כנסייה בעיירה אולה בבלרוס, בה התנצר בנו של האדמו"ר הזקן
לפני שלושה חודשים לערך נתקפה חסידות חב"ד חיל ורעדה. היראה הרבה לא התרגשה עליה משום גילוי אור אלוקות כזה או אחר, אלא מפני יציאתו לאור של הספר "נאחז בסבך" מאת פרופ' דוד אסף (אונ' תל-אביב). בספר, הנקרא יותר כתיעוד היסטורי דרמטי מאשר כמחקר, חושף אסף, לראשונה בצורה מלאה ומאומתת, את סיפור התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור-זלמן מלאדי.
כדי להבין איזו קטסטרופה ממיטה התנצרות שכזו על השם הטוב של הרב הגדול ושל החסידות, הנה לפניכם ציטוט (שאני מודה לחברי הטוב אהרן רוז על שהפנה אותי אליו) פרי עטו של הרב שלמה וולבה (1914-2005), נצר לתנועת המוסר הליטאית ומגדולי ההוגים החרדים בדור האחרון, בספרו "עלי שוּר", עמ' רנ"ט. הוא מתחיל את מאמרו על החינוך בפסקה הזו:
אילו היה עניין החינוך 'רק' להעמיד את הבנים על דרך התורה והיראה – דיינו בחומרת עבודה זו [כלומר, זה כבר די הרבה – ת.פ.]. באמת מתגלה עצמותו של של האב בפועל בחינוך בנו. האב בעצמו, עם כל המצוות שהוא עושה והתורה שהוא לומד, נחשב עדיין 'בכוח', עד שהוא זוכה לגדל בנים ההולכים בדרך השם אף הם.מהות האב ושאיפת חייו האמיתית מתגלה בפועל – בבניו, וזהו עניין חינוך: בו מאמת האב את עצמו. אי לזאת, נוראה היא האחריות לחינוך הבנים לגבי הצלחת האבות בחייהם עצמם, כי אם האבות מסגלים תורה ומצוות לרוב, אבל בחינוך בניהם אינם מצליחים ח"ו, הרי לרוב הם חורצים בזה את המשפט על עצמם ותורתם.
הדגש כאן הוא במקור: עצמותו של האב מתגלה בחינוך בנו. החינוך איננו עוד מצווה ממניין המצוות, אלא הוא המהות של קיומו של האדם היהודי: אם הוא לא חינך את בנו ללכת בדרכו (כלומר, להיות יהודי שומר מצוות), הרי שנכשל כל מפעל חייו. מהותו של היהודי, אם כן, היא ליצור עוד יהודי(ם) בצלמו ובדמותו.
מכאן אפשר להבין איזו בושה פקדה את חסידות חב"ד, בתחילת דרכה, כאשר הלך הבן הצעיר של מייסדה והתנצר. בזמן בו החסידות הותקפה בעוצמה רבה על ידי ה"מתנגדים" (ועל ידי חסידויות מתחרות) האירוע הזה היה הרבה יותר מפדיחה, הוא היה אסון רבתי.
דוד אסף (תצלום: קובי גדעון, באובאו)
מיד, כמובן, התחילה מלאכת ההסתרה. אסף מונה כמה דרכים דרכן התמודדו החסידים עם הזוועה: היו כאלה שטשטשו את העניין, התעלמו ממנו ופשוט לא דיברו עליו, בתקווה בת-יענית שהבעיה פשוט תיעלם או תישכח. היו כאלה שהמציאו גירסה שונה לגמרי למה שאירע (למשל: כאילו דווקא התעמת ר' משה עם הנוצרים בויכוח דתי, ניצחם, והם איימו עליו עד שברח ונעלם; או כאילו אמנם התנצר, אבל בסוף חייו חזר בתשובה שלמה). והיו כאלה שבחרו פשוט להכחיש מכל וכל, ובתוקף, שמשהו מחוץ לנורמטיבי אירע.
עד למחקרו של אסף, שכאמור באמת מהווה הכלאה מוצלחת במיוחד בין מדור רכילות לספר אקדמי, לא היה דבר מבוסס על הסיפור, למרות ששמועות על שקרה תמיד היו, והזינו חרושת מרשימה של שמחה לאיד מצד "מתנגדים" ו"משכילים" למניהם. אסף מצליח להפנות אור, כבאספקלריה מאירה, על מסמכים שנמצאו בשנים האחרונות בארכיון בבלרוס (על ידי פרופ' שאול שטמפפר), ובהם מכתבו של משה לכומר בעירו ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו (אחד מהם, כאמור, ר' שניאור-זלמן, שאני חייב גם לומר שלדעתי הוא אחד המיסטיקנים היהודיים הגדולים ביותר בכל הזמנים) לראש הכנסייה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו. אותו אב-כנסייה סירב לבקשתם. משה, אגב, כנראה באמת היה לוקה בנפשו, ולא התנצר מתוך שחשב שלנצרות עדיפות תיאולוגית כלשהי (עובדה זאת מקהה מעט את עוקצה של הפרשה, זה נכון, אך לא את הבושה).
הסיפור עובר לרשת
זמן קצר אחרי שהספר יצא הגיע הסיפור החם אל הפורום המכובד "עצור כאן חושבים" שבאתר הייד פארק, ונפתח לו אשכול שעד רגע כתיבת שורות אלה מונה 517 תגובות ו- 25388 כניסות. בדף 5 מגיב סוף סוף פרופ' אסף עצמו לדברים, כולל טענות שהמסמכים שהביא מזוייפים, ומאוד מומלץ לגלל מטה עד לתגובתו כדי ליהנות ממכות הנגד שהוא מחזיר למבקריו האנונימיים. בדף אחרי כן נכנס אל הדיון "הלבן", שהוא אחד מחוקרי חב"ד הפנימיים (כלומר חב"דניק שחוקר את חב"ד – תופעה מאוד מעניינת בפני עצמה) והדיון מתלהט. אסף נדרש שוב ושוב להדוף התקפות קשות ולעיתים גסות שמטיחים בו חסידי חב"ד שונים וגולשים אחרים, והוא עושה זאת בהנאה ניכרת. רק בעמוד 22 "הלבן" סוף סוף חוזר אחרי שהוא קרא את הספר, ומתקיף את אסף בטענו שר' משה באמת לא רצה להתנצר והעניין נכפה עליו (שזו כבר הודאה פנים-חב"דניקית ראשונה בהתרחשותו של המקרה). אסף כמובן מחזיר לו אחת אפיים. "הלבן" מיד מפרסם בפורום, באישורו של אסף, תכתובת פרטית קשה ביניהם בה הם מתנצחים. "הלבן" ממשיך לחזור על גרסתו שר' משה התנצר בכפייה ואילו אסף מסרב להתייחס אליו עד שיתנצל על שהאשימו בזיוף, ושרשור התגובות ממשיך עד היום הזה.
היה לי קצת לא נעים לקרוא את תגובות החסידים שהתעננו שמי עולמם. כאבם ניכר, וברור שאין מה לשמוח לאידם. מאידך, ההגנה האובססיבית של חסידי חב"ד על העבר (המומצא) שלהם (כאילו אם השתלשלות המאורעות ההיסטוריים היא תקינה גם חסידותם, או אמונתם, תמימה ושלמה) רק ממחישה כמובן שלא התנצרותו של ר' משה היא המצערת, אלא ההיאחזות המפוחדת שלהם בסיפור היסטורי "מושלם", היאחזות שמצביעה אולי יותר מכל על חוסר הביטחון שלהם באמונתם, ובאלוהיהם.
ר' שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד
לולאת האל 