המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'

אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.

כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'

כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'

'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)

—

הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.

ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)

אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.

ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.

כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.

בני, השלך כל גנב מבעד לשעריך. שמור על שעריך בעזרת לפידים, שהם המילים, ותזכה באמצעים אלה לחיים שקטים.
[…]
אל תביא עצב וטרדה לאלוהי אשר בתוכך. אלא תדאג לו, ותבקש ממנו שתישאר טהור, ותגיע לשליטה בנשמתך ובגופך – אז תהפוך לכס-מלכות של חוכמה ולבן-בית אצל האלוהים. והוא יעניק לך אור גדול.
[…]
חיה על פי הנפש. אל תחשוב על כל השייך לבשר. אסוף כוח, כי הנפש חזקה. אם תיפול ממקום זה, תהפוך לזכר-נקבה. ואם תיפרד ממהות הנפש, שהיא המחשבה, תחתוך עצמך מהיסוד הזכרי ותפנה ליסוד הנקבי לבדו.
[…]
חיה עם המשיח, והוא יושיע אותך. שכן הוא האור האמיתי, ושמש החיים. שכן בדיוק כשם שהשמש נראית ומאירה את עיני הבשר, כך המשיח מאיר כל נפש ולב.
[…]
לכן הוא מדבר על הנפש כמנורה [מתי, 6, 22], ששורפת ומאירה את המקום, שהיא חלק מהנשמה, ומאירה את כל החלקים האחרים.
[…]
והכל הוא המשיח, הוא אשר ירש הכל מהאחד הקיים. כי המשיח הוא מהות הבלתי-נכחד, והוא האור שזורח בטהרתו.
[…]
פתח את הדלת בעצמך על מנת שתוכל לדעת את האחד שקיים. הקש על עצמך כדי שה'דבר' יוכל להפתח לך. שכן הוא שליט האמונה והחרב החדה, כי הוא הפך לכל בשביל כולם, מפני שרצה לרחם על כולם. בני, הכן עצמך לבריחה מרודני-העולם של החשכה ושל האויר הזה שמלא בכוחות. אבל אם המשיח אצלך, אתה תכבוש את העולם כולו.

(The Teaching of Silvanus, נאג חמדי VII, 4, מקבץ)
 
 
הסבר קצר: "תורתו של סילבנוס" הוא טקסט גנוסטי מיסטי שמערב בתוכו יסודות של תורות הלניסטיות ויהודיות, ונכתב כנראה במאה השנייה או ראשית השלישית לספירה. שלא כמרבית הטקסטים הגנוסטים, אין הוא גורס שבראש העולם עומד דמיורגוס רשע, אלא שהעולם נברא על ידי האל הטוב, באמצעות המשיח. אולם הוא מציג דואליזם חריף ביותר בין הרוח לבשר, ומציג אתוס אסקטי חמור: עבור סילבנוס כדי להגיע לידיעת האל דרושה סגפנות ותהליך פנימי של טיהור מתשוקות. הוא גם רואה את היסוד הנקבי בקיום כשלילי ביותר. השם "סילבנוס" הוא כנראה השאלה פסאודואפיגרפית של סילבנוס או סילס, שהיה דמות מרכזית בכת הנוצרית הקטנה בירושלים (מעשי השליחים 15, 22-40, 16, 19-29). תרגום שלי מתרגום לאנגלית של Malcolm L. Peel ו- Jan Zandee.

 

[מעט על זרמי הגנוזיס והטקסט של "הבשורה על פי מריה [מגדלנה]" כאן. מחר, יום ד', ב- 21:00 בערוץ 10, תשודר תוכנית תחקירים של אושרת קוטלר על שדה הקווצ'רים העולה כפורח, שבמסגרתה אני רואיינתי לאיזה שתי דקות על תקן המומחה לניו-אייג'.]

1. הדי בחירתו של אובמה ממשיכים ללוות אותנו כמובן. לפני עשרה ימים התפרסם הראיון המקיף ביותר שנתן אובמה בענייני דת, והוא מעורר תגובות. הראיון ניתן ל- Cathleen Falsani מהשיקגו טיימס, מיד אחרי שאובמה נבחר למועמדות הדמוקרטים לסנאט באילינוי, במרץ 2004. הרבה לפני שמישהו חשב שהצעיר המרשים הזה יהיה נשיא ארה"ב, אובמה מדבר בפשטות על מה שהוא מאמין. והדברים יפים:

אני נוצרי. […] מצד שני, נולדתי בהוואי, שם יש כמובן השפעות מזרחיות רבות. גרתי באינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, מגיל שש עד עשר. […] ועלי לומר שכנראה, אינטלקטואלית, שאבתי מהיהדות לא פחות מכל דת אחרת. כך שאני נטוע במסורת הנוצרית. אני מאמין שישנן דרכים רבות אל אותו מקום, והוא האמונה שיש כוח עליון, אמונה שאנחנו קשורים יחד כבני אדם. שישנם ערכים שחוצים גזע או תרבות, שמניעים אותנו קדימה, ושהחובה של כל אחד מאיתנו, כפרטים וכחברה, לקחת אחריות ולדאוג שהערכים הללו יהיו חלק מחיינו.

בהמשך הוא אומר על ישו, שעבורו הוא דמות היסטורית, מורה גדול ושהוא גשר בין האדם לאל. שימו לב שדבריו בעצם נמצאים בניגוד גמור לדוגמה הנוצרית. ישו אינו אלוהים בשבילו. הוא מורה, מורה רוחני, המוביל אותו אל האלוהים. הוא גם לא מאמין שמי שלא מאמין בישו יגיע לגיהנום – עוד פריט דוגמה שהוא משליך לערמת האמונות התפלות של ההיסטוריה. גם בגן עדן הוא לא ממש מאמין, אלא בכנות אישית ומוסריות שמתוגמלות כאן ועכשיו. דמויות מופת בעיניו הם גנדהי, קינג ולינקולן.

הוא גם אומר שמילדות יש לו חשד לגבי כל דוֹגמה, שהוא לא אדם שחושב שיש לו מונופול על האמת, שלדעתו הדת במיטבה מגיעה עם מנה גדושה של ספק, ושהדת והוודאות הדתית מסבות נזק רב בעולם. שהוא מאמין גדול בהפרדת הדת מהמדינה. שהוא חושב שמסוכן שמנהיג ידבר כאילו האל נתן לו מנדט לעשות את מה שהוא עושה. הוא אומר שהוא מאמין שאם אדם בצד השני של שיקגו סובל, זה משפיע עליו, מפני שכולנו קשורים. הוא גם מספר על העוצמה שנותנת האמת לדבריו, על איך שהוא מרגיש שמילותיו שונות כאשר הוא "רק חכם", מול הפעמים שהוא מדבר דברי אמת.

וזה נשיא ארה"ב. איזה יופי. למרות שזה אמור להיות מובן מאליו, בכל זאת, המאה ה- 21. אבל מול אחיזת החנק שמלפפת האורתודוקסיה היהודית סביב מדינת ישראל, ומול חוסר האונים המוחלט של המדינה להתנגד לכוחות – החרדיים, החרד"ליים – שהורסים אותה מבפנים, נותר רק לקנא באמריקאים.

וכמובן שהפרסום הזה לא עבר בשקט. כפי שמדוּוח כאן, ישנם מי שמוצא שדעותיו "פשוט אינן נוצריות", וזאת למרות שבסקר הדתות הגדול בארה"ב גילו כי מעל 70% מהנוצרים שם מאמינים שדתות רבות יכולות להוביל לגן עדן. יאללה, התבגרנו. ואכן, Kathleen Parker, בעלת טור בוושינגטון פוסט, חושבת שהאוונגליזם הנוצרי הוא שהורג את המפלגה הרפובליקאית. שהרפובליקאים "צמצמו את היתרון ההשכלתי והאלקטורלי שלהם בפני נמוכי המצח". ש"הדמוגרפיה מראה שהמפלגה הרפובליקאית – והשמרנות יחד איתה – תגווע ותמות אם הדת לא תחזור להיכן שהיא שייכת: אל לבו הפרטי של כל אחד", היא אומרת, וכאן אני מראה למה היא צודקת.

ולבסוף, הנה מאמר ארוך וחגיגי על בחירתו של אובמה, וממנו הציטוטים הבאים:

זו היתה דחייה של התקפת האד-הומינם, של הדמגוגיה האטוויסטית, של הרמיזות הדמיוניות, ושל האידיאולוגיה הקנאית. הקוּל המאוזן הביס את הפחד והבלבול המרירים. ההגיון ניצח. […] מפלגת המחשבה המאגית – של בריאתנות ולוחמי אמונה ודיבור בלשונות, של קיצוץ במיסים תוך כדי איזון התקציב – הודחה. […] אמריקה החליטה שאנחנו באמת לא יכולים להרשות לכמה מאותגרים-אינטלקטואלית, ולא משנה כמה הם מגניבים, להיות הבאים בתור לנשיאות. המריטוקרטיה ניצחה את הפופוליזם המשתולל.

אז למה לא בשנה הבאה בירושלים הבנויה? כי עבור היהודים הדת היא תמיד יותר ממה שבלבו הפרטי של כל אחד, לטוב ולרע. בנקודה זו של ההיסטוריה זה לרע מאוד.

2. והנה סיכום מקיף של הטיפול של התקשורת האמריקאית בדת במערכת הבחירות האחרונה.

3. התגלתה מצבת אבן מהמאה השמינית לפני הספירה בטורקיה של היום המציינת אמונה בנשמה נפרדת מהגוף. כידוע, אמונה כזו לא היתה קיימת באותה תקופה בכנען. המצבה כתובה ארמית, ומציינת שנפשו (ה"נָבְּש") של משרת של מלך מסויים תישמר במצבה לכשימות. זה לדעתי משמעותי מאוד, שכן האמונה בנפש מציינת את תחילת גילויו של "החלל הפנימי" שבנו, כלומר הסובייקטיביות שלנו. הגילוי הזה התחיל, אני מעריך, בערך בתקופה זו, אולי קצת לפני, בעיקר במזרח, והגיע עם חלוף המאות עד אלינו. במאה השנייה לפנה"ס ספר דניאל כבר מביא עדות שהאמונה בנשמה פרטית נבדלת שלא תלויה בגוף קנתה לה נחלה בארץ ישראל. 

4. האתר של קשת סוף סוף עלה, ואיתו אמורים לעלות כמה וכמה מאמרים שכתבתי לשם כבר לפני שנה. הראשון שעלה (אם אני לא טועה) הוא מאמר קטילה על "הסוד". סיכום קצר וחביב של ההיסטוריה והכשלים של הספר האידיוטי, שבעיקר שווה בשביל הפסקה האחרונה (הרשו לי לצטט את עצמי):

רגע, ומה אם יש משהו במה שמספר לנו "הסוד"? מה אם באמת המחשבות שלנו משפיעות על המציאות (ולא רק דרך המעשים שבאים בעקבותיהם)? הבעיה, בסופו של דבר, היא שגם אם נקבל את הרעיון שהמחשבות שלנו משפיעות על מציאות (ודוק: משפיעות, לא יוצרות!), עדיין תישאר עם הקונספציה של "הסוד" בעיה פשוטה וחותכת: אנחנו לא שולטים על המחשבות שלנו. זה שאני רוצה לחשוב חיובי לא יגרום לי באמת לחשוב חיובי, כי דפוסי התנהגות (ומחשבה בכלל זה) לא משתנים על פי פקודה רצונית רגעית. לצורך זה דרושה עבודה רבה, תהליך רוחני מלא ושלם. אבל את זה כמובן שהמשווקים הלהוטים של "הסוד" לא אומרים לכם.

5. ולחברי הטוב יקי מנשנפרוינד יש טור קבוע בערוץ הרוח של קשת, ובו הוא מטיל ספק בכל דבר רוחני. המאמר הראשון שלו הוא על "אנרגיות", והוא לא רע בכלל. 

6. סופרת הניו-אייג' הענקית, מרלין פרגסון, כותבת רב המכר העצום The Aquarian Conspiracy, הלכה לעולמה. תהי נשמתה פנויה לגלגולים ותקשורים.

7. טיבטים רבים נואשים מדרכו האי-אלימה של הדלאי-לאמה, תובעים עצמאות מלאה וחושבים על טרור נגד הסינים. בינתיים הדלאי-לאמה לא בקו הבריאות וייתכן שימנה יורש עוד בחייו (כלומר, זה לא יהיה הוא עצמו בגלגולו הבא). מאמר של הניו-יורק טיימס.

8. הלייטמנים פותחים ערוץ טלוויזיה. צפייה נעימה. 

9. בית בהאוונה נפתח מחדש, והשמחה רבה. מי שגר במרכז הרוויח מקום איכותי ונעים לתרגל וללמוד את הדהרמה.

10. אני תרמתי לוויקיפדיה. תרמו גם אתם.

פרק טז אות ג
ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חבירים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:
פרק טז אות ד
וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהוה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהוה אלהי ישראל:
פרק טז אות ה
שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:
פרק יז אות א
אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהוה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:
פרק יז אות ב
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:
פרק יז אות ג
אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:
פרק יז אות ד
אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:
פרק יז אות ה
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:
פרק יז אות ו
אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:
פרק יז אות ז
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:
פרק יז אות ח
ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:
פרק יח אות א
סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:
פרק יח אות ב
ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:
פרק יח אות ג
והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהוה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:
פרק יח אות ד
מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

 

הסבר קצר: מה שאנחנו רואים לפנינו בקטע הקצר הזה הוא מהלך שלם הכולל כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך השתפכות מילולית מצד המיסטיקן, המהלל את האל. הטקסט הזה, שנכלל תחת המטרייה של "ספרות המרכבה וההיכלות" – שמחזיקה לדעתי כמה מהחיבורים היפים ביותר בשפה העברית – נכתב בין המאה השלישית למאה השביעית לספירה, על ידי מיסטיקנים יהודים שלא לגמרי ברור לאילו חוגים הם השתייכו. נדמה לי שלקחתי אותו מכאן, כלומר מחלק מאתר שמחזיק עשרות חיבורים קבליים, ואם מישהו יודע למי הוא שייך אשמח אם יגלה לי.

[סוקרטס:] "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי-כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה – צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם".
"רואה אני", אמר [גלאוקון, אחיו הבכור של אפלטון].

"ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם –חלק מנושאי-הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם – ישתוקו".
"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".
"הם דומים לנו", אמרתי אני; "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?"
"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?"
"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?"
"מובן שלא".
"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?"
"בהכרח".
"ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?"
"חי זיוס! לדעתי, לא!" אמר.
"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?"
"הכרח גמור", אמר.

"התבונן-נא אפוא", אמרתי אני, "בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם […] דומני, אפוא, שיהא עליו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ולאחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני אדם וכל השאר, ואזי – בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, ומשיביט ביום אל השמש ואור השמש."

"כמובן".
"ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש – לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא".
"בהכרח", אמר.

[…] "וגם על זאת תן דעתך", אמרתי אני: "אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?"
"מאוד מאוד", אמר.
"ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"
"בוודאי", אמר.
"והנה", אמרתי אני, "את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם: המְשֶל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שבו – לכוח השמש; ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע."

מתוך הפוליטיאה, ז', בתרגום י.ג. ליבס