לולאת האל

סנטה קלאוס – המרענן הרשמי של הנצרות

קדוש: ניקולס

פעמים רבות מתרחשת פגישתו הראשונה של ילד מערבי עם הקיר הקר של החילוניות כאשר הוא מגלה שסנטה קלאוס אינו קיים. זהו הרמז הראשון בשבילו שהוא בוקע מתוך יקום בלתי מוגבל אל עולם שטוח שעבר דמיסטיפיקציה מוחלטת בשם הרציונליות והתכליתיות. הורים רבים מבקשים לגונן על ילדיהם מפני ההתפכחות הזאת, ורק לפני שבועיים פוטרה מורה באנגליה בגלל שגילתה את האמת המרה לכיתה של בני תשע, אבל ספק אם ההורים האלה יודעים מיהו אותו סנטה שאת קיומו הם רוצים לשמר בתודעות ילדיהם, שכן סיפור עלייתו לגדולה של סיינט ניקולס הוא לא רק סיפור של קדושה, אלא גם של ביזה, ניצול, ובעיקר, כמובן, שיווק. אכן, אם היה נדמה לכם שסנטה קלאוס פופולרי כמעט כמו קוקה קולה, הרי שהייתם קרובים יותר אל האמת משאתם מתארים לעצמכם.

מי שגדל להיות ניקולס הקדוש נולד במחצית השנייה של המאה השלישית, בעיירת נמל קטנה במחוז ליסייה של האימפריה הרומית (בטורקיה של היום). כילד התייתם מהוריו ואלו הותירו לו ירושה נאה. הוא השתמש בכסף כדי לטייל בארץ ישראל ובמצריים, וכשחזר בערה בו הבשורה החדשה של הכת האופנתית דאז: הנצרות. הוא הפך לבישוף של העיר מיירה (Myra), אבל מכיוון שהנצרות היתה צורת פולחן אסורה באימפריה, נשלח לכלא כחלק מגזרות הקיסר דיוקלטיאן. הוא שוחרר משם רק עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטין והכרזתו, ב- 313, שאין לרדוף יותר נוצרים. ב- 325 הוא השתתף בועידת ניקאה, שנועדה לקבוע בין הנוצרים לבין עצמם במה בדיוק הם מאמינים. מסופר שהוא סטר שם לאריוס הידוע לשמצה, כאשר התברר לו שהאחרון כופר בעיקרי הנצרות (הוא טען שישו אינו זהה לאלוהים). לא נמסר אם אריוס הגיש את הלחי השנייה.

הם קראו לו "הברון"

אבל תהילתו של ניקולס לא באה לו ממלחמות תיאולוגיות, אלא ממעשי הנדיבות הרבים בהם עסק. המסורת הנוצרית מספרת שעוד לפני שהפך לבישוף היה נוהג לחלק מתנות של זהב ואוכל לעניים. הוא התחיל לעסוק בכך אחרי ששמע שאב עני מתכוון למכור את שלושת בנותיו לזְנות, מפני שלא היה לו כסף לשלם נדוניה לחתונותיהן. ניקולס כמובן מימן את הנדוניות, ואף שניסה לעשות כן בהסתר, נחשף המעשה והתפרסם. כשמת, בסביבות 350 לספירה, נקברו עצמותיו בכנסייה במיירה והמקום הפך מוקד לעלייה לרגל.

וזה בדיוק העניין: כקדוש שידוע בנדיבותו הרבה, העלייה אליו לרגל היתה המונית – כולם רצו שיברך אותם בשפע. העיר מיירה שגשגה תחת מבול העולים לרגל, ונראה שאחרי מותו, אף יותר מבחייו, היה ניקולס מקור ברכה לסביבתו. אלא שהעושר של האחד הוא מושא הקנאה של חברו, ולא עבר זמן רב לפני שערים עניות יותר נשאו עיניים ירוקות אל עבר הצלחתה של מיירה. אבל מה אפשר לעשות? ניקולס קבור במיירה, לערים אחרות יש את קברי הקדושים שלהם, ולך נותר רק לקוות שאיזה קדוש יחליט לגווע גם בעיר שלך.

מצד שני, תקווה היא בשביל מי שבאמת מאמין. מי שרוצה לראות רווחים עושה מעשה: בשנת 1087, יצאו שישים ושניים מלחים והפליגו מהעיר בארי (Bari) שבאיטליה אל עבר מיירה. הם עגנו לחופי טורקיה, ובחסות החשכה נכנסו לכנסייה שבעיר. בפטיש אדיר שברו את מכסה ארון האבן של ניקולס, הוציאו את עצמותיו וברחו חזרה אל עירם. שם כבר המתינה להם קתדרלה מפוארת שנבנתה במיוחד בכדי לאכסן את עצמותיו של הקדוש, כלומר במיוחד כדי להיות אחד המוקדים הכי פופולרים לעלייה לרגל באירופה. וכך אכן היה: למאמינים, מסתבר, לא ממש איכפת מאיפה הגיעו העצמות הקדושות ואיך. הם רוצים חיבור אל השפע. הגנבים, ששמם מהולל עד היום בבארי, חתמו על חוזה עם הכנסייה בו תמורת העצמות הובטח להם חלק ברווחי "תיירות הקודש". הכנסייה לא כיבדה את החוזה הזה.

ממקום מושבו החדש באיטליה הפך ניקולס לאחד הקדושים האהובים באירופה כולה. הוא נהיה הקדוש הפטרון של רוסיה ויוון, של הערים פרייבורג ומוסקבה ובית-ג'אלה (כן כן, כאן ליד בית לחם), של הרווקות המבקשות חתן, של המלחים, של הסוחרים, אפילו של הילדים. הוא צויר בציורים ומחזות נכתבו על דמותו, ויום מותו, השישי בדצמבר, נחגג כל שנה. במאה השתים-עשרה החלו נזירות צרפתיות, על פי דוגמתו של ניקולס, לחלק במועד זה פירות ואגוזים לעניים, אותם השאירו בתוך גרביים על פתחי הבתים, ומהם המנהג התפשט באירופה. אבל במאה השש עשרה, עם המהפכה הפרוטסטנטית, בוטל פולחן הקדושים, שהיה כבר מזמן מקור לשחיתות וניצול לרעה. החגיגות ביום מותו של ניקולס הוצאו מחוץ לחוק, אבל ההמונים, שלא היו מוכנים לוותר על המנהגים האהובים עליהם, העבירו את חלקם לחג המולד.

המרענן הרשמי של הנצרות

סנטה קלאוס, גירסת תומס נאסט

במאה השבע-עשרה הגיעו מנהגים אלו לאמריקה, יחד עם זכרו של ניקולס. היו אלה המהגרים ההולנדים שהביאו את Sinterklaas, וריצייה הולנדית של שמו של הקדוש, אל ניו-אמסטרדם (העיר ניו-יורק של היום). באנגלית זה הפך ל"סנטה קלאוס", שתואר בתחילה כאֶלְף קטנטן שמבקר בבתים ומביא לילדים מתנות. ב-1822 כתב קלמנט קלארק מור שיר שנתן למעשה את התיאור הראשון של סנטה כפי שהוא מוכר לנו היום. ב- 1863 צייר האמן תומס נאסט ציור של סנטה על פי המתואר בשיר, אבל חלפו עוד עשורים עד שהדמות הזאת הפכה לפופולרית ברמות גלובליות. בשביל זה היה צורך במסע שיווק עולמי ומוחץ. מסע שיווק כמו שרק חברת קוקה קולה יודעת לעשות.

בשנות העשרים של המאה שעברה הרגישו אנשי חברת קוקה קולה, שהמשקה הפופולרי שלהם נתפס יותר מדי ככזה שמתאים לקיץ. בחורף ירדו המכירות וזו היתה כמובן סיבה טובה לדאגה. טעם החיים, שבא לעולם ב- 1886, היה צריך לעבור מיתוג מחודש ולהיכנס לתודעה כמשקה שטוב לכל זמן, לכל מקום. אנשי קוקה-קולה חיפשו אישיות חורפית אליה יהיה אפשר לקשור את המשקה.

הדמות שפיתח נאסט התאימה להם בדיוק: גם חורפי, גם קדוש, וגם לבוש באדום, סמלה המסחרי של החברה. בדיוק לפני 75 שנה, ב- 1931, פנתה החברה אל האמן הדון סאנדבלום כדי שיצייר להם פרסומת המשלבת את סנטה ואת המשקה. במשך שלושים ושלוש השנים הבאות צייר סאנדבלום את הדמות שאותה אנחנו מזהים כיום כסנטה, עד שכיום, על אף שספק אם לבש פרווה או נהג במזחלת מימיו, קשה לדמיין את ניקולס הקדוש בכל צורה אחרת.

כך יצא שאדם נדיב שמקדיש את חייו להפצת אמונתו בעיירה קטנה, הופך אחרי מותו למוקד לעלייה לרגל, מוקד כל כך מוצלח עד שהוא נבזז ומועבר לעיר אחרת, שם הוא מצליח אפילו יותר. במהרה תהילתו אופפת את אירופה כולה, אבל דווקא משום כך החג לזכרו מבוטל כאשר כוחות דתיים אחרים עולים לשלטון. למרות זאת הוא מצליח להסתנן אל "העולם החדש", ושם, באמריקה, שובה לבבות. תהילת עולם נופלת בחיקו כאשר חברה מסחרית משתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה.

נו, דומה?

מניקולס לסנטה קלאוס, מדובר כאן למעשה בסיפור על ניכוס של עוצמה רוחנית: ראשית בידי הכנסייה הקתולית ואנשי מיירה, שסיפסרו בעצמותיו של ניקולס ועשו מהם הון כלכלי ופוליטי. אחריהם באו תושבי העיר בארי באיטליה והחליטו שגם להם מגיע חלק בשלל, ואכן העיר בארי התעשרה מאוד בעקבות הבאת עצמות הקדוש אליה. לאורך ההיסטוריה זכרו של הקדוש נשמר ואף גדל, ובמאה העשרים הוא היה לא רק בעל עוצמה רבה, אלא גם פוטנציאל ענק, וזה זוהה על ידי חברת קוקה קולה, שניצלה בשלישית את זכר הקדוש כדי לעשות ממנו קרדום לחפור בו. כיום ניקולס ידוע כזקן חביב ושמנמן שמגיע כל חג-מולד ומחלק לילדים מתנות – אבל רק אם הם התנהגו, כמובן. דבר אחד בטוח: סנטה קיים, השבח לקוקה-קולה.
<

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י. סרט על "סנטה קלאוס האמיתי" ישודר היום בערוץ 8 בתשע וחצי בערב]

האמנות לאפלטון כמותגים לקרישנמורטי

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

ראיון עם סטיבן בצ'לור – הגרסה המלאה

ב- 1972, בגיל שמונה עשרה, התיישב סטיבן בצ'לור בדהרמסלה, עירם של הפליטים הטיבטים בצפון הודו, והתחיל ללמוד בודהיזם. שנתיים אחרי זה כבר היה לאחד המערביים הראשונים שהפכו לנזירים של הבודהיזם הטיבטי. תשע שנים אחרי זה שינה את טעמו והפך לנזיר זן. ב- 1985 פשט את גלימות הנזורה ונשא לאשה את מרטין, גם היא נזירה לשעבר. מאז ועד היום מלמד בצ'לור את הדהרמה במערב. תרגומיו המשובחים של טקסטים מטיבטית וספריו המלומדים קנו לו שם של מומחה בתחומו, אבל דעותיו הבלתי-אורתודוקסיות בעליל הפכו אותו לאחד המורים הבודהיסטים הכי קונטרוברסליים, ויש האומרים בפשטות: הכי מעצבנים. הסיבה פשוטה: בצ'לור לא מאמין, וחושב שמאוד לא כדאי להאמין, ברבים מהרעיונות הבסיסיים של הבודהיזם, שאף הבודהה דיבר עליהם, כגון גלגול נשמות וקארמה. הוא מקדם מה שהוא מכנה "בודהיזם אגנוסטי": בודהיזם חילוני ומדעי במהותו. בשבוע שעבר הוא היה בארץ (כאורח של עמותת תובנה), והיה לי הכבוד לפגוש אותו לראיון.

אתה אחד ממורי הדהרמה הידועים בעולם.

לא נראה לי….

טוב, הידועים במערב.

אולי… נראה שבאמת יצא לי שם כלשהו.

ויש שרואים בך את אחד ממורי הדהרמה הטובים בעולם.

אנשים סובלים מאשליות רבות.

ולמרות זאת, אתה רואה את עצמך כאדם חילוני.

כן. הייתי מגדיר את הגישה שלי ככזו המתקדמת לקראת בודהיזם חילוני.

אתה לא אדם דתי בכלל.

המילה "דתי" היא קשה. אני לא דתי במובן שהחיים שלי מוגבלים על ידי השקפות מטאפיזיות שונות שבדרך כלל נחשבות לדתיות. אני לא מאמין באלוהים, לפחות לא באותו אלוהים שמאמינים רוב אלו שמאמינים בו, ולא בחיים פרטיים אחרי המוות. אני לא שייך לכנסיה. אני לא שייך לשום מקדש בודהיסטי ואני לא מקיים פעילות פולחנית. אבל. אבל, המילה "דתי" אינה חסרת משמעות בשבילי, ואני לא מוצא מילה מתאימה ממנה כדי להביע חלק מההרגשות היותר עמוקות שעולות בי, למשל, במדיטציה. יש לי מחוייבות עמוקה למשמעות החיים האנושיים. מחוייבות לחיות את חיים האלה ממקום שהוא לא שטחי, שהוא נוגע בדרך עמוקה יותר של חיים, ואת זה אני מתקשה לא לראות כמשהו דתי.

החיפוש אחר בודהיזם חילוני: האם היית אומר שבמהותו, הבודהיזם האמיתי הוא חילוני?

כבודהיסט קשה לי עם מילים כמו "מהות". הרי הבודהיזם היא שיטה פילוסופית לא מהותנית – היא לא מאמינה במהויות. אז כבר השאלה באשר למהות הבודהיזם היא בעייתית. אני רואה את הבודהיזם כאורגניזם שמתפתח על פני תקופות ארוכות, בתגובה לצרכים של תרבויות שונות. לפעמים מתפתח בצורה חיובית ולפעמים פחות, אבל הוא חי באותה צורה שעץ צומח, והוא כל הזמן ממציא את עצמו מחדש. לכן לומר שיש לזה מהות זה בעייתי.

אבל אתה מנסה להפשיט את הבודהיזם מאמונות כגון גלגול נשמות וקארמה (כחוק קוסמי) – אולי אתה מנסה להגיע לאיזה מרכז מהותי?

אני חושב שהאמונה בגלגול נשמות היא מוטעית. אין עדויות מספקות שיוכלו לתמוך בהשארה שיש חלק רוחני בנו ששורד אחרי המוות. אם לוחצים עלי אני אומר שאני לא יודע, אבל האמת היא שלא נראה לי שזה קיים. אחת הסיבות שאני לא אוהב את הרעיון הזה הוא בדיוק משום שהוא מפחית את המסתורין שבמוות. במקומו אנחנו מקבלים אמונה קונספטואלית שמבטיחה לנו שכשנמות לא נכחד.

ולמה זה לא טוב?

כי לדעתי המוות הוא החידה הגדולה של החיים.

אז אולי הגיע הזמן לפתור את החידה הזאת?

אני לא חושב שחידות כאלה ניתן לפתור.

אשאל אחרת: מדוע זה טוב לחיות עם השאלה ולא לקבל תשובה?

כי לדעתי האמת של כל מה שחשוב לנו ביותר מצויה יותר במצב עמוק של שאלה מאשר במצב בו יש לנו תשובה. הפילוסוף הגרמני היידגר כותב במסה מסוימת: "שאילת שאלות היא החסידות של המחשבה". יש משהו בשאילת שאלות, במובן עמוק, שהייתי קורא לו משהו כמעט דתי. להיות מסוגלים לומר: "מהו העולם הזה? מהם החיים האלה? מהו המוות הזה?" בשאילת השאלות הללו לעומק, ממש בהרגשתן בגוף, כפי שעושים מתרגלי זן, את היוצר קשר עם משהו שאמונה או בטחון לא יכולים להגיע אליו. אני חושב ששאילת שאלות פותחת אותנו. היא נותנת לנו אפשרות להיות יותר כנים עם העובדה שכבני אדם מוגבלים אנחנו באופן מהותי לא בטוחים. אנחנו לא יודעים מהם דברים.

ואסור שנדע?

כדאי שננסה כל הזמן לדעת, אבל אני חושב ששני הדברים הולכים יחד: העמקת היכולת שלנו לשאול שאלות חייבת לבוא עם ההעמקה בחיפוש שלנו אחרי תשובה. ואם שאילת השאלות שלנו היא שטחית, או אם התשובות שלנו נעשות דוגמטיות, אנחנו בעצם מנתקים את עצמנו ממקורות המסתורין, ממקורות המסתורין של החיים. בשבילי החיים הם פשוט מסתורין, ואני תוהה בכלל אם יש למוח האנושי את היכולת להבין את טבע החיים.

נראה, לפחות על פי המסורת הבודהיסטית, שהבודהה עצמו הבין הכל…

לא, זה לא נכון בכלל. הבודהה הכחיש שהוא כל-יודע.

הרבה אסכולות בודהיסטיות חושבות אחרת.

כל האסכולות למעשה מאמינות שהבודהה היה כל-יודע. כאילו הוא אלוהים. אבל הבודהה עצמו, כשנשאל בפירוש (בטקסט מהקאנון הפּאלי) האם הוא כל-יודע, אמר: לא. וזו אחת הסיבות שבגללן אני חושב שאנשים המחשיבים עצמם בודהיסטים צריכים לחזור לטקסטים המקוריים של הבודהיזם ולקרוא אותם, במקום פשוט לחזור על מה שהמורה שלהם אומר. רוב המסורות הבודהיסטיות, וזה מעניין, לא ממש מוצאות לנכון להקשיב למה שהבודהה עצמו אמר.

רוב המסורות בכלל נוטות להתעלם מדברי המייסדים שלהן.

כן, ואני חושב שזו דרך מאוד מוזרה להחשיב עצמך לבודהיסט כאשר אתה מתעלם ממה שהבודהה עצמו אמר.

***

בגיל 19 כבר למדת בודהיזם בדרמסלה, עיר המפלט של הטיבטים אשר בצפון הודו. מה הביא אותך לשם?

אם אני כנה לחלוטין, אני באמת לא יודע. כנער צעיר שגדל באנגליה, ליד לונדון, בשנות השישים הושפעתי רבות מ"תרבות הנגד" של התקופה ההיא. במילים אחרות עישנתי מריחואנה, בלעתי ל.ס.ד., קראתי ספרות "מחתרתית" ונמשכתי בצורה מאוד אידיאליסטית ורומנטית למזרח האקזוטי. וזה כמובן לא היה לגמרי רציונלי, והתבטא גם בדחייה של כל "המערב", כולל קפיטליזם וכל מה שנלווה אליו. דמיינתי שרחוק רחוק בהודו או טיבט יש משהו "טהור" ו"אמיתי". אז אני הייתי חלק מהתרבות ההיא. אבל קשה מאוד לשחזר את המניעים שלנו מהעבר. אני חושד שהייתי מאוד מבולבל, ומאוד חסר בטחון, ומאוד אידיאליסטי.

אבל האם לא היתה לך אז כל שאיפה רוחנית?

לא הייתי קורה לזה ככה. ודאי היה משהו כזה, אבל אולי רק כתגובה לזה שגדלתי ללא שום חשיפה לתכנים דתיים. גדלתי בבית חילוני לגמרי. לא הלכתי לכנסייה ורוב הכמרים שפגשתי דחו אותי כנער. ויחד עם זה ודאי היתה כמיהה לא ממומשת שאולי התעוררה על ידי הסמים הפסיכודליים, ואולי היתה שם גם קודם… קשה לומר.

היית נזיר טיבטי במשך שבע שנים. ולא הרגשת בנוח במסורת הזאת. למה?

באופן בסיסי גיליתי שאחרי כמה שנים של לימוד במסורת הטיבטית (של האסכולה של הגלוג) הרגשתי שעל השאלות העמוקות ביותר שלי לא ניתן מענה.

מה הן היו?

קשה לומר במילים. למדתי שלוש שנים בדרמסלה, הפכתי לנזיר, התעמקתי בטקסטים בודהיסטים רבים ובפרשנות המיסטית שלהם. זה היה מעשיר מאוד עבורי. כשהגעתי לשווייץ כדי להמשיך בתרגול הבודהיסטי התמקדתי בפילוסופיה הבודהיסטית (אפיסטמולוגיה, לוגיקה) וזה היה תרגול בעל ערך רב. לא עשינו הרבה מדיטצייה, והעובדה שהייתי חייב לדון ברעיונות האלה בטיבטית דרשה ממני השקעה רבה, אבל אני חושב שזה היה החלק החשוב ביותר בתרגול האינטלקטואלי ובחינוך שלי. זה לימד אותי איך לחשוב בבהירות, ועוד בשפה זרה. הדגש במסורת של הגלוג על הניתוח הביקורתי, שהוא חלק מהמסורת הבודהיסטית בכלל. אבל מה שגיליתי אחרי כמה זמן הוא שההיגיון היה תמיד בעמדת נחיתות מול האמונה. כלומר אם הגעת למקום שבו ההיגיון אומר לך משהו המנוגד לאמונה, היית חייב לעצור בנקודה ההיא ולבטוח במסורת.

הדוֹגמה מעל לכל.

כן. הדוגמה חייבת תמיד להיות המסקנה.

וזה היה בעייתי בשבילך.

כן, כאן היתה הבעיה בשבילי. כמערבי שבא מתוך המסורת של הנאורות אני מייחס חשיבות רבה להיגיון, ואני לא רוצה לקבל מתוך מסורת תשובות מהמוכן. אני צריך משהו שהוא קוהרנטי והגיוני וגם, חשוב ביותר, שאפשר להגיע אליו מתוך התנסות אישית. הגעתי למקום שהרגשתי שמבקשים ממני לקבל משהו שאני לא יכול מבחינה רציונלית, ושלא נותנים לי את הזמן או העידוד גם לתרגל מדיטציה, דבר שהיה בשבילי יותר ויותר חשוב. בזמן שלי בשוויץ גם התחלתי ללמוד פילוסופיה מערבית ותיאולוגיה נוצרית. קראתי גם הרבה מרטין בובר. זה נתן לי זווית ראיה אחרת על הכל. מצאתי ויטליות, חיות רבה בפילוסופיה המערבית, שלא מצאתי בבודהיזם הטיבטי. גוף הידע הזה די סטטי, ובעצם לא התקדם ממש מאז לאמה טסונג קאפה במאה ה- 14. מה שאהבתי בתיאולוגיה הנוצרית המודרנית, וגם בתיאולוגיה היהודית המודרנית (באגפים היותר ליברליים שלה) הוא שהן נשארו מחוייבות למסורת, אבל בחרו לבדוק את המסורת שלהם לאור המדע המודרני, לאור הפילוסופיה המודרנית וכו'. הבודהיזם לא עשה את זה. לפחות לא בטיבט. וזה הפריע לי, כי גם לא היתה שם נכונות לעשות את זה.

אז הפכת לנזיר זן?

עברתי לצורה קוריאנית של זן מאסכולת רינזאי. זו מסורת נזירית בה תרגלנו מדיטציה ששה חודשים בשנה, עשר עד שתים-עשרה שעות ביום, וכל מה שעשינו היה לשאול שאלה אחת: "מה זה?". אהבתי את זה מאוד. זה היה בדיוק המקום אליו הגעתי אחרי כל הלימודים הטיבטיים. ובאופן בסיסי הייתי יותר מבולבל ממואר, אבל הבלבול הזה היה לי מאוד מעניין. לכן כשהגעתי לרעיונות של אנשים כהיידגר, שנותנים ערך רב לשאילת שאלות, מצאתי שם גשר בין פילוסופיה לניסיון חוויתי. לא התקדמתי משם לעשיית תואר בפילוסופיה מערבית, אלא דווקא למנזר זן, שם היה לי מורה דווקא מאוד מסורתי, שחשב שהוא מחזיק באמת כולה, אבל הטכניקה שהוא לימד אותי היתה אפקטיבית מאוד עבורי.

מה שהזן עושה הוא טיפוח מה שהם מכנים "ספק גדול", כלומר במקום לנסות לענות על שאלות על ידי הכפפת התהיות שלך למערכת של אמונות, היית מבין שבעצם בלב השאלה עצמה נמצאת הדרך קדימה. העוצמה של השאלה שורפת בך את התשובות האינטלקטואליות המתחכמות, ואתה נשאר לבסוף רק עם החוויה הגופנית של ההקשבה, הפליאה, הסקרנות, הבלבול, החידתיות. ואתה נשאר עם זה. ובמקום להחליף את האמונות הטיבטיות שהיו לי, זה בעצם השלים לי אותן. מצאתי שאם לא היה לי את האימון שקיבלתי בפילוסופיה של בודהיזם טיבטי, לא הייתי באמת מעריך את תרגול הזן. הם הלכו יד ביד בשבילי. הבהירות האינטלקטואלית היתה צד אחד, והסקרנות הבלתי-ניתנת למילול הצד שני. שניהם האירו אחד את השני. אני לא רואה אותם כמתחרים, וודאי שלא הייתי מעמיד אותם בהיררכיה מסויימת, כאילו האחד עליון על השני. שניהם חלקים אינטגרליים בתרגול. בדרך.

עוד דבר שנכנס כאן היה תרגול ויפאסנה, אותו התחלתי כבר כנזיר טיבטי במרכזים של גואנקה בהודו. וזה היה גם חשוב מאוד בשבילי.

מה זה נתן לך?

זה נתן לי חוויה ישירה של מה שהבודהה דיבר עליו. זה היה גם הרגע הראשון שבו התחלתי לפקפק בדרך הטיבטית, כי מנקודת מבט של הגלוג, אם לא למדת את כל הדברים האלו [מבחינה אינטלקטואלית] אתה לא יכול לדעת אותם. ואחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד.

אז התרגול שלי כבודהיסט היה יותר אינטגרציה של מסורות שונות, ולא להגיע לאסכולה אחת שבה נמצאות בשבילי כל התשובות. כל האסכולות פיתחו תחומים נפרדים בצורה טובה. הם כולם מתמחים במשהו. מצאתי, בתוך עשר שנים, שהתרגול הבודהיסטי שלי שואב מכל המסורות, ושאי אפשר לצמצם אותו לאחת בלבד. ודווקא לכן הייתי לבד. לא הייתי יכול להציג את עצמי כנזיר של זרם ספציפי.

***
כיום אתה לא נזיר.

וגם לא חלק משום אסכולה בודהיסטית ספציפית. אבל אני מרגיש שהבודהיזם היווה את ההשפעה הגדולה ביותר עלי, וממשיך בכך. לזה אני מקדיש את חיי. אני מלמד בודהיזם ואני מנסה מאוד להבין על מה בכלל כל העניין, ואיך אפשר להעביר הלאה את אותן תובנות כדי שתהיינה להן השפעה חיובית על הסבל שבעולם.

אז מה אתה מלמד, או מנסה ללמד?

שאלה טובה. אין לי מערך קבוע של דברים שאני מלמד. בדרך כלל אני מלמד את מה שאני עוסק בו בתקופה ההיא.

אבל בכל אופן אתה מכוון לכך שמי שלומד אצלך יעבור חוויה טרנספורמטיבית, משחררת.

כן, כמובן.

ואני רוצה לשאול, באופן בוטה אולי, מהי הארה?

אפשר להגדיר את זה אולי כהבנה של התלות ההדדית בה נמצאים ונוצרים כל הדברים. ההבנה הזו עוצרת דפוסים שליליים שיש בנו: השנאה, החמדנות והראייה הלא נכונה של המציאות. כאן הייתי מתחיל.אבל הארה יותר תהליך מאשר מצב.

אבל אין נקודה מסויימת בה זה קרה לבודהה?

כן, יש נקודה מכרעת, והיא מכונה "הכניסה לזרם". אבל אני חושב שאלו שאלות מכשילות, כי הן מניחות  שההארה היא דבר שאפשר להגדיר בפשטות. אני בכלל מעדיף את המילה התעוררות, שהיא קרובה יותר למושג המקורי. אין מילה כזו בטקסטים הבודהיסטים.

מה עם "נירוונה"?

נירוונה משמעותה הפסקת הדפוסים השליליים. נירוונה בטקסטים היא בצורה של פועל: הבודהה לא "הגיע לנירוונה"; הוא התנרוון. אנחנו נוטים למצק את המושגים הללו לכדי מצבים, אבל הבודהה דיבר על זה כתהליך בן ארבע שלבים לפחות. זה תהליך שעובר בין פתיחה ראשונית, כאשר אתה מוצא את עצמך לפתע משוחרר זמנית מחמדנות, שנאה ואשליה. הם חוזרים, כמובן. אבל כבר נכנסת לדרך. התחושה שלי היא שההדגשה על ההפסקה הסופית של הדפוסים השליליים הופיעה רק בשלב מאוחר יותר, עם התפתחות של המסורת של הנזירות, שעסקה בעיקר בהתפתחות של רוחניות אינדבידואלית. אבל המבנה של ארבעת האמיתות הנאצלות מרמז שאחרי ההארה רק מתחילה הדרך.

למה אתה חושב שהבודהה הדגיש את הדרך ולא הישג מסויים?

כי היה איכפת לו איך אנחנו חיים. הוא דאג לכלל המימדים של החיים האנושיים, והוא הבין שכדי לחיות בצורה שלמה כבן-אדם, אנחנו חייבים למצוא ראשית בתוכנו מצב הכרתי שאינו מונע על ידי הדחפים והדפוסים הללו. אז, ברגע הזה, אתה נכנס לדרך.  בהארה אתה נכנס לדרך בעלת שמונה הזרועות. זהו השחרור: כאשר אתה מגלה שאתה למעשה לא חייב להיכנע לדפוסים האלו, שאתה יכול לחיות ללא תלות בהם. עכשיו, הדפוסים הללו הם חלק ממערכת העצבים שלנו, והם תמיד יהיו בסביבה. אני לא מאמין שהבודהה לא חווה אותם אחרי ההארה שלו….

אני מבין שמה שאני עושה הוא למעשה לסובב את כל העניין ולשים אותו על הראש. וזה בגלל שברגע שאתה מוציא את עניין גלגול הנשמות וכל מה שכרוך בו, הכל מסתדר בסדר עדיפויות אחר. סדר העדיפויות של בודהיסט חילוני הוא מניעת הסבל בעולם הזה. אין לו כל עניין במה שיקרה או לא יקרה בעולם אחר שאחרי המוות לכאורה. המוקד שלו, של האינטליגנציה והחמלה שלו הוא העולם הזה והחיים כאן: לזהות את מימדי הסבל, להבין מה גורם לסבל (לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם חברתית וסביבתית). יש כאן שני תהליכים שהולכים יד ביד: התפתחות רוחנית פנימית, וחתירה לקראת חברה שבה אנחנו לא מגבירים את הסבל של האנושות.

ושני התהליכים הללו קשורים ביניהם לדעתך.

כן. אני לא מקבל בכלל את הרעיון שהבודהיזם המעורב חברתית הוא לכאורה תוספת אופציונלית לבודהיזם כדרך רוחנית. חיי אדם תמיד קשורים לעולם החברתי, הכלכלי, הביולוגי. הם לא נפרדים כלל.

***

הספר הבא שלי הוא על חיי הבודהה עצמו, כפי שעולים מהקאנון הפאלי, ולפי דעתי מיד אחרי שהבודהה מת היה מאבק כוחות בין אננדה לבין מהאקאסיפה. זה ברור לי. ולמעשה חבורת הנזירים האורתודוקסים, החברה' של מהאקאסיפה, שהיו בעצם כולם ברהמינים לשעבר, ניצחו. ואננדה הוא הטוב בסיפור הזה.

אננדה היה עוזרו האישי של הבודהה, לא?

כן, ובן-דודו.

והוא לא היה מבריק במיוחד…

לא נכון!

אבל הוא לא הבין אף פעם מה דיבר הבודהה…

זו הגרסה המהאקאסיפית!

הא! אז המנצחים כרגיל כותבים את ההיסטוריה!

הבט בקאנון הפאלי: הבודהה לעיתים קרובות מבקש מאננדה ללמד במקומו. הוא לא מבקש ממהאקאסיפה אפילו פעם אחת.

זה אותו מהאקאסיפה שהבין את עניין הפרח שהבודהה הרים?

כן כן, זה אותו בחור. אבל אם תקרא את הקאנון הפאלי תראה שמהאקאסיפה הוא לא ממש הטיפוס שיחייך לפרחים…

***
בכל אופן, משום שהבודהה לא זנח את תיאורית גלגול הנשמות, נוצר כל הרעיון הזה, והדגש, של הארה כמטרה רחוקה, כי אז השחרור הוא כודם כל מהמחזוריות הזו של לידה ומוות.

ולמה הוא לא זנח את הרעיון הזה?

זו שאלה מאוד קשה לענות עליה. אולי משום שהוא האמין בו. אולי הוא חשב שהוא נכון. ויש כמה פסקאות בהן הוא אומר בפירוש שמי שלא מאמין ברעיון הזה אינו תלמיד שלו.

אבל ברור לך שכאשר הבודהה רצה הוא ידע יפה מאוד לזרוק לעזאזל חלקים שלמים של המסורת ההינדית, כמו האלים, או הוודות…

תראה, זו תמיד הדילמה של כל רפורמטור, שהוא יכול ללכת רק כברת דרך מסוימת לפני שהם מאבדים כל אמינות. יכול להיות שהבודהה זיהה שעל זה הוא לא יכול לוותר אם הוא רוצה שיקחו אותו ברצינות בתקופה ההיא. אבל למען האמת לדעתי הוא באמת האמין בזה. אבל הוא טעה, לדעתי.

כלומר הארה לא משחררת אותך מתמונת העולם שאתה יורש.

ודאי שלא. היא משחררת אותך מחמדנות ושנאה וראיית העולם בצורה אשלייתית. היא לא אומרת לך דבר על איך שהיקום פועל. אז כמו כל אדם מסדר הגודל שלו, כמו ישו או מוחמד או אחרים, גם הבודהה היה תוצר של הזמן שבו הוא חי, ובאותו זמן גם מבקר חריף שלו. הוא פעל בשני המישורים במקביל, וזאת המצוקה של כל המהפכנים, שהם יוצאים מתוך אותן הנחות יסוד של העולם אותו הם רוצים לשנות. אז אם אנחנו זונחים את הרעיון הזה של גלגול נשמות אנחנו נשארים בעצם עם העולם הזה, ועם החיים האלה. ואז אנחנו חייבים לדאוג לסבל של היצורים החיים כאן, עכשיו.

אני רוצה לחזור להבנה ההיא החמקמקה. מה עם כל עניין חוסר העצמיות שהבודהה דיבר עליו?

כאשר אתה מבין את התלות ההדדית של הדברים כולם אתה גם מכיר בכך שהאני הוא לא דבר קבוע ונצחי שלא תלוי בכלום. העצמיות שאנחנו חווים היא לכאורה כזו שאינה תלויית נסיבות, שעומדת בפני עצמה. את העצמיות הזו הבודהה הכחיש. הוא לא מכחיש, אגב, שיש עצמיות שנוצרת כל רגע עם תלות בתנאים. כלומר הגנטיקה והזכרונות והשאיפות והמעשים וכו' וכו'. כל אלה מרכיבים את האדם. פשוט אין להם כל מהות, כל גרעין פנימי שמאחד אותם, למרות שאנחנו מרגישים שיש. אני מתאר לעצמי שהבסיס להרגשה הזאת הוא התהליך האבולוציוני. אני חושב שזו אסטרטגית הישרדות של האורגניזם האנושי.

שהשתגעה?

בוא נאמר שפשוט פג תוקפה. במקום שתהיה משהו שמגביר את סיכויי השרידות שלנו, היא עכשיו מאיימת עליהם.

מאיימת על השרידות של המין האנושי כולו.

כן. כי אנחנו כל כך אובססיבים באשר ל"אני" ול"שלי" ואנחנו כל כך עסוקים בהשגת מה שאנחנו רוצים ודחיית מה שאנחנו לא רוצים. ומה שלפני כמה מיליוני שנים איפשר לענף הזה בעץ האבולוציוני לשגשג ולפרוח ולהשתלט על העולם, כעת נראה שישמיד את כל העולם בפרץ של חמדנות ושנאה. די ברור שזה יכול לקרות. והבודהיזם וכל הדתות הן אמצעים שפיתחנו כדי להגביל את היצרים הביולוגיים שלנו להשתלטות ולהשמדה. כל הדתות עושות את זה.

אבל יש הבדל גדול בין חוקים שנכפים "מלמעלה", לבין מה שהבודהה מדבר עליו, והוא שינוי פנימי.

כן, בסופו של דבר הוא אומר שהדרך היחידה שבאמצעותה נוכל ממש לחיות מתוך זוית ראייה אחרת היא על ידי שינוי פנימי עמוק. אבל מצד שני הוא גם נותן הרבה חוקים. כלומר הוא מבין שזה לא ריאלי לצפות מכולם להפוך למוארים. אבל כדי ליצור חברות שתומכות בכך צריך לחוקק כמה חוקים…

וזו עוד סיבה אולי לפופולריות של האמונה בגלגול נשמות, כי כפי שאנחנו רואים, בני אדם אינם שווים: חלק בנויים יותר טוב לצעידה בדרך הרוחנית וחלק פחות. זה מאוד עצוב.

עצוב? זאת פשוט עובדה. זה רק עצוב אם חשבת שזה צריך להיות אחרת.

למה? הרי זה הדבר הכי חשוב בחיים, ולכן זאת טרגדיה ש- 99% מהאנושות לא יתקרבו לזה אפילו.

לכן אנחנו צריכים למצוא דרכים לתקשר את הרעיונות האלה טוב יותר. לא בצורה ניאו-אוריינטלית, אלא בצורה ייחודית לנו, שלא תיצור מרחק בין זה לאנשים. זה האתגר שניצב לפנינו. וזה החזון שלי. אני בודהיסט במובן שאני מאמין שהערכים הללו צריכים להיות מוכנסים בצורה רחבה לחיינו כבני אדם. ואני מאמין שכדי שזה יקרה והבודהיזם ישפיע לטובה על העולם הזה הוא צריך להיפתר מכל המטאפיזיקה שלו אודות עולמות אחרים ולהכיר בכך שקרוב לודאי אלו החיים היחידים שלנו, ומתוך כך הוא צריך להפנות את החכמה והחמלה בלעדית לכיוון הסבל שסביבנו. כי אם אתה מאמין בגלגול נשמות, שכל היצורים יזכו לחיים חדשים, אז החיים האלה לא ממש חשובים, לא? זה לא משנה אם העולם הזה יעלה השמימה בפיצוץ גרעיני או יהפוך למדבר אקולוגי, כי כל היצורים פשוט ימשיכו למקום אחר.

***

אתה לא אוהב גם כל רעיון של טרנסאנדנטיות.

אין לי בעיה אם טרנסאנדנטיות כל עוד היא לא עוברת ראיפיקציה כלומר כל עוד לא הופכים אותה לדבר.

תראה, לי אכפת מאוד מהעולם הזה ומהסבל שבו ואני רוצה לעזור. אבל אני חייב לומר שאני גם מרגיש בתוכי שיש מימד שבו כן, זה לא משנה בכלל, שבו הכל הוא פשוט "זה" מוחלט, ול"זה" הזה לא איכפת בכלל מה קורה כאן. הוא תמיד ישאר "זה".

אני לא מקבל את זה בכלל. אתה מדבר על אלוהים.

כן. אבל לא כאישיות.

נו באמת, אף תיאולוג רציני לא מדבר על אלוהים כאישיות.

אז אתה אומר שלך אין את התחושה העדינה הזאת של "זה"?

לא, בהחלט לא. במובן הזה אני מטריאליסט. אני אתאיסט. בברור. האמונה הזאת, אני חושב, שאי אפשר להכחיש אותה כמובן…

אבל זו יותר הרגשה מאמונה.

הרגשות הן הרבה פעמים אמונות שעברו הפנמה.

אתה חושב?

כן. לא תמיד אבל בהרבה פעמים.

אני חייב לומר לך משהו. הדרך הרוחנית שלי התחילה עם ויפאסנה, כאשר הרגשתי שיש כאן משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני, משהו שהוא מוחלט. עכשיו אני לא אומר שבסופו של דבר המשהו הזה שונה ממני או מהעולם היחסי, אני מנסה לא ליצור דואליזם, אבל יש היבט בזה שהוא מוחלט. אתה לא מזהה היבט כזה?

לא. מה שאני כן מזהה הוא את המסתורין העמוק של החיים, ובשבילי המדיטצייה היא פתיחת המודעות לכך שהקיום עצמו הוא פלא גדול. שאנחנו קיימים ולא לא-קיימים. שיש משהו במקום שום-דבר. זה בשבילי הלב של מה שאני מלמד. ולזה בכל זאת יש ניחוח דתי. אבל לתת לכל זה משמעות מסויימת או תכלית זה לדעתי האנשה של זה. ואפילו מילים כמו מוחלט… זו לא מילה שאני נמשך אליה. הבודהה לא מתחיל עם "המוחלט" או אפילו עם "זה" או "ריקות". הבודהה מתחיל עם "דוקהה", כלומר סבל, כאב, צער. ובשבילי חיים רוחניים, שיש לחיות אותם ביושר, הם חיים שבהם אנחנו נמצאים מתייחסים לסבל שבעולם.

ביקורת ופולמוס על הספר "נאחז בסבך"

ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא

דזוגצ'ן

לפעמים נדמה לי שהבודהיזם הטיבטי פופולרי כל כך במערב רק בגלל הטקסים הצבעוניים, התפילות הרבות וחישובי החטא והחסד (כלומר הקארמה הרעה והטובה) שאפשר לזכות בהם מכל מעשה ומעשה. בקיצור: כל מה שאנחנו דוחים בבוז במסורות היהודיות-נוצריות, אנחנו מאמצים בחדווה כשזה עטוף טיבטית.

ההנחה הזאת נתקלת בבעיה כאשר אנחנו בוחנים את הפופולריות של הדזוגצ'ן (Dzogchen). מסורת טיבטית זו היא למעשה "אנטי-מסורת", בן סורר ומורה לבודהיזם הטיבטי שמסרב להתנהג לפי הכללים ומחפש לשלול את כל הידוע – על מנת לזכות בבלתי-ניתן-לידיעה, כמובן. הדזוגצ'ן, כמו זרמים שונים של זן, טוען שאין דרך להארה, מפני שהכל כבר עכשיו מואר. צריך רק להבחין בכך. מיד. בשני העשורים האחרונים זכה הדזוגצ'ן לפופולריות רבה במערב, וכ"אנטי-שיטה" להארה הוא המתחרה הטיבטי של הזן הסיני והיפני ושל האדוויטה ההודית.

פירוש השם דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה" (או "ההשתלמות המלאה"), והכוונה היא לידיעה סופית ומוחלטת של המציאות, שמתבססת מעבר לכל הגדרה של שלמות או חוסר-שלמות. הדזוגצ'ן הוא המוחלט, שבאופן פרדוקסלי זהה לגמרי עם העולם הזה, היחסי, כאן ועכשיו. מכיוןן שהדזוגצ'ן גורס שהכל כבר מואר, אין בו טקסים, אין טכניקות מורכבות של מדיטציה או טנטרה ואין גם היררכיה של מוסדות או מורים. יש רק הזמנה לשים לב ברגע זה שהקיום ממילא ולנצח הוא הוויה מוחלטת, מבריקה ומושלמת.

לדזוגצ'ן אין מסורת מובנית, והטיבטית שהיו נחשפים אליו היו באים מתוך המסורות הבודהיסטיות הקיימות של טיבט, בדרך כלל אחרי שנים של תירגול וניסיון. אז, יום אחד, היה הלאמה שלהם מזמין אותם לעיין בטקסט דזוגצ'ן, או מפגיש אותם עם איזה דזוגצ'ן מאסטר. אבל, כאמור, לדזוגצ'ן אין טקסט, טקס, או אף עמדה פילוסופית מסוימים שאיתם הוא מזוהה בבלעדיות. יותר מכל אלו הדזוגצ'ן הוא ידיעה עמוקה, שנמצאת מעבר לשפה ולמחשבה (למרות שאינה שוללת אותם). אל הידיעה הזו היה המורה מנסה להביא את התלמיד, או נכון יותר היה מגלה לו שהוא פשוט שכח שהיא כבר ברשותו.

שורשיו של הדזוגצ'ן לוטים בערפל, אבל הוא כנראה צמח לקראת המאה העשירית לספירה בדרום טיבט. מכיוון שלא מיסד את עצמו קשה מאוד להתחקות אחר התפתחותו, אבל ברור שהכניסה לסודות הדזוגצ'ן היוותה שיא של זרמים מסויימים בבודהיזם הטיבטי. קיימים סיפורים רבים על מוארי דזוגצ'ן טיבטים שהחלו את דרכם כנזירים ואז, עם הבנת סודות הדזוגצ'ן, יצאו מהמנזר אל הקהילה ונהיו מורים עצמאיים, גדולים ואף קונטרוברסלים. הדזוגצ'ן, אם כן, התברך לא רק ברוח מרדנית, אלא אינטגרטיבית, כאשר על פי השקפתו אין מקום או זמן בחיים שאינו מואר, ואין טעם להתחבא במנזר אם ממילא העולם כולו הוא שדה בודהות אחד גדול. לכן, אגב, היו גם יותר נשים מוארות ומורות בדזוגצ'ן מאשר בכל זרם טיבטי אחר.

קית' דאומן

אבל איך מתרגלים דזוגצ'ן? איך רוכשים את מה שממילא קיים? ברור שאי אפשר, ולכן ברור שאין לדזוגצ'ן תרגולת מסויימת. ובכל זאת, יש, כמובן – אחרת הוא לא היה יותר מהצהרות מטאפיזיות חביבות. בחודש מרץ השנה התארח מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן בבית בהאוונא, בתל אביב, שם הוא העביר ישיבת מדיטציה. אחריה היתה גם הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ופירסם תרגומים לא מעטים של כתבי דזוגצ'ן. הוא אינו מקובל על חלקים מסוימים מתוך המסורת הטיבטית, והוא מלמד פחות או יותר כאאוטסיידר, מה שרק עוזר להוכיח, כמובן, שהוא מורה דזוגצ'ן אמיתי.

הנה דבריו:

דזוגצ'ן הוא מה שנקרא ה"ככיות" או ה"זהיות" [suchness, thusness] של המציאות. מגלים את זה על ידי ישיבה והתבוננות במיינד. דזוגצ'ן דורש ממך לפרק את מבני המחשבה. הפירוק הזה מוביל לזיהוי טבע המיינד.

מדיטציית דזוגצ'ן מוגדרת כאיחוד בין "סמאתה" ל"ויפאסנה" [ריכוז רגוע ותובנה – ת.פ.]. האיחוד הזה מתקיים באופן ספונטאני, כל הזמן, מיום לידתנו ליום מותנו. הראייה של הדזוגצ'ן אומרת שאנחנו כבר, מרגע לידתנו ועד יום מותנו קיימים בצורה מושלמת ללא שום צורך להוסיף או לגרוע מעצמנו, או להפוך את עצמנו לדבר-מה. זאת משום שהטבע של כל מה שקיים הוא הכרה ריקה ואור.

אבל אם אין צורך בשום שינוי כי טבע המיינד תמיד מושלם כפי שהוא, הווה בעצם קיומו, אז מה היא מדיטציה? מדיטציה לא מבקשת לשנות את מצב המיינד. המדיטציה היא רק ההכרה במה שמתרחש ברגע הזה, בין אם זו הארת הבודהה או הזיה. לכן אין טעם להתאמץ במדיטציה, או בכלל לעשות משהו. הירגעו לתוך טבע המיינד. אל "תעשו מדיטציה". ערכו הכרה עם טבע המיינד. אנחנו יושבים במדיטציה כדי שזרם החוויות הרגיל יתקל לכאורה בסכר, ייעצר ויצטבר. אנחנו משתמשים בזה כפתח להתבוננות בטבע המיינד. ההוראות, אם כן, הן רק להתבונן בטבע המיינד, ללא הוספה או החסרה וללא שיפוט כלשהו. בלי לטפח או לדחות כל מצב שעולה; בלי לנצור כל דבר מענג ובלי לשלול כל דבר שאינו נעים. אבל זו לא מדיטציה של "קבלה" של דברים: אנחנו לא "מאפשרים לכל דבר לבוא". דברים באים, ואנחנו לא עושים איתם כלום.

באי-העשייה הזו עולה השלמות הגדולה. שאי אפשר להגדיר אותה במילים, שהיא לא זה ולא האחר. אנחנו לא מחפשים "מודעות" ולא "תשומת לב" ולא "נוכחות" כי כל דבר או מצב שעולה הוא בעצמו כבר מודעות. אי אפשר לברוח מזה. אין רגע שזה איננו. אי אפשר לפגוע בזה בשום צורה, אף פעם. זה לא מדולל על ידי בורות ולא מזוקק על ידי ריכוז. רגש לא מעמעם את זה. זה לא משהו עמוק או משהו במימד אחר. זה תמיד כאן מול הפנים. אין מוסד שיכול להחזיק בזה ואין מוסד שיכול לרומם את זה. ובמודעות הזו יש מרחב. יש תכונה מסוימת של זהות. ריק ומסיבי וכאשר זה בפעולה זה מתבטא כחמלה. במרחב הזה ובבהירות הזו כל דבר שמגיע הוא חמלה.

אין דבר במרחב החוויתי שאינו טבע המיינד. אין דבר שתוכלו לעשות, לומר, לבטא בצורה גופנית או אנרגטית או מחשבתית שאינו נחווה כטבע המיינד. כל אלה אינם הנחות פילוסופיות על מהות הקיום, אלא גישה מסויימת. זה נועד רק להביא אתכם למקום מסויים, ולא לבנות עוד תורה מטאפיזית.

לדעתי אפשר למצוא את מהות הדזוגצ'ן בכל תרבות. בכל תרבות עם רגישות סוטריולוגית [של גאולה – ת.פ.] שהיתה קיימת על פני האדמה. ישנה נטייה טבעית, דינמיקה טבעית לצאת מתוך הכאב לתוך חוויה מאוחדת, אינטגרטיבית של המציאות בה אור ההכרה זורח.

כשאתה אומר "להתבונן בטבע המיינד", למה הכוונה?
ההוראה, לצערנו, נמסרת בשפה שבה הנחות המוצא הן שישנו מתבונן, משהו שמתבוננים בו ופעולה של התבוננות. אבל צריך להבין אותה רק בתור גישה, או צורה של התייחסות. אין מתבונן, אין במה להתבונן. יש רק מצב של מודעות. אם יש חלוקה כזו למתבונן ודבר שמתבוננים בו אז לא תוכל להמשיך להתבונן בו כשתקום מהמדיטציה. טבע המיינד הוא המפתח.

האם הדזוגצ'ן מדבר על "הארה"?
הוא מדבר על הארה לא כמטרה, אלא כעובדת קיום. הארה היא הזיהוי של המצב המואר הטבעי של ההכרה.

והזיהוי הזה הוא בנקודה מסויימת בזמן?
לא ממש. אתה לא יכול בעצם להתקיים ללא שום זיהוי כזה.

אבל לאנשים שאנחנו קוראים "מוארים" יש הרבה מזה, יותר מלאדם רגיל?
אחד הדברים המאפיינים את הדזוגצ'ן הוא האנונימיות שבהבנה. אם אתה חושב שאתה מואר או בודהה, אזי אין באמת הבנה של טבע המיינד. תחושת ההישג פוחתת ככל שעולה עוצמת המודעות. למעשה לא יכול להיות "מאסטר של דזוגצ'ן", כי ברור שלא הדזוגצ'ן הביא את ההבנה, אם היא אכן קיימת. שום דבר לא יכול לגרום להבנה לבוא. זה לא עניין סיבתי.

אם זה לא עניין של סיבה ותוצאה, האם אין אפשרות לפחות לא לגרום להבנה, אלא, אולי, להכין את הקרקע כדי שהיא תוכל לבוא?
איך יכול משהו שאין לו סיבות, להיות התוצאה של דרך? ומה הוא שהוא תוצאה של זמן תרגול ארוך שמהווה בסיס למשהו שאין לו סיבה? הדזוגצ'ן אינו תוצאה של קארמה טובה, כי הוא אינו תוצאה של שום דבר. טבע "השלמות הגדולה" הוא הניצוץ שבכל רגע. הוא הזוהר של כל רגע של חיים. זה הכל. זה האור שהוא טבע ההכרה.

הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. אם מישהו רוצה לשפר לעצמו את הקארמה יש לו מבחר אדיר של שיטות איך לעשות את זה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. אם אתה רוצה לשפר את הקארמה שלך אל תכנס למעגלי הדזוגצ'ן. אנחנו לא מתבוננים בקארמה. אנחנו מתבוננים במשהו שהוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי.

כל ממסד שטוען שיש לו בעלות על הדזוגצ'ן וטוען שיש לו דרך כלשהי שתוביל אותך אליו לא אומר אמת. אולי כדאי שתשאל את עצמך מדוע מקבלים הלאמות הטיבטיים הערכה כה רבה, מדוע הם הפכו לכוהנים הגדולים של הדור הזה שדורש הרגעה, שדורש שחרור מהכאב שבקיום דרך טכניקות בודהיסטיות. למה שנצטרך ללכת למישורים הטיבטיים כדי למצוא מה שכבר מול הפרצוף שלנו? מאיפה הצורך הזה ללכת למקומות הנידחים ביותר כדי להשיג משהו שמופיע כל הזמן, בכל מקום? הלאמות הם המשמרים של כל מני טכניקות של יוגה ומדיטציה שפותחו בהודו, והטכניקות הללו באמת מעניינות מאוד ויכולות להשפיע על הקארמה שלך ועל המציאות בדרכים שונות. יכולות להעניק לך אנרגיה ועוצמה. יכולות לפתח אצלך ריכוז ולשנות את מצבי התודעה שלך ולהזמין כל מני תובנות וחזיונות. אבל אם מה שאתה רוצה הוא דזוגצ'ן, כלומר את "השלמות הגדולה", אין צורך ללכת לשום מקום. אין צורך בשום קבלה של מסורת או תמסורת רוחנית כלשהיא. אל תיתן לאף אחד למסד או לתעש או לקחת ממך את המימד המאוד אישי ואינטימי של הקיום האנושי. השאלה היא רק למה לא אמרו לך את זה קודם?

הנה הלינק למאמר באנרג'י