תקווה חדשה

בעוד שנים רבות אוכל לספר לנכדי שהייתי שם. הייתי שם כאשר הבודהה מאוריון חשף עצמו לראשונה. הייתי באותו אירוע היסטורי בקנה מידה קוסמי בו לראשונה, כאן אצלנו בגלקסיית שביל החלב הקטנה שלנו, זכינו לכלי דרכו מדברים חברי צוות האלוהויות שבעצם בראו אותנו ואת כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הייתי באותו ערב בו האנושות כולה החלה צועדת בדרך חדשה, דרך של הבנת העבר וידיעת העתיד, דרך של שחרור מסבל וזכייה באושר, דרך של זיהוי השקר והכרת האמת, והכל מפי הבודהה מאוריון (המורה הרוחני שנודע לשעבר בשם שי טובלי) שמעביר בימים אלו תמסורות אנרגיה הישר ממנהיגי הגלקסיה האלוהיים. קוראות וקוראים יקרים, זהו אכן שחר של עידן חדש חדש. קיראו והפנימו את המסר, שכן מדובר בדברי אלוהים חיים וטראנס-גלקטים. וכן: מיי דה פורס בי ווית' יו.

שובו של הג'דיי

היה זה יום ראשון ממוצע למראה, אבל בעיר תל אביב עמד משהו להתרחש. משהו גדול. האולם שנבחר (דווקא ברחוב צייטלין, כמה עצוב) לצורך החשיפה ההיסטורית היה מפוצץ. מלא מפה לפה. הכותרת לערב: "אלוהים מדבר". פשוטי עם וסלבס חיככו כתפיים ובמשותף נשאו עיניים אל הבמה. ועל הבמה: שתי כורסאות. אחרי המתנה ארוכה עלה על הבמה איילון לסטר, "ראש תנועת 2012", וכפי שהוא נודע בשמו הקוסמי: "רואן". הוא דיבר חלש, לאט, בבטחה: מדובר בערב היסטורי, אמר. דרמטי. לראשונה בתבל, אלוהים מדבר. כן, שמעתם טוב: לא תקשור עם אדם או ישות מסויימת, אמר, אלא תמסורת, transmission בלע"ז, שבה מדבר איתנו בורא הישויות כולן, פשוטו כמשמעו. ומי זה? או.

 

 

מסתבר שכשאלוהים ברא את כל היקום, הוא נתן לסוג של אלים לברוא בשבילו גלקסיות מסוימות. האצלת סמכויות. על כל עולם הופקדו קבוצה של בוראים, שכל הדתות שלנו מדברות למעשה עליהם. היום אנחנו סוף סוף יכולים להכיר אותם ישירות, את קבוצת הבוראים שבראו אותנו, כלומר את אלה שבראו את הגלקסיה שלנו, את שביל החלב. הם החליטו בנקודת הזמן הזאת לשוב ולהופיע, כי תודעת בני האדם הגיעה לשלב שהיא כבר יכולה להבין אותם. ואיך נדבר איתם? כמובן: דרך ההתגלמות שלהם בגוף אדם, והתמסורת שנקבל מהם דרכו. ובגופו של מי הם התגלמו? ניחשתם נכון: בגופו של שי טובלי, שעד עכשיו היה מורה רוחני, אבל למעשה חיכה לרגע שפסאדה זו תוסר, ותתגלה זהותו האמיתית. או, גוד.

אימת הפאנטום

אחרי ההקדמה הזאת על אל הבמה אדם שנראה כמו שי טובלי, נשמע כמו שי טובלי, אבל זה לא היה שי טובלי. זה היה "אוריון" (שם קוסמי). הוא ישב על אחת הכורסאות ושקע לתוך עצמו. אחרי כחמש דקות הודיע: "אנחנו מוכנים לשיחה", והתחיל לדבר: "האירוע הזה התבשל בקפידה בחדרי חדרים כל שבע השנים האחרונות, בהן הופעתי כמורה רוחני", סיפר. "קרתה הכנה פיזיולוגית, אנרגטית, מוחית, כדי שהגוף הזה, הכלי הזה, יוכל להוליך באופן ריק מספיק את האינטיליגנציה שבוראת ומכוונת את הגלקסיה הזאת משחר היותה."

"מי אתם?" שאל רואן.
"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. כל ישות ממונה על תחום התמחות, מישור אחד של בריאה בגלקסייה הזאת. יחד אנחנו יוצרים מוח קולקטיבי שהוא האינטיליגנציה הבוראת והמכוונת של הגלקסיה כולה. ברמה האישית אני מכונה "הבודהה מאוריון" כי המפקדה שלי במערכת הכוכבים אוריון. ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטים. אני עומד, באמצעות הגוף הזה, לספר סיפור חדש. ידע חדש שבאמצעותו האנושות תוכל לנוע לעבר התפתחות מתקדמת יותר."

בהמשך קבע אוריון שהחכמה שהוא מביא היא "אינטליגנציה שהפרי שלה הוא אהבה." הוא טען שאנחנו זקוקים לאלוהויות הללו משום ש"האנושות מעולם לא התפתחה ללא העזרה של ראשי ההיררכיה הקוסמית" וש"בכוחנו ליצור דת קוסמית."

כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל שאלתי אם הוא יוכל לתת לנו ראייה כלשהי לדבריו, או שאנחנו מתבקשים פשוט להאמין. אוריון טען שהפגישה הזו היא רק לשם התיידדות, ושידע אדיר עוד יבוא בהמשך. בתשובה לשאלה מהקהל על העתיד הוא טען ש"הולך להיות מעבר למימד הרביעי, שיתחיל איפשהו בשנת 2012, לקראת סופה. אנו באנו לקדם את המעבר הזה. זו לא תהיה אפוקליפסה וגם לא חזון אחרית הימים. שום דבר טוב לא יקרה אם לא תתכוונו ותושיטו יד. […] זוהי הזדמנות נדירה עבורכם בני האדם לחיות מציאות חדשה, פתרונות חדשים, ידע חדש."

"אבל הלא כולנו אלוהים, לא?" שאל מישהו מהקהל שבקיא בעקרונות הניו אייג'. אוריון השיב לו: "אלוהים הוא כוח חיצוני, מדריך ומכוון, אינטליגנציה עליונה, ובכל אחד ואחת טמון גרעין של אותה אלוהות והוא האחדות שלכם איתנו, עם אותה אינטליגנציה. אבל חלק משמעותי ממה שבאתי לידע אתכם הוא שיש אפשרות לגרעין הזה להתפתח ולצמוח, וכך להיעשות יותר ויותר לאלוהות, להפוך לאלוהי יותר ויותר. אצל הישויות המכוונות והבוראות של הגלקסיה הגרעין הזה הפך לעץ. הניצוץ הזה הוא ה'אני' שלנו. לכולנו יש תחושת אני והאני הזה הוא הסוד שלכם. אנחנו קוראים לשתיל הזה לגדול: אין לבטל את האני, אלא להרחיב ולהעצים אותו כדי שיהפוך לחובק כל. זה כל המסע שאתם עוברים. […] אני עומד לפתוח, לבסס עידן חדש של יחסים עם מה שאתם מכנים אלוהים."

נקמת הסית'

 

 

קוראות וקוראים יקרים, מה נאמר על דברים שכאלו? האם יש בכלל עוד משהו להוסיף? האם אפשר בכלל לומר משהו חכם אחרי שהאינטליגנציה העצומה של הבוראים הקוסמיים פסקה את פסוקה? אכן, נראה לי שמילותיו של טובלי מדברות בעד עצמן. כלומר נגדו. או אם להתאים את עצמי למסרים החוץ-אטמוספריים: יוסטון, יש לנו בעיה.

את שי טובלי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, לראיון שהתפרסם בערוץ הניו אייג' של אנרג'י. אז, למרות שבאתי עם חששות מסויימים, הוא עשה עלי רושם טוב. נכון, היו שם דיבורים על חדירה ל"תודעה הקוסמית" ומידע על כל מני נוזלי הארה שנמצאים בעמוד השדרה, אבל בסך הכל הבנאדם נראה לי טוב-לב ונבון, ואני גם מודה שלא ראיתי סיבה מספקת לפקפק בטענתו להארה. לא הפכתי להיות אחד מתלמידיו, אבל שמחתי בחודשים שאחרי כן לשמוע אותו מדבר פה ושם. מאז, לצערי, השתנו כמה דברים בגלקסיה הקטנה שלנו. מסתבר שבחודשים האחרונים טובלי הסתגר בביתו, שקע בהתבוננות אל תוך עצמו, וכאשר הגיח ממנה אחרי זמן רב הכריז… טוב, אתם כבר יודעים מה הוא הכריז.

כששמעתי את הדברים של טובלי ניסיתי מאוד לא לתת לספקנות המובנת שהיתה לי להשפיע על השיפוט שלי, ניסיתי לראות אם למרות שהרעיון של צוות בוראים אלוהי לגלקסיה שלנו נשמע לי גרוטסקי וילדותי, אוכל לשמוע איזושהי חכמה בדבריו של "הבודהה מאוריון". לצערי התאכזבתי קשות. לא מספיק שהלעיטו אותנו באגדות שלא היו מביישות את הברון ממינכאוזן, הרי שלא שמענו שום נקודה מקורית, ושום ניצוץ גאוני, מטורף ומופרך ככל שיהיה, לא ראינו. הערב היה משעמם עד משמים, וכל מה שקיבל הקהל שהגיע כדי לשמוע את אלוהים מדבר היה מיחזור לעוס ופושר של הדייסה שבישל כבר מזמן אריך פון דניקן, מעין הכלאה, שלא כדרך הטבע, בין סיפורי מדע בדיוני דרג ד' לרוחניות ניו אייג' דה לה שמאטע, וולגרית ופשטנית עד כדי גיחוך.

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

לא פסיכולוג אני, ולא בן פסיכולוג, ואני לא מתכוון לנתח מה השתבש בראשו של שי. ובכל זאת, כחוקר של הענף, הרשו לי להציע דיאגנוזה ראשונית ושטחית למהפך בחייו. ראשית, אני לא מאמין שהוא שרלטן, כלומר שהוא עושה את עצמו. במילים אחרות: אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא אומר. מכאן או שהוא הוזה, או, אם נרצה לתת לו יותר קרדיט, שהוא אכן מתקשר עם ישות מסוימת, אלא שזו, כשהיא מזדהה כאלוהים, פשוט משקרת לו. כבקשיש נדיב לכרטיסן הודי עייף, דבריה על כך שהוא ה"כלי" שנבחר מכל האנושות כולה בכדי להעביר את המסר האלוהי העליון הדליקו אצלו את גחלי האגו והחליקו את דרכה לשליטה מלאה ברכבת חייו. עתה היא מדבבת אותו כרצונה. או זה, או שהוא באמת הציץ ונפגע. אפשרות אחרונה: שהוא צודק, ואני אבוד.

שתי אופציות אם כן עומדות בפניכם קוראים יקרים: אתם יכולים להחליט להצטרף למחנה בני האור, להשאיר בכניסה את כושר השיפוט והשכל הישר אבל לזכות ב"שם קוסמי" ויעוד טראנס-גלקטי, או שאתם יכולים להישאר ספקנים קטנים, ציניקנים עלובים שלא מזהים את האמת גם כשהיא נוחתת עליהם בעברית פשוטה בתוך אולם קטן ברחוב צייטלין בתל אביב. הנשמה שלי כנראה אבודה: לא הצלחתי שלא לבחור באופצייה השנייה. הצילו אתם את נפשותיכם. הבודהה מאוריון קורא לכם.

קינה לשי

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים. אל תגידו במאה שערים, אל תבשרו בחוצות טכניון, פן תשמחנה בנות האורתודוקסים, פן תעלוזנה בנות המטריאליסטים. הרי אוריון, אל טל ואל מטר (מטאוריטים) עליכם. כי שם נסרט מגן מוארים, מגן טובלי בלי שאנקרה ובודהה. צר לי עליך אחי שי. נפלאה הארתך לי מהארת נוכרים, שכן משלנו היית. מקרישנמורטי לקחת, עם אנדרו כהן התחברת, ובכל זאת: משלנו היית. עכשיו הלכת, לבודהה מאוריון הפכת, ואנו אנה נוליך את המבוכה. אולי לאוריון. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים ונאבדו כלי דהרמה.

דברים אלו מתפרסמים היום בגירסה טיפה שונה באנרג'י, עם תיעוד וידאו של האירוע.

[הנה עדכון קצר על המשך הדרדרותו של טובלי (תחילת מרץ)]

[עוד עדכון על דרכו של טובלי, מרץ 2009]

וואללה עלו עם כתבה על המפגש שהיה ביום ראשון שעבר עם המורה הרוחני הישראלי שי טובלי, שכיום מכנה עצמו "הבודהה מאוריון". אנרג'י יעלו כתבה שלי על האירוע ביום ראשון, כך נדמה לי, ואני אעלה גירסת במאי גם לכאן. טובלי עבר בחודשים האחרונים טרנספורמצייה רצינית, וכיום הוא טוען שהוא מתקשר את צוות האלוהויות שבראו את הגלקסייה שלנו. אני אתייחס לטענותיו בכתבה. בינתיים, תהנו מהסרט: גם אני מופיע בו…

הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן.

 

4/4/01

אני מרשה לעצמי לכתוב [בתוך קורס הויפאסנה, שאסור בו לכתוב].
אני בויפאסנה. אני בתוך הגולה. בקיצור, פחות ופחות הרגשה שאני עושה מה שאני עושה, יותר ויותר הרגשה שרצון האל פועל דרך הגוף (וכל דבר אחר) ושמחה על רצון האל שהוא תמיד מבורך, אבל גם פחד 1) שההרגשה תאבד 2) שההרגשה תתחזק ולא יהיה לי עם מי לדבר [כי אף אחד לא יבין אותי] 3) אכזבה שאין משמעות לשום דבר ואין השיגים, ואני כבר נהניתי לשחק את המשחק.
 
איתי בחדר הודי ממש מצחיק. בן איזה 50, כל חמש שניות מפיק קול "רפוּלי" מגרונו, כל 10 דקות קורא בשם אל כזה או אחר ("סרי-ראם!", "אישוורה!", קרישנה!") ולועס טבק. תולה את התחתונים המזוהמים שלו באמצע החדר, לא סוגר את הדלת, או נועל אותה כשאני בפנים. בכלל, ההודים המבוגרים מטומטמים טמטום מתוק.
 
הרגליים כואבות אבל בלב שמחה ובעיניים זיושכינה. הראש חושב (חישובי כביסה, והארה) אבל למי אכפת ממנו. הקיבה די בסדר וזה טוב, אך מי יודע אם נרדם הלילה. החיים זורמים בקצב האקורדיון ורצון האל שולט בכל בכל בכל בכל בכל.

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

כתבתי קצת על המפגש הנעים שלי עם סטיבן בצ'לור, הבודהיסט החילוני המפורסם בעולם. היום מתפרסם הראיון שלי איתו באנרג'י, ובתחתית הרשימה הזאת תמצאו לינק לשם ולינק לגרסה המלאה, ואפשר לקפוץ ישר לשם כמובן.

לפני זה אומר עוד כמה מילים על גישתו החילונית, או אפילו האנטי-דתית, של בצ'לור.

רבים מתוך העולם הבודהיסטי, כאמור, מבקרים את בצ'לור (אני מודה לעדי מרחב שהפנתה אותי למקורות הללו):
בהיקו פונדהמו טוען שבצ'לור מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים (הוא שואל)?
בהיקו בודהי לא מסכים עם ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים. לדעתו זו רק התוצאה אם מראש אתה מטיל ספק בכל האמונות הבודהיסטיות, בעוד אם תקבלן כראוי, בסופו של המסע תדע אותן בברור כמציאות חיה, כוודאות, כפי שהבודהה ידען.
אורגיין סאנגארשטה מבכה את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור (כאילו הכל עניין של נוירונים במוח) וטוען שאמונות, גם כמתודה זמנית, נחוצות כדי להתחיל את הדרך ולא לסטות ממנה. אי אפשר בלעדיהן לדעתו.

אני חושב שבודהיסטים מכובדים אלו אומרים דברים של טעם, והייתי רוצה לבדוק מקרוב מה עומד לדעתי בתחתית התפיסה החילונית של בצ'לור, ולמה לדעתי היא מתכון לבודהיזם יבש למדי, אולי יבש מדי. כולנו יודעים שהמהפכה הפרוטסטנטית (כן, שוב היא) יצאה נגד תיווכה של הכנסייה ובעד קשר ישיר עם ה'. היו הרבה סיבות לכעס על הכנסייה, שכמובן היתה מושחתת ורקובה מיסודה (כמו כל גוף אנושי שמופקד בידיו כוח אלוהי). הכנסייה לא רק חילקה אינדולגנציות (מחילות מחטאים) תמורת כסף (והרבה) אלא גם שלטה על קרקעות רבות, היתה בעלת כוח פוליטי רציני, מינתה בישופים תמורת כסף (כלומר בנים של עשירים), לא הקפידה שכמריה לא ישגלו כל דבר שזז (יש דברים שלא משתנים) וכו' וכו' וכו', וטוב שלא לעולם חוסן, או כפי שאולי היו אומרים הרומאים על זה, Sic Transit Gloria Dei , או לפחות נציגיו על פני האדמה.

מה שאנחנו פחות זוכרים אולי הוא שעם צמצומה של תהילת הכנסייה וקרקוע הפולחן הדתי הנוצרי ברפורמציה, זרקו לעזאזל (מילולית) הפרוטסטנטים הנלהבים גם הרבה מהטקסים והאמונות של הכנסייה הקתולית. נכון, הכנסייה אז (ועד אמצע המאה העשרים) ערכה את כל טקסיה בלטינית ואף אחד לא הבין. נכון, קשה היה לאנשים במאה ה- 16, עם רוח הרנסאנס וכל זה, להאמין שחתיכת הלחם שנותן לי הכומר הופכת ממש לבשרו של המשיח כשהיא (ורק כשהיא) בתוך הגרון שלי. נכון, גם קצת נמאס היה מהפומפוזיות והפאר הדקדנטי של התלבושות והאביזרים והקתדרלות שהקתולים כל כך אהבו. נכון נכון נכון. ולכן החליטו באותה הזדמנות שבה מכריזים שהכנסייה הקתולית היא זונת בבל ומכוננים כנסייה חדשה, גם להיפתר מהלטינית ומהטקסים ומהכמרים וממוסד הנזירות ומהאמונה בטראנסובסטנצאציה ומכל מני דברים שנראו מיושנים מאוד אם לא פשוט דביליים.
וכך קיבלנו לנו דת רציונלית ונקייה משטויות. הללויה בתחתונים.

למה אני לא נלהב? כי כדרכן של מהפכות גם זו מיהרה להשליך חלקים מהתינוק עם מי האמבטייה (ופה מדובר בבייבי ג'יזוס!). היה זה במהפכה הפרוטסטנטית שהאידיאל של דת הגיונית וברורה, חדה וקרה עלה אל הבמה, ומאז הוא לא ממש ירד ממנה (האמת היא שבעשרים שנה האחרונות זה משתנה, עם הניאו-פגאניזם והסקס-טנטרה וכל זה). אז התחיל להיות פתאום ברור שטקסים למיניהם הם עניין "חיצוני" או "עודף" לדת האמיתית, שהיא כמובן בלב. אז התחילו לומר בכל רם את מה שאולי מעטים חשבו קודם: שכל ההוקוס פוקוס (Hoc est corpus meum…) הליטורגי הזה הוא קשקוש בלבוש ורוחניות אמיתית היא תמיד עניין פרטי, בין אדם לאלוהיו, והיא תמיד עניין פנימי, בין נפשו של אדם לקונה, ולא בכל מני ביטויים חיצוניים של לגימת יין או מלמול לטינית או נישוק צלבים (לנוחותכם: לגימת יין, מלמול ארמית, נישוק מזוזות).

נשמע מוכר? ודאי, כך גם רובנו חושבים. ולמעשה הרעיון הזה ימיו כימי הנצרות עצמה, ומה אם לא גיזום טקסים ומצוות עשה פאולוס ליהדות כדי להצמיח את הנצרות בכלל אין דה פירסט פלייס? עזבו אתכם ממצוות אמר האיש מטרסוס – רק האמינו בלב שלם בישו המשיח ואתם מסודרים.

אז כן, הגוף נחשב מאז פאולוס (טוב, היוונים עוד חשבו כך לפניו) למשהו סתמי במקרה הטוב ושטני במקרה הרע, ומכאן ברור שהאמונה היא מה שחשוב ולא העשייה. "משחק הרוח" היה מלכתחילה המשחק של הנצרות, בשונה מ"משחק הגוף" של היהדות, וכתבתי על זה כאן.

אז מה יש לי נגד "משחק רוח"? רק שהוא לפעמים מתעלם מצד מאוד משמעותי בחיי האדם. איזה צד? נכון, הגוף (וכמובן שגם שחקני גוף שמתעלמים מהרוח שוגים לדעתי). התפיסה כאילו כל מה שחשוב הוא מה שקורה בין שתי האוזניים, כלומר בנבכי המוח או הנפש או הנשמה, וכל השאר הוא קליפה נבובה שרק מכסה את הדבר האמיתי – התפיסה הזאת שגויה לדעתי. דווקא בודהיסט כבצ'לור היה אמור לדעת שאין בסופו של דבר הבדל מהותי בין הרוח לחומר, בין הנפש לגוף: מדובר באותו דבר עצמו. החלוקה שאנחנו עושים בתוך עצמנו היא עצמה האשלייה שאנחנו צריכים להתעורר ממנה, ולהבין שלמרות שודאי שאפשר להבדיל פנומנולוגית בין מה שקורה בראש למה שקורה בגוף, שני השדות האלה מהווים צדדים שונים של תהליך אחד ויחיד, והוא אנחנו והעולם כולו. למעשה מדובר בדואליזם שהוא שריד של הדואליזם היווני בין הנשמה לגוף.

עכשיו, אני לא מערער על התחושה העמוקה וההגיונית לדעתי שלנו, שמה שקורה בראש משמעותי יותר ממה שקורה בגוף (אם הגוף שלי יצ'טקמק, חו"ח, ומוחי ישאר שלם עדיין אהיה אדם. אם להפך אהיה צמח). אבל זאת לא השאלה כאן. השאלה היא מה היחס הרצוי בין שני התחומים הללו, שהם כאמור שני קצוות של רצף אחד. הבעיה היא, כרגיל, כאשר האיזון מופר יותר מדי לצד אחד, ולמעשה מתקבלת גישה שמבטלת את השני, כלומר שמחשיבה כאמור את הגוף למיותר במקרה הטוב, או, במקרה הרע, רע. הקתולים, למשל, בפירוש רואים בגאולת הנשמה את העיקר וממש לא מתלהבים מהגוף, אבל, במודע או שלא במודע, הם נותנים לגוף את הכבוד המגיע לו: הם משתמשים בו לטקסים מורכבים ומרהיבים, הם מנצלים את כל החושים לעבודת האלוהים (טעם כבר אמרנו, ואפשר להוסיף את האוגב לשמיעה, הקטורת לריח והנוצצים לראייה) וגם כשהם מכים אותו או מסגפים אותו הם עושים זאת מתוך ההבנה העמוקה שדרך הגוף אפשר להשפיע על הנפש. אי אפשר פשוט להתעלם ממנו, ואני חושש שהזלזול של בצ'לור בטקסים ורגשות, שמקורו כאמור פרוטסטטנטי (בקלוויניזם ביטלו גם את הרגשות כעניין מפוקפק שעדיף לדת בלעדיו) לא מאפשר מידה מספקת של קבלה וסובלנות לביטויים דתיים שאולי לא לו, אבל לרוב האנשים הם השער להרגשה, ואף לודאות, של קרבה אל המוחלט.

מה שאני טוען הוא שאסור לזלזל הן בטקסים המבוצעים בגוף, והן באמונות שתופסות מקום רגשי. שני שדות פעולה אלו משפיעים מאוד על ההכרה, ובסופו של דבר גם על כל תובנה עמוקה שתתעורר בנו. הפיתוי לכונן רוחניות "נקייה", טהורה מטקסים ואמונות ושאר "קשקושים" הוא גדול, וגם אני מרגיש את מתיקותו, אבל נראה לי שבסופו של דבר הוא נפסד (כמו כל דבר חד צדדי). יש ערך לקשקושים, השבח לאל.

בצ'לור הוא אדם נחמד מאוד מאוד. אנגלי אמיתי: קר כמלפפון ובעל חוש הומור נהדר. יש הרבה מאוד חכמה ואמת במה שהוא אומר. את הכמיהה להרגשת הנומינוזי, ליראה אל מול ההוד האלוהי, ואת העובדה הברורה, שמוכחת מאלפי שנים של היסטוריה אנושית, שליטורגיה היא אחת הדרכים לשם – הוא לא מבין (או, אפשרות: עושה עצמו כי הוא חושב שזה יועיל לתלמידיו, היינו כסוג של תכסיס דידקטי,Upaya, ואם כן אני מודה לו מעומק לבי על ההקרבה).

ועוד דבר: גם אם טקסים ומצוות מסבכים את הדת והרבה פעמים גורמים לנו לשכוח את המטרה, כלומר את האלוהים, כלומר למעשה הופכים לעבודת אלילים, הרי שעדיין, יש בהם יופי. עולם ללא הססגוניות מופרכת והמגוחכת של צורות הביטוי של הרגש הדתי היה עולם חיוור ותפל.

אחרי כל זה, כדי שלא יהיה ספק, רק אומר שעל אף הבדלי הגישה והדעות, אני מאוד מאוד מכבד את סטיבן בצ'לור ורואה בו מורה דהרמה גדול. בכל אופן תמיד טוב לשמוע זוית נוספת על המוחלט – זה הרי כל מה שיש לנו מבחינה מילולית. ואפרופו מילים:

הנה הראיון שהוא הואיל להעניק לי כפי שפורסם באנרג'י. אני אישית ממליץ מאוד על הגרסה הבלתי-ערוכה, בלתי-מצונזרת, קומפליט אנד אנאבריג'ד.