אתום. זה בסדר, כולם עושים את זה
אחד המיתוסים העתיקים ביותר בהיסטוריה האנושית, מאלו שמתארים את יצירתה של המציאות כולה, מצוי ב"כתבי הפירמידות", שחוברו כנראה לפני יותר מארבעת-אלפים שנה. בטקסט הקדום הזה היקום מופיע לא כאשר אלוהים אומר אותו לכדי קיום, אלא מפני שאלוהים מאונן ופולט אותו:
אתוּם, שעינג את עצמו בהליופוליס, אחז את איבר-מינו בידו כדי להפיק מכך הנאה. מתוך כך הופיעו אח ואחות: שוּ וְתֵפנְת (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית, עמ' 19 בספר של נוימן להלן)
אתום הוא הבורא המצרי, ונחשב למצע עליו מתקיימת המציאות כולה. שמו מגיע מהשורש שאנחנו מכירים בתור ת.מ.מ., כלומר תום או תמימות, והוא מצביע על שלמות ומלאות פנימית – שמו בעצם מעיד עליו שהוא מכיל בתוכו הכל. אתום התהווה מתוך נוּ, החושך ההיולי, וכך היה לתופעה הראשונה בקיום. הוא שילב בתוכו גברית ונשיות, ולכן היה יכול להפרות את עצמו: הוא פלט את זרעו הישר אל תוך פיו, עיבר את עצמו וירק החוצה את צאצאיו. אלו, שו ותפנת, היו אח ואחות, שו אל האוויר ותפנת אלת הלחות. הם התחילו לעשות סדר בתוהו-ובוהו, וזיווגם הוליד את האלים האחרים של הפנתיאון המצרי. וזהו: העולם נוצר, ומכאן הדרך לאכלוסו קצרה. הנה שידור חוזר של רגע המפץ הגדול, כפי שמספרת גרסה מאוחרת יותר של המיתוס (Brehmer-Rhind papyrus):
התופעות כולן הופיעו אחרי שאני הגעתי […] שמיים ואדמה לא היו קיימים […] אני יצרתי את כל הקיים […]האגרוף שלי היה בן זוגי […] הזדווגתי עם היד שלי […] העפתי החוצה בעיטוש את שו […] ירקתי את תפנת (שם)
דירה בתחתונים
את המיתוס הזה מביא אריך נוימן בספרו The Origins and History of Consciousnessכחלק מהניסיון שלו להסביר את היווצרותה של התודעה האינדבידואלית. נוימן, אחד מתלמידיו המוכשרים ביותר של יונג, עסק הרבה מאוד במיתוסים קדומים, מתוך הנחה שמה שמסופר בהם משקף תהליכי עומק של התפתחות אנושית, לא רק ברמה ההיסטורית, אלא גם מבחינה אישית, אצל כל אדם בפני עצמו. הרבה לפני קן וילבר הוא טען שההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מאיתנו במהלך חייו מקבילה במידה מסויימת להתפתחות הפסיכולוגית ההיסטורית של האנושות כולה.
נוימן מסביר ש"כמו בשירה, גם במיתולוגיה יש לפרש את הדימויים פרשנות כפולה […] הדימויים המיתולוגיים הללו הם השלכות ארכיטיפליות מתוך הלא-מודע הקולקטיבי; במילים אחרות, האנושות מחצינה משהו כמיתוס, משהו שהיא לא מודעת למשמעותו" (תרגום שלי, עמ' 263).
פירוש הדבר הוא שלהתייחס אל המיתוס הזה כעדות לתרבותם הפרימיטיבית של המצרים הקדמונים היא שגיאה חמורה. אחרי שנוימן מצטט את המיתוס הנ"ל, הוא מבכה את חוסר ההבנה שלו בקרב התרבות המערבית: "לכנות את הדימויים הללו 'תועבה' פירושו לשגות בחוסר הבנה עמוק. [… המיתוס] מסמל את העיקרון היוצר, ולא [מעשה של] מיניות פרטית. רק חוסר הבנה הנובע מתוך האנשה יוצר מהתוכן המקודש הזה 'תועבה'. ליהדות ולנצרות יחדיו – וזה כולל גם את פרויד – היתה יד גסה והרסנית בחוסר ההבנה הזה." (עמ' 19)
נוימן כדרכו מבקש להבין את המיתוס כתיאור מילולי המצביע על מה שקדם למילים, ועל כן הוא למעשה בלתי ניתן לתיאור, אלא רק לרמיזה. המיתוס פותח בשבילנו חלון אל מה שחבוי במחשכי נפשנו. לכן אין להבין את הסיפור כפשוטו, והניסיון לפסול אותו מתוך הבנה כזאת הוא איוולת, ממש כשם שההבנה של מיתוס הבריאה התנ"כי בצורה מילולית (כאילו אלוהים באמת ברא את העולם בששה ימים וכו') הינו בעצם חוסר הבנה מוחלטת שלו.
אורובורוס, תחילת המאה השמונה-עשרה, גרמניה. לופ מוזר.
ייתכן אם כן, שהמיתוס של אתום מספר לנו משהו על הצורה בה נוצרה המציאות. אם כך הוא באותה מידה מעיד על הצורה בה הפכנו להיות מודעים למציאות, שכן קשה לדבר על "קיום" של מציאות ללא מודעות שתופסת אותה. מיתוס בריאה שנוצר על ידי אדם חייב להעלות את שאלת היווצרותו עצמו, ובכך את שאלת יצירתה של התודעה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה: תודעה שתופשת את עצמה כישות אינדיבידואלית ואת העולם כחלל גדול עמוס בחפצים, פעולות וזמנים.
אצל נוימן זה אכן הכיוון: הוא קושר את המיתוס הספציפי הזה לשלב בו התינוק מתחיל לפתח מודעות שיוצאת מתוך המעגל הסגור של האוטיזם הראשוני. המיתוס הזה מתאר שלב גבולי בין התודעה הראשונית, האחדותית וחסרת האפיונים, המספיקה לעצמה בעצמה ומסומלת בשפה מיתית על ידי האורובורוס, לבין התפתחותה של תודעה עצמית מובחנת, בה התינוק מתחיל להרגיש את עצמו כישות נפרדת ה"עומדת מול העולם החיצוני".
הלוּפּ הקיומי שמהווה את טבעה של ההכרה הראשונית ומיוצג על ידי האורובורוס הופך כאן ללולאה נעה, כאשר התודעה, אולי לראשונה, מודעת לעצמה, כלומר תופשת את עצמה כדבר נבדל בעולם. ההכרה הסובייקטיבית משקיפה על עצמה והופכת את עצמה לאובייקט, שלב שהוא כנראה הכרחי לצורך היווצרותה של עצמיות, של אני.
אוננות היא כמובן תפיסה עצמית
ברשימה על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר כתבתי על תפיסתו את ההכרה האנושית כ"לופ מוזר", כלומר מעגל של היזון חוזר (פידבק) שקולט את עצמו וקולט את עצמו קולט את עצמו, וכך יוצר אשלייה של ישות אינדיבידואלית שלכאורה היא אחראית לפעולות הגוף, ואשר כל מה שקורה, קורה "לה".
אותו מבנה לולאתי של ההכרה הוא סוד שאנחנו שומרים באדיקות מעצמנו, שכן גילויו והפנמתו יכולים לקטוע את הלופ, כלומר לפרום את לבו של מארג העצמיות שלבנייתו ותחזוקתו אנחנו מקדישים את מירב זמננו. ההבנה שאותו אני, שכל כך יקר לנו ושאנחנו כל כך מפחדים ממותו, אינו אלא תופעה ספונטאנית של ההכרה האנושית (כלומר: הוא לא נשמה יחידה במינה ונצחית) היא קשה מנשוא, ולכן התפתח מעין טאבו על הסמלה עצמית: בדתות המונותאיסטיות אסור לייצג את אלוהים (לפַסֵל אותו או לומר את שמו), בתרבויות רבות מפחדים ממראות או מצילום, ורובנו מרגישים לא בנוח למשמע קולנו המוקלט או למראה גופנו המוסרט.
באותה רשימה כתבתי שאולי משום הטאבו על יצוג עצמי "יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו."
חזרנו, אם כן, אל האוננות של אותו מיתוס בריאה מצרי קדום: העיבור העצמי של אתום, ההזרעה שהוא מזריע את עצמו אחרי שהוא מענג את עצמו בעצמו היא לופ שכזה, לולאה שבונה את העצמיות שלו ומאפשרת לו לבנות עולם. רק כשאנחנו תופסים את עצמנו כפרטים אנחנו יכולים לתפוס "עולם" שניצב "מולנו" ובכך ליצור מבנה של מציאות. אתום תופס את איבר מינו ויוצר את העולם מתוך עצמו. גם אנחנו יוצרים את עצמנו על ידי תפיסה עצמית.
המשך הקריירה של אתום
אחנטון (משמאל), נפרטיטי אשתו, והילדים. מלמעלה זורח אתום, השמש, מקור האור ואל עליון
אגב, אחרי שפלט בעונג את המציאות מתוכו, היה צפוי עדיין לאל אתום עתיד מזהיר. למרות שלא הוקדשה לו תשומת לב רבה מרבית ימיה של הדת המצרית, בימי שלטונו של הפרעה אחנתון (המאה ה-14 לפנה"ס) הוא זכה לעדנה ולמקום נצחי של כבוד בדברי ימי הדתות: אחנתון (שפירוש שמו "עבדו-בכירו של אתון", כלומר אתום) קבע שאתום, שהיה עבורו השמש עצמה, הוא האל העליון, ולאחר מכן האל היחיד. בכך הוא נתן לנו את העדות הראשונה למונותאיזם בהיסטוריה האנושית.
פרויד, בספרו "משה והמונותאיזם", העלה השערה שמשה, שאם היתה לו מציאות היסטורית חי כנראה כמאה שנה אחרי אחנתון, קיבל ממנו את רעיון המונותיאיזם. גם אם אכן כך, דאג משה לשנות באופן מובהק את מיתוס הבריאה, מכזו המתממשת בעקבות עווית גופנית לכזו המתרחשת בדיבור. בשביל משה, כמו בשביל פרויד, הדיבור בורא עולמות ומשמידם. ומכיוון שהמילים אינן לעולם נוגעות בדברים עצמם, האל העברי, בשונה מאתום, הוא חיצוני לבריאה וטרנסנדנטי. זה למעשה החידוש הגדול של היהדות בנוגע לאל.
מיתוסים קדומים ומיתוסים מודרניים
הפרשנות האלגורית נותנת לנו להבין את המשמעות החבויה במיתוס. אבל מה עם ההתייחסות אל העצמי כ"לופ מוזר"– האם אין גם היא לא יותר מאשר מיתוס? במידה מסויימת כן, אבל בכמה דברים נבדל סיפור הלופ המוזר ממיתוס קדום כלשהו, ובראש ובראשונה בכך שהוא מודע לעצמו כהסבר: הופשטטר מנסה במודע להסביר איך מתעצב האני שלנו. הוא לא חוזר על נרטיב שקיבל מאבותיו, שרק ברובד עמוק יותר מזה המילולי נושא משמעות שתקפה לחיי הנפש של כל אחד מאיתנו. המיתוסים הקלאסיים, למרות שהם מספרים תמיד את סיפוריהם הפרטיים של דוברם ושומעיהם, עושים זאת בצורה לא מודעת, ועל פני השטח מדברים על דברים שקרו למני "אלוהים", "פעם מזמן". המודעות למיתוס כהסבר מתוחכם מאפשרת לנו לרדת לעומקו, ולהבין שלמעשה הוא יורד לעומקנו.
אבל אם קל יחסית לשמור על אותה מודעות לגבי מיתוסים קדומים, קשה מאוד לשמור עליה לגבי תיאורים בני-זמננו של המציאות, בעיקר אם הם מתיימרים לתוקף מדעי. כאן מודעות עצמית מהסוג הזה לרוב לא מספיקה, מסיבה פשוטה: אנחנו מאוד שכחנים לגביה. גם אם בתחילה נדמה לנו שברור מאוד שהסיפור שאנחנו מספרים הוא רק סיפור, שההסבר הוא מפה של הדבר ולא הדבר עצמו, האצבע המצביעה על הירח איננה הירח עצמו, אנחנו נוטים מהר מאוד לשכוח מכל זה ולהחליף את המציאות במילים אודותיה.
במהלך המאה העשרים השתלט מיתוס אחד כמעט על כל צורת התפיסה העצמית שלנו (במערב). המיתוס הזה הוא תיאור הנפש התלת-רבדית של פרויד (איד, אגו וסופר-אגו). נוימן העריץ את פרויד וחשב שהפסיכולוגיה שלו מסמנת פריצת דרך במסע לשחרור האנושות מהדיכוי תחת "דמות האב" הרודנית. יחד עם זאת היתה לו גם ביקרות רבה עליו, והוא חשב שפרויד עצמו לא השתחרר מאותה דמות אב פטריארכלית, ולא הבין את החשיבות העצומה של "אמא אדמה", אותה קרקע פוריה ורבת-חסד שממנה הנפש צומחת. במאמר הבא אנסה להמשיך ולהרחיב את הביקורת של נוימן על פרויד, ולהראות איך ראיית מבנה הנפש של זה האחרון כאמת מעכבת אותנו מאוד בדרך לא רק להבנה טובה יותר של עצמנו, אלא לחיים שלמים ומאושרים יותר.
[המאמר עלה בגרסה מקוצרת גם באנרג'י. הנה מאמר נהדר של קמיל פגליה על אריך נוימן. לבד מזה יש להציל את 'רשימות']
לולאת האל 