זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.
אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.
יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.
האיש בחליפה האדומה
גם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.
עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.
אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.
החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.
סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."
אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.
זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".
ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.
התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.
ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.
ג’ון קליז מדבר על דת
לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.
מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.
הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.
לולאת האל 
תודה תומר על דברים כנים וחשובים.
אהבתיLiked by 1 person
חברים שלנו ישראלים היו בצרפת ובחנוכה התארחו להדלקת נרות אצל משפחה שהיה לה גם אשוח לצד המנורה.
נכנסה אחת המוזמנות היהודיות, ראתה את האשוח ואמרה בצרפתית: אה!! סה נה קטוליק!!! (כלומר: זה לא כשר)
אהבתיאהבתי
חחח. אגב, אם כבר, אומרים "סה נא פא קתוליק"….
אהבתיאהבתי
אכן סה נה פא. לפני שהיתה לאשתי, בשנות השיחה היקרה לחו"ל לפני הרבה מאוד זמן, חברתי נסעה לצרפת לחתונת חברה. ביקשתי מסטודנט יהודי צרפתי שלמד אתי באוניברסיטה העברית להכין תבנית לשיחה: אני אגיד: אלור. הם יגידו אלר. אני אגיד: אסקה (כלומר אבקש) זּה פו פרלה א אפרת כואן. הם יגידו לי: ווי, קי א לפריי (כלומר: כן, מי על מכשיר האפרטוס). ואני אגיד סה מווא מוריס לעמי ד'אפרת (זה אני משה, החבר של אפרת). הם יגידו: און מומה (כלומר אחד מונמנת – דקה, אבל הם לא מבטאים את האות תי"ו בסוף). ואני אחכה.
אז התקשרתי, וקיוויתי שיהיה לי את הכסף לשלם. היה צליל חו"ל. הם ענו ואמרו אלור. אמרתי אלור. הם שאלו: קי א לפריי. עניתי. סה מווה מוריס לעמי דאפרת. והם אמרו נה קיטה פה.
מה זה נה קיטה פה? הם היו אמורים להגיד און ממה! בואו נחשוב. נה זה לא. פה – זה פה. היא לא פה. אמרתי מרסי! וניתקתי.
אהבתיאהבתי
וכשחזרה ארצה התבררו לי כמה דברים. שמשמעות האימרה הצרפתית היא dont quit אל תנתק. פה זה סיומת לשלילה, ושאני אדיוט. או כפי שחברתי אז אמרה לי: אדיוט, כולם שם מדברים עברית יותר טוב מצרפתית.
אהבתיאהבתי
חחחחחחח
אהבתיאהבתי
ויש גם את זה:
מתחת לפני השטח, אם תשאר פה עוד או שאנשים יספרו לך, יש גם הרבה מתח, עייפות וסלידה. מזכיר משהו?
אהבתיLiked by 1 person
היי.
קודם כל כפארבוסלבי של כבוד, אני חייב לציין שבכנסיה הרוסית חוגגים את חג המולד בשביעי בינואר וגם אין שם סנטה קלאוס, כי ניקולס הקדוש הוא קתולי.
במקומו ישנו זקן בשם 'סבא חורף' שמלווה בנכדתו 'ילדת השלג' ושניהם ממש לא מחלקים מתנות.
חוץ מזה נזכרתי באגדה ברסלבית שמצוטטת גם אצל צבי מארק בספרו המדהים.
מעשה ברבי נחמן וחסידיו שישבו בליל חג המולד והריצו צחוקים על ישו. נדמה לי שהבדיחות היו על חשבון נס הלחם והדגים שבגרסא החסידית, הדגים אכלו את האנשים ולא ההפך.
בכל מקרה, בסוף הערב נאנח רבי נחמן ואמר "הגיע הזמן שיוסי יחזור הביתה" והמבין יבין.
זהו , חג מולד שמח לטלוויזיה השמרנית ולכל היתר.
שנה טובה וחתימה טובה בתורת החסידות ובדרכי החסידות.
אהבתיLiked by 1 person
תודה למי שתיקנה אותי בנושא חשוב זה. ניקולאס הקדוש דווקא לא היה קתולי, אלא כנראה תמך דווקא בארתודוקסיה.
כנראה בגלל זה הנוצרים האורתוקסים מציינים את זכרו בחג מיוחד, שנקרא יום ניקולאס הקדוש והוא צויין השבוע ב19 לדצמבר.
במערב אוקראינה נהוג לחגוג אותו באפייה של עוגיות מיוחדות שההורים שמים מתחת לכריות של הילדים. אני כמעט לא הייתי במערב אןקראינה, אז אני לא יכול להסביר למה העוגיות האלו לא מתפוררות.
לגבי מזרח אוקראינה, הוא נחוג בעיקר באמצעות סעודות משפחתיות או חברתיות ששם מוגש משקה ביתי שנקרא אוזוואר, שהוא מין מרק פירות מבושלים מתובלן עד כדי כך שהוא כמעט חריף. בגלל שבמזרח אוקראינה אני דווקא שורץ הרבה, יצא לי לשתות אותו גם בפולטאבה וגם בצ'רקאסי והוא ממש ממש טעים.
אהבתיאהבתי
זה גם הייתי אני ולא מבין למה עשו ממני אנונימי.
תנועת החסידות נולדה במערב אוקראינה ונדדה מזרחה. ילדת השלג וסבא שלה היו כנראה מוכרים היטב לבעל שם טוב ולידידיו.
זו הסיבה שאני חושב שתנועת החסידות מתה ונקברה יחד עם בעל התניא בהאדיץ' , על גדות נהר חלומי שחוצה יער מסתורי ומושלג.
מי שלא היה שם לא יבין.
מי שהיה יודע שהכל כבר מת מזמן.
שנה טובה וחתימה טובה.
אשרי המתים שלא נשכחו.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיLiked by 1 person
אני גרה בקליפורניה ובתור יהודיה,לימדתי את הילדים,שזה לא שלנו ואין לנו שום חלק בזה.בכל חג מולד עובדת ואפילו מלא יודעת מתי התאריך של החג שלהם.
אהבתיאהבתי
מאמר יפה אך המשפט "אין מקום ליהודים", הוא קשה וכואב.
הייתכן וזוהי הסיבה כי רק בשנת 2000 הכירה הכנסייה הקתולית במדינתנו דה־יורה, ועד היום ברוב המסמכים הכנסייתיים (שלא לדבר על מסמך קאירו Kairos המזוויע) – אנו נקראים Terra Sancta? (קודם זה היה בעיקר "פלסטין"), אבל המלה "ישראל" מוזכרת מעט מאוד.
אז מה הבקשה שלי מסנטה קלאוס 🎅 כמתנה? שיקראו לישראל – ישראל ולא בכל השמות החלופיים 😉
אהבתיאהבתי
באווירת הפיוס הנוצרי הפרוטסטנטי (במקור: פיוס השלישי אפיפנס) כדאי לכם יום אחד לקרוא (ולהתרתח) לגבי ההתנצלות של הכנסיה הפרוטסטנטית על שנאת ישראל שלה בעבר ובהווה. (סליחה. לא הצלחתי למצוא את זה)
הנה התנצלות על ההתנצלות ובה פרוטסטנטי מסביר שהשנאה ליהדות (וליהודים הפועלים על פי היהדות)
בטענה שהתנ"ך והעוון-גיליון הם הטוענים שעם ישראל נענש על פשעיו.
http://static.squarespace.com/static/53d80443e4b0ddeb5cdf7a4e/53e3e8f6e4b0875d3f80098c/53e3e8fbe4b0875d3f800dba/1363963698000/feature214.pdf?format=original
בהשוואה, ראו את האוונגליסטים: https://www.jewishvirtuallibrary.org/declaration-of-the-evangelical-lutheran-church-in-america-to-the-jewish-community המתנצלים בלי כַּחַל וָשֶׂרֶק.
לסיום נברו בתכתובת של אינגבר קמפרד ונציגיו כנגד טענות של יהודים, סליחה ישראלים, לגבי עבברו, כשהוא הקים כאן את סניף איקאה הראשון.
ממליץ לך תומר להיפגש עם אנשים כמו תום מצגר כדי להיזכר מהו ריח הפחד אותו יודעים לזהות היהודים עכברי העיר מארה"ב, ואתה המטייל לך להנאתך שם, דומה לנוצרים שהתארחו אצלי ופצחו במסע התיירות שלהם לכנסיית המולד בבית לחם, יום לאחר שנדקר שם הכומר בשער הכניסה. הראיתי להם את הסרט והם החלו לרעוד בכל גופם. לפני הטיולים הבאים הם ביררו קצת יותר טוב מה המצב הבטחוני ואיפה בדיוק הם מסתובבים…
בילדותי, היינו נדחים מהאורות היפים, ועוד יותר מריחות הבר בי-קיו של הסעודה השכונתית שהיו לנו לזרא.
אהבתיאהבתי
נשאלת השאלה עד כמה חג המולד, כפי שהוא מצוין בחברה האמריקאית, הוא חג דתי. נכון אמנם שהתוכן המקורי שלו הוא דתי ושחלק מהמנהגים שלו (רבים מהמזמורים למשל) מבטאים את העובדה הזו. מצד שני, בדיוק כפי שישראלים רבים מציינים את חנוכה אבל לאו דווקא כחג דתי – אוכלים סופגניות, מדליקים חנוכיה ואפילו מברכים עליה אבל לא באמת מאמינים בנס פך השמן או מבצעים את זה משום שהם מחשיבים זאת למצווה אלא כי זה מנהג לאומי, פולקלור נחמד והזדמנות לפגוש משפחה. ארה"ב היא אמנם מדינה עם שעור דתיות מפליא, אבל דומני שהסקרים מלמדים על עליה מתמדת בשעור האתאיסטים ועל ירידה בהשתתפות בטקסים כנסייתיים – בעיקר בקרב צעירים. מעבר לכך, יש בה היום קהילות לא קטנות של מהגרים ממזרח אסיה ושל מוסלמים. לכן לא בטוח שעדיין מוצדק לראות אותה כחברת רוב נוצרית-דווקא שחוגגת חג נוצרי-דווקא (ואגב, גם סנטה קלאוס למרות היותו קדוש וגם האשוח, הדבקון, המתנות וכו' אינם באמת תכנים נוצריים; בבית-לחם של השנה הראשונה לספירה לא גדלו אשוחים).
בהזדמנות זו אביא כאן את הפוסט הנפלא של יעקב צ' מאיר שנוגע בנושאים שהעלית מכיוון אחר. קרא אותו, ההנאה מובטחת.
https://m.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1418704058265742&id=100003784840652
אהבתיאהבתי
נכון, שאלות טובות ואבחנות טובות. הגבולות בין פולחן, פולקלור, ותרבות לאומית אינם חגים ובוודאי לא מדובר במופע דתי פר אקסלנס. מצד שני, יש בזה ודאי גם הרבה אמונה דתית ופולחן.
ויעקב התעלה על עצמו. אכן קראתי, זה ממש טקסט שצריך לשמור. תודה :)
אהבתיאהבתי
כתבה מעניינת מאוד!
https://laviephoto.co.il/ברית/
אהבתיאהבתי