איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:
…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.
מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.
בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.
המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.
אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.
אומרים.
לולאת האל 