הודו 2009

הודו: החיים, ואהבתם

29.7, טירוונאמלאי

טוב, בואו נהיה כנים: זה מיני. או לפחות, זה מרגיש מיני. לא סתם מיסטיקנים מכל הדורות והמקומות המשילו את המגע עם האל למגע עם האהובה או האהוב. כי זה מרגיש כמו או-כן-בדיוק-אוי-זה-נעים-אל-תזוז-משם… זה מרגיש כמו אוווו-איזההההה-כיייייףףףף-כןכןכןכןכןןןן…. זה מרגיש כמו אותה הרגשה בדיוקית שמקבלים בדיוק כשנכנסים, מעין הרגשה של ככה-בדיוק-זה-צריך-להיות, של כן-סופסוף-אוי-ברוך-השם, של הגעה למקום שאמורים, של חזרה למצב הנכון, הטוב.

בהיותי זכר, ובעוונותי הטרוסקסואל, מעולם לא נחדרתי (פיספוס במימדים תיאולוגים, תמיד חשבתי), אבל כאן, במקום הזה, הלב נפתח לרווחה, ושיווה בקדושתו מחדיר את לינגמו האדיר פנימה, וברוך ה' הוא נתקע שם. התוצאה היא התענגות זהובה ודבשית שמתחילה במרכז החזה ומתפשטת לכל הגוף. זה עושה נעים, וחמים, וגורם קצת לעצלנות, כי כל מה שאתה רוצה זה לשבת ולשקוע בנעימות הזאת.

זה מה שנקרא, אני מתאר לעצמי, Ananda, ומשהו כזה (בעוצמות גדולות הרבה יותר כמובן) תפס את דעתו של רמאנה אחרי שהוא "גילה את העצמי" ומשך אותו לשקוע בהתבוננות ובהתענגות הזאת למשך כעשרים שנה (בעודו, אגב, מזניח בצורה נוראית את גופו, דבר שהתנקם בו באחרית חייו). ליֶקֶה אנאלי שכמוני דבר כזה כמובן לא יכול לקרות, וממילא, כל שנות תרגול הויפאסנה שלי זועקות: "זהירות! חוויה! אל תשקע בה! רק ראה ועבור הלאה!!!!!!!". והן צודקות כמובן. זו חוויה, ואל לנו לבלבל אותה עם תובנה או הארה כלשהי. אם כי, as חוויות go, זאת חוויה חביבה ביותר.

וכל זה מעורר אצלי את התובנה (האינטלקטואלית כמובן) עד כמה בכל זאת, למרות כל כמה שהיינו רוצים לשכנע את עצמנו אחרת, ההינדואיזם והבודהיזם שונים בבסיסם, במהותם (לא, לא לגמרי, אבל שונים). כלומר זה לא שהמהות זהה והפרשנות/תיאולוגיה/אלילים/טקסים שונים, אלא המהות שונה. זו לא אותה ההארה. מוקשה איננה נירוונה.

שמעתי פעם את פרופ' משה אידל אומר שככל שהוא חוקר יותר את הקבלה הוא מגיע למסקנה שאין דבר כזה. כלומר אין קבלה, אלא קבלות – כי לכל מקובל שיטה קצת שונה, לפעמים הרבה שונה, עד כדי כך שלקרוא למה שהוא עושה ומה שאחרים באותו שם זה פשוט מטעה. אם אתיימר להחרות-להחזיק אחריו, אוכל לומר שככל שאני חוקר יותר את דתות המזרח, אני מגלה שאין הארה, אלא הארות.

קחו למשל את רמאנה מהארשי. כאמור אחרי ש"הבין" הוא בילה יותר מעשרים שנה במדיטציה, כאשר בשנים הראשונות כמעט לא זז ממקומו. תלמידו לקשמנה סוואמי – אותו דבר. הביוגרפיות השונות שלהם מתארות את זה כ- "Absorbtion in the Self", וברור שהיתה שם מעין התבסמות ארוכה ממעיין של עונג שנבע מתוכם. האם מישהו שמע על בודהיסט שעבר תהליך כזה אחרי שזכה לנירוונה? האם בכלל מדובר על Ananda כתכונה של האבוסלוט או ידיעתו בבודהיזם? לא.

כלומר, מדובר, פנומנולוגית, בשתי תופעות שונות. לא שהן שונות לגמרי כמובן: בשני המקרים מדובר, בפירוש, על איבוד מוחלט של האינדבידואציה. הזהות העצמית (מבחינה מהותית, לא קונבנציונלית) והרגשת הנבדלות והנפרדות נעלמת. אבל בעוד בבודהיזם מודגש הריק שנשאר, בהינדואיזם מודגשת המלאות ששופעת.

זה לא במקרה. להודים יש בהחלט אהבה, שלא לומר תאווה, לעונג חושני. כי מי שדמיין את ההודים כמרוחקים מהחיים, כאפתיים ל"הבלי העולם", קנה את אחת מההמצאות האוריינטליסטיות המצליחות והמטעות ביותר. כל דבר, כל דבר שההודים עושים נועד להעניק להם הנאה. גם עינויים עצמיים נועדו למחוק קארמה רעה כדי להביא טובה, אם לא בחיים האלה אז בבאים, חיים שבכל מקרה ייחיו בעולם הזה (גם העדן ההודי הוא חלק מהעולם הזה, חלק מסמסארה).

כל מדיטציה, תפילה, פוג'ה, אקרובטיקה יוגית, תרגול נשימה או מהלך סגפני נועדו להביא לבעליהם אושר ושמחה. ועונג כמובן, כי גם הארה, כאמור, היא עניין שבראש ובראשונה מענג. קרישנה, למשל, ברשימת שמותיו נקרא בד בבד ובמתחרז גם maha-yogi ("היוגי הגדול") וגם maha-bhogi, כלומר "הנהנה הגדול", ומהפכת הטנטרה כמובן עושה שימוש רב בהנאות החושים.

בכלל, חייהם של ההודים רצופים התענגויות קטנות: מהממתקים המתוקים-מתוקים ששפע סוגיהם ומיניהם מקסים ומבלבל ועד למגוון הריחני של הקטורת שמפיצה את בשמה בכל מקום. אמרו אתם בעצמכם: האם דת שבה כל טקס מלווה בתופים ופעמונים, בפרחים ובקטורת, באש ובעשן וצבעים זוהרים ובחלוקת אוכל (prasad) מתקתק יכולה להיות נגד הנאות החושים?

5.8, בנגלור

ההודים כל כך אוהבים את החיים, כמו עוגה מתוקה מתוקה ועסיסית שעל כל נגיסה ממנה אנחנו משתוקקים להתענג, ממוללים אותה בפינו בתאווה. נכון, כמו בכל אהבה כמעט, גם כאן יש קנאה, ואפילו מימד של אכזריות חסרת רחמים. אבל זוהי אהבה בוערת, לא?

זה בכל מקרה חלק מהחיים בהודו, שאותו אי אפשר להכחיש. אם כי כמובן שאי אפשר גם להתעלם מהעזרה ההדדית, הסולידריות ואהבת החינם שיש כאן בשפע, ושבלעדיהן חיים של צפיפת איומה בסלאמס, למשל, היו בלתי אפשריים אפילו יום אחד. והסובלנות: אם להיות נכה גפיים, אז רק בהודו, כאן אין דבר יותר "נורמלי" מזה.

אבל כן, זוהי אהבה, ועם כל הכאב שהיא מביאה, האושר של המאוהבים הוא עדיין מושא החלומות של רובנו. ואת האהבה של ההודים לחיים, את היותם מאוהבים בהם, אפשר ממש לראות בעיניהם. את התשוקה, והנחישות, והאומץ, והתאווה, והשמחה.

והאהבה הזאת, בשונה מאשר במערב פעמים רבות, היא לחיים עצמם, ולא לאיזשהו רעיון נשגב, אוטופי וערטילאי, כמו "אלוהים", או "המהפכה", או "המדינה", או אפילו "אהבה". כאן האהבה היא לחיים הפיזיים עצמם, להנאות הקטנות והגדולות שיכולים לזמן חיים שנחיים היטב.

6.8, בומביי

אני כל כך אוהב את בומביי. 8 בבוקר, ואני יושב במסעדונת ההיא שליד ביתו של ראמש, בחצר הקדמית, פני אל הכביש, כוס צ'אי מתוק וחם בידי. גשם קל יורד, ודופק על יריעת הברזנט שמעל ראשי, מרטיב את הכביש שמולי על מוניותיו השחורות-צהובות והאנשים הממהרים לעבודה. שלושים מעלות בצל, כך שהגשם הוא בין מרענן לדביק. העיר מבעבעת, תוססת, מלאת חיים וחלומות. יותר מעשרים מיליון נפשות שרוצות בכל מאודן לחיות.

העיר אפורה אבל צבעונית, מרקיבה אבל פורחת, קשה אבל טובה. בומביי צפופה אבל רחבה ופתוחה כשמיים, ובומביי נמצאת כולה בתוכי.

 

(כל הרשימה הזאת חוטאת בהכללות עצומות ("ההודים", "בבדהיזם"). הערות על כך יתקבלו בחיוך)

ליטורגיה באשרם, ועוד

התכוונתי להעלות פוסט מעין זה כבר מזמן, אבל משום מה העניין נדחה. אני מביא כאן כמה סרטונים קצרים שמתארים חלק מהמחזור הליטורגי באשרם.

דקלום הודות

בכל בוקר וערב הוֶדות מדוקלמות על ידי ברהמינים בסמאדהי (כלומר מאוזוליאום) של רמאנה מהרשי. למעשה אלו קטעים נבחרים מהודות, ובאירועים מיוחדים (חגים וכו') נוספים קטעים שונים והדקלום נהיה ארוך יותר (בדרך כלל המחזור אורך קצת יותר מחצי שעה). שימו לב לכמה דברים באירוע שצילמתי: ראשית, אנשים מקיפים את העניין כולו עם כיוון השעון. נחשב כבוד למוקף וקארמה טובה למקיף. שנית, אני מנסה בשלב כלשהו לעשות תקריב על הברהמינים, מפני שבדיוק בפעם שצילמתי היו שם ברהמינים ויישנווטים, כלומר מהזרם של האל וישנו, ואילו המקדש והאשרם כולו משוייך לאל שיווה (רמאנה עצמו נחשב על ידי חסידים מסויימים להתגלמות של אחד מבניו של שיווה). איך זה? לא יודע. כמובן שהודות שייכות לכולם, אבל תמיד ראיתי רק ברהמינים שייויסטים מדקלמים אותם באשרם. האם היו חסרים כמה כהנים להשלמת מניין? כאמור, אין לי מושג, וכל ניסיון לקבל הסבר מהמקומיים הסתיים בתשובות ההודיות ההן שכאילו מסבירות אבל למעשה לא אומרות כלום. שלישית, שימו לב לקראת סוף הסרטון ל"פרחי-הכהונה" שסובבים סביב המעמד אף הם. מדובר בילדים, בני 8 עד 12 להערכתי, שלומדים בביה"ס הפרטי של האשרם ויהיו דור העתיד של הכהנים של המקדשים בו.

משיחת הלינגם

את הלינגם (אותו צלם פאלי של צורתו הבלתי נתפסת של האל שיווה) שעל קברו של רמאנה מושחים במיני נוזלים, כפי שעושים לצלמים בדרך כלל כאן. זו הצורה בה עובדים אותם. בסרטון הזה הברהמים מושח אותו במים, או אולי במי-חמאה – אני לא בטוח. בסרטון הבא הוא מושח אותו בלימון:

בל נופתע יותר מדי מצורה זו של ליטורגיה. הנה מה שיעקב אבינו עושה כאשר הוא מגלה נוכחות אלוהית בבית אל:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ט)

כלומר יציקת שמן על ראש האבן שעליה נגלה אליו ה' היא התגובה הטבעית של יעקב. בהודו, באופן מפתיע, יש הכל אבל זיתים אין. אז יוצקים דברים אחרים. כך עובדים את האל המתגלה בעולם.

טקס ארטי

ראו כאן

גירי פרדקשינה

את ארונצ'לה, ההר הקדוש, נהוג להקיף. כאמור, זה עושה לו כבוד ועושה לנו טוב. מדובר ב- 13 ק"מ, ויש לבצע את ההקפה יחפים. ובליל ירח מלא, פעמיים כי טוב. הנה סרטון בו מצולמים המקיפים (אלפים, לעיתים רבבות, מגיעים כל חודש) בירח המלא של יולי:

ברכה מגנש

במקדש הגדול עומד פיל, שמגלם את גנש, האל בעל ראש הפיל, בנו של שיווה. נותנים לפיל מטבע או פרי, והוא טופח קלות על ראש הנותן, וכך מברכו.

תמונות

נשים מודטות – סדרה:

 

 

 

 

 

התמונות צולמו כולן בסמאדהי של רמאנה, ובגלל החושך, והזום, והרצון לא להשתמש בפלאש, יצאו קצת מטושטשות. אבל נראה לי שעדיף ככה. וגם ככה, האם יש דבר יותר יפה מזה בעולם כולו?

 

תמונה אחרונה, המאפיינת את המקום:

בשלט כתוב: Ashrams, Sri Ashtal Lingams, Temple and Schools are ahead

 

[תיקון והתנצלות: כתבתי איפשהו, אני לא זוכר היכן, שראיתי במוזיאון הקטן של האשרם את אוסף הפייפים של רמאנה, ולכן הוא היה מעשן. אבל חזרתי למוזיאון ולא מצאתי את האוסף. מסתבר שדמיינתי אותו איכשהו (למרות שאני יכול להישבע שראיתי אותו). בירור עם דיויד גודמן שם סוף לעניין: רמאנה לא עישן. הוא כן לעס פאן. סביבו עישנו גם חשיש, אבל הוא לא עישן, לא סיגריות ולא סמים. סליחה על הבלבול.]

ארונצ'לסוורר הוא האלוהים

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

המקדש בצילום מההר. עוד תמונות באתר המקדש.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ארונצ'לסווארר (משמאל) ובת זוגתו. שימו לב שבעוד הוא אבסטרקטי (אין לו דמות אדם), היא אנושית. ברקע ארונצ'לה, ההר הקדוש.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.

פה ושם בהינדוסטאן

הדמות המקבלת את פני הבאים בשער המקדש הגדול בטירו'

1. 136 איש מתו בגוּגָ'רָט אחרי ששתו משקה אלוכוהולי תוצרת בית. אבל למה לשתות אלכוהות ביתי אם יש משקאות אלכוהוליים תוצרת הודו זולים מאוד ולא פחות גרועים? אה, האלכוהול הביתי, המכונה Hooch, נשפך כמים בגוג'רט מפני חוקי היובש שנאכפים שם. ולמה דווקא במדינה זו אסור למכור אלכוהול בעוד שבהודו כולה מותר? כי גוג'רט היא מדינת הולדתו של המהאטמה, וכסוג של הומאג' לערכיו של הנשמה הגדולה ההיא כופים על האזרחים לדבוק בהם כיום. רק שזה לא הולך כמובן.

המשקאת הביתיים גורמים תדיר לעיוורון או שיתוק חלקי, וזאת מפני שמוסיפים להם כל מני תוספים, מתנול למשל, שנותנים להם kick. הפעם הוסיפו יותר מדי, וקרה אותו אסון. העיתונות כמובן שואלת מתי כבר יבטלו את חוקי היובש הטפשיים, כשברור לכולם שהם גורמים רק צרות, אבל ברור לכולם גם שלא יבטלו אותם, מהסיבה הפשוטה שהם מאפשרים להמון אנשים להרוויח המון כסף (נקי ממס). כלומר השוק השחור (אם בכלל יש דבר כזה בהודו – כל השוק די אפרורי כאן) מפרנס יפה מאוד רבבות, כולל את הפוליטיקאים האחראיים על החקיקה. השחיתות בהודו, למי שלא ידע, היא עצומה (אם כי שוב, לכנות את זה שחיתות… ככה פשוט עושים כאון עסקים).

Sriram Karri, בעל טור בעיתון Indian Express, מראיין מפיונר פיקטיבי (19.6): "כשנשאל האם המאפיה תהיה מוכנה לקחת חסות על הצד הפרקטי של הדברים אם חרמות אחרים יאכפו בהודו בהתאם לערכיו של גנדהי, ובכלל זה חרם על אכילת בקר, נשק, רובים, טבק, אגוזי ביטל או קונדומים, הוא אמר: 'אנחנו מתפרנסים מחרמות. בכל פעם שהממשלה תחרים עסק לגיטימי שאינו עולה בקנה אחד עם תורתו של גנדהי, אנחנו נעשה הכל, ונוכל להיענות לאתגר. וכן, בהתאם להשקפת העולם של גנדהי מה שאמרתי עכשיו הוא האמת. האמת הפשוטה והמוחלטת."

סביטה בהאבהי. לתמונות קצת יותר נועזות לחצו כאן

2.  סביטה בהאבהי (Savita Bhabhi) התפרסמה מאוד בחודשים האחרונים. טוב, היא צעירה, יפה, ובעלת השקפת עולם ליברלית במיוחד בכל הנוגע למיניות. על מעלליה היה אפשר לקרוא ברצועת קומיקס באינטרנט. זאת מפני שהיא עצמה היתה דמות בקומיקס, שיצר Puneet Agarwal. האתר שלו הפך להיות פופולרי מאוד. מאוד. עד כדי כך שאתרי חדשות מחוץ להודו דיווחו עליו. לבושה שכזו ממשלת הודו לא היתה מוכנה.

אז משרד התקשורת הממשלתי חסם את האתר. נסו לגגל את שמה ותראו. הוקם קמפיין מיוחד שקרא Save Savita, אבל ללא הואיל. האתר נשאר חסום. בעלי טורים בעיתונות מבכים על הצביעות שפשטה בהודו, שמאז ימי המקדש בקהג'ורהו, בהשפעת כובשיה, ראשית המוסלמים ואחריהם הבריטים, עטתה על עצמה עקרונות מוסריים ויקטוריאנים לעילא. כפי שאתם רואים לעיל בכניסה למקדש הענק והעתיק כאן בטירוונאמאלאי עומדות גברות השומרות על השער, ובשיפולי גזרתן הן מאוד מאוד דומות לסביטה.

3. ה- Times of India מדווח ב- 19.6 על הלא יאומן: הודים מקאסטות נמוכות יהיו יכולים ללמוד במכון מיוחד להיות כהנים, כלומר ברהמינים! בחסות המדינה המעודדת שוויון הזדמנויות ומדכאת את שיטת הקאסטות, האפשרות להיות כהן דת כבר לא תעבור בתורשה אלא תהיה תלויה בדיפלומה.

האם מדובר במהפכה? לא בהכרח. על פי סוואמי Devananda Saraswati, סאניאסי מערבי שחי בטירו ושאני נוהג לשוחח איתו בכל פעם שאני כאן, הקאסטות היו בימי קדם דבר הרבה יותר גמיש ממה שהם היו לפני חמישים שנה. כלומר לפני הכיבוש המוסלמי, ואחריו הבריטי, כל המערך ההינדי היה נינוח הרבה יותר, והוא הצטפד בתגובה לאיום החיצוני עליו, קצת בדומה למה שקרה להלכה במפגש עם המודרנה. בימי קדם, אם כן, היה גם היה אפשר ללמוד להיות ברהמין.

אני לא בקיא מספיק בהיסטוריה ההודית כדי לדעת האם הוא צודק. בהחלט ייתכן שכך היה, אבל יש לדעת שהסוואמי, שאני מחבב מאוד (הוא אגב, כבר בן שישים בערך, בריטי במוצאו) הוא, כמו רבים שהמירו את דתם, מלא להט בכל הנוגע לדתו החדשה. הוא הינדי לאומני, שונא את הנצרות והאיסלאם שלדעתו קילקלו את הודו, ויש לו גם הרבה מה לומר נגד הממשלה החילונית שלא עושה מספיק כדי לשמור על המסורת (במו אוזני שמעתי אותו מתלונן על כך שהממשלה מאפשרת להודו "לאבד את הצביון ההינדי"). למעשה, את העניין עם לימודי הכהונה הוא רואה גם כמהלך של הממשלה החילונית נגד הברהמינים, כחלק ממלחמתה לשבור את האליטה הדתית במדינה. הוא עצמו עוד בחזית הקונטרה-רפורמציה, כפי שתראו להלן:

פה ושם באשרמנו הקטן

4. לאשרם של רמאנה מהארשי יש רבעון: Mountain Path. כתב עת זה עוסק בענייני רוח, ורובו מכיל מאמרים על תורתו של המהארשי כמובן. בגליון אפריל-יוני התפרסם מאמר של אחד, Swami Nirmalananda, העוסק בתרגול מדיטציה בעזרת הנשימה. עד כאן הכל לכאורה מלא אור ואהבה.

אלא שאותו סוואמי הוא בכלל לא סוואמי, אלא כומר יווני אורתודוקסי. שמו ג'ורג' בורק והוא עומד בראש "אשרם" בניו-מקסיקו. סוואמי דוואננדה רואה את מאמרו כחלק מהמזימה הנוצרית להמיר דתם של הינדים ולהחזיר מערביים שסרו מדרכה של הכנסייה לחיקה. הוא כתב מאמר על כל הנושא הזה (הלינק למאמר באתרו האישי, אבל המאמר פורסם באתרים רבים), בו בין השאר הוא מאשים את האשרם בהונאת קוראיו של כתב העת, זאת אחרי שפנה אל הנהלת האשרם וביקש שיציינו את שמו הנוצרי של הכותב. האשרם סירב.

דוואננדה מאשים את הנהלת האשרם בטיפשות או רשעות, ואילו הם לא מבינים למה להטריד את הקוראים בזוטות שכאלו, כאשר ברור שמדובר באדם טוב ורוחני שמכוון את הקוראים אל השחרור הרוחני המלא. ומה שיש לנו כאן אם כן זה מערבי שהוא הינדי אדוק שבוכה על מיסמוסה של המסורת בידי הנוצרים מחד וההינדים הניו-אייג'יסטים מאידך, והנהלת אשרם הינדית מלידה שממש לא איכפת לה מאיזו דת מי שבה בקרבה, ובלבד שיכוון אל הלב ואל האמת הרוחנית כפי שהם רואים אותה.

זה לא קשור לנושא, אלא סתם עץ רענן שהפך לאלה

5. נפגשתי כאן עם דיויד גוֹדמן. גודמן זה הוא אולי המומחה הגדול ביותר לכתבי רמאנה (וכמה מורים מוארים אחרים, כמו פאפאג'י או לקשמנה סוואמי), הוציא הרבה ספרים עליו (כולל את העיבוד הרשמי של תורתו, שיצא, אם אני לא טועה, במקור בהוצאת Routledge, כן כן). ביקשתי לדבר איתו והוא נאות לתת לי כמה דקות מזמנו. הוא אדם מאוד נחמד, וידען גדול כמובן.

אז דיברנו על מה עשה את רמאנה גורו כל כך מיוחד, והוא אמר שכנראה השילוב של זה שהוא אכן היה, מה שנקרא, מואר, אבל גם חכם מאוד, מלומד היטב, ואדם טוב והגון מאוד. כל אלא כמובן לא הולכים יחד בהכרח. אני הסכמתי נמרצות, ושאלתי אם הוא לא חושב שמה שעוד תרם לגדולתו היא ה"נוכחות" שהוא הפיץ, אותה הוויה מיוחדת שהיתה סביבו ושאנשים חשו בה כשקרבו אליו. גודמן הסכים. שאלתי אם הוא חושב שמקור הכוח הזה בשנים שרמאנה בילה בהתבוננות פנימית אחרי שהוא "גילה את העצמי", וגודמן אמר שזאת אפשרות, ושבכל מקרה כך חושב לקשמנה סוואמי, תלמיד של רמאנה ומואר בפני עצמו (אותו לקשמנה, אדם מבוגר מאוד היום, גר ממש כמה מאות מטרים מהמקום בו אני כותב כעת, אבל לא ממש מוכן לקבל מבקרים ואין לו ממש תלמידים).

שאלתי גם האם לדעתו הנוכחות של רמאנה, שעדיין מורגשת באשרם שלו, היא גם דבר מודע, כלומר האם רמאנה עדיין הווה כישות מודעת (אוי תסלחו לי על הסטייה מהשכל הישר… ראו פוסט קודם להסבר). גודמן אמר שגם בחייו רמאנה היה אומר שהוא לא מכוון דבר, ושכל הניסים שקורים סביבו מתרחשים על ידי כוח שהוא קרא לו סאנדי (אני מנחש: sanadhi), שקיים מפני שהוא שקוע "בעצמי", אבל שהוא לא מודע לפעולתו. וגודמן אמר שהכוח הזה עדיין קיים במידה מסויימת.

6. אתמול היה ליקוי חמה בהודו, מ- 5:30 עד 7:40 בבוקר. אצלנו בדרום לא היה ליקוי מלא, בורנאסי היה.  סביב המשמעות הרוחנית של הליקוי התגלעו בין ההינדים חילוקי דעות. על פי ידיעות שונות בעיתונים שונים חלקם, בורנאסי, נהרו לגנגס כדי לנקות את עצמם מהטומאה שהליקוי הדביק בהם, בעוד אחרים רצו אל הנהר הקדוש כדי להנות מאפקט מטהר-פלוס, בשל קרני שמש מיוחדות ששולח האירוע האסטרונומי הנדיר. התוצאה: שני בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מדריסה במרוצה אל המים. לא נמסר האם עוונותיהם הספיקו להתכפר. כאן אצלנו האשרם החליט לא לקחת צ'אנסים ודחה את כל הפעילויות – תפילות, טקסים וארוחת בוקר – לאחרי 7:40. אבל אני קמתי בארבע כדי לעלות להר ולצפות במחזה.

הגעתי ברבע לחמש למרגלות השביל העולה לנקודת התצפית (מעל סקאנדה-אשרם, למי שמכיר), והיה חושך מוחלט. לעלות להר בחושך מוחלט זה מפחיד (מקום זר, מרוחק מהעיירה, סיכוי לשוד וכו'). למזלי לחלק הראשון של המסע נתלווה אלי כלב שהרגיע במקצת את חששי. כאשר הכלב נעלם עמדתי באיזו צומת (ליד מערת וירופקשה, למי שמכיר), ולא ידעתי בחושך איך בדיוק להמשיך לעלות. בעוד אני מכוון את אלומת האור של הפנס לכאן ולשם, הופיע משום מקום הודי משופם.

"לאן?" הוא שאל, ואני אמרתי שאני רוצה להגיע לנקודת התצפית ההיא. "בוא אחרי" אמר, והתחיל ללכת. נתתי לו את הפנס והוא הלך כאשר הוא מאיר בו לאחור, כלומר על הדרך שלפני, לא לפניו. שאלתי אותו מי הוא והוא אמר שהוא שומר הלילה של ההר, אבל די ברור שהוא היה בעצם התגלמות של האל שיווה. הוא כמובן הוביל אותי בבטחה למקום, ואז עזב אותי (ברור שנתתי לו בקשיש ביד רחבה).

הליקוי היה חביב, אם כי השמיים המעוננים לא איפשרו לראות את כולו. היה רגע אחד שבו הוא נראה היטב – השמש היתה בצורה של חצי ירח מעל טירוונאמאלאי, אבל בסרטון שצילמתי לא ממש רואים את זה. אבל את העיירה, ובמרכזה המקדש הענק, רואים:

 

הודו: דבקות דתית, דתיות מדבקת

נכון שהברהמינים הצעירים לפעמים צוחקים ביניהם בזמן דקלום הוֶדות, ונכון שאם פתאום פלאפון מצלצל באמצע הליטורגיה אפשר להיות בטוחים שזה מקומי ולא אחד התיירים המערביים (שכמובן מאוד "מכבדים את התרבות המקומית"), אבל עם כל זה ניכר שיראת השמיים כאן היא משהו שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים במערב. להיות נוכח בפוג'ה, כל פוג'ה, זו חוויה שניתן בעצב מסויים להגדירה כנבדלת "שמים וארץ" מלהיות נוכח בתפילה בבית כנסת (או, אני מתאר לעצמי, בכנסייה).

כאן אכן אפשר לראות את עצימת העיניים, את נשיאת הכפיים מלפנים, את ההשתחוויות אפיים ארצה בפה קפוץ, בארשת של התעמקות – כאן האנשים עומדים מול אלוהיהם. אין ספק בליבם שהצלם שלפניהם הוא האל (כלומר אחד מביטוייו), וכך הם מתייחסים למעמד. כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שכל בוקר במקדש כאן הוא כמו ערב יום הכיפורים בית הכנסת, אבל זה לא יותר מדי רחוק מזה. חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה.

ומעטים הם המקומות בהם ניתן לפגוש באופן כל כך בלתי-אמצעי ויומיומי את העמידה נוכח האל במערב. זאת כי במערב, עבור מי שדתי, האמונה מחוררת בספקות, ומנגד העשייה הדתית, אם כבר נעשית, נערכת באוטומט, כמובן מאליו. כאן האמונה היא מובנת מאליה, אין בה כל צל של ספק, והעשייה הדתית היא מקום של פליאה, היא פתח רוטט אל הבלתי נודע. ומה שכל כך משמח הוא שזה רק אחד מהדברים שכל כך מדבקים, שעושים את הצופה למאמין.

וזה אכן מדבק. קשה לתאר עד כמה האווירה כאן שונה, עד כמה אני מרגיש עצמי בעולם אחר. כמובן שכל חופשה בארץ אחרת היא ניתוק, וגם אם הייתי קורא את המאמרים באתרי העיתונים ממחשב שנמצא בברזיליה היה לי קשה להיות מושקע רגשית בדברי הכותבים, והייתי אז מרפרף על פני הפסקאות, קולט רק את האינפורמציה העירומה, כמעט כאילו מדובר בדיווח על עוד פיגוע בעיראק או רעידת אדמה בסין. אבל בהודו יש את המימד הנוסף של המנטליות השונה כל כך של האנשים, ושל הדתיות המיוחדת שלהם שסוחפת (לפחות אותי) ומכניסה את המבקר לעולם זר עם חוקים משלו.

דברים שלא היו עולים על דעתי בארץ, על כן, נהנים אצלי כאן מחמת הספק, ודברים שבארץ יש לי לגביהם ספק נלקחים על ידי כאן כמובן מאליו. החל מאמונות ("כן, כפי הנראה מחשבותיהם של האנשים שבאו לראותו היו גלויות בפני רמאנה מהרשי") ועד מעשים ("ודאי שכדאי להזליף מהנוזלים הנשפכים לתעלות המקדש, אחרי שמשחו איתם את הלינגם, על הראש ואף לתוך הפה. זה טהור וזה בריא וגם… עוזר. איכשהו.")

אני יודע שעבורכם, הקוראים את הדברים בארץ, הרושם הוא שקצת התחרפנתי (או אולי שתמיד הייתי מחורפן, ובהודו זה פשוט יצא החוצה). אני יודע גם שאילו אני הייתי במצבכם הייתי חושב כך. אני כותב את הדברים כדי להעיד על השינוי התודעתי שמתרחש מעצם מעברו של אדם לזירה בה כל הנוכחים מאמינים ומתנהגים בצורה מסויימת, זרה ככל שתהיה מזו המוכרת לו. הנה: גם על ספקן יבשושי כמוני זה משפיע. צחקו צחקו, אך דעו לכם: גם אתם, אילו הייתם כאן הייתם מרימים את שולי גלימתכם ורצים למקדש הקרוב.

אני כמובן שמח שזה משפיע עלי. זה חלק מהעניין: לחיות אחרת לכמה שבועות. לא רק פיזית, אלא גם תודעתית, תפיסתית, אמונית. האדם הוא תבנית נוף מולדתו וכאשר הנוף משתנה משתנות גם תבניות התודעה שלו. הוא עצמו משתנה. ושינוי זמני של תבניות הוא תמיד דבר חיובי.

באזור ארץ ישראל והסהר הפורה היה נהוג בימי קדם להתפלל לאל המקומי. כלומר כאשר היית מחליף מקום (נודד מאזור לאזור) היית מחליף אל. אלוהי העבריים התפתח בסופו של דבר לכדי "אל אוניברסלי", רעיון עמוק ויומרני, אבל לפני שהוא פרש את חסותו על כל העולם כולו היו האנשים נותנים כבוד בכל מקום לבעל הבית. כל פעם שאני בהודו אני מבין עד כמה זה הדבר הטבעי לעשות.

ראו את טקס הארטי (Aarti) הזה על הסמאדהי של רמאנה. הברהמין מעביר אש לפני הצלם, אותה הוא יביא מיד לקהל המאמינים. זה רק סופו של הטקס, שאורך כעשר דקות. קדמו לו דקלום ארוך של דברי תפילה וגם שירה מרגשת של אשה מהקהל (בכל פעם מישהי אחרת שרה, לפעמים גבר שר). לצערי דווקא קצת קשה לראות את הדבקות בסרטון – ישנם גם אנשים שפשוט עוברים דרך הסמאדהי כאשר הטקס מבוצע (אין איסור קפנדריא!). בזוית התמונה נקלטו כמה אנשים משתחווים אפיים ארצה. כאשר האש, שקידשה את הלינגם – קודשה על ידי הלינגם מובאת לקהל, הוא ניגש ו"לוקח" אותה אל פניו באותה תנועה שאשה יהודיה מקיימת מעל נרות שבת.

מה סוד הקסם? אולי בכך שבעצם המקום הזה לא עבר את אותה דה-מיסטיפיקציה עליה דיבר מקס ובר. החיים כאן – כלומר, כך כולם כאן מרגישים – הם עדיין דבר מיסתורי, מוגז יותר מאשר חומרי, או אולי נזיל ומטושטש. הכוונה היא שהגבולות בין הישויות השונות אינם חדים וברורים. דבר מפעפע אל דבר, עניינים מתמזגים, יצורים משתלבים וחיים זה מזה.

במילים פשוטות: כאן עדיין "הכל קשור להכל", וכל זה ברור לכולם. העולם עדיין לא הפך למכונה גדולה או למחסן של חפצים. העולם נושם את החיים פנימה והחוצה – המוות והלידה הם שאיפותיו ונשיפותיו. והחיים הם יותר רוח מאשר דבר, עניין נידף וערפילי ולא תוצר שהוא "שלי" ושאני אמור "לעשות" ממנו "משהו". וזה משפיע. זה משפיע על התודעה של מי שבא מבחוץ ומתערבב פנימה. דה-דה-מיסטיפיקציה.

ההרגשה הדה-דה-מיסטיפיקטיבית כאן, לפחות בשבילי, היא חזקה מאוד, ומתעורר בי חשק עז לעבור לחיות כאן, בעולם בו אגדות הן אמת וכוחות על-טבעיים הם עניין שבשגרה. אני חייב לומר שאני מרגיש שאני ממש יכול, ממש מסוגל ""להחליף דיסקט" ולהשתלב מצויין – ושהמציאות החדשה בהחלט "תעבוד". המוח שלי לכאורה מוכן לקבל את הפרדיגמה החדשה (ישנה) הזו הר כגיגית ולהתחיל לחיות מתוכה ובתוכה כדג במים, או אולי נכון יותר כלטאה המכנסת את רגליה וחוזרת מהקרקע היבשה אל המים החמימים בתהליך דבולוציוני מענג (ובל נבלבל בין התפתחות להתקדמות).

אז מה גורם לבני אדם לאמץ להם השקפת עולם חדשה? צ'רלס טיילור, הפילוסוף הקנדי בן זמננו, מציין שתהיה זו תמימות לחשוב שמדובר (אם נוציא מחשבון צרכים פסיכולוגיים אידיוסינקרטים) רק בגילוי של פרטים חדשים על העולם או בפקיחת עיניים אחרי עיוורון ממושך (למשל: "או! התגלות של אלוהים לעם שלם היא מאורע חד פעמי ולא יכול להיות שאבות אבותי שיקרו בקשר לכך – מכאן שתורת משה היא אמת ועלי לחזור בתשובה!" או: "בטח! התיאוריה של דרווין מסבירה היטב כיצד התפתחו צורת חיים אחת מתוך השנייה. מה שכתוב בפרק א' של ספר בראשית הוא שקר. אפסיק לקיים מצוות!").

בדרך כלל זה הרבה יותר עמוק מזה. אימוץ תפיסת עולם חדשה בא, לדידו, כאשר אנחנו נחשפים למערך חדש של קואורדינטות מוסריות, שמחד מאפשר לנו למקם את עצמנו במרחב האתי בצורה חדשה (לומר לנו מה טוב, מה רע, את מה ראוי לאהוב ומה ראוי להיות), ומאידך מעורר בנו רצון לאמץ אותו ולהחליף את זה שכיוון אותנו עד כה. השאלה עכשיו, אם כן (אחרי שנחשפנו למערך מוסרי חדש), היא מה גורם לרצוננו להתעורר, מה גורם למערך מוסרי מסויים לפתות אותנו לאמץ אותוף ולגרום לנו לזנוח את זה שכיוון אותנו עד אז.

יש לזה ודאי תשובות רבות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות. ברור לי, למשל, שכאשר אני כאן, מוקף באנשים שמאמינים בצורה מסויימת, יש עלי לחץ פנימי, לא מודע ובעל כורחי כמובן, להשתלב במערך המוסרי שמניע אותם, בכדי, בפשטות, לא להיחשב "רע" או "לא הגון" בעיניהם. כך למשל אתפתה לחשוב שעבודת צלמים היא דבר "טוב", וש"ראוי" להפוך לאדם ששחרר את תודעתו ושזכה למוֹקְשָה. גם במובן זה אימוץ השקפת העולם של הסביבה "עובד": הוא מאפשר לי להשתלב בחיים האתיים של הקהילה בה אני נמצא.

אבל אני רוצה להציע (ויסלחו לי האנשים שבשבילם כל העולם כולו הוא טקסט אחד גדול) לרדת מהפילוסופיה אל הפסיכולוגיה, ולהעלות השערה על פיה השקפות עולם מסויימות עובדות בצורה נוספת: חלקן מאפשרות לנו להגיע לאיזון או הרמוניה רבים יותר בין רבדי וכוחות הנפש השונים. חלקן עושות אותנו שלמים יותר.

וויליאם ג'יימס, כאשר הוא מדבר בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה" על הקונברסיה, "הפיכת הלב", גורס שהקונברסיה מתרחשת כאשר מערך נפשי מסויים, שלא היה יציב כבר זמן רב, קורס ברעש גדול, ובמקומו מתייצב שלד בניין נפשי אחר, כזה המאפשר יכולת עמידה יציבה יותר לנפשו של המומר הטרי. מתוך הכרותי עם עצמי ועם אחרים, משהו בכיוון הזה, גם בנוגע להחלפה פחות דרמטית של השקפת עולם, נראה לי נכון.

על פי הסבר זה, אם כן, גם בגלל זה מחליפים אנשים השקפת עולם: כי הם מרגישים שזו החדשה מאגדת ומחזקת את נפשותיהם הרעועות. פעמים רבות העצמת הנפש הזו היא זמנית (זו ההתרגשות הידועה, החולפת, של כל חוזר בתשובה, לכל דת או כת). לפעמים היא מתמשכת ואמיתית יותר. למצוא את המערך האתי שבאמת מביא הרמוניה לנפשותינו היא משימת חיינו. (אם כי, כמובן, עצם הגדרת עניין זה כמשימה, כמשהו שראוי לעשות, הינו חלק ממערך אתי מסויים. חלק מהמערך האתי שאני מחזיק בו. ולא במקרה אני מחזיק בו, אלא שהוא משותף ליותר ויותר אנשים בחברה המערבית של ימינו, בה אני חי. והנה שוב חזרנו את השאלה בה פתחנו: מה גורם לאדם להחליף השקפת עולם?)

בסופו של דבר הכל הופך למרק. הגוף, האיברים, הרגליים והידיים; הנפש, המחשבות, ההרגשות והרגשות, הכל שוחה בתוך מרק סמיך, מרק זהוב, מרק שהוא האלוהים. אפשר לומר שהסמאדהי הוא קערת המרק. רמאנה בוחש, ואנחנו נמסים בתוך כבודו יתברך.