הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]

אנדרו כהן הוא אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. הוא רואה את עצמו כהתגלמות חוד החנית של מהפכת "ההארה האבולוציונית", וכאדם המביא לידי מימוש את הפוטנציאל האנושי המקסימאלי נכון להיום. הוא עורך מגזין רב תפוצה על ענייני רוח (EnlightenNext) ותלמידיו פזורים במרכזים רבים ברחבי העולם (כולל אחד ביפו). רבים ממאמריו פורסמו באתר זה [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב].

יחד עם זאת, במהלך 20 השנים שהוא מלמד עלו כנגדו תלונות לא מעטות, מצד תלמידים לשעבר ואף מצד אמו, על יחס משפיל ונצלני שהוא מפגין כלפי תלמידיו. עד כה נהג כהן לבטל "שמועות" אלו בכך שהיה טוען שהן מונעות על ידי זדון או תסכול, מופצות על ידי תלמידים לשעבר שפשוט לא היו מסוגלים לעמוד בדרישותיו. יחד עם זאת, מעולם לא יצאה הכחשה רשמית לדברים בהם הוא מואשם: כהן תמיד הודה שהוא מורה קשוח, ולמעשה התהדר בפרובוקציות שעורר. כעת נפל דבר.

על פי תצהיר רשמי מטעמו שהתפרסם לאחרונה כהן מכחיש שאי פעם ביצע מעשים שעליהם מעידים רבים מתלמידיו לשעבר. מריבוי העדויות הסותרות את הקביעה הזו ניתן לחשוד שכהן ושליחיו משקרים. אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור הזה בהתחלה.

לוי נגד כהן

קוראים ותיקים של אתר זה [הכוונה היא לערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב] ודאי זוכרים שלל מאמרים משל כהן, ואולי שאלו את עצמם מדוע מעולם לא התפרסם ראיון עמו, אף שהגיע כמה פעמים לארץ. למעשה יונתן לוי, שהיה כתב ועורך באתר, ביקש כמה פעמים לראיין את כהן. אנשיו של כהן הסכימו, אבל בתנאי שכהן לא יישאל שאלות על אותן האשמות כנגדו, בעיקר אלו שהתפרסמו בבלוג What Enlightenment??! בו כותבים שלל תלמידים לשעבר של כהן. הם הסבירו שכהן עדיין לא התייחס להאשמות אלו בפומבי, ועל כן לא ראוי שיישאל עליהן. על פי עדותו של לוי הם הבטיחו שאחרי שכהן יתייחס לדברים, לוי יוכל לשאול אותו מה שירצה.

באוקטובר 2006 כהן אכן התייחס אל ההאשמות כלפיו ברשימה ארוכה בבלוגו תחת הכותרת "הצהרת יושרה". לצד תשבוחות ומחמאות שכהן מחלק לעצמו הוא בעיקר טוען שהיוצאים נגדו פשוט נשברו תחת הלחץ בו הוא העמיד אותם. שמח וטוב לב ביקש לוי שוב לראיין את כהן. הפעם נענה בשלילה חד משמעית. משום שלא ראה ברירה אחרת, החליט לוי לכתוב מאמר על ממצאיו ללא ראיון. יחד עם זאת הוא שלח אל כהן את רשימת ההאשמות כנגדו שעליהן הוא מתכוון לכתוב, וביקש את תגובתו. הוא הוסיף וכתב שאם יתברר שכל ההאשמות שקריות, הוא לא יכתוב את המאמר.

כתשובה קיבל לוי הכחשה גורפת של באי כוחו של כהן להאשמות, וכן מכתב מאיים מעורך דינו של כהן, המזהיר אותו לבל יכתוב משהו. לוי אכן לא כתב. אבל הסיפור הזה כולו התפרסם כעת באותו בלוג ממנו חשש כהן בתחילה. ומה שעולה מהסיפור הזה הוא ודאות מוחלטת שצד אחד לפחות הוא שקרן מוחלט: או שלל תלמידיו לשעבר של כהן המעידים על מעשיו, או כהן וארגונו המכחישים אותם.

עבודת כהנים

אביא דוגמאות מעטות להאשמות המוכחשות.

באי כוחו של כהן מכחישים, למשל, שאי פעם הופעל מצידו לחץ על תלמידים לתרום כסף לארגונו. אולם סטס מברידס טוען שאחרי שרצה לתרום 3000$ כדי לכפר על טעות שעשה הובהר לו שזה לא יספיק ושעליו לתרום יותר. לבסוף תרם 20,000$. סוזן ברידל, שהיתה מעורכי המגזין של כהן, מעידה כי שברה את חיסכון הפנסיה שלה ונתנה את כל 60,000$ שהיו בו "תחת לחץ כבד", זאת כדי שיסולח לה, אחרי שברחה מהקהילה של אנדרו והתחרטה.

מימי כץ, שהיתה העוזרת האישית של כהן, מוסרת כי היתה עדה לעוד מקרים רבים של הפעלת לחץ על מנת לסחות כסף מתלמידים, ששיאם הפעלת "לחץ עצום" (כדבריה) על אחת ג'יין אוניל כדי שתתן לאנדרו שני מליון דולר עבור קניית האחוזה בה הוא מרכז את פעילותו היום (Foxhollow). גם ג'יין אוניל עצמה טוענת שהופעל עליה לחץ כבד לתרום את הסכום.

בהקשר לכך גם מכחישים באי כוחו של כהן שאי פעם הוציאו צו שאוסר על אחד מתלמידיו לשעבר לפרסם את תלונותיו. אבל תלמיד לשעבר בשם ביל יינר פרסם חוזה חתום שמציג הסכם שתיקה שכזה. בהסכם יינר מסכים לא לפתוח את הפה במשך חמש שנים בתמורה לכך שיקבל את הכסף שתרם לכהן (80,000$) בחזרה. חמש השנים עברו.

באי כוחו של כהן מכחישים שאי פעם ציווה על תלמיד לקיים יחסי מין עם זונות. יונתן לוי נפגש עם תלמיד שהעיד בפניו כי קיבל פקודה מפורשת מכהן ללכת לזונות בלונדון ולקיים יחסים עמן שלוש פעמים בכל יום במשך יותר משבועיים. הבעיה כאן בשביל כהן היא שגם תלמיד נוכחי שלו, קרייג המילטון, מודה שהדבר קרה.

באי כוחו של כהן מכחישים שציווה על תלמידיו לקיים תרגולת רוחנית של השתחוויות חוזרות ונשנות כלפי תמונה שלו. תלמידים שונים מעידים שכך בדיוק היה, ושכל הקהילה היתה משתחווה כל בוקר, לפעמים 1000 פעם בבוקר, אל מול תמונתו של כהן.

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן שלט על חייהם המיניים והזוגיים של תלמידיו. תלמידיו לשעבר מעידים כי חיבר והפריד זוגות על פי רצונו. 

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן ביקש מתלמידיו לבצע וידויים רשמיים על חטאיהם. תלמידיו לשעבר מעידים אחרת, ולאחת מהם שמורים "וידויים" כתובים שלה. 

באי כוחו של כהן מכחישים שהוא תבע מתלמידיו להיכנע לחלוטין למרותו. תלמידיו לשעבר טוענים שזו היתה תביעה מפורשת.

טוב, מספיק. עדויות נוספות שנמצאות בהצהרות התלמידים כפי שנשלחו אל יונתן לוי ניתן לקרוא כאן. 

לא קרייזי?

חשוב לציין כי כל ההאשמות הללו בהחלט לא מציגות את כהן כגורו המרושע ביותר של הניו-אייג' (או המקורי ביותר). מדובר בלא יותר מהתנהגות כיתתית סטנדרטית בהחלט. בסך הכל גם לא מדובר בשום דבר שלא יכול להיות מתורץ במסגרת תרגולת רוחנית אינטנסיבית.

בדיוק בגלל זה תגובתו של כהן מעניינת, משום שבדרך כלל כאשר מורים רוחניים מואשמים בהתנהגות כזאת הם משתמשים באותו תירוץ מופלא בדבר היותם פועלים על פי עקרונות ה-"Crazy Wisdom", שבהקשר זה מתפרשים כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. אבל כהן, בניגוד גם למדיניות שלו בעבר, בחר פתאום להכחיש הכל, ולכן בעצם חשף את עצמו כחשוד בשקר גס.

מדוע עשה זאת? לא נותר אלא לשער שכהן ואנשיו ניסו להניא את לוי מלכתוב, על ידי איום בתביעה מחד, ועל ידי הכחשה גורפת מאידך (שכן לוי כזכור אמר שאם דבר אינו נכון הוא לא יכתוב). בתמימות מסויימת הם הניחו שאם יתעקשו שכלום לא קרה עדויות התלמידים לשעבר פשוט ייעלמו. כעת לא רק התלונות אלא גם הכחשתם המפוקפקת קיבלה פומבי, ומעניין יהיה לראות כיצד כל זה ישפיע על מפעל מהפכת ההארה האבולוציונית.

בתגובה לבקשתי להתייחס אל הפרסום מסרו באי כוחו של כהן ש"לכל אחד יש זכות לפרסם את דעתו באינטרנט […] מסיבות שונות רמת האמת והדיוק משתנים מאוד מאתר לאתר."

[פורסם בגרסה "רכה" באתר מעריב]

1. קשה להפריז בחשיבות שאנדרו כהן, מהמורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מקנה לערכים כאותנטיות, שקיפות ויושרה (למשל כאן). למעשה, הוא טוען שהסיבה שעזב את הגורו שלו, פפג'י, היתה חוסר כנותו של זה האחרון. על פי כהן הוא פשוט לא היה מוכן לסכן את היושרה שלו. לפני שנים בודדות הוא אף פרסם "הצהרת יושרה" הוא מסיים בקביעה המפורשת שמעולם לא שיקר לאיש.

כאן היה אמור להתפרסם קטע ארוך שמגלה חשדות די סבירים שאנדרו כהן משקר במצח נחושה ונטולת עין שלישית. מדובר בדברים שעלו על פני השטח לאחרונה ולדעתי מטילים צל כבד על היושרה שמר כהן אוהב מאוד להתהדר בה. הקטע הזה היה אמור להיות מפורסם היום גם בטור השבועי של באתר מעריב, אלא שהיועץ המשפטי של האתר החליט להטיל וטו מפחד תביעת דיבה – לדעתי בצורה לא סבירה וללא סיבה טובה. ייתכן שהקטע יופיע בצורה מצונזרת מעט מחר באתר מעריב, וייתכן שכלל לא. כך או כך, הוא יופיע כאן במלואו כמובן, ברגע שתיפול החלטה.

יחד עם כל הבלגן הצנזוריאלי שהיה לי בניסיון לפרסם את מילותי על כת "בני ברוך", אני מבין הרבה יותר טוב היום שיש בעיה אמיתית בפרסום ביקורת על כל גוף שמחזיק משרד עורכי-דין עם נייר מכתבים מסוגנן. הפחד מתביעות דיבה משתק את כלי התקשורת הגדולים, ולמעשה מגביל אותם לעריכת "תחקירים" על אנשים כגואל רצון, או כתבות תדמית על כתות כ"בני ברוך" (כמו אותה כתבה של רוני קובן ב"עובדה". ראו כאן). טוב שיש בלוגים.

2. התמונה משמאל צולמה פני כמה ימים על ידי צלמי רויטרס במקסיקו. זהו פסלו של הקדוש תדאי (St. Jude) המופקד על שאיפות חסרות-שחר ותקוות קלושות. הוא נישא לתפילה על יד מאמין, ומה שמוזר הוא כמובן שהפסל חובש מסכה כנגד הידבקות בשפעת החזירים.

לבד מהתגובה המיידית לתמונה הזאת בנוסח "אם הקדוש שאמור להגן עלינו זקוק להגנה שלנו המצב באמת קשה", הרי שהתופעה שלפנינו חושפת את אופי האמונה המאוד לא מערבי של אותו נוצרי. כוונתי היא שבשביל המאמין ההוא, שחבש לפסל הקדוש מסכה, הפסל איננו סמל. הפסל הוא הקדוש עצמו.

למרות שהתפיסה המערבית הרווחת של האלילות רואה בפסלים ובצלמים למיניהם סמלים ארציים של מציאות עליונה, תפיסתם של הפסלים על ידי עובדי האלילים עצמם בדרך כלל שונה. הפסל בשביל עובד האלילים איננו סמל של האל, אלא, ניתן לומר, חלק אלוה ממעל ממש. לשון אחר: הפסל הוא האל, גם אם ברמת ממשות פחותה. אכן, בחברות לא מערביות רבות (למשל בהודו) אין סמלים: יש דרגות שונות של ממשות.

עבור האדם המערבי הממוצע, שגדל על ברכי ההבחנה היוונית בין "הדבר האמיתי" לבין הסמל שלו, תפיסה כזאת נראית משונה ואי-רציונלית – ולכן גם עבודת פסלים נראית טיפשית וחסרת ערך. אבל עבור עובד האלילים היותו של הפסל התגלמות מצומצמת של האל היא בדיוק מה שמאפשר את עבודת האל דרך עבודתו: הפסל מנכיח את האלוהות בעולם, ומאפשר למאמין גישה אליה. דאגה לפסל והגנתו מפני חיידקים מאפשרת על כן את המשך הגנתו עלינו מפני אותם חיידקים: למאמין הזה יש ברית עם אלוהיו, ברית הגנה הדדית מפני שפעת החזירים. וברית עם האל היא לא דבר שזר ליהודים, נכון?

3. מאמר מעניין מהוושינגטון פוסט על מיניינים יהודיים אלטרנטיבים שצצים כקופתאות אחרי הקוגל. על פי הפוסט חברים בהם עשרים אלף מתוך מיליון היהודים האמריקאים שטורחים להגיע לתפילות במניין. אך העניין איננו הכמות, אלא האיכות. על פי המאמר "חוקרים טוענים כי אלה שמגיעים [למניינים האלטרנטיבים] הם מהמשכילים ומהאדוקים שבין היהודים, ועל כן מייצגים את הדור הבא של המנהיגים היהודיים". פרופ' ארי קלמה מצוטט כאומר ש"תהיה להם השפעה אדירה, מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה הזרמים השונים [רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים] לא ממש מצליחים, בעיקר בקרב בני העשרים-שלושים". ואכן, אותם יהודים מעדיפים לא לשייך עצמם לזרמים המוכרים, שמהווים עבורם עדות לפירוד שבין הקהילות היהודיות. יחד עם זאת, הם ודאי חורגים מהמנהג האורתודוקסי המקובל [תוקן], כאשר חלק מהתפילות אצלם מונהגות על ידי נשים. "מומחי דת טוענים שהם יכולים להגדיר מחדש את יהדות אמריקה". ימים יגידו.

4. רשימה וראיון מעניין מאוד עם אסגהר עלי אנג'יניר, הוגה דעות מוסלמי הודי בן 70, שניהם על דת ובחירות בהודו. הבחירות בדמוקרטיה הגדולה בעולם בעיצומן, וכמו כל שטח אחר בחיים ההודיים, גם כאן הדת משחקת תפקיד נכבד. אנג'יניר מספר למשל על הסיבות למתינות היחסית של המוסלמים בהודו, ואומר שכמיעוט אין להם הרבה ברירה אלא להיות מתונים. לבד מזה הוא מסביר שהתרבות ההודית משפיעה עליהם, ולבד מזה מכיוון שרוב המוסלמים בהודו "מאמינים באיסלאם סופי, שהוא בבסיסו שוחר שלום". ובאותו עניין: כתבה ביוגרפית מעניינת על מאיאוואטי, המתמודדת מקאסטת הטמאים בעלת הסיכוי להיות רה"מ הבא של הודו.

5. מאמר מגזין מצויין בניו-יורק טיימס על לואיס נוסטרום, פרופסור לפילוסופיה ומתרגל זן ותיק, שמצא מזור לבעיותיו הנפשיות דווקא בטיפול פסיכולוגי. המאמר עוקב אחרי התובנות שלו בטיפול, על כך שהשתמש בזן דווקא כדי לברוח מבעיותיו.

6. עוד מאמר מגזין מהניו-יורק טיימס, הפעם על כניסתה של כנסייה אפריקאית, the Redeemed Christian Church of God, שמיסיוניריה נכנסים לארה"ב וכובשים יותר ויותר אמריקאים. הסיפור המעניין כאן הוא בעצם השינוי הגדול שמתרחש בכנסיות הנוצריות, בהן אחוזי המאמינים הלא-לבנים עולים בהתמדה. פחות ופחות אנשים פוקדים את הכנסיות באירופה, ואילו במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאפריקה הנצרות גדלה כל הזמן, עד שמומחים חוזים שבעתיד רוב הנוצרים יחיו במדינות עולם שלישי.

כבר היום רבע מהאנגליקנים חיים בניגריה (ולא מוכנים לשנות את המדיניות בקשר לנישואים חד-מיניים, למגינת לבה של הנהגת הכנסייה הליברלית יותר!), ובניגריה גם נמצא הסמינר להכשרת כמרים קתולים הגדול בעולם. במאה העשרים מספר הנוצרים באפריקה גדל מעשר מיליון ל-360 מיליון. נשיא ארה"ב שחור כבר יש. האם זה רק עניין של זמן עד שייבחר אפיפיור שחור?

7. לרב שמואל אליהו היה מה לומר על שפעת החזירים. כלומר לא היה לו שום דבר לומר על שפעת החזירים, אבל הוא ניצל את העניין כדי לומר את מה הדבר היחיד שכן יש לו לומר:

עשיו הוא שם קוד לאירופה ולנצרות. הם מראים את עצמם כלפי חוץ מוסריים והגונים וכל כך אוהבים להטיף לנו מוסר, בעוד ידיהם מלאים דמים. הם מתהדרים באוצרות תרבות מרשימים שחלקם בכלל נשדדו מעמים אחרים. זו עוד סיבה לכך שתרבות אכילת החזיר נחשבת כאויבת לתרבות הישראלית.

אז בסדר, העולם של רב אליהו כנראה לא מורכב במיוחד. אבל התופעה המעניינת כאן איננה תמונת העולם הילדותית של הרב אליהו, אלא העובדה שנותנים לו במה באתר כמו וואי-נט. את התופעה הזאת ניתן להסביר בשתי צורות: או שהעורכים באתר מחשיבים את אליהו כקוריוז, בדיחה חביבה ולא מזיקה, ומצפים שהקוראים שלהם יגחכו איתם; או שהם מנסים לקרוץ לקהל שמחבב דברי שטנה שכאלה, קהל שלצערנו הולך וגדל בארץ. לצערי נדמה לי שהאופציה האחרונה היא הנכונה.

8. ועוד על חזירות: הנה השער של Ynet ב- 26.4, עם התפרצות (הפאניקה של) שפעת החזירים:

לא יודע, הצחיקה אותי השאלה "האם מותר לאכול בשר חזיר?"

9. ראיון עם אנדרו ניוברג ומרק וולדמן, חוקרי מוח, על הספר החדש שלהם How God Changes Your Brain. ניוברג הוא חוקר מקורי בתחום המקבילות הנוירולוגיות של החוויה הדתית, וכתבתי עליו כאן. השניים מדברים על השפעת פרקטיקות מדיטטיבייות שונות על המוח.

10. בשלושים לאפריל דיבר הדלאי לאמה בהארוורד. הנה:

His Holiness the Dalai Lama from Harvard Magazine on Vimeo.

ניסיתי לצפות בזה אבל בקושי הצלחתי להבין מה הוא אומר. זה קצת מוזר שאחרי חמישים שנה של גלות הוא עדיין לא למד לדבר אנגלית כמו שצריך, לא?

11. בכל דור ודור הם קמים עלינו להושיענו, ובכל דור ודור הם עושים יותר נזק מאשר תועלת. אלה כמובן הטוענים לכתר משיח בן דוד. גולש נחמד בשם אורן שלח אלי לינק לאתרו של עוד טוען לכתר המשיח, אחד שמו פאר. הנה מעט מדבריו:

הַנָּבִיא בִּגְאוֹנוּת עַל
פְּאֵר מֶּלֶךְ הַמָּשִׁיח
הַקָּדוֹשׁ מִשּׁוֹשֶׁלֶת בֵּית-דָּוִד
וְשָׁלִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ,
הוּא מְיַסֵּד התבונה הַחֲדָשָׁה
אֲשֶׁר תּוֹרָתָהּ יוֹצֵאת מִצִּיּוֹן-
תבונת הָעִבְרִית מַמְשִׁיכָת הַיָהֲדוּת
בְּסִיּוּעַה שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה

מזכיר קצת את טובלי, לא?

12. מכאן ניתן להוריד ספר ענק (56MB) מ- 1908 על יוגה, כולל תרשימים כמו זה משמאל. הבעיה היחידה: כולו בגרמנית.

13. אודיו: קן וילבר מדבר עם האב תומס קיטינג על Centering Prayer, שהיא בעצם מעין מדיטציה נוצרית. קיטינג מדבר בפתיחות על הצורך שהוא הרגיש לספק למאמיניו בשנות השישים פרקטיקה רוחנית שיכולה להתחרות במדיטציה המזרחית, וכמובן לאפשר טרנספורמציה נפשית. אני עצמי למדתי את הטכניקה הזאת לפני כתריסר שנים באשרם נוצרי בהודו (Shanthivanam) מידי כומר קתולי אוסטרלי שפעל ברשות מפורשת של האפיפיור דאז, ובעצם גם הציג בפני לראשונה את פניה המיסטיות יותר של הנצרות.

14. לג'ון רולס, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, היה מסתבר צד דתי – לפחות בתחילת דרכו. על פי המאמר הארוך הזה הוא חשב אז, למשל, שחברה צודקת יכולה להתקיים רק אם האגואיזם של חבריה מרוסן, ושזה דורש את חסדו של האל.

15. מאמר מעניין של יאיר אטינגר ב"הארץ" על בריחת האדמו"רים בזמן השואה.

16. פרופ' ישראל קנוהל, חוקר מקרא חשוב, מסביר איך תפיסה אחרת של אלוהות, כישות עליונה שאינה מתערבת במהלכי העולם ושלא בראה את הרוע אלא רק את הטוב (כפי שמופיעה בפרק א' בספר בראשית), יכולה לספק את "צידוק הדין" (או למעשה לבטל את הצורך בו) לזוועות כמו השואה.

17. ספרו של ידידי יקי מנשנפרוינד, "עידן הבורות", כעת להורדה חינם בקבצי pdf כאן.

18. סטיבן בצ'לור, מלומד ומורה מדיטציה בודהיסטית, מהמפורסמים ולדעתי מטובים בעולם, בתוכנית דוקומנטרית בת חצי שעה על חייו. לפני שנתיים וחצי הבאתי ראיון ארוך שלו לבלוג זה, וואם תציצו כאן תוכלו לראות שהוא יגיע לארץ בסוף יוני כאורח של עמותת תובנה. אני מתכוון להיות שם ככל שעבודתי תאפשר לי.

19. ראם דאס מראיין את טיך נאת האן.

20. לא קשור: אחרי שראיתי כתבה בערוץ 10 על הילדה אריאל אקטע והוריה קניתי את הדיסק שאביה הכין במיוחד עבור מי שרוצה לתרום להם כסף. על מצב המשפחה היפיפיה הזאת ניתן ללמוד מהסרטון הזה. הדיסק מענג (לדעתי קלאסי לתוך כדי נהיגה) ואני ממליץ עליו בחום. כדי לקבל דיסק (התרומה אחרי זה) שלחו מייל ל- tamir.akta@gmail.com יחד עם הכתובת לדואר והשם המלא.

שלא כמו ביהדות ובאיסלאם, בנצרות לא חסרו אף פעם נשים שזכו להתגלויות אלוהיות. בתוך הכנסייה הקתולית ניתן לנשים רישיון לעסוק ברוחניות, ואף לפרסם עיסוקן זה. אך לא לכל אישה זה ניתן – ההיתר לנשים להעפיל לגבהים מיסטיים נולד בנצרות ולא בשתי אחיותיה המונותאיסטיות משום מוסד הנזירוּת המיוחד רק לה. על פי רוב רק נזירוֹת, שנמצאות מחוץ למשחקי הכוח הבין-מיניים, קיבלו רשות מהממסד להיכנס למסתורין השמימיים. יש להניח שזה, בין השאר, מה שדחף את ג'וליאן מנורוויץ' (Julian of Norwich), אחת המיסטיקניות הנוצריות הגדולות בכל הזמנים, להיכנס לבידוד אחרי שחוותה התגלות אלוהית; בידוד שהגן לא רק עליה, אלא גם על הספר שכתבה.

ג'וליאן מנורוויץ' היתה האשה הראשונה שכתבה ספר בשפה האנגלית, ופלא הוא שספרה, שהתבשל בתוכה כמעט עשרים שנה, לא נשרף מיד על ידי מוסדות הכנסייה, שכן ג'וליאן לא פוחדת לומר בו דברים שעומדים בניגוד גמור לדוגמה הקתולית. היא מדברת על האל כאמא ועל כך שאין גיהנום לבד מהחטא עצמו; היא שואפת לאיחוד גמור עם האל, ומתעקשת שהאדם יכול להגיע אליו ללא מתווכים (וזאת לפני המהפכה הפרוטסטנטית); היא כותבת ספר של הדרכה רוחנית אף על פי שעד היום הכנסייה הקתולית אינה מאפשרת לנשים לתפקד ככמרים (כלומר, בעצם, כמורים רוחניים), ובעיקר: האופטימיזם הבלתי נלאה שלה עומד בניגוד גמור הן לביוגרפיה שלה, הן למאורעות התקופה בה היא חיה, והן לתמונת העולם חמורת הסבר של הכנסייה הקתולית.

היא נולדה ב- 1342, בנורוויץ' שבאנגליה. בגיל שלושים החלה להעמיק אמונתה הדתית, והיא שאפה בכל ליבה להיות טהורה ונטולת חטאים. היא ביקשה בתפילותיה מן האל, כך היא מספרת, ש"יפצע אותה בשלושה פצעים: חרטה אמיתית, חמלה טבעית וכמיהה בלתי מתפשרת אליו". זמן קצר אחר כך חלתה ג'וליאן במחלה קשה, והיתה על סף מוות. אחרי ארבעה ימים כבר נקרא אליה הכומר כדי לגבות ממנה וידוי אחרון, כנהוג בכנסייה הקתולית, וידוי שאחריו האדם הגוסס נחשב נקי מחטאים. נראה שג'וליאן הרגישה כי היא אכן הטהרה, והיא התכוננה למוות.

שלושה ימים לאחר מכן, אמהּ ראתה שעיני בתה פעורות לרווחה. ג'וליאן אמרה אחר כך שבהאמינה שהמוות ודאי וקרוב היא לפתע הרגישה טוב, פרץ של מרץ שטף אותה ושש-עשרה התגלויות שמימיות התגלו לה: "ראיתי בדמיוני את גן-עדן, ואת אדוננו כראש וראשון בביתו. הוא הזמין את כל משרתיו וחבריו למשתה גדול, וראיתי שהוא עצמו לא נמצא בשום מקום מסויים, אלא מולך מעל הכל, משרה על הכל אושר ושמחה". היא הבריאה מיד ורשמה בקיצור את שהתגלה לה. מיד גם הביעה את רצונה לפרוש להתבודדות כדי לעכל את המסרים האלוהיים שזכתה בהם.

בתקופתה השתוללה "המגפה השחורה" באירופה, שהמיתה שליש מתושבי היבשת. גם לנורוויץ' הגיעה המגפה וגבתה בה קרבנות רבים, ונראה שגם אם היתה ג'וליאן נשואה (כפי שסביר להניח), הרי שאחרי המגפה לא נותר ממשפחתה דבר. מצב זה איפשר לה להקדיש את חייה לעבודת האלוהים, ואחת הצורות המקובלות לעבודה רוחנית בתקופה היה התבודדות בחדרון קטן (Anchorage) שהיה צמוד לכנסייה. כמעט לכל עיירה היה "מתבודד" אחד, ועל פי הכללים הנכנס לחדר כזה לצורך התבודדות לא היה עוזבו לעולם. למתבודדים היה משרת שהיה קונה ומביא להם מצרכים (מכספם או מתרומות), והיה מותר להם לקבל אורחים – למעשה, אנשים רבים היו באים לבקש עצות מהמתבודדים, שבהיותם מנותקים מהעולם, נחשבו מחוברים לאלוהים.

לאחר עשרים שנות התבודדות הרגישה ג'וליאן בשלה מספיק כדי לכתוב תיאור מלא של ההתגלויות שראתה, כולל הפרשנות שלה עליהן. זהו ספרה "התגלויות של אהבה אלוהית" (Revelations of Divine Love – הטקסט המלא), אחד היומנים המיסטיים האהובים עלי ביותר.

בתקופתנו אנו נוטים לעיתים לזלזל בחוויות רוחניות שמגיעות בצורה של חזיונות, ולא מתוארות במילים כגון "ריקות" ו"אינסוף". במילים אחרות, אדם שמדווח כי הוא ראה משהו, דמות או סמל, יקוטלג לרוב לא כמיסטיקן, אלא כמשוגע. למרות שיש בה לדעתי מן ההגיון, עמדה זו עלולה להחמיץ עושר רעיוני וחכמה רבה הנמצאים בהתגלויות גשמיות – האין הריקות מתגלמת בעולמנו דווקא כצורה? ומאידך, האם מישהו אי פעם אכן ראה את "המוחלט כשלעצמו"? ובכל מקרה, כמו בנוגע למיתוסים, אם לא נצמדים לפּני הדמויות ניתן לגלות את עומקיהן. במקרה שלפנינו אין ספק שהתגלויותיה של ג'וליאן מאפשרות לה לנסח בשפתה תורה רוחנית מורכבת ועמוקה. בספרה היא מפתחת את תורתה, שמשמעותה, תכליתה, ומהותה היא אחת: אהבה. "ראיתי כי כל החיים כולם נטועים באהבה, וללא אהבה איננו יכולים לחיות".

תורתה הרוחנית של ג'וליאן מנורוויץ'

ג'וליאן היא אופטימיסטית מושבעת. בשבילה, מפני שהבריאה כולה היא מלאכת האל, הרי חייב להיות שהיא מושלמת, וחייב להיות שהאל אוהב אותה ללא סייג: "כל דבר שנעשה נעשה היטב, שכן כל דבר שנעשה נעשה על ידי האל … האל הוא העושה (doer) היחידי". אהבת האל היא המקיימת את הבריאה, והיא הבריאה עצמה. הטעות שלנו, בני האדם, היא שאנחנו מאמינים שאנחנו בלבד אחראיים למעשינו.

בכך ג'וליאן מזכירה מאוד קוים של פילוסופיה הינדית נון-דואלית, הגורסים גם כן כי זהו האל הפועל את פעולותיו דרכנו, וטעות היא לראות בעצמנו מבצעים אוטונומיים של מעשינו. ג'וליאן גם מקרבת את תפיסת השילוש הקדוש של הנצרות אל התפיסה ההינדית של האלוהות המשולשת (ברהמה הבורא, וישנו המקיים ושיווה המחריב): אחד החזיונות שראתה ג'וליאן הוא של שקד, המונח בכף ידה. בחזיונה שואלת ג'וליאן אז את אלוהים מה הוא הדבר הקטן שבידה, והוא עונה כי זה כל מה שקיים. אז ג'וליאן שואלת את עצמה איך ייתכן שדבר כל כך קטן מחזיק מעמד ולא נמוג, והיא מבינה שכל מה שקיים מוחזק על ידי האל:

לדבר הקטן שראיתי יש שלוש תכונות: ראשית, שהאל יצר אותו; שנית, שהאל אוהב אותו; שלישית, שהאל שומר אותו. אז מה ראיתי שם? אכן, את הבורא, את השומר, את האוהב. ועד שלא אהיה מאוחדת עמו במהותי לא תהיה לי לעולם מנוחה שלמה ולא אושר. אני אומרת שאני צריכה לדבוק בו כך שלא תהיה ביננו אף חציצה.

הבורא והמקיים, אם כן, נחזים גם על ידי המיסטיקנית הנוצרייה, ואילו במקום שיווה המחריב ישנה האהבה האלוהית החודרת-כל.

בניגוד לתדמית היודו-נוצרית שתופסת את האל פעמים רבות כאב קשוח המעניש את העוברים על מצוותיו, הרי שאצל ג'וליאן אלוהים הוא כולו אהבה. לא ייתכן שהוא יעניש אף אחד, כי הוא אף פעם לא כועס: "אם אלוהים היה כועס אפילו לרגע אחד, לא היינו יכולים לחיות, להתקיים או להיות".

ג'וליאן מתעקשת שאין לאהוב שום דבר "עשוי", אלא רק את "הבלתי-עשוי", שהוא אלוהים. אהבת הדברים העשויים היא שמרחיקה אותנו מהאושר שהוא מנת חלקנו הטבעית. האושר ואהבת האל קשורים לראיית האל, שכן הסיבה שהאדם נמצא בצער היא ש"הוא עיוור. הוא אינו רואה את אלוהים. אם הוא היה רואה את אלוהים תמיד לא היו לו כל רגשות פרועים, או כל דחף או תשוקה שמובילים לחטא".

בעשותנו את הטוב ובעשותנו את הרע, אנחנו תמיד מקוימים על ידי אותה אהבה, על כן אין לצפות לגמול על התנהגות טובה, ולא לחשוש מעונש על חטאינו. החטא עצמו הוא העונש, שכן הוא ביטוי לחוסר האמונה שלנו באל: על אף שהוא "יותר קרוב אלינו מנשמתנו אנו", כדבריה, אנחנו מפנים לו עורף וסרים ממרותו.

אך בסופו של דבר חטאים נראו לג'וליאן חסרי משמעות:

הן כאשר אנו נופלים והן כאשר אנו שבים וקמים אנחנו נשמרים באותה אהבה [אלוהית] יקרה. בעיני האל אנחנו לא נופלים; בעיני עצמנו אנחנו לא עומדים. אני רואה שתי ראיות אלו כאמיתיות. אבל ראיית האל היא האמת הגבוהה יותר.

האדם לא יכול ממש לעשות רע, שכן בכל אדם נקודה פנימית של "רצון אלוהי" שלעולם לא חטא ולא יכול לחטוא. נקודה זו נשארת טהורה תמיד, ותמיד שואפת למה שטוב: "זה דבר אדיר לדעת בלבנו כי האל, בוראנו, קיים בנשמתנו. אדירה אף יותר היא הידיעה כי נשמתנו, נשמתנו הנבראת, שרויה במהות של האל. במהות הזו, אלוהים, אנחנו מה שאנחנו". בהמשך להבנה זו טוענת ג'וליאן שלא ייתכן שהיהודים הרגו את ישו.

מכיוון שבמהותנו אנחנו אלוהיים, הרי שבסופו של דבר מקומם של כל האנשים בגן עדן מובטח, והכל יהיה טוב. כאשר היא מתייחסת לחטא ולתוצאותיו בעתיד היא כותבת את המשפט המפורסם ביותר שלה: "החטא הוא נחוץ, אך הכל יהיה טוב, והכל יהיה טוב, וכל עניין של דבר יהיה טוב" ("Sin is behovable, but all shall be well, and all shall be well, and all manner of thing shall be well").

עוד טוענת ג'וליאן:

חלקנו מאמינים שהאל הוא כל-יכול, ויכול לעשות הכל; ומאמינים שהוא יודע-כל, וייתכן ויעשה הכל; אך שהוא אוהב-כל ואכן יעשה הכל – כאן אנחנו נסוגים. וכפי שאני רואה זאת, חוסר ההבנה הזה הוא הגדול שבמכשולים לאוהבים את אלוהים.

החכמה האלוהית, היודעת כל, היא הצד הנקבי והאימהי באלוהות, על פי ג'וליאן. לעיתים היא מפרידה בין החכמה האלוהית, האמהית, לישו, ולעיתים היא טוענת שישו עצמו הוא אם המאמינים כולם. בתפקידו כאמא, נותן ישו את עצמו למאמינים כפי שאם נותנת את שדה ליניקה: גם הוא מעניק חיים על ידי נתינת גופו למאכל במיסה.

רשת של מיסטיקנים

עד סוף חייה חיה ג'וליאן בחדרה הקטן, הצמוד לכנסייה בנורוויץ', אך ספרה עבר מהר מאוד את גבולות העיירה וזכה לתפוצה רחבה. באותם ימים קשים החזונות האופטימיים של ג'וליאן כנראה היו דרושים מאוד. אך לא רק ההדיוטות אהבו את ספרה: נראה שבזמנה של ג'וליאן התפתחה רשת רוחנית של "שיתוף קבצים", אשר השתרעה מאנגליה, דרך סקנדינביה, גרמניה, איטליה ועד ירושלים, ואשר אנשיה היו שולחים האחד לשני כתבי יד ובהם תובנות רוחניות ותאורי חזיונות. בין חבריה של הרשת הזו, שנקראה "חברי האלוהים", היו מיסטיקנים אדירים כמייסטר אקהרט, הנרי סוסו, ג'אן רויסברואק והילדגרד מבינגן. ידוע כי רבים מהמיסטיקנים בזמנה ואחרי זמנה של ג'וליאן החזיקו כתב-יד של "התגלויות של אהבה אלוהית".

כאמור, ספרה של ג'וליאן הוא אחד הכתבים המיסטיים הנוצריים הפופולריים ביותר. כיום אף קיים מסדר קונטמפלטיבי של נזירים בכנסייה האפיסקופלית אשר שם לעצמו מטרה ללכת בדרכה של ג'וליאן. אבל באמת שאין צורך להשתייך למסדר כדי ללכת בדרכה, ועל אף העומק התיאולוגי שלהן, מילותיה הן פשוטות מאוד:

לא תהיה גאולה מאושרת או שמחה נצחית עד שלא נהיה לחלוטין בשלום ובאהבה. במילים אחרות, עד שאנחנו לגמרי שלמים עם אלוהים, מעשיו והחלטותיו; עד שאנחנו באהבה ובשלום עם עצמנו, עם אחינו הנוצרים, ועם כל מה שהאל אוהב. כזו היא האהבה.

 

[המאמר הזה התפרסם לפני כארבע שנים באתר מעריב, אבל בטעות שלחתי אז למערכת גרסה מוקדמת ולא מלאה שלו. זו הגרסה שהיתה צריכה להתפרסם.

ואפרופו תפיסת ישו כנקבה, בטור שלי שפורסם באתר מעריב ביום שני כתבתי על הרוזן זינזנדורף מדרזדן שפיתח טנטרה נוצרית במאה ה-18, וראה את פצעיו של ישו כאבי מין נקביים אליהם יש לחדור תודעתית כדי להתאחד עם האל. ולבד מזה כתבתי גם התגברות רוחניות הניו-אייג' בארה"ב על חשבון הנצרות,  על כך שזו תוצאה מתבקשת של ההיגיון הפנימי הנוצרי מקדמת דנא, ושהיא הפוכה להגיון היהודי בשורשו, ולכן ניו-אייג' שרוצה להישאר איכשהו יהודי יהיה חייב להתעצב בצורה שונה.]

אני מפרסם כאן ספר שכתבתי, חיבור פרשני-דרשני לפרק נ"א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב"ם. בפרק זה, אשר הרמב"ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב"ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך "קריאה צמודה" המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב"ם: הפן הדתי-רוחני שבה.

התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב"ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב"ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב"ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש"גם לנו יש" פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב"ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב"ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.

החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב"מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ"א של החלק השלישי של "מורה נבוכים" אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב"ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.

שתי הערות אחרונות: א. כדי לשמור את הספר כ-pdf (כדי לראות יותר טוב או להדפיס) יש ללחוץ בסרגל העליון של מסך הספר על "More" ואז על "Save Document". ב. הספר הזה ניתן חינם. יחד עם זאת, מחברו מתפרנס בדוחק. המעוניינים לתרום סכום סמלי (נאמר, 30 שקלים) או אחר כאות תודה, מוזמנים לשלוח את תרומתם אל: תומר פרסיקו, וינגייט 4, קריית אתא, 28056. תודה.

Meditation according to the Rambam