ייתכן שהחידה הפלאית ביותר בנוגע לטבע האדם היא גם מתכונותיו הבנאליות ביותר. העובדה הפשוטה אך המוזרה באופן נהדר היא שאנשים רוצים להיות טובים. מדוע שבכלל יהיה כך? מדוע שירצו בני האדם לראות את עצמם כמתואמים עם הטוב? אלא שכך הדבר, ולמרות שהרעיונות שיש לנו לגבי מהותו של אותו טוב שונים ומגוונים, התשוקה שלנו לממש אותם היא שגרתית למדי.
והנה, ידוע גם כי בני אדם משעבדים אלו את אלו. העבדות היתה תופעה נפוצה בזמני קדם, ומכיוון שכך, היה על בני אדם להפוך אותה בעיניהם ללגיטימית. ניכר היה שהמשועבדים עצמם מאוד לא מרוצים מהמצב, ואלו שרצו לשמר את המוסד החברתי הותיק הזה חשו מחוייבים להצדיקו. רצינו הרי לדעת שאנחנו עושים את הטוב כאשר אנחנו קונים, מוכרים ומדכאים אחרים.
לכן תאוגניס, המשורר היווני בן המאה השישית לפני הספירה, מסביר ש"ראשו של העבד לעולם אינו זקוף, אלא מכופף, ויש לו צוואר עקום". הבדל פיזי מולד משמש כאן כדי להצדיק שיעבוד. אריסטו גם הוא דיבר על בני אדם שגופם מיועד מלידה לעבדות. במקרא, מנגד, משתמשים בדרך שונה לצידוק הדין: נח, הכועס על בניו כיוון שראוהו ערום, מקלל דווקא את נכדו כנען כי "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית 9). פה נדחפת קללה רטרואקטיבית אל תוך הטקסט הקנוני על מנת להצדיק לכתחילה את שעבודם של הכנענים בידי בני ישראל. פרעה עצמו, כשזמם לשעבד את העבריים בארצו הצדיק את עצמו וטען כי יש צורך בכך על מנת שלא יתרבו, "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות 1). הרי אי אפשר פשוט לשעבד עם שלם.
והנה, לעומת המסורות המצדיקות עבדות, סיפור יציאת מצריים קורא עליה תיגר. לא עוד שימור העבדות אלא מרידה בה. לא פלא שתנועות שחרור רבות ושונות, לאומיות ואחרות, מצאו בו השראה. מרקסיסטים, לוחמים למען זכויות אזרח וכמובן המתנגדים לעבדות במאה ה-19 השתמשו בסיפור כדגם ארכיטיפי של שחרור משעבוד. למעשה קשה לדמיין את העולם המודרני ללא אותו מיתוס מכונן על עם שלם הפורץ מעבדות לחירות. יש להניח שבין שאר הסיבות לפופולריות של הפסח בזמננו קיים גם החוב התרבותי העצום שחבה לו הציביליזציה המערבית.
השנה אנחנו מציינים את שנת החמישים למלחמת ששת הימים, וסימון יובל שנים לכיבוש דורש מאיתנו חשבון נפש. כמה זמן נוכל להעמיד פנים שהשליטה על בני העם הפלסטיני אינה יותר מתקלה מקרית בהיסטוריה של מדינת ישראל? גם ההגדרה הרשמית של המדינה (ובג"צ) של השליטה בשטחים כ"זמנית" חסרה כבר כוח שכנוע אמיתי, ומדינת ישראל לא מעוררת אמון שבכוונתה לחדול מכך. אירוניה היסטורית חדה ומרירה היא זו בה האומה שהורישה לאנושות את סיפור השחרור הבסיסי מכולם היא זו שנותרה אחרונה בעולם הדמוקרטי ששולטת באוכלוסיה ללא שוויון זכויות. הנה כי כן, העם שחוגג כל שנה את יציאתו לחירות מונע מעם אחר לזכות בחופש ובעצמאות.
כמובן, יש לנו סיבות טובות מאוד להמשיך את השליטה בפלסטינים. נמצא דרכים מתוחכמות להסבירה ולהסדירה, ונציע תירוצים שיעניקו למצב הנוכחי לגיטימציה. אנחנו הרי רוצים להיות טובים. אלא שכל אלה לא ישנו את העובדות היבשות והקשות, שאחרי כל הפלפולים והתירוצים – חלקם באמת טובים – לא ישתנו ויישארו קשות. משמעות המשך השליטה במיליונים היא הכתמתה של ההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, לנצח. סיפור יציאת מצריים ופסח, חג החירות, יעברו עיוות אירוני וארסי.
ביובל הצטווינו בתורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). על פי הדין המקראי יש לשחרר עבדים ולהחזיר אדמות לבעליהם המקוריים. שחרור העבדים ביובל מצטרף בחג הפסח השנה לשחרור בני ישראל מעבדות לחירות, וזה בעצמו מוזכר שוב ושוב כסיבה שעומדת מאחורי הציוויים לדאוג לחלשים ולזרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא, יט, לד). המסורת שלנו דורשת מאיתנו לא לשקוט ולעשות הכל על מנת להפסיק לגזול את חירותם של שכנינו.
פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.
לכבוד פסח השנה ערכתי את ‘הגדת היובל’, שהוציא ארגון SISO. פרטים על רכישה והורדה כאן.
לולאת האל 
שלום רב,
כיצד ניתן להפנות שאלה אל תומר שלא בבלוג הכללי.
לא בענין מענייני הבלוג.
בענין אחר לגמרי.
אריאל בן ארי.
אהבתיאהבתי
דרך הפייסבוק, הטוויטר, או המייל tomerpersico@yahoo.com
חג שמח!
אהבתיאהבתי
מצד אחד אני שותף לדעה שמגיע לפלסטינים מדינה משלהם. מצד שני, בוא לא נשכח שגם להם יש אחריות ואשמה במצבם העכשווי.
עד כמה שידוע לי ישראל לא פתחה באף אחת מהמלחמות. גם ב-48 וגם ב-67 העולם הערבי היה הצד התוקפן. חוץ מזה, הטרור הפלסטיני גורם לציבור הישראלי להקצין יותר ויותר ימינה (בדיוק כמו שקורה באירופה). אז נכון, גם לנו יש את הקיצוניים שלנו שרוצים את ארץ ישראל "מהפרת ועד החידקל" עם בית המקדש בהר הבית אבל מה שגורם לציבור המתון לתמוך בהם זה הטרור הערבי. צריך שניים לטנגו וכרגע נראה שכולם מעדיפים ללכת מכות במקום לרקוד והאשמה היא לא רק בנו, הבעיה היא בקיצונים בשני הצדדים.
בקשר לאהבת הגר, זה תמיד נראה לי תמוה שאנשים בוחרים להביא את הפסוקים האלה כשהם מתעלמים מזה שהגר מחוייב גם במצוות. זאת אומרת שמצד אחד צריך לדאוג לגר ומצד שני לכפות עליו את חוקי היהדות (כפייה דתית).
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם(שמות י"ב מ"ח-מ"ט)
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (שמות, פרק י"ב, פסוק י"ט)
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ויקרא פרק ט"ז, פסוק כ"ט)
להשתמש בתורה בשביל לקדם ערכים מוסריים עכשויים (שאני אישית בעדם) זה דבר טפשי ולא רציני (במיוחד שבראיה דתית הפלסטינים יכולים להתפרש כעמי כנען שנטבחו באכזריות ע"י עם ישראל בספר יהושוע).
ובקשר להגדה, אני לא אוהב שמערבבים דת ופוליטיקה. אז נכון שהיהדות הייתה מלאה בפוליטיקה עוד מהמקרא דרך חז"ל ועד ימינו. אבל כאדם שמנסה להפשיט את היהדות מכול החרטות ולהבין את הנקודות הרוחניות האמיתיות שבה, עצם הערבוב של ההגדה עם פוליטיקה ימנית או שמלאנית גורם לי להתרחק ממנה. (למרות כל זאת כן אהבתי את המאמר של חביבה פדיה)
אהבתיאהבתי
לא נראה לי שאה בעד החירות לרצוח, או לאנוס וכו'. כדאי לפרט מדוע חירות לפלסטינים אינה בהגדרה איום על החירות היהודית – וזה שמטריד את רוב הישראלים היהודים, ולא רק להגג סביב כל מיני דברי תורה.
אהבתיאהבתי
כמה חבל שיצרו של תומר פרסיקו המוכשר גבר על שכלו הישר ואנו מוצאים אותו מתעמלל דברי כזב ושקר על כיבוש שמעולם לא היה – עם לא יכול להיות כובש בארצו – ושיעבוד של עם שכל קיומו הורתו ולידתו היא בהשמדת תומר פרסיקו ובני עמו. ואם גם העובדות מעניינות את כבודו, אז שיראה כמה מקסיקנים, יהודים, או בני עמים אחרים קיימים בדמוקרטיה הגדולה ארה"ב – הרבה יותר מבלשתינים כאן. וכמה עמים ותיקים וגדולים חסרי לאום ואם נציין רק את הכורדים והבסקים לסבר את האוזן. ואחרון חביב, לא נותנים זכויות אדם מופקרות למי שכל מהותו בהשמדתך. כמו שלנאצים לא היה ראוי להעניק זכויות, כן לממשיכיהם הזוועתיים ביותר הנאצים הפלשתינים – ראה ברל כצנלסון. ואולי כדאי לסיים במקצת דבריו של ברל כצנלסון כבר ב 1934 "היש עם בעמים שבניו הגיעו לשפל מוסרי שכזה… עד כי יראו את הגאולה בנאצים הפלשתינים שהצליחו לשלב כאן בארץ את האנטישמיות הזואולגית של אירופה עם תאוות הפיגיון של המזרח.
אהבתיאהבתי
דברים כדורבנות!!
אהבתיאהבתי
דברים כדורבנות – מופנה לדוד איש שלום
אהבתיאהבתי
מופנה לדוד איש שלום – דברים כדורבנות
אהבתיאהבתי
דברים כדורבנות – מופנה לדוד איש שלום
אהבתיאהבתי
עצוב ונכון…
אהבתיאהבתי
משתמש כן מזוהה, ניצן מיכאלי,
אהבתיאהבתי
הכותרת המתאימה יותר למאמר היא : "אין לכם סיבות, רק תירוצים".
הפוסט עטוף בתובנה פסיכולוגית אינטואיטבית של "האדם רוצה לראות את עצמו כטוב". התובנה עצמה נכונה אבל היא משמשת להכנסת האופוזציה לתפיסה של תומר לקופסא נוחה לביטול. נניח שמישהו מעלה את הטענה: "קיים סיכוי שאם ישראל תצא מיהודה ושומרון השליטה תעבור לחמאס או לגוף גרוע ממנו – גוף שהסכם השלום עצמו ייחשב לכתם על העם הפלסטינאי שיש למחוק כמה שיותר מהר".
התגובה הבוגרת לטענה כזו היא: "אכן קיים סיכוי כזה אבל לתפיסתי סיכוי זה הוא קטן יחסית ולכן, בסיכון מחושב, כדאי לקחת אותו". התגובה הפחות בוגרת, שהיא סטנדרט בשמאל היום היא: "לא צריך לראות את הטענה הזו כסיבה. זה רק תירוץ". הכתבה הנוכחית אושפת לתת עטיפה אינטלקטואלית נוספת למגמה הזו של ביטול בסיסי של הלגיטציה של כל אזכור של תובנה על המציאות שאינה מתיישבת עם הנרטיב של "פינוי השטחים=שלום".
דפוס המחשבה הבסיסי של השמאל היא התמקדות ב"כוונות טובות" על "תוצאות טובות". הדבר בולט מאוד בהבדל בסטנדרט בין הענקת פרס נובל במדע לעומת פרס נובל לשלום. במדע פרס הנובל מתקבל כעשרות שנים אחרי הגילוי עצמו אחרי שהתבררו ההשלכות הממשיות של הגילוי. בפרס הנובל לשלום אין שום דבר דומה. דוגמא אחת מני רבות – פרס הנובל לשלום לשנת 2013 הוענקה לארגון שהיה אחראי על חיסול הנשק הכימי בסוריה. אובמה קיבל פרס נובל עוד לפני שהוא באמת עשה משהו. כנראה היה הרבה יותר קשה להעניק לו את הפרס בתום הכהונה שלו. הרשימה נמשכת ונמשכת עד שהיום אף אחד כבר לא כל כך מתעניין מי קיבל פרס נובל לשלום כי כבר די ברור שאין לזה כל כך קשר לשלום או למציאות.
לעומת זאת, יש בהחלט קשר לכך ש "אנשים אוהבים לראות את עצמם כטובים" כפי שנאמר בכתבה. אבל האידאולוגיה שממשת את התפיסה הזו בצורה שעוד לא הייתה כמוה בתולדות האנושות זה השמאל. זה אינו מקרה שכדי לשמור על התדמית העצמית של השמאל כבעלי מונופול על ה"כוונות הטובות" דרושה הקליפה של ה"פוליטיקלי קורקט" שמשמעותו היא שיש אמיתות שאסור להזכיר – רעיון שהוא אנטי אינטלקטואלי ואנטי מוסרי. תפיסה שמורידה את ערך האמת מתחת לערך של "מתאים לנרטיב שנעים לי לטפח". מדובר ברמה הבסיסית באידאולוגייה שזקוקה למשטח השמנוני הזה כדי לתת לעובדות החיים להחליק ממנה והלאה. רק כך היא יכולה להמשיך ולשמר את עצמה. להמשיך לראות את עצמה "כמהות הטוב".
אז כן. לכל אדם ולכל אידאולוגיה יש אתגר להתמודד עם המציאות כפי שהיא ולהתייחס במלוא הרצינות למראה שבה היא משתקפת פחות טוב. נכון. הטענה שלי היא שאצל השמאל הפגם הזה הוא כמעט המהות של התפיסה – להגיד דברים שנשמעים טוב. רק השמאל יכול לחוש עליונות מוסרית המבוססת על התפיסה שאין דבר כזה עליונות מוסרית. בשמאל חוסר מודעות עצמית והתעלמות מהמציאות הם אומנות. הם דרך חיים. הם המהות.
אהבתיאהבתי
שלטנו בעבר על האדומים והשומרונים. את האדומים אפילו גיירנו בכפיה על פי חלק מההיסטוריונים, לכן אני ממש לא מבין איזה כתם בדיוק על ההיסטוריה היהודית השליטה על הפלסטינים גרמה. הפלסטינים אינם עבדים ואפילו לא קרובים לכך ושאר השלטונות הערביים מסביבנו לא טובים בהרבה באיכות הזכויות הפוליטיות והאזרחיות שהם מעניקים לנתיניהם. כך שבאמת אינני מבין על איזה כתם מדובר, ועוד שמדובר בצורך ביטחוני מהמעלה הראשונה. ההגדה הזאת אינה אלא פופוליזם אנטי ישראלי ואולי אפילו אוטו-אנטישמי.
אהבתיאהבתי