כמעט עשרים שנה חלפו מאז שיצא גדי טאוב מעל דפי ‘הארץ’ כנגד ספרו של גבי ניצן, 'באדולינה'. מעל דפי עיתון זה גינה טאוב את תפיסת העולם שמקדם ניצן, והשווה אותה לגישה הכלכלית של נתניהו ב"חברה שמפריטה את עצמה לדעת". טאוב ביכה אז את האינדיבידואליזם הממאיר, הניו־אייג'י, שניצן מספק לקוראי באדולינה כתירוץ לפרישה מהחברה, לאנוכיות. "כשאין פוליטיקה", כתב, "יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים".

עשרים שנה חלפו מאז, וכיום טאוב לא יעז לכתוב נגד נתניהו או בגנותה של הפרטה. מאידך דומה שאצל ניצן לא השתנה הרבה. הוא עורך בימים אלה עיתון חדש, "בראשית" שמו, שחרט על דגלו עיסוק ב"משבר הדמוקרטיה", או כפי שהוא כותב בעמוד הראשי של הגיליון הראשון, ב"זכויות הפרט, בכבוד האדם וחירותו בחופש הביטוי". בינתיים, הוא עוסק באובססיביות בחשיפת "השקר" על החיסונים, המסכות, תופעות הלוואי וכיוצא באלה.

משבר הקורונה שינה את העולם במגוון דרכים בשנתיים האחרונות, אולם איש לא חזה עד כמה נפוצות ופופולריות תהיינה תיאוריות קונספירציה שיפרחו בעקבותיו. חוסר ודאות כלכלי וחברתי היוו מאז ומעולם צלחת פטרי לאמונות תפלות, אבל היינו זקוקים לרשתות החברתיות על מנת לאפשר ליחידים להפיץ בדיות באופן מהיר וסיטונאי, וחשוב אף יותר, לגולשים לתקשר ביניהם ולבנות לעצמם תיבות תהודה של עובדות אלטרנטיביות.

 

על כבשים ועל זאבים בודדים

תיאוריות קונספירציה הן תופעה חברתית מרתקת. הן מעניקות לחסידיהן שלוש הבטחות: הראשונה היא סוד, כישוף כמוס, שיותר ממידע הוא מסגרת של משמעות. ההבטחה השניה היא תחושת ביטחון — בעלי הסוד לכאורה מוכנים למשבר, או הינם חלק ממעגל פנימי הנבחר לישועה, או היחידים שמבינים שכלל אין מה לדאוג. וההבטחה השלישית היא קהילה. אנשי הסוד חולקים ביניהם אוצר, ומהווים מעגל חברתי. הקהילה מעניקה חום וניצבת כנגד עולם עוין או עיוור.

ההבטחות הללו, כמעט מיותר לציין, לא מתקיימות. חסידי תיאוריית הקונספירציה יודעים פחות על העולם — לא יותר. הם אכולים ספקות ומחפשים אישור מתמיד לאמונותיהם. הם לא בטוחים יותר (הם עלולים למות מקורונה, בתור התחלה), וגם הקהילה שמצאו היא קהילה שבירה, שאינה מציגה חברות אמיתית אלא קשרים אד־הוק. סממנים אלה ניתן למצוא בקרב מתנגדי החיסונים למיניהם.

אלא שהסיפור גדול מזה. תיאוריות קונספירציה נולדות במענה לצורך מסויים. פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון, אם ניקח דוגמא מפורסמת וכואבת, כוון כנגד קבוצת אנשים ספציפית ושם לו למטרה את הכפשתה והוצאתה אל מחוץ לחברה הלגיטימית. הטענה שהנחיתה על הירח לא התרחשה או שקנדי לא נרצח בידי לי הארווי אוסוולד מספקים הסבר מרגיע לאירוע שרבים החשיבו כבלתי־אפשרי.

במילים אחרות, כמו כל מיתוס או סיפור עממי, תיאוריית הקונספירציה באה למלא תכלית פסיכולוגית וחברתית. אם נבחן אותה ונרד במחילת הארנב הסוציולוגית נגיע לחומר הבערה שמניע אותה. כאן נתפוס את מהותה, את סיבת קיומה. לא יהיה מדובר בשלטון האילומינטי.

מה משותף אפוא לחשדנות כלפי הממסד הרפואי והפוליטי, למחאה כנגד הגבלות וסגרים וללעג לחשש הציבורי מהנגיף? מהו המצע המשותף להבעות האכזבה מהפוליטיקאים מימין ומשמאל, להקבלות בין ישראל לברית המועצות או לגרמניה הנאצית, ל"פיתוח" תרופות אלטרנטיביות לקורונה ולנחמה שמוצאים בקהילת הדומים?

אפשר לתת לגיבור הספר באדולינה לענות: "להזכיר [לבני האדם] שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים".

במילה אחת: דה־פוליטיזציה. תיאוריית הקונספירציה של מתנגדי החיסונים נותנת הקשר גלובלי ולגיטימציה חברתית להפנות עורף למדינה, לממסד, למחקר המדעי ולחברה הכללית. אם אי אפשר לסמוך על הממשלה, על מערכת הבריאות ועל שכנינו הישראלים, נותר רק לפרוש לד' אמות, להכריז שכולם משוגעים (או כבשים), להרגיש מיוחדים (או נרדפים) ולעשות, כמו שאומרים, לביתנו. האשמת הממשלה בקנוניה טוטליטרית מהווה תירוץ אולטימטיבי לנסיגה ממעורבות חברתית ופטור מדאגה למצב המדיני.

הקונספירציה באה בתגובה לצורך חברתי, אולם היא רחוקה מלמצות אותו. התופעה הכוללת רחבה בהרבה ממתנגדי החיסונים. הם רק זרם אחד בשיטפון עז המבקש דה־פוליטיזציה, הפרטה חברתית והעצמת אינדיבידואליזם.

הגל הליברטריאני ששוטף את המדינה זה עשור הוא עוד סימפטום משמעותי של התופעה. מי שרואה עצמו "אזרח העולם" גם שותף לה, אך כך גם מי שמבקש פתרונות אישיים לבעיות ציבוריות, כמו אלה הדורשים ממי שתומך בקליטת פליטים ש"קודם כל יקלוט פליטים בביתו הפרטי". גם כשיאיר אסולין כותב בעיתון זה שמלחמת רוסיה־אוקראינה אינה מלחמה לאומית וש"הגיבורים הראשיים במחזה הזה הם אנחנו, המתבוננים" הוא מבצע את אותה דה־פוליטיזציה שמבצע ניצן בבאדולינה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מגמה אינדיבידואליסטית, אנטי־חברתית ואנטי־לאומית, מגמה שהחלה בשנות השישים בארה"ב ובאירופה ושהגיעה לשיאה לפני משבר הקורונה. על רקע ההתגייסות שנדרשה ממדינות שונות לפעולה כנגד הנגיף היה נראה לרגעים שתפקידה החיוני של מדינת הלאום הופך שוב מובן ומוערך. קיבלנו חיסונים מצילי חיים, בחינם וביעילות, מפני שאנחנו חלק ממדינה מסוימת ולא אחרת, וקרנו של בנימין נתניהו (או ברל כצנלסון) עלתה בזכות הבאת החיסונים במהירות וחלוקתם על ידי קופות החולים. דווקא על רקע הצורך הברור והמיידי במדינה התפשטה הקונספירציה האנטי־חיסונית.

המצאת האינדיבידואליזם

בביקורו בארה"ב הצעירה התפלא המדינאי והאריסטוקרט הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל מהאינדיבידואליזם הפורח על אדמת אמריקה. בספרו הוא הסביר לקוראיו שמדובר ב"רעיון חדש", שהרי "אבותינו הכירו רק את האנוכיות". האינדיבידואליזם, ביאר דה טוקוויל, "הוא רגש בוגר ושלו, המכוון כל אזרח להינתק מכלל חבריו ולפרוש הצדה עם משפחתו וידידיו, כדי שלאחר שייצור לו כך חוג קטן משלו יעזוב בחפץ לב את החברה לנפשה" ("הדמוקרטיה באמריקה", מצרפתית: אהרן אמיר).

עזיבת החברה לנפשה פירושה פירוק המרחב האזרחי. משום כך מציב דה טוקוויל את האינדיבידואליזם כנגד האזרחות. ככל שהוא מרחיק את הפרט מהשתתפות במרחב הציבורי, בפוליטיקה, האינדיבידואל הוא אויב האזרח.

החירות לבחור ולהיבחר היא שמצילה, לפי דה טוקוויל, את אמריקה מפרגמנטציה אינדיבידואליסטית. מי שחי תחת עריצות מפתח אדישות ומתכנס בתוך עצמו, אולם בדמוקרטיה הפרט מוצא את מימושו העצמי לא רק בחיק משפחתו אלא גם בפעילות הפוליטית.

הרעיון שדה טוקוויל היטיב לאבחן אינו חדש. כבר אריסטו ראה באדם יצור חברתי ופוליטי. הפעילות הציבורית היתה עבורו, כמו עבור מרבית האזרחים בפוליס האתונאית ולאחר מכן ברפובליקה הרומאית, מימוש עליון של אנושיותם ושל חירותם. פרטים הופכים להיות בני אדם מלאים במהלך האינטראקציה החברתית והפוליטית, שכן מבחינתם היצירה המשותפת של החברה היא הביטוי השלם של אנושיותם.

האינדיבידואליזם שדה טוקוויל גילה לראשונה באמריקה של 1831 התפשט מאז בעולם המערבי כולו. הוא התעצם, ואומות שונות נאבקו במציאות שהוא יצר באופנים שונים. הפרגמנטציה שריחפה כאיום קבוע תוארה כחולי של העת המודרנית, כמבטאת ניכור, כיוצרת מכאניות, כמפרקת משמעות, כמערערת את הסדר הטבעי וכמפרה את אחדות העם.

הפשיזם הבטיח, בין השאר, להוות התרופה לתהליך האינדיבידואציה, לאחד מחדש את האומה האורגנית ולטהר אותה מסייגים זרים ומזיקים, שכביכול אשמים בבעיות. גם הקומוניזם נשא הבטחה לקיום מחודש, קולקטיבי וקהילתי, לא על ידי חזרה לטוהר לאומי אלא על ידי שינוי התנאים המטריאליים והתקדמות לחברה חסרת ניכור, שוויונית וסולידרית.

הליברליזם, שמראש העמיד את הפרט במרכז, הפך מאז שנות התשעים למשחק היחיד בעיר. יתרונו כמו חסרונו הוא בחוסר יומרתו לתקן את מצוקת המודרנה. אולם בעוד שבעבר המצוקה לכל הפחות הוכרה ככזו — האזרח המערבי חיפש משמעות וביכה את אבדנה — הרי שבעשורים האחרונים חוסר המחוייבות לאידיאלים גדולים נחגג.

האינדיבידואל הורג את האזרח

אנחנו חיים כיום ב"מודרניות נזילה", כפי שכינה אותה זיגמונט באומן. זו העת שבה מתבצע מעבר מיחידים הרואים עצמם כעולי רגל המבקשים גאולה לתיירים המחפשים חוויות. ה"נזילות" היא מטאפורה ללגיטימציה הנוכחית למוביליות, לשינוי, ואף למהפכים בחיינו, בערכינו, בתפיסות העולם שלנו ובזהותנו. על פי באומן, בעידן המודרניות הנזילה, הסכנה שהציבורי יפלוש אל תוך הפרטי (כמו בפשיזם או בבולשביזם) מצטמצמת מאוד, ואילו כעת הפרטי הוא שחודר אל תוך הציבורי. במקום לפעול למען טוב משותף, הפרטים משליטים על המרחב הציבורי את ההגיון המופרט של האינדיבידואליזם. המרחב הציבורי הופך למסך עליו הפרט מקרין את מצוקותיו האישיות. האנוכיות הופכת ללגיטימית, ומה שדה טוקוויל חשש ממנו מתרחש: האינדיבידואל הורג את האזרח.

"המרחב הציבורי", כותב באומן, "הולך ומתרוקן מסוגיות ציבוריות. הוא אינו מצליח למלא את תפקידו מימים ימימה, היינו, מקום מפגש ודיאלוג בין בעיות פרטיות לסוגיות ציבוריות. הקורבן של לחצי האינדיבידואליזציה הוא אינדיבידואלים המופשטים בהדרגה אבל בעקיבות מן השריון המגן של האזרחות, תוך כדי שמופקעים מידיהם הכישורים והאינטרסים האזרחיים שלהם. בנסיבות אלה, הסיכוי של האינדיבידואל להלכה להפוך אי פעם לאינדיבידואל למעשה (כלומר, כזה שעומדים לרשותו המשאבים ההכרחיים להגדרה עצמית אמיתית) נראה קלוש מתמיד" ("מודרניות נזילה", מאנגלית: בן ציון הרמן).

מילים אחרונות אלה הן החשובות מכל. האינדיבידואליות שלנו מאויימת על ידי הכלל, אולם הכלל הוא גם תנאי להתפתחותה. אין אדם שנולד עם שפה, תרבות או אוטונומיה. את אלה עלינו ללמוד, ואנחנו לומדים אותם מהחברה בה אנו חיים. האדם הוא יצור חברתי לא רק מפני שהוא חי בחברה, אלא מפני שללא חברה הוא לא נהיה אדם.

מעבר לכך: ללא תשתיות ומשאבים ראויים לא תיתכן צמיחה של פרטים המסוגלים לממש את עצמם באופן מלא, וללא הגנה ממוסדת, פוליטית, על זכויות האדם והאזרח שלנו אין לנו, בפשטות, כל דרך להנות מהן. הנסיגה אל אינדיבידואליות מוחלטת חותרת תחת המימוש העצמי המלא שלנו כבני אדם, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה פרגמטית.

המניפולציה המפתה מכולן

בגיליון הראשון של "בראשית", לצד כתבה של אשרת קוטלר על אזרחים שמוחים על "הטיפול הניסיוני של פייזר", הופיעה תמונה של מפגינה נושאת שלט ועליו כתוב "להיות עם חופשי בארצנו". יש כאן אירוניה מרירה, שכן המפגינים נגד החיסון או הגבלות התו הירוק אינם משתוקקים להיות עם חופשי בארצם, אלא אינדיבידואלים חופשיים בביתם. המחאה שלהם אינה רק א־פוליטית במובן המפלגתי, אלא אנטי־פוליטית במובן הציבורי. הם מבקשים שיעזבו אותם לנפשם.

"מספיק עם האנחנו הזה", אומר מלך באדולינה בספרו של ניצן. "אין אנחנו, יש רק אני בעולם, חמישה מיליארד אני, שחוברים לקבוצות ומתפצלים כל הזמן לפי אינטרסים או מניפולציות חיצוניות". והנה, אחת המניפולציות המתוחכמות ביותר היא זו המבטיחה לפרט שהוא יודע סוד גדול שאחרים אינם יודעים, שעליו להתנגד לשליטתה של אליטה נכלולית, שעליו להתנתק מסולידריות חברתית ולסגת לביתו.

זו מניפולציה מתוקה, מפתה. היא יודעת כיצד להחניף לאנוכיות של הפרט, כיצד לתת לגיטימציה לאוגוצנטריות, כיצד לטשטש את הצורך בממסד, בממשלה, על מנת לנהל חיים תקינים ובטוחים, כיצד ליצור אתוס של גבורה ומרד אל מול דיקטטורה שאינה קיימת. לכן היא כה פופולרית.

באומן מדייק כשהוא קובע כי המשימה שלפנינו כיום אינה יכולה להיות עוד רק "ההגנה על האוטונומיה הפרטית מפני כוחותיה המתקדמים של 'הספֵרה הציבורית'… כעת המשימה היא להגן על המישור הציבורי ההולך ונעלם."

—

פורסם במוסף הארץ