מחבר: תומר פרסיקו

Dr. Tomer Persico is a Fellow at the Shalom Hartman Institute in Jerusalem. His publications include The Jewish Meditative Tradition (Tel Aviv University Press), Liberalism: its Roots, Ideals and Crises (Dvir), and In God's Image: How Western Civilization Was Shaped by a Revolutionary Idea (NYU Press).

"There's a schism in the Sangha!!!"

בתהליך התפתחותן של דתות, כבהתפתחותו של כל דבר אחר, יותר ממהלך הצמיחה הרציף מעניינות נקודות השבר. כפי שכתבתי (לפני שני פוסטים), השבר הראשון התרחש בבודהיזם כנראה מאה שנה אחרי מותו של הבודהה. אני אומר כנראה, משום שיש לנו להסתמך רק על עדיות הכתבים הבודהיסטים עצמם – רק הם התעניינו במחלוקות הפנימיות שהתרחשו בתוך הזרם הדתי הצעיר שלהם. 

כמעט כל אותם מקורות מסכימים ביניהם שהפיצול הראשון בסנגהה היה בין אסכולת ה- Mahasmghika ("אנשי הקהילה הגדולה") וה- Sthaviras ("הזקנים"). הבעיה היא שהמקורות כנראה מאחרים את אותו שבר מתוך אינטרסים אידיוסינקרטים, ומתוך אותם אינטרסים גם מביאים גרסאות שונות, שמצדיקות כל אחת את הצד שלהם בסכסוך.

אני חושב שהכי מעניינת גרסה אחת למאורעות, מקובלת למדי במחקר, שקובעת את המועד לפיצול בועידה הכלל-בודהיסטית השניה. זו נערכה כמאה שנה אחרי הראשונה (שהיתה מיד אחרי מותו של הבודהה, כלומר סביב 400 לפנה"ס), והועלו בה כמה נושאים שאיתגרו את הדוגמה, הן העקרונית והן ההלכתית, שנקבעה בועידה הראשונה. חמשה נושאים מעוררי מחלוקת הועלו שם על ידי נזיר בשם מהאדווה, וערערו על מעמדו המושלם לכאורה של ה"ארהט" (כינוי למי שהגיע לנירוונה). "חמש הנקודות" של מהאדווה הן:

1)       ייתכן שארהטים יתפתו על ידי שדים לפלוט זרע [כלומר: יחלמו חלומות כחולים]
2)       ייתכן שארהט אינו יודע הכל [הכוונה היא לעניינים שאינם בתחום הדהרמה, כגון באיזה שביל כדאי ללכת ביער, או מה שמו של צמח מסויים]
3)       ייתכן שארהט יחוש ספק [נראה לי שכאן המדובר דווקא באשר לתובנות שלו]
4)       ייתכן שארהט יודרך על ידי אחר [או, באופן רחב יותר, לא יכול היה להגיע לנירוונה בכוחות עצמו בלבד]
5)       אפשרי להיכנס אל "הדרך" כתוצאה משמיעת מילים [ראו להלן]

הנקודה העסיסית ביותר היא כמובן הראשונה. הכוונה, כאמור, היא לחלימת חלומות כחולים, ומסתבר שעל פי המסורת הבודהיסטית הקדומה היו אלה שדות, או אלות, שפיתו את הנזירים החסודים בשנתם והביאו אותם לכדי עבירה [במאמר מוסגר אציין שגם בקבלה וגם במיסטיקה הנוצרית פליטת הזרע לבטלה קשורה לשדים ולכוחות השחור. בקבלה כל נושא האוננות התנפח למימדים מגוחכים (קראו את היומן של ר' חיים ויטאל ותגלו עמודים על גבי עמודים של דיונים על קרי) ופליטת הזרע של הגברים היהודיים הפכה לשאיפה המרכזית של הסטרא אחרא, הקליפות ומני לִילִיות; גם ב-.Malleus Maleficarum הידוע לשימצה (שנכתב במאה ה- 15 על ידי שני חברים במסדר הדומיניקני) שדים ושדות הם שמפתים אותנו לפלוט זרע לצרכיהם הם/ן].

יחד עם שלוש הנקודות העוקבות ברור שהכיוון של מהאדווה הוא צמצום אופיו האלוהי של הארהט והפיכתו לאדם. למרות שבאותו זמן מוקדם עדיין לדבר על "מהאיאנה" כזרם של השקפת עולם בודהיסטית, הנקודות של מהאדווה מזכירים את הקונספציה היותר אנושית של ההארה על פי המהאיאנה. בשביל המהאיאנה בסופו של דבר הנירוונה איננה נפרדת מהמציאות היומיומית, היא לא מימד אחר שאליו משוגר הארהט ברגע ההארה, אלא בעומק הדברים אין כל הפרדה בינה ובין העולם הזה על כל פגמיו וצעריו. ואם הנירוונה עצמה היא סמסארה, ממילא אין צורך שהארהט יהיה מעין יצור על אנושי.

התרוואדה מעלה את הארהט, ובעיקר את סידהרתה גאוטמה הבודהה ההיסטורי, לדרגה של אלוהים עלי אדמות, כל יודע ובעל כוחות על-טבעיים. מתוך נאמנות לקו שהטווה הבודהה, התרוואדה בדרך כלל מסרבת לדבר מטאפיזיקה, ומשאירה את הדהרמה עם שתי רגליים על הקרקע. בניגוד לה, המהאיאנה מפליגה למחוזות מטאפיסיים נשגבים, והיא מרבה לדבר על הנירוונה כאיזה מימד מוחלט שמעל לזמן ולמקום (אם כי, פרדוקסלית, בסופו של דבר אינו נפרד מהם כאמור). אבל למהאיאנה אין יומרות כאלה בקשר לבודהה האדם – הוא יכול להישאר אנושי. בקיצור, נוצר כאן מצב מעניין, בו משום שלמהאיאנה לא איכפת לדבר מטאפיזיקה, היא דווקא יכולה להשאיר את הבודהה אנושי, ואילו התרוואדה, חסרת המימדים האלוהיים, חייבת להפוך את הבודהה האיש לאלוהי. כך או כך, הגעגוע האנושי לשלמות חייב להיות מסופק.

הבעיה היא ששלמות עלי אדמות היא בלתי אפשרית. Bhikkhu Sujato, נזיר ומלומד בודהיסטי שכותב על הפיצול של הסנגהה בספר מעניין שהעלה לרשת, מספר שם שהוא מבין היטב איך יכולות שאלות באשר למושלמותו של הארהט לעלות – למעשה זה בלתי נמנע:

In my experience, it is common that when monks live close to a great teacher, they will usually believe he is an arahant, and inevitably questions arise as to conduct. Some random examples that I have heard in my time as a monk: Can an arahant smoke? Can an arahant walk into the hall patting a dog and forget to wipe his feet? Can an arahant cry during a Dhamma talk? Can an arahant announce his attainment – on TV? Can an arahant suffer from Alzheimer’s? Can an arahant express support for a prime ministerial candidate who turns out to be grossly corrupt? And not least – can an arahant have wet dreams?

הנקודה החמישית של מהאדווה מזכירה גם היא הלך רוח מהאיאני, מכיוון אחר: מרובים הם סיפורי הזן בהם אנשים פשוטים מתעוררים כתוצאה משמיעת דבריו של איזה זן-מאסטר. בסוטרות העתיקות גם כן מוזכרות סיטואציות דומות, בהן הבודהה אומר את מילותיו ונזירים סביבו "זוכים לעין האמת" ומצליחים לתפוס אינטואיטיבית וקיומית (ולא רק אינטלקטואלית) את מה שהוא אומר. העניין הוא שאז מדובר תמיד, כאמור, בנזירים, וייתכן שמוקד הויכוח היה האם אדם פשוט, שלא תרגל מדיטציה מימיו, וודאי שלא הגיע לרמות הריכוז העמוקות מאוד שהגיעו אז נזירים בודהיסטים על ידי מדיטצייה, יכול "להכנס אל הדרך" על ידי שמיעת מילים בלבד (לא מדובר דווקא בכניסה לנירוונה, אלא בתפיסה אינטואיטיבית של אמת כלשהי הנוגעת לעניין. למשל: כל התופעות הן זמניות, או ריקות ממהות עצמית). גם זאת התפתחות חשובה, שלמעשה מבטאת את ההבנה שאין הכרח בכל תרגול פורמלי כדי לראות את האמת.

 

[אני רוצה לציין שמעולם לא למדתי את ההיסטוריה של הבודהיזם בצורה מסודרת, ומכיוון שאני יודע שיש כמה חוקרי בודהיזם מדופלמים שקוראים את הבלוג הזה, אני מזמין אותם לתקן טעויות שלי, אם ישנן]

"שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה"

גליון מרחשון (אוקטובר) של נקודה חיכה לי היום בתיבת הדואר, ועם ארוחת הבוקר עיינתי בקטע הקצר שב"עמוד הפותח" (מעין פובליציסטיקת הלם שכזאת לפתיחת הגליון). שרה ג'ו בן צבי כותבת שם על הבגידה הקרובה בירושלים בועידת אנאפוליס ("פינה אפלה באנאפוליס" כדבריה), בגידה שהימין הדתי יהיה שותף לה אם לא ייצא להפגין ולזעוק מבעוד מועד.

בן צבי פורטת על נימי תפילות תשרי שעברו זה מכבר, תפילות שמבקשות מהקב"ה שיביאנו "לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". המילים הללו לדעתה לא מצליחות באמת לתת לנו את תחושת החג. היא מוחה על הסטריליות שלהן, שמאפשרת

להתעלם מהדם הניתז, מההשתוללויות של שלושה עשר פרים שנשחטים בזה אחר זה בחצר המקדש ביום הראשון של חג הסוכות, מהקיומיות של הקרבנות ושל העמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות, מול פני א-ל עליון.

קראתי שוב, כי היה לי קצת קשה להאמין – הרי בדרך כלל עוטפים את הצפייה לבניין בית המקדש השלישי בסיפורים על נפלאות ימות המשיח, והנה מישהי סוף סוף שמה את הסכין על השולחן: חידוש עבודת הקורבנות, דם ואש ותמרות עשן, וריח הבשר החרוך על הבוקר.

למרות שאני תמיד נהנה לראות אדם הנותן לרגשות הרליגיוזיים שלו דרור, קשה שלא להתחלחל מול התצוגה הבוטה הזאת של קמאיות פגאנית רווית דם. זה לא כאילו שאין לנו גם ככה די והותר "עמידה ללא מחיצות מול עובדות של חיים ומוות" בארץ הזאת, ואני לא מצליח להבין למה דווקא לתוספת מזה נהיה זכאים עם פרוס הגאולה השלמה. במילים אחרות, אמור לי מהו חזון אחרית הימים שלך, ואומר לך באיזו תקופה הדתיות שלך תקועה.

ההיסטוריה של הבודהיזם ב-1286 מילה

 
 

לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]

המיתוס של פרויד

אורן זריף הוא מטפל אלטרנטיבי. מאוד אלטרנטיבי. הוא מתיימר לעזור במקום שבו כוחות הרפואה הסטנדרטית כשלו, ויש לו מעריצים רבים, כמו גם אנשים שחושבים שהוא שרלטן גדול. מה שאולי מעניין בו הוא אופן הטיפול שהוא מציע: "במסגרת הטיפול, מרכז אורן זריף את מחשבתו ומפעיל זרם כוחות אל עבר תת המודע של החולה". הבנתם? יש לנו כאן כוח מחשבתי, שמפוקס לכדי זרם, שנשלח הישר אל תת-המודע של הפצינט. הכל כמיטב הז'רגון הניו-אייג'י אקלקטי-סינקרטי פסאודו-מדעי, והיהלום שבצ'אקרת הכתר הוא מבחינתי ההתייחסות, המובנת מאיליה כמובן, אל התת-מודע. תת-המודע משחק תפקיד כה מכריע בשיטתו של זריף, עד שלגוף שהוא עומד בראשו קוראים פשוט "חברת תת-מודע". והרי לנו דוגמא נאה לכוחו האדיר של המיתוס הפרודיאני: התת-מודע הוא כיום מציאות כל כך מובנת מאליה, עד ששמו יכול לשמש כלוגו של חברה מסחרית, כזו שקהל היעד שלה הוא העממי ביותר.

איור של פרויד למבנה הנפש, מתוך המאמר שלו "האגו והאיד", 1923

המודל שבנה פרויד, אותה מפה תלת-רבדית של הנפש, כבש את המאה העשרים בסערה. לא רק לתת-מודע כולנו מודעים, אלא גם לחלוקה המובנת מאליה של נפשנו ל"איד", "אגו" ו"סופר אגו". ואתם מכירים את הסיפור הזה: האגו הוא האני שלנו, שמתווך בין דרישותיו התרבותיות של הסופר-אגו למוסר ולסדר, לבין הדחפים הטבעיים של האיד, שמושכים לכיוונים של התפרקות יצרית והרס כאוטי. ואתם מכירים את הסיפור הזה, וייתכן שאפילו מזדהים עם המסר, מפני שאותו מודל נפשי כבר מזמן אינו מוגבל לתחומי הפסיכואנליזה: תורתו של פרויד לא רק מוכרת לכולנו כיום, אלא – ואת זה אני רוצה להדגיש – מופנמת. כולנו מנסים לשחרר את "התת-מודע" שלנו, לא להיכנס למעגלים של "הכחשה", לבחון את יחסינו עם אבא ואמא וגם – וזה העיקר – לשלוט על "היצרים הליבידינאלים" שלנו ולהיענות לציוויו המוסריים של הסופר-אגו.

פרויד כמובן לא המציא את הצורך שלנו בשליטה עצמית. הוא רק מילל אותו ויצק אותו לתבניות ברורות של תורה פסיכולוגית בעלת יומרה מדעית. אבל מרגע שעשה כן הפיתוי לקבל את הסיפור ההגיוני שלו על הנפש האנושית היה גדול מנשוא: הנה, סוף סוף, אנחנו נחלצים מאפלת ימי הביניים ומצליחים לגלות לא רק את הגלובוס כולו, אלא גם את עצמנו, את נבכי נפשנו. פרויד בסך הכל ביטא (בצורה גאונית כמובן) את תפיסת העולם שהלכה והבשילה במערב לקראת סוף המאה התשע עשרה: שהאדם (באופן פוטנציאלי. בפועל רק האדם המערבי) הוא נושא האור ומשליט הסדר ביקום הכאוטי כולו.

משום שהביא אל תחומי הנפש את אותו ההיגיון שהנחה את האדם המערבי בכל תחום אחר במאות השנים האחרונות, המיתוס שיצר פרויד הפך כל כך מהר לקונצנזוס (תהליך השתלטות תורתו של פרויד על המאה העשרים נסקר בסדרה בסדרה מצויינת של ה-  BBC: The Century of the Self ). מה שאני רוצה לטעון הוא שהמיתוס הזה הוא אחד המכשולים היום בפני ראייתו הברורה של האדם המערבי את עצמו. באופן אירוני אותו סיפור שהיה אמור לגלות לנו את האמת הנסתרת על עצמנו, ודווקא מפני שהוא כל כך הגיוני, ניצב היום כאחד המכשולים שעומדים בינינו לבין חקירה עצמית רצינית.

מהו Mind?

סיפור קבלתו והפנמתו של המיתוס הפרוידיאני קשור בקשר הדוק לעלייתו (במערב, במאות השנים האחרונות) של הכושר הרציונלי בהיררכיה התרבותית-פסיכולוגית, עד כדי הפיכתו כיום לביטוי העליון של מה שנקרא באנגלית Mind. אצל רבים מבני המערב השכל הוא מחשבה מודעת, ומחשבה מודעת היא הדרך היחידה להשתמש בשכל. אותו מונולוג פנימי, בהיותו מורכב ממילים, מתבלט מעל פני הרבדים העמוקים יותר של הנפש שלנו בכך שהוא קודם כל מודע – אנחנו "רואים" את המילים בתוך הראש שלנו – ושנית: ברור והגיוני. אבל זאת טעות חמורה לחשוב שרק הכלי הזה עומד לשימוש החוכמה שלנו.

בספר Hare Brain, Tortoise Mind: Why Intelligence Increases When You Think Less מסביר גיא קלקסטון, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך, איך התפיסה על פיה המחשבה הדיסקורסיבית היא הצורה היחידה, או אף הטובה ביותר, לצבירה של ידע או קבלת החלטות היא המצאה מודרנית. קלקסטון סוקר בספרו דרכי לימוד והתמודדות אחרות עם העולם. הוא מסביר, למשל, על "למידה באוסמוזה", בה אנחנו מזהים – ללא הפסק ובצורה לא מודעת – דפוסים ומתאימים את עצמנו אל הסביבה; הוא מפרט איך המוח שלנו יודע "לעכל" אינפורמציה ולהעלות בפנינו רעיונות (שמתם לב שהרעיונות הכי טובים "צצים" לנו בראש, ואינם תוצאה של מהלך מחשבתי?); יש לו הסבר מטריאליסטי לחלוטין לאינטואיציה, שגם היא תוצאה של למידה תת-הכרתית של הסביבה שלנו, והוא ממליץ לנו ללמוד להיעזר בה (כמו גם ללמוד את גבולות יעילותה); והוא מדגיש איך תפיסת העצמיות שלנו משפיעה על הצורה בה החושים שלנו תופסים את העולם, כמו גם על הנגישות שלנו לחוכמה שאיננה "מחשבתית".

קלקסטון טוען (יחד עם חוקרים אחרים כמובן) שדברים אלו היו ידועים לבני אדם עד לפני כמה מאות שנים. או יותר נכון: לא ידועים, אלא מובנים מאליהם. זה לא נראה להם משהו מיוחד, שצריך לשים אליו לב, והעובדה שלנו זה נראה כל כך מוזר מצביעה על השינויים הגדולים שהתרחשו בצורה שבה אנחנו תופסים ומבינים מהי חוכמה, ומהו השכל.

על פי קלקסטון, השינויים הללו החלו במאה השש-עשרה. עד אז רוב בני האדם קיבלו בצורה בלתי ביקורתית חוסר-רציונליות: הן כמימד פנימי, בחוכמה שלהם, והן כאילוץ חיצוני, במנגנונים שונים של כפייה דתית. הרפורמציה היא שהתחילה את השינוי שהביא להעלאת ההיגיון הדיסקורסיבי למעמד של אל: פתאום אנשים באירופה נדרשו להכריע בין אמונות שונות (גם) על בסיס רציונלי. עורער מעמדו של האפיפיור, ולפתע לכנסייה הקתולית לא היו את כל התשובות.

תוך מאה שנה המסורת הדתית עברה מלהיות אַמַת המידה היחידה לאמת ולמשמעות, לעול כבד שמונח על כתפיו של האדם החופשי, עול שממנו עליו להתנער כדי שיוכל להתחיל "לחשוב בעצמו". הביטוי המובהק להלך הרוח הזה בה בתורתו של רנה דקארט, שביקש לערער על כל מה שידע ולהקים את מערך הידע שלו מחדש על בסיס המחשבה בלבד ("אני חושב משמע אני קיים"). הפילוסופיה התנתקה סופית מהתיאולוגיה. החל "עידן התבונה".

ההישענות על המחשבה – החופשית, הרציונלית – איפשרה את ריסוק המעמד הרודני של המסורת הדתית כאמת בלעדית. הבעיה היא שיחד עם זה אותה צורת מחשבה עצמה הפכה לשליט בלעדי, וחסר רחמים, על האדם. כפי שהוא לא היה מוכן עוד לקבל מסורות בלתי-רציונליות שנכפו עליו מבחוץ, נעשה האדם אטום גם לרבדים הבלתי-רציונליים שעלו מתוכו.

ברשימה הקודמת כתבתי על פרשנותו של אריך נוימן למיתוס מצרי קדום. כיום, אחרי מאות שנים של רציונליות, לא קשה לנו לזהות מיתוסים עתיקים. אנחנו מבחינים בהם על פי סימן היכר שמסגיר אותם מיד: הם פשוט לא הגיוניים. זה לא הגיוני ששוּ ותפנת הושפרצו החוצה מגופו של אתום ויצרו את העולם, זה לא הגיוני שהאל מרדוך יצר את השמים והאדמה מגופתה של המפלצת תיאמת, וזה לא הגיוני שנחש מדבר פיתה את האשה הראשונה לאכול פרי אסור.

אבל מה קורה כשההיגיון יוצר לעצמו מיתוס משלו, הגיוני וברור, חד וחלק, שלכאורה מייצג נאמנה את האמת על עצמנו? האם ייתכן שבדיוק כפי שעבור תרבויות קדומות שחשבו בצורה מיתית ומאגית אותן אגדות על אלים ומפלצות היו היצוג האמיתי ביותר של המציאות, כך גם לנו, הנאמנים לרציונליות, אגדה אחרת נתפסת כאמת הבלעדית, למרות שעל פי משמעותה המיידית היא לא פחות בדיונית? האם ייתכן שכפי שחוסר שימוש באמות מידה רציונליות מביא לאמונה בבדותות, שימוש יתר, ואולי בלעדי, בכושר הרציונלי שלנו מביא לאותה תוצאה? אם כן נגיע למצב אירוני בו המיתוסים הקדומים, בשפה ציורית ובלא להתכוון לכך, תיארו את התודעה ואת התפתחותה, בעוד המיתוסים המודרניים, כמו זה של פרויד, מתכוונים לתאר את התודעה, אבל הצורה בה הם עושים זאת יכולה דווקא לשים מכשולים בדרכה להבין את עצמה ולהתפתח.

המיתוס של פרויד הוא הגיוני. זה כוחו המהפנט. פרויד רואה את האני של האדם, את ה"אגו", כשליט רציונלי, המולך על ה"איד", אותו ג'ונגל פראי של כוחות ראשוניים ולא הגיוניים. המלך, כלומר האגו, מקבל הנחיות מיועציו הטובים, אלו המצוות המוסריות וחוקי הנימוסים של ה"סופר-אגו".

Ex Oriente Lux, Ex Occidente Lex

המודל הזה הוא תוצר מובהק של עידן התבונה ושל הנאורות, אבל הוא רוכב גם על הנטייה היהודית-נוצרית, הישנה-נושנה לשליטה ולכיבוש של העולם. פרויד שם את האגו כשליט בלעדי במרכז האדם בדיוק כפי שזו שמה את האדם כשליט בלעדי במרכז הטבע. במידה רבה המודל הזה הוא זיווג מדכא של שני אלה, ובכך מהווה את הביטוי האולטימטיבי של הלך הרוח המערבי. לכן הוא כל כך פופולרי.

שורשי התפיסה הזאת, של האדם כמרכז של סדר בתוך הטבע הבהמי והפראי, ושל האגו כמרכז של סדר בתוך האדם הבהמי והפראי, נעוצים עוד בימי הדת העברית הקדומה, אשר ראתה לאדם תפקיד של שוטר עולמי (מתוקף מינוי אלוהי: מיד אחרי בריאתו אומר לו האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"). בדתות האברהמיות תפקיד האדם הוא לשלוט ולשעבד, את העולם ואת עצמו, ומוסר הוא פועל יוצא של בחירה, הכרעה ופעולה בעולם.

בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל. האדם נדרש לא לחצוב לעצמו ממלכה של סדר מתוך התוהו של הטבע, אלא להתאים עצמו לטבע, שמושטת מאז ומעולם בסדר הנצחי של הדהרמה. מוסר הוא פועל יוצא של הבנתו, קבלתו ומימושו של החוק הטבעי. "הטוב" כבר קיים בעולם, באופן אורגני ואינהרנטי (ובלתי-אישי) – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתלב בו.

במילים אחרות, במערב האדם נתפס כנקודה של אור על פני החושך ההיולי, כסוכן של סדר, ממונה על ידי האל, שיוצא להאיר את התוהו ובוהו ולכפות חוק על הבלגן של הטבע. במזרח האדם נתפס כמי שחייו הוא נמצאים באי-סדר, וזאת משום שהתנתק באופן טראגי מהסדר הטבעי. האדם אבוד, אין גם אלוהים ששומר עליו מלמעלה, אבל הוא מוזמן בכל רגע להבין מי הוא ומה הוא, לתפוס שבשביל הטוב אין שום צורך לא באלוהים ולא במאמציו שלו. האדם נמצא בחושך, אבל הוא יכול בכל רגע להיות מואר אם רק יתחבר חזרה לאור שנמצא מאז ומעולם סביבו ובתוכו.

המיתוס של פרויד אינו מכיר בכך כמובן. במודל הנפשי שהוא יצר הטוב הוא חיצוני לנו, ובפנים יש רק יצרים פראיים. והמודל הזה מכניס אותנו לצרות צרורות, משום שהאגו, אותו פרויד רואה כמוקד של סדר ותבונה ששולט על האורגניזם, הוא למעשה מכשיר של האורגניזם שכוחו ותבונתו מוגבלים ביותר. לעומת זאת, יש באורגניזם, ובעולם, כוחות וחוכמה שהם שונים לגמרי מהאגו, ושהשלטון הבלעדי של האגו חוסם את הופעתם. אנחנו במערב הפנמנו עמוק כל כך את מפת הנפש הזאת, עד שקשה לנו לראות מעבר אליה, למרות שרק מעבר אליה נוכל לראות בברור, את עצמנו ואת העולם.

שתי שאלות לעוסות

אנשים שנחשפים לרעיונות על חיים שחופשיים מאותו רודן פנימי בדרך כלל מתקוממים: ללא האגו, מי ידכא את היצרים החייתיים שלנו? ומי ישמור שאנחנו בונים ומשפרים את עצמנו ואת העולם? משתי התהיות הללו עולות שתי השאלות הלעוסות כל כך ששואלים אנשים שנחשפים לראשונה לרעיון של שחרור מהאגו: "אם אין לי אני, למה שלא ארצח את כולם?" ו"אם אין לי אני, למה שבכלל אקום מהמיטה בבוקר?" האם לא ברור הקשר בין השאלות הללו לתפיסת העולם הפרודיאנית?

האמת היא בדיוק הפוכה: זוהי התפיסה של האגו כשליט עליון שמובילה לסבל ולאלימות, כמו גם לחוסר יצירתיות. תפיסה כזו של האגו היא לא הפיתרון – היא הבעיה. האגו כשליט בלעדי הוא לא מה שעוצר את הכוחות ההרסניים של הנפש, הוא מה שמעורר אותם.

בתחילת המאה העשרים ניבא וויליאם ג'יימס, מחלוצי הפיסכולוגיה, שתורת הנפש של הבודהיזם תהפוך במהרה לקונצנזוס הפסיכולוגי במערב. זה כמובן לא קרה: ג'יימס לא ידע שבעוד הוא מתעמק בכתבים בודהיסטים, עמל פרויד על תורתו שלו, שעתידה להשתלט במהרה על אירופה ואמריקה. תורת הפסיכואנליזה היא שאומצה אל לבו של המערב, והבודהיזם נדחק הצידה. לא היתה לדהרמה סיכוי מול המיתוס של פרויד, שענה בשלמות כה גדולה על מה שממילא חשדנו בסתר ליבנו: שעמוק בפנים אנחנו רעים, והטוב הוא משהו שנכפה עלינו מבחוץ. אבל זאת דעה קדומה, תרתי משמע. הגיע הזמן להניח אותה במקומה.

[המאמר עלה בגרסה (מאוד) מקוצרת גם באנרג'י]

"ההכרה אינה אלא תנועת נוירונים במוח" – על הרטוריקה המטריאליסטית

השבוע השתתפתי בניסוי שבודק שינויים קוגניטיבים שחלים, או לא חלים, במוחו של אדם שתרגל מדיטציה במשך שנים. הניסוי נערך באוניברסיטת בר אילן, על ידי דוקטורנטית בשם אביבה ברקוביץ'-אוחנה. כותרת המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"), והיא מנסה לתרגם שינויים בדפוסי ההתנהגות של מודטים לנתונים בעלי גושפנקא מדעית.

כמובן שמחקרים על ההשפעה של המדיטציה (לסוגיה השונים והמשונים) על המוח הם שום דבר חדש, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר בערך החל משנות השבעים) רבים וטובים כבר בדקו את העניין, והגיעו אכן למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אבל ברקוביץ'-אוחנה הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות, איך נראית הארה בתוך הסינפסות.

כנראה שעוד אכתוב על כל זה למישהו, איפשהו, ולכן לא אאריך בתיאור הניסוי עצמו. בכלל, מעניין הרבה יותר לדעתי לתת את הדעת על אותה יומרה שמנסה למצוא את אלוהים (רק) בין הנוירונים (יומרה שאני לא חושב שברקוביץ'-אוחנה שותפה לה), והרשו לי להשתמש בתמונה שלי עטור כתר אלקטרודות כמקפצה ויזואלית לרשימה קצרה על כך. לי אישית אין בעיה מיוחדת עם המחקרים הללו: אני ממילא לא שותף לתקווה בדבר קיומנו כולנו כנשמות בנות אלמוות, ואם יתגלה שההכרה אינה אלא אטומים חומריים, ובכלל זה כמובן כל חוויה, מיסטית או פרוזאית, שמתעוררת בה, לא אזעק "אלי אלי למה עזבתני".

כי בשבילי עדיין יהיה אלוהים קיים. ונוכח. החומר עבורי הוא פן אחד מני רבים של אותה מציאות אחת מופלאה, מציאות אחת שלה פנים רבות, חלקם אלוהיים בגלוי, חלקם רק בהסתר. בעקבות שפינוזה (אם יותר לי להתלות באילן גבוה ויפה נוף) אני מוכן לראות את החומר כ"אופן" שבו המציאות נחשפת בפני, אופן אחד מני רבים. בכלל, הקיום עצמו, העובדה שישנה הוויה, הוא הפלא הגדול בעיני, והרצון שלי לעשות טוב ראייה נאה לקיומו של טוּב אינהרנטי בחיים.

ולכן אולי השתמשתי לא נכון במילים לפני שתי פסקאות: הביטוי הנבזי "אינה אלא", הוא תמיד מקורם של חיכוכים בין מאמינים, רומנטיקנים, אקולטיסטים, אידיאליסטים, ספיריטואליסטים, אתיקנים וסופרנטורליסטים למיניהם, לבין מטריאליסטים (לא "למיניהם" – אלה באים רק בסוג משעמם אחד). האחרונים תמיד מנסים להרשים בדיבורים על כך שמציאות X כלשהי (האהבה, ההכרה, האתיקה, השירה, האמונה, האסתטיקה, הכרת התודה, החוויה החושית, האינטואיציה, הנאמנות, החברות, הפילוסופיה, התשוקה, הארוטיקה, החמלה, החיים עצמם) אינה אלא אטומים שמתנגשים האחד בשני.

ותמיד נדמה שיש להכרזה הזאת איזה כוח שדוחף אותה, איזה משקל, איזה מהות מאגית רבת עוצמה. לא? כי – וואו! – הצליחו סוף סוף לפצח את התעלומה, הלא כן? כי – שומו שמיים! – מה שחשבנו אותו נשגב אינו אלא עפר ואפר! כי – הי, חבר'ה, אתם לא מאמינים! – אפשר סוף כל סוף להפסיק להאמין בשטויות ולהתחיל להשתולל! כי – כיפאק היי! – הפעם באמת באמת גילינו שאין שום משמעות לכלום!!! …ואוי, איזה עול ירד מעל כתפינו, וכמה טוב לזרוק מעלינו את האחריות וחובת-החקירה, את המחויבות והסבלנות, את הקריאה להתבוננות ולהתפלאות שדורש מאיתנו עולם בעל פנימיות.

ה"אינו אלא" הזה, הוא ממזר. הוא אחד מהילדים הלא חוקיים של השפה, כאלה שיופיים החיצוני מטעה אותנו לחשוב שיש להם אבא ואמא מוכרים, כלומר שהם באים מאיזו מסורת הגותית נודעת ושיש בהם איזשהו דיוק או תוקף. כתבתי כבר: לומר שההכרה "אינה אלא" אטומים דומה לקביעה שסימפוניה "אינה אלא" כתמי דיו שחורים על ניר לבן, או תנועות ידיים מהירות של אנשים, האוחזים בשערות סוס מתוחות, על גבי קופסאות עץ חלולות. כן: זאת אמת. אבל זה רחוק מאוד מאוד מלהיות כל האמת. כי סימפוניה היא כמובן הרבה הרבה יותר מזה (אני מתכוון, אגב, לאלו הקלאסיות ממש. עד כמה שאני מבין המוסיקה הקלאסית המודרנית אינה הרבה יותר מזה).

אז מה סוד הכוח המשכר של ה"אינו אלא"? לשמחתי הרבה גיאורג וילהלם פרידריך היגל, בלשון הזהב שלו, כבר כתב על זה מזמן (1806):

כאשר הפורמליזם של פילוסופיית-הטבע [בימינו, הפוזיטיביזם המטריאליסטי] מלמד, למשל, שהשכל הוא החשמל, או שבעל חיים הוא החנקן, או שהוא זהה לדרום, לצפון וכו'; כשהוא מציג את הדבר בעירומו, כמו כאן, או מתובל בשלל מונחים, הרי [אדם] חסר ניסיון עשוי לצלול לתוך תדהמה רבת-פלא למול עוצמה כזו [… אנשים] חסרי ניסיון עשויים לרכוש כאן יראת-כבוד לאיזו גאונות עמוקה. הם ישמחו על טיבן הנהיר של קביעות אלה, הממירות את המושג המופשט בתחליף הניתן להסתכלות, וכך עושות אותו נעים יותר; ובלבם יתברכו על קרבת הרוח הרמוזה והנסתרת שבינם לבין פעילות מזהירה אשר כזאת.

את החוכמה בתעלול הזה אפשר ללמוד מהר כשם שקל להשתמש בו; אבל כשחוזרים עליו בהיותו כבר מוכר וידוע, הריהו בלתי-נסבל כמו שחוזרים על תכסיס-כייסים שסודו נתגלה. מכשירו של פורמליזם חדגוני זה אינו קשה יותר לתפעול מאשר לוח-צבע של צייר, שעליו מונחים שני צבעים בלבד, למשל אדום וירוק, שאחד מהם משמש לצבוע תמונה היסטורית והשני צובע תמונות נוף. קשה להחליט מה גדול יותר: הקלות, שבה מצפים בממרח צבעים כזה את כל מה שמצוי בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, או יוהרת השווא בדבר ערכו המעולה של אמצעי זה החובק-כל; כל אחת מאלה תומכת ברעותה. (ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל, עמ' 152-153. ההדגשה שלי)

הנה, אם כן, כל הקסם: החלפת המופשט במוחשי והרגשה של "פתרנו את התעלומה". נו, אז ה"תעלול" הזה היה "מוכר וידוע" כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. ומשום מה הוא לא נמאס על אותם מטריאליסטים אדוקים. וגם אם נמאס, אין כנראה ברירה: כל מאמין צריך פסוק קדוש לסמוך עליו את אמונתו.