אם יש אלוהים, ואם הוא כל יכול, כל יודע, וטוב – איך לעזאזל קורה שהעולם מלא ברוע וסבל? שאלה זו העסיקה נביאים ותיאולוגים מאז נהגה הרעיון כי בראש העולם עומד שליט אומניפוטנטי. פתרון מקורי ומתבקש הציעה הדת הזורואסטרית, אחת הדתות הקדומות ביותר שנציגיה עדיין עמנו כיום. זרתוסטרא, הנביא והמייסד, הגיע למסקנה פשוטה: אם האל הטוב אחראי על כל הטוב, הרי שאם יש רוע חייב להיות גם אל רע האחראי עליו. כך נוצרה המערכת התיאולוגית הדואליסטית מאוד של הדת הזורואסטרית.

כפי שמנסח זאת מאמין נלהב שחי בפרס (אירן) סביב המאה השמינית לספירה:

וראיתי בעולם את שתי הדעות של כל המקיימים זרמים וקבוצות, המחזיקים בשתי תורות מהותיות: אחת היא שכל הטוב והרע שבעולם מקורם בישות הקדושה; השנייה היא שהטוב בעולם, לבד מהתקווה לשימור הנשמה [כלומר הבחירה החופשית הפרטית – ת.פ.], מקורו בישות הקדושה; ושכל הרע שבגוף, לבד מסיכון הנשמה [כנ"ל – ת.פ.], מקורו מאהרימן […] ותשאלו אותם [את המונותאיסטים – ת.פ.] כך: האם הישות הטובה תמיד חומלת ומרחמת, עושה טוב ושופטת ביושר, והאם היא יודעת כל אשר מתרחש וכל אשר עתיד להתרחש? […] כי אם היא אכן חומלת, עושה טוב ומרחמת, מדוע אהרימן והשדים וכל האמונות הרעות של הגיהנום נסבלים על ידו להרע ליצוריו, על ידי חמלתו, עשייתו טוב ורחמנותו? ואם הם לא ידועים לו, היכן הידע הכולל-כל שלו?"
(Shkand Gumanig Wizar, מאת Mardan-Farukh)

הדת הנגלית העתיקה בעולם

דת זרתוסטרא היא הקדומה בדתות המתגלות [לנביא], וכפי הנראה היתה לה השפעה רבה יותר על המין האנושי, במישרין ובעקיפין, מאשר כל דת יחידה אחרת. […] זרתוסטרא היה הראשון שלימד על שכר ועונש פרטיים, על גן עדן וגיהנום, על תחייתו העתידית של הגוף, על יום הדין, ועל חיי הנצח בגוף ולנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות מוכרות עבור חלק גדול מהאנושות משום שנשאלו על ידי היהדות, הנצרות והאיסלאם.
Mary Boyce: Zoroastrians: Their Religious Beliefs and Practices

הכל התחיל תחת אוהליהם של השבטים האריים (או אריאנים) שחיו בערבות הצחיחות של הקווקז (דרום רוסיה, גאורגיה, ארמניה, אזרביג'ן, טורקיה וצפון אירן של היום). לקראת האלף השלישי לפנה"ס הם התפצלו, וחלקם נדדו לכיוון אירופה של היום (מיוון ועד סקנדינוויה). אלה שנשארו כנראה גם התפצלו לשתי קבוצות גדולות, שכנראה נשארו בקשר כי שפתותיהן היו דומות מאוד: קבוצה אחת דיברה באווסטה (avesta), וקבוצה שניה בצורה מוקדמת של סנקסריט. הם קראו לעצמם ארים, שמשמעותו בשפתותיהם "מכובד" או "אצילי".

סמל הדת הזורואסטרית

הארים האמינו באלים שונים: Varuna האחראי על הסדר הקוסמי, Mithra אל הסערות והגשם, Mazda אל החוכמה והצדק, Indra הלוחם המהולל, ו- Agni, האש. היה להם גם שיקוי פלא הלוצינוגני שנקרא Soma בסנקסריט ו- Haoma באווסטה. ברם האלים האלה היו דומים לאלים היוונים בכך שלא היו כל יכולים ולא שלטו בכל היקום. הדרך לשמור על הסדר הטוב ביקום היתה עבודת קורבנות סדירה, והתמורה לכך היתה חומרית ביותר: גשם, מקנה, פוריות. דיבורים על חיים אחרי המוות לא היו.

ייתכן (שימו לב, מדובר בספקולציה) שכמו שקורה פעמים רבות, מה ששינה את הכל היתה התפתחות טכנולוגית: בסביבות 1500 לפנה"ס חלקם (דוברי הפרוטו-סנקסריט) החלו לסחור עם תרבויות מפותחות במסופותמיה: הם גילו את הברונזה, את הכרכרה (הנמשכת על ידי שוורים), ולבסוף בייתו את הסוס. כך הם הפכו לשבטים לוחמים שיכלו לבצע פשיטות בזק על שכניהם. אינדרה הלוחם הפך לאידיאל שלהם.

סמל מאזדה. דומה?

דוברי האווסטה התנהגו בצורה שונה. ייתכן שההתקדמות הטכנולוגית הגיעה אליהם באיחור, ואולי הם פיתחו אופי שונה. כך או כך, הם היו פחות טובים בכיבושים, הרבה פחות הרפתקנים. סביב 1200 קם להם נביא ענק. שמו היה זרתוסטרא (משמעות השם: "הגמל הזקן" או "זה אשר שולט על גמלים". ביוונית עיוותו את זה ל"זורואסטר"), והוא עתיד היה לייסד את אחת הדתות העתיקות ובעלות השפעה המקיפה ביותר בתולדות האנושות.

הדת הזורואסטרית, כאמור, נחשבת לדת הקדומה ביותר שייסדה על ידי נביא (כלומר, לא כולל מני פגאניזם ואנימיזם, והינדואיזם). ההערכה הזאת לוקחת כמובן מאליו שאברהם אבינו הוא דמות מיתולוגית, ויותר מכך, שגם משה רבנו לא היה ולא נברא (אם משה היה, כפי שטוען חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, כי אז יש תחרות צמודה בין דת זרתוסטרא לדת משה על תואר הדת הנבואית הקדומה ביותר, אם כי יש לזכור שמשה, גם אם היה קיים, כנראה לא כתב יותר מדי).

מבין המייסדים של דתות העולם, על זרתוסטרא אנחנו יודעים הכי מעט. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטח מתי חי זרתוסטרא, ומימי קדם הספקולציות נעות בין 4000 ל- 600 לפנה"ס. מרבית החוקרים, על פי ניתוח השפה של חיבוריו, ממקמים אותו כאמור סביב 1200 לפנה"ס, ועם הערכה זו נתקדם. אבל לא רק זאת, אלא שגם הדת עצמה לא ברורה עד הסוף, ואף למאמיניה הנוכחיים, וזאת משום שתשעים אחוז (!) מכתבי הקודש שלה הושמדו לנצח, תחילה עם הכיבוש של פרס על ידי אלכסנדר מוקדון, ובעיקר מאוחר יותר עם השתלטות האיסלאם על אירן. הכיבוש אולי משחיט את מבצעיו, אבל גם לאוכלוסייה המקומית זה לא פיקניק: שני הכובשים הללו הרגו כהנים זורואסטרים בהמוניהם, ומכיוון שרוב הקאנון היה אז זכור בעלפה, הוא אבד לעולמים.

זרתוסטרא לפני וישתספא

אבל כמה דברים אנחנו כן יודעים: זרתוסטרא נולד למשפחת כהנים של הדת האווסטית הקדומה. על פי המסורת הזורואסטרית הוא זכה להתגלות של האל, שהשיקה את השליחות הנבואית שלו: בזמן פסטיבל האביב הוא הלך להביא מים מנהר קרוב, וכאשר חזר ראה לפניו לפתע את המלאך Vahu Mana ("כוונה טובה", "נפש טובה"), שהוביל אותו אל אהורה מאזדה, שלימד אותו את עקרונות דת האמת, וציווה עליו להיות נביאו. הוא היה אז בן שלושים, ובמשך עשר השנים הבאות הצליח "להחזיר בתשובה" רק אדם אחד: את דודו. כל האחרים ראו בו כופר. במצוקתו קרא אל אלוהיו:

לברוח לאן? לאיזו ארץ אברח? הם מנדים אותי ממשפחתי ומשבטי! הקהילה שאני בה לא טובה עבורי, ולא מנהיגיה הרמאים. איך, אם כן, עלי לספק אותך, אדון חכם?"
(Yasna 46.1 – היאסנה הם מזמורים שחיבר זרתוסטרא באוושטה)

שמתם לב שנביאים תמיד רוצים לברוח? בכל אופן, לבסוף הצליח הנביא לעשות נפשות: בגיל 42 הוא העביר על דתו את המלך Vishtaspa, ומשם הדרך כבר היתה קלה יותר. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו שלושה בנים ושתי בנות. בגיל 77 מת, כנראה כאשר נרצח על ידי יריבים דתיים בזמן תפילה במקדש.

קוסמוגוניה ותיאולוגיה

כאמור, העולם הזורואסטרי מחולק לשני כוחות הנאבקים ביניהם: הטוב והרע. למרות שמאזדה חכם וחזק יותר, ולבטח ינצח באחרית הימים, אהרימן הרשע לא קוטל קנים, והוא ימרר לנו את החיים עד ביאת המשיח. אבל איך הכל התחיל?

ובכן, בראשית היו קיימים גם אהורה מאזדה, הרוח הטובה והיודעת-כל, הקיימת כאור נצחי, וגם אהרימן, הרוח חסרת-השכל, המרושעת, הקיימת כחושך כמעט-נצחי. שניהם יצרו את היצורים שלהם: ראשית מאזדה יצר את ששת מלאכי-העל האלמותיים (למעשה אין להם קיום נפרד, ולכן הם יותר היפוסטאזות של מאזדה, כלומר מעין ספירות), ה- Amesha Spenta (שהם: נפש טובה, צדיקות, שליטה טובה, חסידות קדושה, שלמות, חיים נצחיים. יש עוד מלאכים ותתי-מלאכים רבים). מקבילים אליהם ששה שדים שיצר אהרימן.

אז יצר מאזדה את השמים ואת הארץ, המים והצמחים, השור (שמייצג את כל ממלכת החי) את גֶיוֹמָרְד (האדם הראשון) ואת הכוכבים. אהרימן יצר את השרצים והנחשים, הקרפדות והלטאות, הקוצים והעשבים הפראיים והרעילים. בקיצור, לכל דבר חיובי שיצר מאזדה יצר אהרימן מקבילה שלילית. כך נוצרו זוגות הניגודים שאנחנו מכירים: אור/חושך, אמת/שקר, בריאות/חולי, גשם/בצורת, טוהרה/טומאה, חיים/מוות, גן עדן/גיהנום.

הנה התיאור:

1. אהורמאזד היה גדול בידענות וטוּב; מתמיד הוא היה אפוף באור. האור הוא המקום של אהורמאזד: יש המכנים אותו האור הנצחי. […]
2. אהרימן, איטי בידע, שרצונו להכות, היה שקוע בחשכה; הוא היה, והווה, אבל הוא לא יהיה. הרצון להכות הוא המניע הקבוע שלו, והחשכה היא מקומו: יש המכנים אותה החשכה הנצחית. […]
5. אהורמזד, בהיותו יודע כל, ידע שהרוח ההרסנית קיימת, שהיא תתקוף, ושבקנאתה היא תתערבב עמו […]
14. […] אז אהורמזד […] הראה לרוח המשמידה את נצחונו הסופי, את אין-אונותה של הרוח המשמידה, את השמדת השדים, את התחיה, את הגוף הסופי, את שחרורו של היקום מכל תוקפנות לנצח נצחים.
15. כאשר הרוח המשמידה ראתה את אין-אונותה ואת השמדת השדים [העתידית] היא השתופפה, התנודדה ונפלה אל החשכה […]
16. בעוד אהרימן שכב שדוד אהורמזד יצר את יצירתו. ראשית את ואהומאן [=נפש טובה] […] ומבין היצירות החומריות הוא יצר ראשית את השמיים, אז את המים, שלישית את האדמה, רביעית את הצמחים, חמישית את הבקר, שישית את האדם."
(Bundahishn 1 – כלומר הפרק הראשון בבונדהישן, ספר התיאולוגיה הזורואסטרי, שלא ברור אם נכתב על ידי זרתוסטרא)

שני מלאכים נאבקים, ציור מהודו (שאינו הינדי, כך שהוא או מוסלמי או זורואסטרי), המאה ה- 16

מה שקרה כאן בעצם הוא שזרתוסטרא חילק את הפנתיאון הארי חלוקה דואליסטית לטובים ורעים, כאשר את תפקיד כוחות השחור ממלאים האלים שהיו אהובים על דוברי הסקסריט. אינדרה וחבריו הפכו להיות שטנים בעיני דוברי האווסטה, והשם daeva הפך להיות מוקצה. מול הדוות השליליים הציבו את האהורות (ahura, "אדון") החיוביים. בפנתיאון ההינדי זה הפוך בדיוק: הדוות הם אלים טובים, והאהורות, שנקראים בסנסקריט 'אזוּרות', הם שדים רעים. וכאמור, הגדול מכלום הוא אהורה מאזדה, אל החוכמה והחיים. הוא היוצר את כל הטוב.

בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – וחובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:

הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב."
(Yasna, 30.2-4)

בהמשך לכך, הערך העליון בחיי הזורואסטרי הוא לא אושר או שלווה, חופש או ידע, אלא הפצת הטוב והחוק הצודק. והפצת הטוב היא גם צמצום הרע.היקום עבור הזורואסטרים, אם כן, הוא שדה קרב תמידי של הטוב ברע, ואף על פי שהסוף הטוב מובטח, על האדם לבחור בצד שלו בכל רגע ורגע. על האדם לעשות טוב, לאחרים ולעצמו. לכן לסגפנות, להתנזרות ממין, ולצום אין כל מקום באמונה הזורואסטרית. הדרמה הקוסמית – והאנושית – מצומצמת לנקודה אחת ויחידה: בחירה. הבחירה כל כך חשובה עד שאין כל מקום לכפרה וחזרה בתשובה. חטא הוא חטא, ואי אפשר לתקנו, שכן הוא חיזק את כוחות הרוע והאריך את המלחמה.

הגמול על הבחירה הטוב הוא חיים טובים, וגורל טוב באחרית הימים:

ואכן, כאשר העונש יינתן לחוטאים, אז לך, מאזדה החכם, יהיה שלטון המחשבה הטובה, וזאת על מנת שיתגלה לאלה, אדוני, אשר יתנו את השקר בידי האמת."
(Yasna, 30.8)

…והמכחשים, אשר שלטונם רע, אשר מעשיהם ודיבורם רע, אשר כוונותיהם ומחשבותיהם רעות, נשמותיהם תמשכנה להיתקל באוכל רע, והם יהיו האורחים בבית המִרמה."
(Yasna, 49.11)

חשוב לאכול טוב. הבחירה החופשית מחייבת כל אדם לבחור לאיזה צד הוא שייך, ומול איזה צד הוא נלחם. אבל הסוף, כאמור, ברור וידוע: הטוב ינחל ניצחון על הרע. זאת משום שהוא חזק יותר, וגם משום שמאזדה, בניגוד לאהרימן, חכם ויודע-כל.

כתבי הקודש

ספר אווסטה

כתבי הקודש של הזורואסטרים, האווסטה, שמהווים כאמור חלקיק מהמקוריים, הם הדבר הקדוש ביותר לבני הדת. בהם מפורטת התיאולוגיה הזורואסטרית: כוחותיו של אהורה מאזדה וטבעו, יצירת היקום, מקור הרוע, אחרית הימים, הגמול על התנהגות טובה וכמובן חוקי הדת.

הנה הפסוק הראשון של היאסנה (מזמור) הראשונה באווסטה:

אני מכריז כי אשלים [את עבודתי] לאהורה מאזדה, היוצר, הזוהר והאדיר, הגדול והטוב ביותר, היפה ביותר, החסון ביותר, החכם ביותר […] שמשיג את מטרותיו ללא כישלון, שכן הסדר הטוב בידיו, שמכוון את שכלנו כראוי, שמפיץ את החסד היוצר-אושר שלו למרחקים, שיצר אותנו, ועיצב אותנו, ושהזין והגן עלינו, שהוא הרוח הנדיבה ביותר.
(Yasna, 1)

כמה חוקים

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! אם אדם יקבור באדמה נבלת כלב או נבלת אדם, ואם הוא לא יעלה ויחשוף אותה בשנה השנייה, מהו העונש על כך? מהי הכפרה על כך? מהי ההיטהרות מכך?
אהורה מאזדה ענה: על מעשה שכזה אין מה שיגמול, אין מה שיכפר, ממנו אין מה שיטהר. זו עבירה שממנה אין ישועה, לנצח נצחים.
(Videvdat III.4, 30-39 (130-135))

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! האם כלי אוכל אשר נגעה בהם נבלת כלב, או נבלת אדם, יכולים להתנקות?
אהורה מאזדה אמר: אכן כן, זרתוסטרא הקדוש!
הכיצד?
אם הם מזהב, יש לרחוץ אותם פעם אחת עם גוֹמֶז [שתן פר מקודש], לשפשף אותם פעם אחת עם אדמה, לרחוץ אותם פעם אחת עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מכסף, יש לרחוץ אותם פעמיים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם פעמיים עם אדמה, לרחוץ אותם פעמיים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברונזה, יש לרחוץ אותם שלוש פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם שלוש פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם שלוש פעמים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברזל, יש לרחוץ אותם ארבע פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם ארבע פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם ארבע פעמים עם מים, ואז הם נקיים. […] אם הם מאדמה, עץ או חימר, הם לנצח לא נקיים.
(Videvdat VII.10, 73-74 (183-184))

זה אשר ישכב במין עם אישה שלה שכבת דם, אם על פי המחזור הרגיל ואם מחוץ לסדר הרגיל, עושה מעשה שאינו טוב יותר מאם היה שורף את נבלת בנו, דם מדמו אשר מת כתוצאה ממחלה, ויפיל את שומנו אל האש. כל החוטאים הללו […] מזלזלים בחוק. כל המזלזלים בחוק מורדים באל. כל המורדים באל הם חסרי אלוהים. כל חסרי האלוהים ישלמו על כך בחייהם.
(Videvdat XVI.3, 17-18 (39-41()

שימו לב שכמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני – מה אני אוכל, במה אני נוגע – ולא פנימי – מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטוהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.

הנה כמה דברים מטמאים על פי הדת הזורואסטרית (רשימה חלקית): אישה במחזור, אנשים לפני רחיצה, ספָּרים, נושאי גופות, אנשים שאינם זורואסטרים, אוכל הנעשה על ידי לא-זורואסטרים, דם (גם של עצמך, מחוץ לכליו), ציפורניים גזורות, שיער שלא על הראש, רוק שלא בפה (לכן צריך לדכא פיהוקים, עיטושים, ואנחות), שתן, צואה, זרע, אש השורפת אותך.

אבל יש כמובן אפשרות להיטהר: טקס הטיהור העליון הוא ה- Bareshnum, שכולל שלוש טבילות טקסיות על פני עשרה ימים, הכוללים גם 18 התזות של חול, שתן-שור, ומים, מבט של כלב שלוש-עשרה פעם, ותפילות שונות. טקס טיהור אחר, ה- Riman, כולל לעיסת עלי רימון, שתיית שתן-שור מקודש מתוך קליפת ביצה, התמרחות בשתן-שור לא מקודש, התמרחות באבק, התמרחות במים, ורחיצה במים.

שם השם

זרתוסטרא שאל את אהורה מאזדה: הו אהורה מאזדה, הרוח המיטיבה מכל, יוצר העולם החומרי, צדיק! איזו מילה קדושה היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר? מהי המילה המגינה עלינו והמנצחת? מהי המילה המהוללת מכל?  מהי המילה האמיצה מכל?
אז אמר אהורה מאזדה: "השם שלנו, הוא זרתוסטרא, הוא המילה הקדושה בעלת העוצמה הגדולה ביותר. השם הזה הוא המגן והמנצח. השם הזה הוא המהולל מכל, האמיץ מכל.
אז אמר זרתוסטרא: גלה לי, אהורה מאזדה הצדיק, את אותו שם שלך שהוא האדיר ביותר והיפה ביותר והמנצח ביותר והמרפא ביותר והטוב ביותר כדי להתגבר בו על אוינותם של רשעים. […]
אז אמר אהורה מאזדה: אני נקרא 'זה אשר יש להפציר לפניו', הו זרתוסטרא הצדיק; שנית, אני נקרא 'רועה'; שלישית [???]; רביעית, אשא וושישטה; חמישית 'כל הטוב הנוצר על ידי מאזדה, זרע אשא'; שישית, אני 'חוכמה'; שביעית, 'תובנה'; תשיעית, 'ראייה חודרת'; עשירית, 'הטבה', שמי האחד-עשרה, 'מיטיב'; שמי השנים-עשרה, 'אדון' [=אהורה]; שמי השלוש-עשרה, 'בלתי מנוצח' […]
אם, הו זרתוסטרא, תרצה להתגבר על אוינות הדוות ובני האדם, של מכשפים וקוסמים, של רודנים, של נוכלים-הולכים-על-שניים ושקרנים-הולכים-שעל-שניים, של זאבים-הולכים-על-ארבע, של צבא אויב בעל חזית רחבה, בעל דגל רחב, אז חזור על השמות הללו יומם וליל.
(Yasht 1)

מנהגים

מגדל דממה

קרבנות:
טקס הקרבת הקורבן היומי (Yasna) אורך שעתיים וחצי בבוקר וכולל אש קדושה, חלב, אפר ומזמורים. זהו נשק מרכזי במאבק כנגד כוחות השחור, ובלעדיו העולם יחדל מלהתקיים.

קבורה:
מפני שיסודות העולם (אדמה, אש ומים) מקודשים לזורואסטרים, אסור לתת למשהו טמא לגעת בהם במכוון. לפיכך אין לקבור, או לשרוף, או להטביע גופות. הפתרון הוא "מגדלי-דממה" שבצדם הפנימי תולים הזורואסטרים את מתיהם כדי שייצלו בשמש ויאכלו על ידי עופות דורסים (העצמות נזרקות לבור אחרי שהתייבשו). כמובן שבארה"ב אי אפשר לבנות דבר כזה, ובכלל, אוכלוסיית העופות הדורסים מצטמצמת והולכת, והדבר נעשה בעייתי ביותר. אבל זו לא בעיה גדולה מדי, כי גם אוכלוסיית הזורואסטרים מצטמצמת והולכת.

אחרית הימים

ומה יהיה בסוף? מסתבר שבקץ העתים יגיעו שלושה משיחים לגאול את העולם מהרוע, שלושתם תוצאה של עיבור-בתולין של אמם, שתרחץ באגם ובו זרעו של זרתוסטרא. אז יפוצו מעינותיו של זרתוסטרא ודת האמת תתפשט לקצוות העולם, ואחרי כן תהיה תחיית המתים. הרשעים יענשו, וישלחו לגיהנום, שם יעונו קשות. אבל אחרי שלושה ימים כולם יטוהרו ויהפכו לצדיקים. אז כולם יהללו את מאזדה, ויהפכו לבני-אלמוות. הבעיה היא שבינתיים אהרימן יגייס צבא אדיר למלחמה סופית אפוקליפטית. הטבח יהיה כה גדול שנהרות הדם יגיעו לבטנם של הסוסים, אבל הטובים ינצחו. מיד אחרי זה העולם כולו יעלה באש, ואהרימן וצבאו ישרפו ויושמדו. הכל יעלם ויקום חדש יתהווה, שם מאזדה יהולל בפי כל, הוא עצמו ימלוך לנצח וכולם יהיו מאושרים.

שימו לב כמה אלמנטים בנראטיב הזה מוכרים לנו מהיהדות והנצרות: בואו של המשיח, לידת בתולין, תחיית המתים, גיהנום כפורגטוריום, שלושה ימים ואחרי כן תחייה, מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמן והעולם. אכן, הדת הזורואסטרית השפיעה רבות על היהדות, ודרכה על הנצרות.

השפעה על היהדות

האמונות משותפות לזורואסטרים וליהודים (ולנוצרים, ומעט גם למוסלמים) הם כדלהלן:

• אלוהים ושטן
• מלאכים ושדים
• גן עדן וגיהנום
• תחיית המתים ואלמוות עתידי
• משפט פרטני בקץ הימים
• ביאת המשיח
• מלחמת "גוג-ומגוג"

אז האם ייתכן שהדת הזורואסטרית השפיעה על היהדות? האם ייתכן שלא? אם ניזכר שבמקרא כלל לא מדובר על חיים אינדבידואלים אחרי המוות (לבד מפסוק בודד בספר דניאל המאוחר), כלל לא מדובר על גיהנום כמקום של סבל, ובקושי מדובר על השטן ככוח שעומד מול האל, הרי שנוכל להניח שהיתה השפעה רבה של הזורואסטרים על היהודים הקדמונים.

אבל איך? היכן ספגו היהודים השפעות זרות שכאלה? התשובה פשוטה להפליא: תחת הכיבוש הפרסי, ובפרס. המלך כורש, משיח ה', היה ככל הנראה זורואסטרי, והצהרת כורש היתה חלק מהמהפכה הדתית הסובלנית שלו. פרק מ"ה של ספר ישעיהו נפתח כך:

כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים:  לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.

שימו לב ששני הפסוקים האחרונים (ו'-ז') מדברים על ההבדל הגדול בין דתו של משה לדתו של זרתוסטרא: הטוב והרע באים שניהם מהאל היחיד. אולם הפרק מתחיל בקריאתו של הנביא אל כורש, כדי להבהיר לו שה' הוא הוא המזכה אותו בניצחונותיו ובכוחו. לא מן הנמנע שקריאתו של ישעיהו למונותאיזם צרוף באה כפולמוס לדתו הדואליסטית של כורש, והוא כאומר לו: לא, כי אל אחד יש בשמים, יוצר אור ובורא חושך! ואתה, כורש, משיחו, ולא שליחו של אהורה כזה או אחר.

כורש המדובר כאן הוא כורש השני, השליט הראשון של הממלכה הפרסית, שעלה לשלטון ב-  559 ומת בשנת 530 לפנה"ס. ב- 538 הוא הציג את "הצהרת כורש" הידועה, שנתנה ליהודים רשות לעלות לארצם ולבנות את מקדשם. ניתן להניח שבזמן שישבו תחת שלטונו ספגו היהודים עקרונות רבים של הדת הזורואסטרית (אם כי כמובן היו דברים שהתעקשו עליהם, בראש ובראשונה האמונה באל אחד), ושאת הרעיונות המעניינים הללו גם הביאו איתם חזרה ארצה.

ושימו לב לתמונה הבאה:

כפי שניתן לקרוא בתחתיתה, מדובר בתבליט קיר מארמונו של דרייוש (549-486), שעלה לשלטון אחרי כורש. התבליט הזה מציג את סמלה של הדת הזורואסטרית, שהוא סמלו של אהורה מאזדה, ותחתיו שני יצורים מכונפים, שאינם אלא כרובים. "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" כתוב בבראשית ג' כ"ד, ואכן הכרובים הם מעין חיות מיתולוגיות כאלה, בעלות ראש אדם, גוף של שור, וכנפי נשר, שנועדו לשמירה על מקומות ואוצרות. כפי שאתם רואים, הם גם מעוטרים בזקן בבלי, ואכן מקורן של חיות מיתולוגיות אלה בבבל, שם הכירו אותם היהודים שהיו בגלות (שימו לב שעירוב של החיות האלו נמצא גם בחזון יחזקאל). שם הם נקראו "קריבּוּ"

{ומעניין לציין ששני הכרובים כאן פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש היו כידוע שני כרובים שפנו אחד אל השני וכנפייהם נוגעות: וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מלכים א' ו, כז) "כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה" (מלכים א' ח, ז). נחמד לחשוב שזה מסמל את המונותיאיזם היהודי, המאחד, אל מול הדואליזם הזורואסטרי, המפצל. שימו לב גם שמשה מדבר אל ה' דרך, או מעל, הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) – בדיוק כמו שאהורה מאזדה יושב בתבליט הזה מעל לכרובים.

אכן, שימו לה לציטוטים הבאים על האל היושב על הכרובים (שאני שואל מתוך הערך בויקיפדיה): "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (שמואל א' ד, ד) "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו (על הארון)" (שמואל א' ו, ב) "…ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (מלכים ב' יט, טו) "…ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (ישעיהו לז, טז) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ, ב) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהלים צט, א) "…ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם" (דברי הימים א' יג, ו). ראו גם כרובים ששומרים על בית כפי שצילמתים בבומביי, בתחתית הרשימה}

תבליט של אחשוורוש (או דריוש), מהתקופה, בארמון בפרספוליס

ואיפה אותו ארמון שבו ניצב תבליט זה? כמובן: ב- Susa, כלומר שושן הבירה! ואכן, אחשוורוש ממגילת אסתר, הוא חשיארש הראשון (המוכר גם בצורה היוונית של שמו, כסרכסס הראשון, והיה בנו של דריוש ונכדו של כורש), ששלט בממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה זורואסטרי אדוק:

אמר אחשוורוש המלך: בין הארצות היה מקום בו לפנים עבדו את הדוות. לאחר מכן, בעזרתו של אהורמאזדה, השמדתי את היכל השדים ההוא, והכרזתי: לא יעבדו יותר את השדים!. היכן שלפנים עבדו שדים, שם עבדתי את אהורמזדה…
(מתוך Kent, Old Persian Grammer, 151-2)

שונה מעט מתמונת המלך ההולל והשתוי שאנחנו מכירים מהמגילה, לא? כמעט בלתי נמנע, אם כן, שהיהודים הושפעו מאוד מהדת הזורואסטרית, ומושגים כגון גהינום, יום הדין באחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג ועוד חדרו אליה, ודרכה אל הנצרות והאיסלאם.

היום

היום הדת הזורואסטרית כיום היא על סף כליה. יש כמאתיים אלף מאמינים ברחבי העולם (מקורות שונים נותנים נתונים שונים, אז אני לא יכול למנות מספר מדוייק). הקהילות הגדולות חיות באירן (תחת דיכוי), ובהודו (בשגשוג חומרי רב). זו דת שלא השכילה להשתנות עם הזמן, ורעיונותיה ומנהגיה נראים כיום מיושנים ומנותקים מהמציאות. נראה שעל אף השפעתו הרבה על ההיסטוריה של העולם, זכרו של זרתוסטרא עצמו גווע והולך, ואלמלא פרידריך ניטשה נתן לו חיבוק דב בקראו לנביאו שלו על שמו (ואין לזרתוסטרא של ניטשה שום קשר לזה המקורי) לא היינו זוכרים כלל את שמו של הנביא הקדום, אולי הנביא הראשון.

[כל הטקסטים מתורגמים מהתרגומים לאנגלית בספר The Zoroastrian Faith: Tradition and Modern Research של S. A. Nigosian. בשבועות הקרובים אעלה לבלוג רשימות שמבוססות על הרצאות שאני נותן במכון אבשלום, בקורס 'דתות המזרח', ולעיתים גם בקורס 'מיסטיקה נוצרית'. זו הראשונה.]

אי אפשר לבנות את המלכות דקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות "רעים" כלפי הזולת הראוי לכך, מצד הקדושה באמת. אך אי אפשר לדעת זאת מבלי להתעצם בתחילה, במדת השפלות של פנימיות המלכות, ליחס את הרע לעצמי והטוב לזולת (לקב"ה) – הרב יצחק גינזבורג

הרב גינזבורג הוא כפי הנראה אחד המקובלים העמוקים ביותר של זמננו. הוא נולד בקליוולנד ב- 1944, ובנעוריו החל תהליך של חזרה בתשובה. ב- 1965 עלה ארצה והחל ללמוד בישיבות, תחילה ב'קמיניץ' הליטאית בירושלים, ולאחר מכן עם חסידי סלונים וחב"ד (ובכלל זה מעט מפי הרבי מליובאוויטש עצמו, שהוא פוסל את אפשרות היותו המשיח). הוא נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי' שעד לאינתיפאדה השנייה פעלה מתוך מתחם 'קבר יוסף' בשכם. כיום הוא גר בכפר חב"ד.

תורתו הקבלית, בהמשך למסורת החסידית אשר הוא בשר מבשרה, עומדת על הגעה למצבי תודעה לא שגרתיים, ואינה מסתפקת בחקירה תיאולוגית של מבנה האלוהות. אך שלא כמו רבים מבני החסידות, הוא אינו מסתפק בהשגה רוחנית, אלא מתעקש על שימת המוקד של החיים היהודיים בהבאת המשיח (כאדם ספציפי) ובנייתו הממשית של בית המקדש. הוא מעוניין להחליף את השלטון בישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה מלוכנית, ולצורך כך מוכן לעודד (בתנאים מסויימים) ביצוע פעולות שחורגות מהחוק (הן של מדינת ישראל, והן של ההלכה).

כפי שמתומצת בציטוט שלעיל, גינזבורג מבקש שהפרט יצמח ויגדל מבחינה אישית-רוחנית על ידי קיום מצוות ומגוון של טכניקות מדיטטיביות (הכוללות התבוננות בשמות האל, צירופי אותיות וכו'), ובד בבד, כהשלמה וכפרי של עבודתו הרוחנית, יסייע לגדילתו של צמח דוד על ידי פעילות קונקרטית בעולם (כגון על ידי מסעות "נקמה" בשאינם יהודים, עליה להר הבית והקמת מני תנועות חוץ-פרלמנטריות בעלות אופי מהפכני). בכך הוא מציג – ומממש – מימד מסויים של תובנה נון-דואליסטית שחסר פעמים רבות ברוחניות של ימינו: הפנימי והחיצוני קשורים זה בזה, או יותר מכך: החלוקה הדיכוטומית לפנימי וחיצוני היא חסרת בסיס.

גינזבורג הוא גזען איום, שכל מי שאינו יהודי הוא עבורו תת-אדם. הוא כאמור גם אנטי-דמוקרט, ואף כזה שלא יפסול פעולות שיביאו לפירור הדמוקרטיה. אני לא יכול לראות את הדעות הללו שלו אלא כליקוי מאורות אקוטי ובעייתי ביותר, ואני כמובן חושב שבנקודות אלה הוא טועה טעות קשה, ומטעה את חסידיו הרבים. נראה שגם הוא סובל מאותו סינדרום בו אדם מסוגל להיות מפוקח ורציונלי ולדבוק בעובדות בכל נושא לבד מזה הקרוב ביותר ללבו, ועל כן שם הוא נופל להזיות מסוכנות ומסתרבל ללא מוצא במשוגות שונות ומשונות.

התכללות: באלוהים ובעולם

בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" של מוטי ענברי שיצא לא מזמן, מציג המחבר, בין תיאורים על יחסו של גינזבורג להר הבית, גם מעט מתורתו הקשור להתפתחות האישית של הפרט. הנה:

              (עמוד 171 בספר. הציטוט של גינזבורג מתוך "מלכות ישראל", ב', עמ' רע-רעא)
 
'ביטול' ו'התכללות' הם מושגים נפוצים במיסטיקה החב"דית. ביטול פירושו ההבטלות העצמית של הסובייקט (ולזו כמה רמות – ראו הרשימה על התיאולוגיה המיסטית של הרבי מליובאוויטש), והתכללות (בהקשר הזה) היא התוצאה של הביטול הזה, כלומר ההתערות של המיסטיקן בתוך המציאות האלוהית ("[…] שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום אז הוא בלתי מרגיש את עצמו כלל וכלל […] זה גורם מרוצת הנפש ליכלל בעצמות אור אין סוף בתכלית ההתכללות" – קונטרס ההתפעלות, ר' דב בער). 

בחב"ד, בחוכמה ובעומק רב, מקפידים לעמוד על כך שהמציאות החומרית, העולם הזה ממש, אינם שונים כמובן מהאלוהות, ואדרבא שהאלוהות חפצה בקיומם ובהתגלותה בהם, כהם, כלומר חפצה בהבנתנו שהם עצמם אינם אלא היא תתברך. עבור גינזבורג על כן, כמו עבור הרבי מליובאוויטש, ההתכללות האמיתית לא יכולה להיות אל תוך מימד מוחלט, נצחי וחסר אפיונים של האלוהות, אלא רק על ידי הבנה שהעולם הזה על פרטיו וזמניו הוא האלוהות. וזה נון-דואליזם במיטבו. לכן התכללות עבורו איננה התמזגות אמורפית עם האור, אלא דווקא השתקעות שלמה – ומודעת – בעולם החומר (שהוא רוח).

עבור גינזבורג התכללות על כן היא דווקא העמקת הקשר בינינו ובין העולם, בינינו ובין פרטיו של העולם. בקונטרס "בקשו פני: על התשובה וההתבוננות" הוא כותב ש"הכוון המשותף של הפרטים, הוא ההתכללות, והמשותף בין כל היהודים הוא דרישת ה'" (ההדגשה במקור). הנה עוד ציטוט על ההתכללות שנערך מדבריו של גינזבורג (מכאן):

עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:
א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.
ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.
על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא. (ההדגשות שלי)

אם נחזור לקטע המצולם שלעיל, נראה שההתכללות הראשונה על פי גינזבורג היא תחילתו של המסע הרוחני, כאשר האדם פונה נגד עצמו, ומכפיף את רצונותיו האגואיסטים מפני מה שהוא יודע (שכלית, או על פי מה שקיבל במסורת) שהוא נכון וראוי יותר. כפי שכותב ענברי בספרו, בשלב זה האדם (כלומר הגבר היהודי, על פי גינזבורג) צריך להדחיק את האני שלו כדי לשמש את עמו נאמנה – הוא מתעלם מרצונותיו ומשמש כלי בידי האומה.

ההתכללות השניה מגיעה כאשר המלחמה הפנימית באדם נפסקת, שכן הוא מצליח 'להמתיק' את האגו שלו לגמרי, כלומר, על פי פרשנותי, לראות אותו נכוחה כחלק אינטגרלי בו ובמציאות, אבל לא כשליט בלעדי על גופו וכו'. האגו אינו מושמד – שהרי גם הוא אלוהי, כמו כל דבר ודבר במציאות – אבל הוא לכאורה נפתח, כלומר מפסיק להדמות לקפסולה סגורה של רצונות וצרכים, ונתפס כלא יותר מאשר מערבולת מקומית בזרם האלוהי השלם.

המימד הקהילתי של ההארה

את כל זה היה חשוב לי להביא מפני שאני חושב שגינזבורג עלה על משהו חשוב בהדגישו את המימד הקהילתי של ההארה הרוחנית. האדם ש"מגיע להמתקה גמורה של מציאותו האישית" כדבריו, למעשה משקף בתוכו את הכלל, את הקהילה שלו, את התרבות ממנה בא. לדעתי דבר זה אמור להיות מובן מאליו לכל מי שאמון על תפיסת השחרור הבודהיסטית. בשונה מזו ההינדואיסטית הקלאסית, אין מדובר כאן על גילוי הנשמה, "האני האמיתי" וכו', אלא על הגילוי שמה שחשבנו אותו כנשמה שלנו אינו אלא מארג של קשרים והקשרים תרבותיים בינינו לבין סביבתנו (על ההבדל בין תפיסת ההארה הבודהיסטית וההינדואיסטית).

השחרור מהאגו אינו נפילה אל תוך ריק מחשבתי או עשייתי (וגם אינו עליה אל מלאות אינסופית אמורפית), אלא דווקא ההפיכה לכלי ביטוי מושלם לתרבות שממנה אתה מגיע – כי מה שנותר ללא היומרה הפיקודית של האגו (שכוללת צימאון אובססיבי להכרה, תהילה, כוח וכו') הוא רק היותנו משבצת נוספת בתוך הרשת התרבותית בה אנו חיים – אנחנו מבינים היטב שאנחנו תא נוסף בתוך הרקמה האנושית החיה המקיפה אותנו, ואנחנו מבטאים את מקומנו בשלמות.

בשפה פשוטה: האגו גרם לנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות הנבדלות מהסביבה. המתקת האגו פוקחת את עינינו להבנה שאנחנו חוּלִיוּת שארוגות אל תוך המרקם התרבותי שממנו נוצרנו. לא נפלנו על האדמה, אלא צמחנו מתוכה, לכן אנחנו ביטוי מושלם של העולם, ולא ישות זרה שמהלכת בתוכו. אנחנו לא אמורים לכבוש את העולם או לבנות עליו מגדל המגיע לשמיים, אלא לחיות בו ומתוכו ולשמור אותו חי ונושם ובריא ואוהב. הביטוי המלא שלנו, כתוצאה משחרור רוחני, אינו התנשאות על כל הסובב אותנו, אלא ההשתתפות איתו בכל רבדי חייו.

אני חושב שהן הבודהיזם והן היהדות הבינו את זה (היהדות ככלל אולי ברמה יותר אינטואיטיבית, הבודהה עצמו כתובנה ברורה), ועל כן שמו דגש כה גדול על המימד הקהילתי שבמסע הרוחני. היהדות ניסתה לכונן עם שיחתור במשותף לקראת שלמות רוחנית. הבודהיזם ניסה לעשות זאת עם קהילות מקומיות (ונזיריות) של סנגהה – אחים לדרך. שתיהן נכשלו בצורות שונות: בבודהיזם הדגש על הקהילתיות התמוסס, ונותרנו מחד עם מסורות דתיות של אלילות צבעונית, ומאידך עם רוחניות שהיא יותר שיטה מאשר חברה. ביהדות הדגש על העם נהיה במקום אמצעי מטרה, והפך להיות אובססיה פאשיסטית וגזענית, כמו אצל גינזבורג. 

 

[בכתיבה נעזרתי בעבודת הדוקטורט "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ופועלו של הרב יצחק גינזבורג" מאת יחיאל הררי, ובספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי. ראו כאן ניחוש שלי על הפיכה אפשרית מכיוונם של המלוכנים. ובדיוק בימים אלה התחיל לכתוב ניר מנוסי, תלמיד בכיר של גינזבורג, באתר מעריב על קבלה וחסידות. הטור שלו יחליף את הרשימות של "בני ברוך", וניתן להעריך כי הוא מהווה ניסיון מחודש של הפצת מעיינותיו של גינזבורג, למען החשת הגאולה.]

הלהט שעורר אובמה בבוחריו היה משיחי. משיחיות, קבע גרשם שלום, צומחת על קרקע סדוקה מסבל, ואם הוא צודק הרי ששמונה שנות בוש ודאי סיפקו מספיק סבל לתדלוק תנועה משיחית קטנה. אובמה רכב על גלי התקווה שעלו מהטיפשות והרוע של בוש וצ'ייני, נישא כמובן גם על גבי הכריזמה הנונשלאנטית שהוא מדיף בלי הכרה. מתוך כך הוא נצבע בגוונים של מושיע.

תקוות משיחיות אחד דינן: להכזיב. אם כי באותה מידה של ביטחון ניתן לומר שאובמה יהיה נשיא טוב יותר מבוש. אבל המשיחיות של אובמה כמובן גם שונה מאוד מזו ששרה פיילין יכולה להיות מנוייה עליה. המשיחיות שאופפת אותו ניחנת במשהו שזו היוצאת מפיילין ובני דמותה חסרה בצורה אקוטית: מודעות עצמית. כל המדמיינים את אובמה כגואל, או מעצבים תמונות כמו אלה שלעיל, לא באמת חושבים שהוא שליחו של האלוהים. הם חושבים שהוא אדם מוכשר וטוב, או אולי מאוד מוכשר ומאוד טוב, לא יותר מזה.

פונדמנטליסטים למיניהם, נוצרים ויהודים, באמת מאמינים שיבוא איש אחד ומיוחד שיהיה נבחר האל ושלו ינתנו הכוח והתהילה והממלכה, לעולמי עולמים, אמן. הרוב המכריע של חסידי אובמה לא חי בעולם מיתולוגי, ולא מאמין שאובמה הוא יותר מאדם. לכן רובם המכריע היום מחזיק לו אצבעות שיצליח. למשיח לא צריך להחזיק אצבעות.

אבל אמונה רבה בהחלט היתה במערכת הבחירות הזו. אמונה שנתנה תקווה וכוח להמונים לעשות משהו שעד לפני שבוע היה בגדר חלום. רון מיברג כתב במעריב של יום שישי שהאמריקאים ביצעו "תרגיל מאלף של אמונה" כאשר בחרו אדם שלא הכירו כלל, רק על סמך התקווה שהוא הצליח לעורר בהם, ובניגוד לכל מני דעות קדומות שהם נשאו. לדעתי זה נכון מאוד. היתה כאן קפיצת אמונה אדירה. לכן כששמעתי על בחירתו של אובמה (במכונית, בשש בבוקר ביום רביעי, בדרך לתל-אביב) בכיתי. ביטויים של אמונה פשוטה גורמים לי לבכות.

ליסה מילר כתבה ביום שישי בניוזוויק שבחירתו של אובמה שינתה לנצח לא רק את המילה "גזע", אלא גם את המילה "אמונה" (faith) בארה"ב, משום שאחרי ארבע עשורים שבהם שלטו אוונגליסטים על השיח הדתי בארה"ב, כעת ניתן מקום גם לצורה אחרת של הבעה דתית, שכן, כך היא כותבת, עבור ברק אובמה המסע הדתי התחיל בחינוך "רוחני מאוד, אבל לא דתי", המשיך בקריאה רבה, עבר דרך ספקות והסתיים בכנסייה שחורה ופעילה חברתית בשיקגו.

אולי לומר שהאוונגליסטים שולטים ארבע עשורים זה מוגזם (הן מבחינת השולטים, והן מבחינת הארבע עשורים), אבל אין ספק שאובמה מציג דתיות מסוג אחר, ולא בכדי הוא נאהב כל כך על ידי אושיות ניו-אייג' כאופרה ווינפרי ודיפאק צ'ופרה. בעוד בוש סיפר סיפור אישי של חטא, משבר וישועה, שנגמר כנהוג ב"מערכת יחסים אישית עם ישו המשיח", לאובמה אמונה פשוטה ו"רחבה" יותר, ובאישיותו הוא מקרין סובלנות וקבלה. הוא לא The One ואין מה לצפות לימות המשיח, אבל אני בונה על זה שהוא יעשה לא מעט עבור תיקון עולם.

[את תמונות אובמה כבודהה מצאתי בבלוג של אפי פז]

לפני יותר משלוש שנים פרסמתי באתר מעריב את הקטעים המתורגמים הבאים, יחד עם ההקדמה (המעט מליצית מדי, אני מרגיש היום) שלהלן. אני מביא את הדברים לכאן מכיוון שהטקסט הזה הוא באמת מיוחד במינו, וכמו כן, המאמר שהתפרסם היה מקוצץ מעט, וכאן אני מביא גרסה מלאה יותר.

במשך שישה ימים רצופים, שוכבת על מיטת חוליה, ידעה יאקו איווסאקי (Yaeko Iwasaki) יותר חוויות ותובנות רוחניות מאשר יהיו לרובנו כל חיינו. ביום השביעי הלכה לעולמה. סיפורה הוא אחד הידועים והמפוארים ביותר במסורת הזן בודהיזם היפני המודרני, ושמה נישא כמופת לא רק לנחישות בתרגול אלא בעיקר כדוגמא לאפשרויות הרבות, הבלתי צפויות תמיד, לגילוי אמיתות רוחניות הנצורות לאדם שמוכן לפתוח את עצמו לקראתן.

סיפור נפתולי הארתה מזכיר ומחדד לנו גם עד כמה רבת רבדים היא ההתעוררות הרוחנית, כמה עומקים היא נושאת בקרבה, ועד כמה קשה לקבוע סוף מוחלט, חותם, על התעוררותו של אדם. ממכתביה למורה שלה, דאיון סוגקו הארדה (Daiun Sogaku Harada), ומהערותיו שנמצאו בשוליהם, ניתן ללמוד עד כמה חמקמקה היא הבנה אמיתית לטבעה של המציאות, וכמה שלבים של הבנה יכול לעבור אדם בדרכו, גם אחרי ש"הגיע להארה".

יאקו איווסאקי נולדה בתחילת המאה העשרים כאחת היורשות של תאגיד מיצובישי, ובתור שכזאת לא חסרה כל דבר חומרי. אלא שמגיל צעיר היתה איווסאקי חולנית מאוד: ליבה היה פגום, והיא כמעט שלא יצאה מביתה. בגיל עשרים חלתה בשחפת, ובכך רותקה לחלוטין למיטתה.

אחרי כשלוש שנים של מנוחה, התחילה יאקו לתרגל זן בהנחיית מי שהיה מורו של אביה, הארדה רושי. עד מהרה תפס הזן (ובעיקר הקואן "מו") את כל עולמה, והיא חקרה את עצמה באינטנסיביות. חמש שנים עברו עליה כך, עד שזכתה להארה הראשונה שלה. מיד אחריה התחילה לכתוב למורהּ. הנה עיקר מכתביה, והערות המורה בסוגריים ובאותיות נוטות. אני הוספתי הערות בסוגריים מרובעות.

23/12/1935
הארדה רושי יקר,
אני כל כך שמחה שבאת לראות אותי לפני יומיים, ככל שהייתה עסוק. אנא טפל בהצטננות שלך.
אתמול בבוקר אמרת לי: "מה שהבנת עדיין לא ברור דיו", אז הרגשתי שאני חייבת לחפש עמוק יותר. כשהתעוררתי פתאום בחצות הלילה, זה נהיה ברור הרבה יותר. (הפר התקרב עוד מאה מילין! [בעולם המושגים של הזן, הקירבה אל "הפר" מסמלת השגה רוחנית – ת.פ.]) וכל שיכלתי לעשות היה להצמיד את כפות ידי מתוך אושר, אושר טהור. באמת אני רואה שיש דרגות של עומק בהארה. (אכן, אך מעטים יודעים עובדה חשובה זו.) אפילו אתה, מורה שלי, לא חשוב יותר בעיני כלל. הכרת התודה והעונג שלי אינם ניתנים להגדרה. אני יכולה כעת לומר כי כל עוד אנו ערים להארה זו לא הארת אמת. … כעת שעין-המיינד שלי פתוחה, השבועה להציל כל יצור חי עולה בתוכי באופן ספונטאני [שבועת הבודהיסאטווה, לשחרר את כל היצורים החיים מסבל – ת.פ.]. אני כה אסירת תודה לך ולכל הבודהות. אני מתביישת בחסרונותי ואעשה כל מאמץ לחנך את האופי שלי. (ראית את הפר בברור, אבל הנקודה בה תתפסי אותו מרוחקת רבבת מילין. החוויה שלך עדיין מוכתמת בחשיבה קונספטואלית.) … אני מצפה לראותך באושר ב- 21 לחודש הבא. יאקו
( …היא אכן ראתה את הפר, ויעידו על כך הבטחון שלה, הרצון להציל את כל היצורים החיים והנחישות להמשיך ולעמול בדרך הרוחנית. … אבל עדיין נשאר בה הסובייקט הצופה. … עליה לחפש יותר באינטנסיביות!)

25/12/35
הראדה רושי יקר,
היום לראשונה הגעתי להארה גדולה. אני כל כך מאושרת שכל כולי רוקדת בעל-כורחי. רק אתה תוכל להבין אקסטאזה כזו. הגעתי לנקודה בה אני ממש תופסת את הפר, ואין כלל אשליה. (עתה לראשונה מצאת את הדרך – הערת לחלוטין את המיינד שלך. חילצת עצמך מהאשליה, שנותרה ללא שורש קבוע. נפלא! נפלא!) אין לא פר ולא אדם. היה עלי לבוא עכשיו ולהודות לך באופן אישי, אבל משום שאני חייבת לשמור על בריאותי אני לא יכולה, אז אני מביעה במכתב את תודתי העמוקה. … ראיתי את פני כפי שהיו לפני שהורי נולדו ברורים יותר מיהלום בכף ידי. האמת האבסולוטית של כל מילה של הבודהות והסוטרות התגלתה מול עיני בבהירות מזוככת. … למרות שאני רוצה להצילם, אין כל יצורים חיים להציל. אלא שזוכים רק לקנשו [ראייה רגעית לתוך טבע המציאות – ת.פ.] לא מכירים את המצב הזה של חופש בלתי מוגבל ושלווה עמוקה. אכן, אי אשפר להכיר אותו עד שמגיעים להארה מלאה. … כאשר אני זוכרת שהגשמתי למעשה את השבועה שנשבעתי לאורך אינספור חיים קודמים ושכעת אני יכולה ללמד בעצמי, אני אסירת תודה באופן אינסופי. (עדיין מוקדם מדי. אולם כמה מאלו שמכנים עצמם מוארים בימינו ביססו ודאות פנימית כה גדולה?) עין-המיינד שלי זהה לחלוטין לשלך – לא בודהות ולא שטנים יכולים לזעזע אותי. המצב הזה עולה על כל תיאור. אני שכחתי הכל ואני חוזרת לביתי בידיים ריקות. העולם שלי התהפך. כמה יהירים וחסרי-תועלת כל מאמצי בעבר! … כל זה הוא תוצאה של מדיטציה נחושה והחלטה לא להסתפק לעולם בהצלחה קטנה ולהמשיך הלאה לא משנה כמה גלגולים זה יארך. … הכל הוא זוהר, זוהר טהור. אני יכולה עכשיו להמשיך לנצח לקראת שלמות בהרמוניה מלאה עם חיי היומיום. (את אכן מבינה. כך זה בדיוק. כמה "אנשי-זן", לכאורה, הגיעו להבנה עמוקה שכזו?) … אני במרכז של הדרך הגדולה, בו כל דבר הוא טבעי, ללא מאמץ, לא ממהר ולא מתעכב. היכן שאין בודהות, אין אותך, אין כלום, והיכן שאני רואה ללא עיניים ושומעת ללא אוזניים. … אני משתחווה תשע פעמים לפניך. יאקו
(דרגה זו מכונה "לתפוס את הפר", או ההשגה האמיתית של הדרך. זו החזרה של האדם אל ביתו האמיתי, או הקניה של החכמה המהותית. להתקדם עוד צעד יהיה להבין חכמה גדולה עוד יותר.)

26/12/35
הראדה רושי יקר,
אני מלאה בבושה ובחרטה. מכתבי מה- 25 ודאי גרם לך לחשוב שהשתגעתי. (אל תגערי בעצמך. סחרור האושר הוא התגובה הראשונית של כל אלו שזכו להתעוררות עמוקה) הגבתי בשיא של אקסטאזה כזה עד שלא ידעתי מה אני עושה ולא יכולתי להכיל את עצמי. … אך אני חזרתי לעצמי, ואין מה לדאוג לשלומי. … לא רק שלא אזניח כעת את תרגול המדיטציה, אלא שבכוונתי לחדד עוד יותר את יכולת תשומת-הלב שלי (כן, כן, את אכן מבינה!) אני נחנקת מדמעות של תודה, כי כעת אני יכולה להבין לעומקם טוב ורע, ויכולה להתקדם ללא אשליות ולתרגל את הדרך הרוחנית ביומיום. מעומק לבי אני מודה לך. אנא שמור על בריאותך. אני מצפה לראותך בביקור הבא שלך. יאקו
(… עומק ההשגה שלה במכתב הקודם זהה לדרגה השלישית, שוּצ'וּרָאי, בה הכרת האחד עולה על הכרת הפרטים, וזו של המכתב הזה של הדרגה הרביעית, הֶנְצ'וּשִי, כאשר האדם חי בין כל הדברים ללא יומרה של הארה. למרות שלוקח בדרך כלל חמש עד עשר שנים להגיע לדרגה הזו, היא עשתה זאת בפחות משבוע.[יש כאן מעין חזרה אל העולם היחסי, אבל מתוך תובנה של המוחלט, ובעיקר תובנה שהם אינם נבדלים – ת.פ.])

26/12/35
הראדה רושי יקר,
סלך לי שאני כותבת לך כל כך הרבה. הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר בה עדיין ניתן לכנות אדם "תלמיד". (אכן הגעת.) חשבתי לפנים: "כמה אדיר נהיה אדם כאשר הוא מגיע להארה!" … אבל טעיתי! מעכשיו אפתח סגולות מוסריות ולא אפסיק לתרגל. לפני ההארה חשקתי בה כל כך וחשבתי לעיתים קרובות: "כמה אצילי האדם ש'חוזר לביתו' עם שלווה ומלאות, אך כעת כשהגעתי להארה מושלמת אני אומרת לעצמי: "למה התלהבת כל כך?? שכן יש לי סלידה ברורה מהכינוי "מוארת". (אני מתמוגג כשאני שומע אותך אומרת כך. רק עם הארה שלמה ניתן להכניס את תרגול הזן לחיי היומיום…) איני יכולה לומר לך כמה אני מודה לך על היותי לנצח אחת עם הדהרמה האמיתית, באופן מוחלט וטבעי. … אני פשוט לא מבינה איך תמיד עשיתי עניין כל כך גדול מלכבד את הבודהיזם או כל אחד שהגיע להארה. האם חלמתי חלום? יאקו
(חלום? ודאי. אבל ככל שישנם חלומות בעולם הזה, זה לא חלום מזדמן אלא חלום בעל משמעות אדירה ומתמשכת, של שקיעה אינטנסיבית בדהרמה. השלב הזה הוא השלב החמישי, הגבוה ביותר, שנקרא קֶנְצ'וּטוֹ, מצב של טבעיות אבסולוטית, בה התלות ההדדית של עולם ההבחנה ועולם השוויון כל כך עמוקה עד כי האדם אינו מבחין באף אחד מהם. אני מופתע שהיא הגיעה לשלב זה כל כך מהר. זה רק משום האמון העמוק שלה בתורת הבודהה ורוח הבודהיסטווה החזקה שלה. מי שהגיע לשלב זה מיצה את תרגול הזן תחת מורה ויצא לדרך של תרגול עצמי. האם יש אפילו קומץ כיום המבינים זאת? קאטסו!)

27/12/35
הראדה רושי יקר,
… לך ולי היתה אשלייה עמוקה: שזה מרומם להישבע להציל את כל היצורים ההוזים ולא משנה כמה עידנים זה יארך. (אך מי שמחזיק באשליה כזו נקרא בודהיסטווה. להבין שאין כלל מי להציל היא ההצלה האמיתית.) הו, כמה מצחיק! בכל זאת, הערכתי אותך כמורה לא יודעת גבולות. אכן, רק אתה יכול להבין את החשיבות של ההארה שלי. … כמה מרומם ועליון הוא החוק האמיתי, וכמה הגיוני וקונסיסטנטי מתחילתו ועד סופו – אני מרגישה זאת בברור! … אני גם מרגישה כמה חד-צדדי קנשו חלש יכול להיות. (את צודקת. ההארה של רוב מורי הזן בימים אלו היא כזו. … מה שאנשים אלו לא מבינים היא שההארה שלהם ניתנת להעמקה ללא-גבול.) … סוף סוף מצאתי את הנינוחות שלי שוב. עם התובנה כי הבודהה הוא עצמי (אני הבודהה. אני אני. אני אני-ללא-אני.) כעת זרקתי מעלי את הריח הנורא של ההארה [הכינוי לגאווה הזדונית שמתעוררת במואר על הארתו, שנרמזת באמירה "אני מואר!" – ת.פ.] (לא ממש. את עדיין מדיפה את הריח הנורא שלה.) והכרת התודה שלי אליך ולדהרמה היא עמוקה עוד יותר. אני מכירה תודה גם למיינד שלי על כי התובנה שהיאחזות למצב ההוזה או למצב המואר מביאה, בעל-כורחנו, לרצון נחוש יותר ויותר לממש את הדהרמה בלהט גדול, כדי להגיע לשלווה. (אדם שאינו חדל לעשות מעשים טובים נקרא בודהה. ברם היאחזות לדהרמה אינה מעשה טוב, וגם לא קל להפטר מהיאחזות כזו.) ההזיה וההארה דוחים באותה מידה. אתה מתאר לעצמך כמה מספק זה לגלות לבסוף, בהארה שלמה, שבדיוק כפי שאני אני לא חסרה דבר. (אני יודע איך את מרגישה. אפילו שקימוני בודהה המכובד נאחז בטעמה המתוק של ההארה שלושה שבועות. אבל אם לא תיפטרי גם משביעות הרצון הזו, לא תדעי בודהיזם אמיתי.) … בכל היקום כולו אני עליונה, וזה טבעי לחלוטין. (מתוך אינספור התופעות ביקום רק אחת מגלה את עצמה בצורה מושלמת. מה היא אם לא את?) אני נדהמת (נדהמת מתוך נקודת המבט של הרגשות ההזיתיות) שאני האחד. כמה נפלא, כמה מופלא! … אני מצפה לראותך שוב בעונג רב. יאקו
(… אימרת זן עתיקה אומרת כי היאחזות בהארה שלך היא חולי בדיוק כמו הצגת אגו פעיל ומטורף. אכן, ככל שעמוקה יותר ההארה, חמורה יותר המחלה. במקרה שלה הייתי מצפה כי יחלפו חודשיים שלושה עד שהסימפטומים הברורים ביותר יחלפו, שנתיים שלוש עד שהברורים פחות, ושבע-שמונה שנים עד לשטניים ביותר. סימפטומים כאלה נגלים פחות באחת עדינה כמוה, אך באחרים הם ממש מבחילים. מי שמתרגל זן חייב להשמר מפניהם. החולי שלי עצמי נמשך כמעט עשר שנים. הא!)

28/12/35
הראדה רושי יקר,
אני פשוט חייבת לראות אותך לפני תום השנה, מה שלא יקרה. אספר לך דבר מטריד. אני מרגישה בעוצמה כי זמן הפרידה שלי ממך קרוב, ואני מתחננת שתבוא לראות אותי בכל מחיר – למען הדהרמה. אני מבקשת זאת אחרי חשיבה רבה. אני מבטיחה לך, אני לא הוזה. יאקו
(הגעתי למיתתה של יאקו למחרת. אחרי שראיתי אותה ודברתי איתה אישרתי את פתיחת עין-המיינד שלה. היא בכתה. גם אני. אני בכיתי מאושר ומצער. היא לא פחדה למות, אלא … שחבריה ומכריה יחשבו בטעות כי תרגול זן או חווית ההארה גרמו לה למות. היא פחדה שאמונה שגויה כזו תוביל את אלו שאין להם עדיין אמון אמיתי בבודהיזם להתכחש לדהרמה. … הרגעתי אותה כי אני אטפל בכל חוסר-הבנה. … החיים שלה הם הוכחה מזהירה כי ניתן לחלוטין לתרגל זן כראוי, ואף לחוות הארה מושלמת ממש בביתו של אדם ואף ממיתת חוליו. אם יש נחישות חזקה, ניתן לתרגל מדיטציה אף עם בריאות שברירית וללא יכולת להפגש עם מורה. … יאקו מתה כעת – אבדה גדולה מאוד. אך חייה האמיצים מעוררים השראה כל כך גדולה והשפעה כל כך רחוקה עד כי ודאי שהם יקדמו את הבודהיזם ויטיבו עם המין האנושי.)

 

כל המכתבים מתורגמים מתוך הספר "The Three Pillars of Zen", של Philip Kapleau

     המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

     סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

     כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

 

     אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".

     כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".

     לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.

 

     ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.

     בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

     לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.

     אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

 

     הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

     אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.

     אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.

 

     קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

     כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.

     הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

     ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.