המילה שבכותרת הספר הזה מוכרת לנו. היא הפכה בעשרים השנה האחרונות לעוד אחת ממילות הקסם שנכנסו אל התרבות הכללית ממעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית. שורשיה במדיטציה הבודהיסטית הקדומה, הויפאסנה, שיטה של תרגול רוחני שפיתח הבודהה, כלומר סידהרטה גוטמה, אדם שחי בצפון הודו לפני 2400 שנה.

כמו תרגולות רוחניות אחרות, דוגמת היוגה, הזן או הקבלה, הויפאסנה נשלפה מתוך הקשרה המסורתי הרחב, קוצצה, שויפה, נארזה מחדש ושווקה לבני המערב במסגרת ההתעוררות הרוחנית של שנות השישים. אז, מתוך "תרבות הנגד" והמרד של הצעירים "בממסד" ובסדר הקפיטליסטי, היוו הפרקטיקות הרוחניות האלה מוקדים של חתרנות ולעומתיות אל מול תרבות המיינסטרים הבורגנית, אולם מאז שנות השמונים הן עברו ניכוס על ידי כוחות השוק, ורוחניות הניו-אייג' הפכה למעשה לאחת מזרועותיו היעילות ביותר.

במסגרת התמורות הללו הפכה "מיינדפולנס" למילה שגורה לא רק בקרב מחפשים רוחניים אלא בחדרי ישיבות של אנשי עסקים, ויש להודות שתכופות המושג מדולל מתוכנו והופך לעוד כלי להסחת דעת, להמתקה של היומיום, או פשוט לפוזה ריקה של רוחניקיות שטחית.

אולם במהותה מיינדפולנס (כלומר תשומת לב, מודעות או קשיבות), כפי שהיא מפותחת במסורת הבודהיסטית, היא כלי רדיקלי של שחרור. כך גם לימד אותה הבודהה. ההנחה העומדת ביסודה היא שראיית המציאות לאשורה תחשוף לפנינו את טבעה האמיתי, הטבע שלמדנו לא להבחין בו, והמפגש עם ההוויה ישנה את כל תפיסת המציאות שלנו ואת כל דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

כדי להיפגש שוב עם המציאות כפי שהיא לא צריך להתפלל או למלמל מנטרות, אלא פשוט להתבונן. אלא שזה לא כל כך פשוט. המוח שלנו מפריש מחשבות כמו שבלוטה מפרישה הורמונים, ומחשבות אלה, שכוללות דעות קדומות ותפיסות דוגמטיות, ממסכות את המציאות מפנינו. הויפאסנה, או מדיטציית המיינדפולנס, אמורה לשפר לנו את יכולת ההתבוננות. עד שנראה.

ג'וזף גולדסטין הוא ממורי הדרך הבודהיסטית המנוסים והמוערכים במערב. הוא התחיל את דרכו כאחד מראשוני "בוני הגשרים" בין התורה הבודהיסטית לבין התרבות האמריקאית, כשהגיע באמצע שנות השישים לתאילנד ולמד בה ובהודו תחת גדולי מורי הדהרמה ("הדרך") בזמנו. יחד עם ג'ק קורנפילד ושרון זלצברג, שגם הם תרגלו בודהיזם במשך שנים במזרח, הוא הקים ב-1975 את ה-Insight Meditation Society שהביאה לימוד ותרגול של מדיטציה בודהיסטית, ויפאסנה, באופן רציני אך ידידותי, לארה"ב.

למה היו אלה דווקא שלושה יהודים שהקימו את מרכז הויפאסנה החלוצי והאיכותי במערב? על השאלה הזאת נענה בהזדמנות אחרת. לנו חשוב ששנה אחרי זה, ב-1976, פרסם גולדסטין את המדריך הראשון שלו למדיטציה בודהיסטית (The Experience of Insight), שהפך לרב מכר ולקלאסיקה של הרוחניות המודרנית. הספר הנוכחי, שיצא באנגלית לפני עשר שנים, מהווה את המדריך האחרון שלו, והוא אוצר בתוכו את פירות הלימוד, התרגול והחכמה של יותר מחמישים שנה.

הספר בנוי כפרשנות על דרשה של הבודהה, הסטיפטהאנה סוטרה, כותרת שמתורגמת על ידי גולדסטין כ"ארבע הדרכים לביסוס תשומת הלב". זו הדרשה היסודית שבה לימד הבודהה ויפאסנה, כלומר את דרך תרגול המדיטציה שאמורה להביא לראייה צלולה ולתובנה באשר לאופי ההוויה. גולדסטין עובר על הסוטרה שורה אחרי שורה, מפרש, מבאר ומוסיף מתבונת פרשניה המסורתיים ומניסיונו האישי הרב. הדרשה מתעוררת לחיים ונפתחת בפני הקורא, וזאת מבלי לאבד את הקשר הישיר שלה לדבריו המקוריים של הבודהה.

גולדסטין מגיש לקוראים שער יקר ערך לחכמת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, והוא עושה את זה בבהירות ובמקצועיות יוצאת דופן. בנקודה מסויימת בספר הוא מסכם את התרגול וכותב כי

הרגעים הבודדים הראשונים שבהם חווינו תשומת לב של ממש היו לבדם נקודת מפנה בחיינו, מפני שהם איפשרו לנו להיווכח, אולי לראשונה, שניתן לאמן את התודעה, להבין אותה, לשחרר אותה. אלו הצצות למשהו שהוא מעבר לחוויה הרגילה, היומיומית והמקובלת; נגיעה בממד שמשנה את האופן אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. אנחנו מבינים, במקביל, שישנה דרך ישירה המובילה לשם, דרך ברורה ומנוסחת בבהירות. הצצות כאלה מוסיפות חיות ואושר של משמעות לשאלות הנוגעות לאמת המוחלטת, מכיוון שגם אם לא תמיד נהיה במגע עם ממד זה, אנחנו מבינים שהוא המקור לכל דבר בעל ערך בחיינו.

אין נכון ואין חשוב מזה.

הספר תורגם יפה על ידי אורי משעול, ונערך מדעית על ידי ד"ר קרן ארבל, מהמומחיות הגדולות ביותר למדיטציה בודהיסטית בישראל. בסופו מוגשת לקורא הסוטרה כולה, מילון מונחים ואינדקס, כראוי. מגיע ישר כוח גם להוצאת הקיבוץ המאוחד על המתנה הזאת לקורא הישראלי.

גם מבלי המלחמה הנוראית שמתחוללת בימים האלה, אחד הדברים החסרים לנו ביותר הוא תשומת לב. אנחנו לא רגועים, לא שקולים, תודעתנו קופצת מעניין לעניין וממסך למסך, ואין לנו את הקשיבות לשים לב לרגע הנוכחי ולמה שהוא אוצר בתוכו. והוא אוצר בתוכו אמת, רווחה וחירות. הדרך של הבודהה לשם מוגשת בספר החשוב הזה. ואוסיף: לא מספיק לקרוא – צריך לתרגל.

:

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות

את שלל הכנסים, האירועים, הדיבורים והריקודים בדבר החזרה לגוש קטיף צריך להבין על רקע המשבר העמוק בו נמצאת המדינה, ואף יותר מכך, על רקע ההבנה המחלחלת שישראל אינה, לדאבון הלב, אימפריה.

ההצהרות על ישוב מחדש של גוש קטיף, ואף על הקמת "גרעין התיישבות חרדית בקרבת רפיח" או "העיר העברית עזה" (ניר חסון, 29.1) הן כרפלקס המוחה כנגד המכה הקשה שניחתה עלינו, כאשר גם למקדמים רעיונות אלה ברור שהסיכוי שיתממשו הוא אפסי.

מדובר במנגנון סוציולוגי מוכר. כאשר לאון פסטינגר, מגדולי הפסיכולוגים החברתיים, חקר בשנות החמישים קבוצות שחלומן המשיחי התנפץ, הוא מצא שאחת התגובות השגורות לשבר היתה יציאה במשנה תוקף לפעילות מיסיונרית. דווקא מי שחטף מכה קשה לחזונו מנסה להגשימו – ולקבל אישור חברתי שהוא בדרך הנכונה – על ידי שכנוע אחרים בעמדתו.

הדינמיקה הזאת מוכרת לנו למן הנוצרים הראשונים ועד חסידי חב"ד, שתי קבוצות שאיבדו את משיחן ואז הכפילו את מאמציהן לעשות נפשות. אנו רואים אותה גם לפנינו כעת. הפעם הדיסוננס הקוגניטיבי (מונח שטבע פסטינגר) אינו בין הנבואה לבין העובדות, אלא בין התדמית – ישראל היא מעצמה אזורית המסוגלת לעשות ככל שתבחר – לבין המציאות ההולכת ומתגלה, דהיינו שישראל אינה מעצמה, שצה"ל אינו גדול וחזק כפי שסברנו, שאיננו יכולים לעשות מה שנרצה ושעצם קיומנו מותנה כמעט באופן מוחלט בארצות הברית.

בזאת המלחמה הנוכחית היא מלחמת אנטי-ששת-הימים. אז בתוך פחות משבוע הכנו את צבאות מצרים, סוריה וירדן, כבשנו בבת אחת פי שלוש משטחנו והסרנו סופית את החרב שהיתה מונחת על צווארנו. הניצחון המזהיר נתפס גם בחברה החילונית כנס, אופוריה קולקטיבית שטפה את החברה הישראלית והחזה הלאומי התמלא בביטחון.

אפילו מחדל מלחמת יום הכיפורים לא הצליח להחזיר אותנו לענווה המתאימה למדינה קטנה המוקפת אויבים. למעשה 56 שנה, עד ה-7 באוקטובר, ישראל החשיבה עצמה לאימפריה, ל"ליגה אחרת" בין המדינות, כאותה סיסמה אומללה שהיתה מרוחה על כרזות נתניהו ופוטין. המלחמה הזאת הפוכה בכל פרמטר: היא הארוכה ביותר (מלבד מלחמת העצמאות), הטרגית ביותר, היא נפתחה במכת פתע שספגנו אנו, ונצא ממנה לא באופוריה כי אם בדיכאון.

לנתניהו יש את האינטרס האישי המובהק ביותר למנוע מהדיכאון להגיע. הצהרותיו החוזרות ונשנות על כך שישראל תמשיך במלחמה עד "הניצחון המוחלט" פתחו כבר מזמן פער מול המציאות, אותה מציאות בה צה"ל מדלל כוחות, ארצות הברית דורשת לחתור לסיום וישראל הולכת ומסתבכת בבית הדין הבינלאומי. ראוי לשים לב שעבור נתניהו מדובר לא רק בהארכת המערכה – ואיתה הקדנציה שלו – עד אין סוף, אלא גם במיסוך חוזר ונשנה של הבייס מפני המציאות.

והבייס מעוניין להיות ממוסך. תיאוריות הקונספירציה על בגידת צה"ל בנתניהו ב-7 באוקטובר, כמו גם אגדות ה"סכין בגב" שנפוצות כבר כעת בין המילואימניקים, נועדו לא רק להציל תדמיתית את "מר ביטחון", אלא גם להימנע מלהודות שישראל אינה חזקה כפי שחשבנו. הוסיפו לזה את החזונות המשיחיים בהם אוחזים החלקים הפונדמנטליסטים של הציונות הדתית ותקבלו תעשייה שכל מטרתה הימנעות מהתמודדות עם עובדות.

במלחמת ששת הימים היו בודדים שלא נתפסו לעיוורון המשכר של הניצחון; ישעיהו ליבוביץ', יעקב טלמון, עמוס עוז. אנטי-ששת-הימים, יותר מיובל שנים אחרי המלחמה ההיא, הביאה את רובנו סוף סוף להתפכח, בתהליך כואב של נחיתה על קרקע המציאות. ולו בכך תרמה המלחמה תרומה חשובה לישראליות שנוכל לבנות יחד הלאה. אולם הביביסטים והמשיחיים נאחזים עדיין באוויר הפסגות האימפריאלי, ונתניהו עושה הכל כדי לספק להם חמצן.

לצערנו אחריתה של הנהגה שלא מסוגלת לומר לציבור את האמת, ושל ציבור שלא מסוגל להבינה לבד, היא שבר עמוק. סופן של העובדות העקשניות להנכיח עצמן, מה שיוביל לזעזוע קיומי, לזעם ואף לאלימות כלפי כל מי שייתפס כשליח של הבשורה הקשה. הרצון העז להתכחש למציאות יוביל לניסיון למחוק את נציגיה. ייתכן שגם משום כך נמנע גנץ מלשים סוף לשותפות בהצגה של נתניהו.

פורסם במדור הדעות של הארץ

הסכם אוסלו חזר אל חיינו. נתניהו מעלה אותו באוב בכל מופע שלו, עם אותן פנים חמורות סבר, אותו "לא אתן" ואותה קריצה לבייס. הקוסם זורק להטוט אחרון: הוא מבקש להחזיר את כולנו אל ה-6 באוקטובר.

כידוע לכל, נתניהו הוא אמן הסטטוס קוו. על השארת המצב כפי שהוא הוא עמל במשך כל שנות שלטונו: לעקב, למסמס, לדחות, לפורר, להסיח את הדעת, לעסוק בטפל ולהציג את עצמו כמגן ישראל.

מאז שהקים את ממשלתו השניה, ב-31 למרץ 2009, ועד ה-6 באוקטובר 2023, הוא טרח, וגם אמר זאת מפורשות, להפריד בין עזה לגדה, בין חמאס לרשות, בין ישראל לעמים (האירופאים והאמריקאים) על מנת להעמיד מכשול בלתי עביר בפני כל התקדמות להסדר מדיני. הוא חיזק את חמאס והחליש את הרשות, הכל כדי לסכל כל תהליך או הסכם.

הטבח ב-7 באוקטובר מחק לא רק את תדמיתו כמר ביטחון, אלא גם את מאמציו ארוכי השנים לניהול הסכסוך, ניהול נצחי ללא פדיון או תכלית, לבד מהמשך צמיחת ההתנחלויות. אולם במקום לקום מתוך השבר ולהתוות נתיב שונה למדינת ישראל, נתניהו מבקש להחזיר את כולנו בדיוק לאותו מקום.

אם ישראל לא תצליח לחסל את יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס, הרי שממילא המצב לא ישתנה. אבל אם ישראל (כפי שיש לקוות) תצליח, יהיה על מישהו אחר לשלוט על הרצועה. פסילת הרשות על ידי נתניהו משרתת את הצורך שלו להשאיר את הימין הדתי בממשלה ולהריץ את קמפיין "רק אני אמנע מדינה פלסטינית", אבל יש כאן גם שחזור פשוט של תפיסתו הוותיקה. נתניהו הוא נתניהו, והוא רוצה לחזור לסטטוס קוו אנטה.

הבעיה: בלי התקדמות כלשהי לקראת פתרון מול הפלסטינים, שבכל מצב כולל את הרשות (או רשות משודרגת, מעודכנת, משופרת, מטוהרת – זה לא ממש משנה), קשה להאמין שיהיה רצון מצד הקהילה הבינלאומית, בין אם במערב ובין אם מצד העשירית שבמדינות ערב, לממן את שיקום הרצועה. והרי זה כמעט מובן מאליו: למה שהעולם יממן כיבוש ישראלי?

צפון עזה חרב, וגם דרומה סופג כעת פגיעות במבנים ובתשתיות. בסופו של דבר יתום יום קרב וערבו. ישראל תרצה לשלוט ביטחונית ברצועה ובגבולותיה, אבל מי ינהל בה את החיים האזרחיים? מי יבנה מחדש תשתיות, יניח קווי חשמל, ידאג למים זורמים, גז, בתי ספר, בתי חולים? מי ינהל פקידות, בירוקרטיה, משטרה, בתי משפט? מי יגבה מיסים?

ישראל לא תוכל לומר לעולם שהיא שולטת ביטחונית על אזור שבו אנשים גוועים ברעב או מתים ממגפות. מישהו יצטרך להשקיע הון עצום כדי לשקם את עזה. אם ישראל לא תראה לפחות נכונות להתקדם להסדר מול הפלסטינים היא תישאר לבד, עם החשבון ביד. האם אחרי הנזק הכלכלי האדיר שנגרם מהמלחמה נוסיף ונשקיע במימון חייהם של שני מיליון פלסטינים?

והנה הקסם של הקוסם: אחרי המלחמה מי שיישאר לממן את הרצועה יהיה או אנחנו או, כמובן, קטאר. היא הרי מימנה את החמאס עד כה, היא תומכת בו, מבחינתה זאת השקעה שהיא לא רוצה לאבד, וסביר שהיא תרצה להמשיך. כשערב הסעודית והאמירויות יתנו את תמיכתן בהתקדמות מול הפלסטינים, תגיח קטאר כעו"ד בזירת תאונה ותציע, בחיוך נדיב, את עזרתה.

כשניקלע למצב בו נידרש להחליט בין חורבן הכלכלה הישראלית ובין הסכמה למימון קטארי, נסכים למימון קטארי. בדילמה הזאת הרי הכריע בעבר נתניהו – מזוודות דולרים כבר עברו. קטאר היא נכס. מכיוון שהנהגת חמאס יושבת בקטאר, היא תשפיע על אופי השיקום, וסביר שחמאס ישתקם. גם אם ינסה לשמור על מחתרתיות כמה שנים, או אם יקראו לו עכשיו בשם אחר, בסופו של דבר, במימון קטארי, חמאס יתפוס שוב את השלטון.

אז ייצא השפן מהכובע: חזרנו לניהול הסכסוך. חמאס בעזה ונתניהו במשרד ראש הממשלה. אין ולא תהיה התקדמות לקראת הסדר. מזוודות הדולרים שוב יועברו, סבבים שוב יסובבו, הדרום שוב ידמם. מדינת ישראל תחזור ל-6 באוקטובר. בניכוי המתים, החטופים והתהום הקרועה בלב החברה הישראלית כמובן.

פורסם במדור הדעות של הארץ

הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כשאזרחי ישראל יימצאו בהתנגדות הכי גדולה שלהם כלפיה.

היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין נמצאים במחילות עזה וישובי הדרום עדיין בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה ושבעיית הפלסטינים מאיימת לסחוף את העולם כולו למערבולת חוסר יציבותה.

אינטרסים גאופוליטיים עצומים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצידה אל מול ציר סין-רוסיה-איראן. אבל יהיו גם צרכים זוטרים יותר: ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שהוא איבד בתמיכתו הבלתי מסוייגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הדרישה הזאת תגיע גם מקרב יהדות ארה"ב. שותפות הגורל העמוקה שמורגשת עכשיו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, זו שבישראל וזו שבארצות הברית, היא אמיתית ומשמעותית, אבל היא לא תכסה על חילוקי הדעות הערכיים והפוליטיים. יותר מכך: יהודי ארצות הברית מבינים כעת שדמותה של ישראל משפיעה באופן ישיר על תדמיתם, על ביטחונם, ואף על יהדותם.

בעוד שהם תומכים בניסיונה של ישראל לחסל את החמאס, הם לא שוכחים שהכיבוש קיים, ושהכיבוש הוא מגונה. כעת יהיה להם לא רק מניע מוסרי אלא אינטרס אישי בקידום פתרון שתי המדינות, שיסיר מעליהם את אות הקין של שותפות בפשעי המדינה היהודית.

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב אינם כמובן אנטי-ציונים כקצוות הרדיקליים יותר של יהדות ארה"ב, אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבותה של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי. שמה שישראל עושה משפיע על חייהם. שדמותה של ישראל מעצבת את פניה של היהדות כולה. האחדות והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים – ספק אם זה כלל אפשרי אף המצד הפלסטיני – אולם היא תהיה חייבת לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולבצע צעדים לחיזוק הרשות. נתניהו, שודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז-שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין כלפי חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה, שמכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו כל כך חזק, שהיא תימנע אפילו מזיוף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה, אם ישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה האחרונה בה ישראל תזכה לתמיכה חד-משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצידנו. 'תאכלו את הדייסה שבישלתם' יהיה המסר שתסמן הכתף הקרה שנקבל.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי" ואפשר למצוא הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אולם כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אף להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות לא תישאר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט-קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת המתמדת מארה"ב, ללא הוטו המובטח במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שהיא לא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הזאת תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, באותו מסלול בו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של התדרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

פורסם במדור הדעות של הארץ

הקורא ב'פרוטוקולים של זקני ציון' מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברלים.

על פי 'הפרוטוקולים' היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופאית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם המאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מסתבר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת "רעל הליברליזם" לעורקי האנושות על מנת להחלישה. זאת מכיוון שעבור המחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה (השערה אחת גורסת שאלה היו שוטרי החרש של הצאר הרוסי) ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. מכיוון שזה מה שנחשב עבורם פסגת הרוע, זה מה שהיהודים תכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא אינה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. אם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש"ישראל איבדה את זכות קיומה" על בסיס הפרופגנדה השקרית של החמאס שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל מכל המדינות לחורבן – שהרי אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או צפון קוריאה, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, "לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי החמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט-קולוניאליסטי, אקלים פוסט-לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם בה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות הגובלות ברצח-עם שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם וגופי נשים באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו או למלחמות הפרוקסי של איראן וסעודיה בתימן. מבחינתם מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות, ובכלל זה אדמות פרטיות. אין אפשרות להצדיק כיבוש צבאי בן 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך על פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

על פי המסגור המיתי הזה מדינת ישראל אינה פשוט עוד מדינה סוררת, שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית, מדינה נוספת המפרה את החוק הבינלאומי. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי על פני כדור הארץ, ההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סאבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחאים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול הישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ' אילן גור זאב ז"ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב – הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית על התרבויות המקומיות, המדכאים האולטימטיבים.

כאן היהודים נדחים אפוא לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערבים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי יאמן של הנסיבות הם כעת "לבנים". באופן שקשה למצוא אירוני ממנו היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירנ על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור האנטישמיות החדשה מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל, הסמל העולמי העליון, לכאורה, של הקולוניאליזם והדיכוי, תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי, אשמה אשר, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של זיהוי מיקרו-אגרסיות או הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסויימת יכולה לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט-קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט-קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים – על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר-אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה ממש היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

— פורסם במוסף הארץ