אבל איני מסכים שהמושג נוער הגבעות הוא הקבוצה שבה התופעה קיימת אלא היא חוצה קבוצות. כתבתי על כך בעיתון נקודה קניאל, ש' (1994). מאחים לנשק ליריבים בנפש? נקודה, 178, 28-31
        שבת שלום

        אהבתי

  2. ניתוח ספרותי חביב, למרות שכרגיל אתה חוטא בשימוש לקוי בנומנקלטורה (האותנטיות הרומנטית היא סיפור אחר מהאותנטיות שאתה מתאר כאן, הפוכה ממנה במובנים רבים). אתה גם לא מייצג נאותה את צ'ארלס טיילור. על כל פנים, עד כמה אפשר להחיל את הניתוח הזה חל על קבוצות אחרות במפה הפוליטית?

    אהבתי

      1. בקצרה: בני אדם לא יכולים להיות אותנטיים. זהב יכול להיות אותנטי. חתימה יכולה להיות אותנטית. הכתר של קלוביס מהמאה החמישית יכול להיות אותנטי. יש סימנים. מי מספר לנו מה אותנטי ומה לא? המדע הפוזיטיבי. אבל לגבי בני אדם אין ממש מדע אז צריך להשתמש באמצעים אחרים. איך אתה יודע מי סוחר דגים? זה שיש לו ריח של דגים. איך אתה יודע מי מוסכניק? זה עם הגריז על הידיים. להלן האותנטיות, קיצור הליכים. לגבי טיילור, עצמיות אצלו זה יותר מורכב מלהיות הילד המיוחד בכיתה.

        אהבתי

        1. איך פתרת את שאלת האותנטיות בתנופה רטורית חדה ואדירה! איפה ביירון, איפה גתה, איפה שלינג, איפה הרדר? איפה שלגל, איפה שופנהאוור, איפה קאמי, איפה סארטר? איפה כל השוטים שדיברו כל כך הרבה על אותנטיות, והרי בכלל אין לאדם אותנטיות!!! גאון, גאון. אין אותנטיות לאדם. פשוט אין. איך לא חשבו על זה קודם??

          אהבתי

          1. מת על אסכולת הניימדרופינג המתורגמים. הכי פעולה בשומר הצעיר. גם יושב טוב עם אנונימיות וסימני קריאה. בכל מקרה מה שכתבתי שם זה תקציר מנהלים של החברים מסוף ה-18 (הרדר ועוד כמה שלא גרים ברחוב טלמון פינת ברלין המתורגם), לא הצגתי את דעתי אלא תיקנתי את השימוש הנגוע ב"רומנטיקה" של כותב הפוסט.

            אהבתי

              1. כוונתי היה במה שכתבתי לך ולא לטרול האנונימי. יש מושג של אותנטיות, אבל זה דומה יותר לאותנטיות של מוכר הדגים מלאותנטיות של השומר הצעיר. הבעיה היא איך מבדילים איך הזהב הטהור מהחיקוי. זאת שאלה של תקשורת ושל סימנים, לא של סנטימנטים, הסנטימנטים באים אחר כך. תקשיב, לרומנטיקן הכי חשוב של המאה ה-19 קראו צ'ארלס דארווין.

                אהבתי

                1. לדעתי אתה טועה. העניין בהחלט היה סנטימנטים. הנה למשל ציטוט נוסף משל ביירון:

                  "המטרה העליונה של החיים היא התחושה – להרגיש שאנו קיימים, אפילו בכאב; זהו "התהום המשתוקק" הזה הדוחף אותנו למשחק, לקרב, למסע, למרדפים תזזיתיים אבל מורגשים היטב מכל סוג ומין אשר כוח המשיכה העיקרי שלהם הוא הגירוי המגיע באופן בלתי נמנע מהשלמתם."

                  והנה הרדר:

                  "לא כדי לחשוב אני כאן, אלא כדי להיות, להרגיש, לחיות!"

                  אין כאן עניין של תקשורת או של סימנים. רק רגש.

                  אהבתי

  3. תודה תומר, אם נאמץ את הציטוט של צבי סוכות ופרשנותך לו הרי שדומה שאתה קורא, בצדק, לשידוד ערכים מקיף באידיאולוגית ההתנחלות ובעמדות רבניה. כלומר השדה הרחב של ההתיישבות האידיאולוגית (ואם נרחיב עוד- של רוב מנין ובנין הציונות הדתית, כולל העומד בראשה מבחינה פוליטית, הגר אמנם ברעננה) מצמיח כמעט בהכרח את מי שמקצין עוד ורואה ברצח ביטוי לאותנטיות. עם זאת, בכל זאת המעבר לרצח הוא קפיצת מדרגה איכותית דרמטית שאיני בטוח שהוסברה "עד הסוף " במאמרך. מכל מקום ברור כי החינוך ללא תרצח ולאי-אלימות חייב להיות במוקד העשייה החינוכית של הציונות הדתית, זאת במקביל לגינוי בקרב רוב השמאל(לצערי לא כולו) למעשי הרצח של הצד הפלסטיני, גם אם הקורבנות הם מתנחלים, כובשים , מנשלים, חסרי מוסר וכדומה.
    עולה אפוא השאלה מה מידת המחויבות של דברי הציונות הדתית ורבניה לציווי הקטגורי – "לא תרצח ערבים/פלסטינים, ושל השמאל ל-"לא תרצח יהודים." רק התלכדות סביב עקרונות אלו , וסביב שלטון החוק יכולים לתקן מעט את השורה ולהביא לבסוף להכרעה דמוקרטית באשר לעמדת ישראל בסכסוך האין סופי.

    אהבתי

  4. בכל השיח כאן עולה כמובנת מאליה האשמה של הרצח בדומא, אבל לפי כל המידע הרצח שם בוצע כניקמת דם ערבית. מרוב התפלספות שופכים דם נקיים גם הכותב וגם המגיבים.

    אהבתי

    1. דור איש שלום שבוע טוב
      רק לצורך הדיון תנסה להתעלם ממה שאתה שמעת על הקונספירציה הערבית ולנסות להתמודד עם השאלה העקרונית.
      האם רצח הוא מעשה מותר בכל מקרה כפי שיש טוענים או אסור בכל מקרה כפי שטוענים אחרים?

      אהבתי

  5. שלום תומר,
    מאחורי דבריך נמצאת האמונה החזקה, שבני אדם הם יצורים תבוניים…
    וזו לדעתי שאלה רצינית…
    :)

    נראה לי שבדרך כלל אנשים מסמנים את המטרה סביב החץ שנורה כבר…
    וגם כאן האידאולוגיה נתפרת ליצרים מסוימים…
    ואין הרבה הבדל בין טייס שמפציץ בשם הציונות החילונית לנער גבעות שזורק אבנים בשם הציונות הדתית.
    אצל שניהם מדובר באותם יצרים.

    הציטוט האחרון שהבאת של צבי סוכות מעולה.
    ובאופן רחב יותר, אי אפשר באותו הבל פה להלל את חומה ומגדל, את ארגון השומר ואת התנהגות הציונית ב-נגיד סוף שנות הארבעים, ולהסתייג מנוער הגבעות.
    בסופו של דבר זו בדיוק אותה תופעה, פעם אחת תחת כיפה סרוגה ופעם אחת תחת כובע טמבל….

    אהבתי

      1. אני לא חושב שנוער הגבעות מתייחס לעניינים האלו באופן יחסי…
        אם דבר נכון לעשותו (״מוסרית״), אז נכון לעשותו בכל מצב…

        אהבתי

        1. אפילו הרומנטיקן הכי טהור שואב את חומריו מהוריו ומסביבתו

          נוער הגבעות הוא חוליה נוספת ברצף. רצף ששם את ארץ ישראל לפני מדינת ישראל. רצף ששם את אהבת אדמת ארץ ישראל מעל אהבת מדינת ישראל. רצף שמוכן לחבל במדינה היהודית בשם האל.

          ראשוני המתנחלים יצאו בשם אהבת ארץ ישראל כנגד מוסדותיה של מדינת ישראל. ההתחלה הייתה תמימה לכאורה. חזרה לגוש עציון ולחברון. שני מקומות עם היסטוריה עקובה מדם בת זמננו. ההמשך הלך והקצין…..עד שבשם האל והתרבות התורנית כבר מצאו "הכשר" לעבירה על הדיבר לא תרצח

          אהבתי

  6. תומר, תודה, פוסט מרתק מאוד מאוד ולתחושתי וממבטי כיום אחורה אל שנות העשרה שלי מדייק למהותם של דברים.
    לצערי החינוך הדתי (לפחות זה של לפני 10 שנים; ואולי חינוך בכלל) לא מצליח להתמודד באופן עמוק ומשמעותי עם הנטיות הרומנטיות האלו לאמת ללא פשרות ולא מדגיש מספיק את התוצאות של אמת-ללא-פשרות ושל רומנטיציזם שכזה, שהן לעיתים הרסניות ואלימות (נראה לי שאולי אפשר גם לקשור תנועות מהפכניות נוספות, כמו הקומוניזם, לתנועות כאלו?) ובאופן כללי קצת מתעלמות ממורכבותן של תוצאות (למשל, הציונות הדתית הכללית התעלמה מההשלכה של מפעל ההתנחלויות על הערבים הפלסטינאים- אני עצמי למדתי להביט על ערבים כסובייקטים ולחשוב על המורכבות שבעניין רק אחרי שחזרתי בשאלה, וזה לאו דווקא אומר שהפכתי לשמאלנית, אבל התחלתי לראות ערבים).
    וכל זה מבלי לדבר על היכולת הנפשית הבאמת מוגבלת לרוב של בני נוער להכיל מורכבויות ולפעול באופן מאוזן.
    אני למזלי אף פעם לא הגעתי להארדקור של המאחזים והגבעות (זה היה קצת מסובך פיזית כשאת גדלה בצפון) אבל מניסיוני האישי ומהזדהות גדולה עם התנועה הנפשית הרומנטית הזו, אני למדתי על עצמי שאפשר להגביל ולמנן ולתעל שאיפות נפשיות כאלו למקומות חיוביים ותורמים לחברה באופן שאינו הרסני או אלים.
    לצערי, מערכת החינוך הדתית כנראה נכשלת בזה, ואולי גם מערכת החינוך באירופה (אם כי זו הכללה מאוד גדולה, כי גם בציבור הדתי יש גוונים כל כך שונים של חינוך שלא לדבר על כך שאירופה היא לחלוטין אינה מקשה אחת), אם אפשר אולי לבחון את הקשרים של התופעה של דאעש בהיבט כזה.
    אגב, האם יכול להיות שהשמאל הקיצוני הישראלי מחפש את אותה אותנטיות בקרב הפלסטינים? (הפלאח, הבנייה הערבית, וגם ככה הנטייה הגבוהה לטבעונות ואהבת בע"ח).

    כשסיימתי לכתוב את התגובה עלה בי רצון להוסיף ולהדגיש עד כמה שמה שכתבת ריגש אותי במובן של לדייק את העולם הפנימי שלי (אני זוכרת את החיפוש שלי אחרי האמת לאמיתותה והקיצוניות היחסית שהדרישה הנפשית הזו הולידה). הפוסט שלך הבהיר ודייק עבורי הרבה מחשבות על הקשר בין הרומנטיציזם לשנות הנעורים האישיות שלי ולתנועות קיצוניות בעולם ככלל.
    האמת שבתקופה האחרונה יצא לי להרהר לא מעט בתנועה הרומנטית אחרי ששמעתי עליה פה ושם באוניברסיטה ואני צמאה לחומר עליה, גם מבחינה היסטורית וגם על השפעתה עלינו כיום (החל מהוליווד ודיסני ועד ניאו פגאניות ונוער הגבעות), אשמח אם תוכל להפנות אותי לטקסטים נוספים בנושא.

    שוב תודה!

    אהבתי

    1. תודה רבה יעל, משמח לשמוע שקלעתי לרחשי לבך.

      לגבי השמאל הקיצוני, אני חושב שהוא מונע יותר מחיפוש אחר צדק (לתפיסתו כמובן) מאשר אחר אותנטיות.

      לגבי התנועה הרומנטית, בעברית יש שני ספרים מבואיים של ישעיהו ברלין עליה, 'שורשי הרומנטיקה' ו'נגד הזרם'.

      Liked by 1 person

  7. תומר תודה על המאמר ….
    ועדיין משום מה יצאתי בהרגשה שבמאמרך אתה מתאר את נוער הגבעות בצבעים רומנטיים מידי, כמי שחיפוש רוחני ואידיאולוגי הוא שמניע אותם
    ושמא מה שמניע אותם אינו נובע רק אנטיגוניזם כלפי הציונות הדתית "הבורגנית" שממנה הם באו, אלא מה שמניע זו תחושה אישית יותר היוצרת שבר פנימי אחרי שבעצם כבר לא נותרו אידיאלים גדולים לחיות עבורם. כוונתי לומר שלא בלבד שהם חשים שהציונות הדתית שוב אינה דורשת אמת אלא אף חשים בעצמם את אותה תחושה לומר שאף הם לא באמת מחפשים אמת. פעמים שהדרישה לטוטאליות מעידה על אדם המתכחש לחולשה שבתוכו.
    משאין אידיאלים לחיות או למות עבורם לא נותר אלא לחיות את החיים הראליים -עבודה פרנסה משפחה לימודים וכו', שמא זהו הדבר שממנו הם יראים ביותר.
    אורן שטרן

    אהבתי

  8. שבוע טוב תומר , נפגשנו פעם באחת ההרצאות שלך , אני נהנה מאד לקרוא את דבריך , אני עוסק באיזה פרויקט הקשור לרעיון שהזכרת לפיו זהות הפרט מתעצבת ומתגבשת אל מול הקהילה והתרבות שלו , האם תוכל להפנות אותי לדברי הרדר ופיכטה המצויינים בדברייך , תודה רוני

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

  9. ההשוואה לתקופה הרומנטית במקומה, אולם יש לזכור שהתופעה אינה קשורה רק לציבור הדתי לאומי. צבי סוכות המצוטט כאן, כמו רבים מנערי הגבעות שפגשתי הוא תוצר של החברה החרדית ככלל ודור שני של בעלי תשובה מברסלב בפרט. וישנה השפעה חזקה מאוד משם על האידיאולוגיה. כגון ביטול שחל לימוד תורה בעיון לטובת דברי "רבינו". כאשר אני מציע אפילו ללמוד לקווי מוהרן או ליקוטי הלכות, החברה יעדיפו סיפורים מחיי רבינו, רו תיקון הכללי.

    אהבתי

  10. מה שהיה חסר לי במאמר זה הניסיון לאפיין את נוער הגבעות בנתוני הרקע הקשורים לסיבות בגללן עזבו את המסגרות החינוכיות בהן למדו, ובחרו בחיים הלא ממוסדים. נתונים אלה עשויים להכניס את הרומנטיקה להקשר הסוציולוגי שלהם , וממילא גם להאיר את הנערים האלה כמקבילה דתית של כיכר החתולות בירושלים, או להבדיל את הנוער שבורח מביתו ומתחבר לדע"ש כדי לקבל לגיטימיות הטעונה באידאולוגיה קיצונית שעל פי טבעה היא יותר מכול מספקת של הפורקן שלא היה באוהלה של תורה או בתחום אחר ממסדי כלשהו. באשר לרבנים שהם כביכול אינם נשמעים להם, אבל ספגו את כובד משקלה של אמירותיהם . זאת בין בתורת המלך או בסתם דרשה הלכתית שנתנו לה את פרשנותם לאחר מכן. תופעת אימוץ האידאולוגיה המשרתת את מה שלבך חפץ בו והנותנת לחייך טעם חדש ומרתק כולל חברותא חדשה, מוכרת לנו גם כן, ודמגוגים בכול הדורות בנו על קהל המתרגם אותם למעשים שמחוץ לחוק החל ביגאל עמיר בימנו וכלה באוגוסטוס המסית את ההמון הרומאי לפגוע ברוצחי קיסר (על פי שקספיר)

    אהבתי

  11. תומר שלום,
    מאמר יפה ואני מודה לך
    זה מאוד דומה לדעתי לניתוח של הרב שג"ר (עיין בחלק השני של ספרו לוחות ושברי לוחות) שהרבה להראות איך החינוך הציוני-דתי הפך לדוגמה חסרת משמעות עבור צעירים המחפשים חוייה של אמת.

    אני רק אעיר נקודה ואשמח להתייחסות. כתבת:
    "למעשה אבקש לקבוע שהפקת "אותנטיות" תמיד תהיה כרוכה לא רק במרד בנורמות וערכים מסויימים של החברה, אלא גם בהקצנת נורמות וערכים אחרים של אותה חברה עצמה"

    לדעתי הגדרה זו אינה מדויקת. אני מסכים שבחברה המודרנית הבנויה על שלילת החוויה הפרטית, האותנטיות מחייבת הפרישה מאותה החברה. אבל אני חושב שהראי"ה (שכמו שאתה אומר היה ברוחו רומנטי) חשב שניתן להגיע לאותנטיות דווקא דרך המעשה המדיני והחברתי. הוא האמין שניתן להקים חברה שאכן תהווה פלטפורמה למימוש החוויה של הפרט מתוך התמזגות עם הכלל ולא רק תהיה מחסום לו. אם רומנטיקה שווה פרישה מהכלל, אז אין הסבר להתנהגותו של הרב קוק (או שאתה חוזר בך ותאמר שאין הוא רומנטי).

    לכן נראה שנוער הגבעות אכן היום פורש מהכלל כדי למצוא אותנטיות לא כי האותנטיות היא הפרישה אלא כי החברה הציונית דתית שבה הם גדלו אינה מציע להם חוויה של ממש. כלומר הפרישה שלהם אינה מהותית אלא מקרית.

    אהבתי

  12. תומר..
    אני קורא נלהב של הבלוג שלך כבר קרוב לשנה ..כיף מידי פעם לדפדף את הפוסטים שאתה כותב לבלוג אתה גם (ברוב הפעמים )..מציג את הדברים בצורה אובייקטיבית
    נתקלתי באתר ממש מעניין שמחזיק בתאוריית קונספרציה מענינת ..שיש לה גרעין של אמת ..לפיה מתקיים קשר חשאי וסודי בין הנאצים מראשית קיומם לבין חוגים בודהיסטים והינדואיסטים מאז היווצרות המפלגה הנאצית וביסוס שלטונה ועד היום ..ושהבודהיסטים וההינדואיסטים בעזרת הדתות שלהם בעצם רוצים להפיץ את הנאציזם לעולם -אני כמובן לא חושב שמתקיים קשר סמוי כזה או אחר בין מנהיגים דתיים בהודו או בין הדלאי לאמה לאירגון הKKK ובטח שרוב המאמינים או החיים על פי אידואליגות המזרח לא מודעים לאותה "מזימה"..אך יש אמת בדבר..ידוע שהיו הרבה מיסטקנים נאצים שהושפעו מאידאולגיות המזרח ..ושהודים רבים באותה תקופה בעיקר בחוגים הדתיים והלאומניים ביותר זיהו את היטלר כהתגלמות הסופית והנצחית של אלוהים -וישנו –
    איך אני נזכר בדבר הזה כאשר אני קורא את הבלוג שלך ואת אותה רשומה ?אני זוכר שכתבתה פעם:עבור אנשים מסיומים להיות שייך לחב"ד אומר לכתוב "שירים על אהבה ואילו עבור אחרים הפירוש הוא לבצע נקמת דם בערבים "
    מסתבר שגם בבודהיזם שנחשב ואולי בצדק בתרבות המערבית -כסמל לדת פציפיסטית ורודפת שלום ..עבור רבים להיות בודהיסט פירושו הוא לבצע מדיטציה לפיתוח החמלה והאושר ועבור אחרים המשמעות היא להוליך לעולם שילטון דיקטטורי פאשיסטי וגזעני -וגם אותם בודהיסטים בדומה לאותם חבדניקים ששואבים השראה מהאידאולגיה הרומנטית להצדקת נקמות דם -כך אצל הבודהיסטים יש המון כתבים "אפלים"

    אני מצרף לך קישור לאתר מאוד מאוד "אנטי מזרחי".."אנטי בודהיסטי ואנטי הינדואיסטי"..ושאף מרחיק לכת ורואה באידאולגיות המזרחיות כגורם לכול הרוע בעולם ..אולי תיקרא בזמנך החופשית חלק מהאתר ..זה מעניין מאוד ..ואולי מתישהו תכתוב פוסט
    http://www.trimondi.de/H-B-K/inhalt.hi.en.htm

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s