עמיר פריימן ידידי העלה בבלוגו ראיון שהוא ערך איתי, שעלה קודם בוואי-נט. בראיון אני מדבר על עצמי כאדם דתי, ועל תפיסת העולם שלי. כמובן שפורמט של ראיון לא מאפשר דקויות, אבל אני חושב שבגדול יצא לא רע. בבלוג שלו הראיון מלא יותר ולכן טוב יותר, ואני ממליץ לקרוא שם.

[עומדים בתור לסרט, אני והדייט; לפנינו וודי אלן והחברה שלו, דאיין קיטון]
אני: את מבינה? כדי לראות באור נכון את הניו-אייג' היהודי צריך לתפוס איך תנועת החסידות בעצם העבירה את המטאפיזיקה הלוריאנית אל תוך המרחבים הפנימיים של הנפש. הספירות עוברות הפנמה והופכות לתכונות ולכוחות נפשיים. אם כי אם לדבר לגמרי בדיוק הקבלה הלוריאנית עצמה היא מהלך אדיר של החצנה, כאשר כבר אצל מורו של האר"י, רמ"ק, רבי משה קורדוברו, העניין החל לעבור מהספירות כהיפוסטאזות מטאפיזיות אל –
וודי: אני עומד לחטוף שבץ.
דאיין: אז פשוט אל תקשיב לו.
וודי: הלוואי והייתי יכול, אבל הוא צורח את האבחנות שלו באוזן שלי!
אני: כך שלמעשה אפשר לומר שהאר"י הוא המחצין הגדול של הקבלה, הבנאי הגדול של מגדלים מטאפיזיים באויר. בעצם זו רגרסיה איומה אל הגנוזיס… הוא… הוא בעצם תינוק מגודל, תינוק רגרסיבי. הוא פשוט תינוק גנוסטי!
וודי: מילת המפתח כאן היא 'תינוק'… ומה את בכלל כל כך מבואסת?
דאיין: איחרתי לפגישה עם הפסיכולוג שלי. לא התעוררתי בזמן.
וודי: איך את יכולה לא להתעורר???
דאיין: השעון המעורר…
וודי: את יודעת שזו במהותה פעולה תוקפנית כלפי.
דאיין: כן, בגלל הבעיה המינית שלנו, נכון?
וודי: אז כל מי שמגיע ליס-פלאנט צריך להיות מעודכן בתכיפות יחסי המין שלנו?
אני: או רבי ישראל מרוז'ין, האדמו"ר הגנדרן. לומר שהכוונה היא שעושה מעשה מסויים למצווה – את מבינה את המהפך הדרמטי כאן מהחוץ פנימה???
וודי: הייתי עושה לו איזה מהפך מהחוץ פנימה.
דאיין: די כבר וודי.
וודי: הוא יורק לי על הצוואר, את מבינה? יורק לי על הצוואר… וזה רק נהיה יותר גרוע מאז שלכל אחד יש סלולרי.
דאיין: ואתה יודע עוד משהו? אתה כל כך מרוכז בעצמך שאם אני מאחרת לפסיכולוג שלי אתה יכול רק לחשוב על הדרכים בהן זה משפיע עליך!
אני: זו הפנמה רבתי, אינטרנליזציה גיגנטית…
וודי: הם בטח בדייט הראשון שלהם… בטח נפגשו באתר 'נמסטה'… 'אקדמאי בשנות השלושים מעוניין לפגוש אשה המתעניינת בנרות שבת, קבלה ומין-טנטרי' … למה את מתכוונת 'הבעיות המיניות שלנו'??? אני באופן יחסי נורמלי בשביל מישהו שגדל בקריות!
דאיין: בסדר, אני ממש מצטערת. הבעיה המינית שלי, בסדר? הבעיה המינית שלי!
וודי: לא קראתי את זה! זה של מאיר שלו, לא?
אני: אפשר לראות את זה כבר אצל הבעל שם טוב, וממנו זה עבר ישר למגיד ממעזעריטש, מבינה?
וודי: מה לא הייתי נותן עבור סיר גדול מלא בחמין רותח…
אני: הבעש"ט בעצם הוא זה שאצלו משתלטת ההפנמה…
וודי: [לצופים] מה אפשר לעשות כשנתקעים בתור עם טיפוס כזה מאחוריך???
אני: [לוודי] רגע רגע, למה אני לא יכול להביע את דעותי? מדינה דמוקרטית, לא?
וודי: כן, אבל למה אתה צ-ו-ר-ח? אתה לא מתבייש לגלגל דרשות כאלה? והקטע המצחיק הוא שאין לך בעצם שמץ של מושג על היהדות, על החסידות או על הבעש"ט!
אני: באמת??? במקרה – או שלא במקרה – אני מלמד קורס שנקרא 'רוחניות הניו-אייג' ביהדות בת זמננו' באוניברסיטת תל-אביב, כך שנראה לי שלאבחנות שלי על המהלך של הבעש"ט יש איזשהו תוקף!
וודי: מה אתה אומר? אז במקרה – או שלא במקרה – יש לי ממש כאן את הבעל שם טוב.
[שולף את הבעש"ט]
הבעש"ט: תראה בחור צעיר, אני שמעתי את מה שאמרת. אתה לא מבין דבר ברוחניות, או ביהדות. כל תפיסת העולם שלך עקומה. העובדה שבכלל נותנים לך ללמד קורס באוניברסיטה היא בעיני נס גלוי. אני במקומך הייתי עושה תשובה. לא מחר, אתמול. דרדק.
וודי: למה בחיים זה לא ככה???

ימים מרגשים עוברים על הרב אליעזר מלמד. התפילות מעולם לא היו לוהטות יותר. כאשר הוא עומד בשמונה-עשרה הוא מרגיש את כל ההיסטוריה של עם ישראל יושבת לו על כתף ימין ולוחשת לו באוזן את המילים. כשהוא מניח תפילין הוא יודע שניצוצות הקדושה שהיו בבהמה שנשחטה כדי שעורה ילופף סביב זרועו זוכים להתגלגל אל תוך בנים זכרים, חיילים עתידיים ומקיימי פקודות בצבאות ה'. כשהוא מדליק את נרות החנוכה ברור לו שהם מסמלים הרבה יותר מנצחון המכבים על המתייונים. הם מסמלים את נצחונו הוא על סמאל, על הסמאלנים.

הרב מלמד לא באמת בעד סרבנות, או נגד שתי מדינות לשני עמים. לא איכפת לו משועפאט או מההקפאה. אבל הוא כן מתאבל על חורבן גוש קטיף. כי לרב מלמד איכפת דבר אחד ורק דבר אחד: להרגיש קרוב לאלוהים. והוא מרגיש קרוב לאלוהים כשהוא מתרגש. והוא מתרגש, למשל, כשהוא רב עם המדינה. או עם השמאל. או עם התקשורת. או עם הגויים. או עם הניאו-רפורמים. כלומר כשהוא רב עם מישהו. אבל לא עם אשתו, כי איתה זו לא מצווה לריב. כלומר צריך שלסכסוך יהיה מטען הלכתי. שיהיה אפשר להפוך אותו למלחמת אור בחושך. בכל זאת, חנוכה.

הרב מלמד קם בימים אלה בבוקר, ובוקר בו ללא ספק קם. ומלאך ה' קם איתו, ונושא אותו על כפיו. לכן הוא מרגיש קל כל כך בימים אלה, הרב מלמד. בעיניו שכינה כשהוא נישא אל היכל ה', אל היכל התהילה של אלה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה. אל היכל התהילה של עשרת הרוגי המלכות, אל היכל התהילה של מקדשי שם שמיים ברבים, אל היכל התהילה של אברהם אבינו. כי הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה של עקדה. כשהוא סירב להגיע לשימוע אצל שר הביטחון, הוא ידע מה יקרה. הוא ידע שזה יעלה לישיבה שלו בתקציבי עתק. אולי הוא עצמו יסבול הרעה בשכר. אבל לרב מלמד לא היתה ברירה. הוא חבש את חמורו, הכפיף עצמו לרצון האל. הוא עקד את רצונו על הר הברכה ושלח ידו לישיבתו, יחידתו, אשר אהב. הרב מלמד מרגיש עצמו אביר האמונה.

הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה דתית עליונה. חוויה של מאמין, וחוויה של מקדש שם שמיים, וחוויה של יהודי טוב, יהודי שאלוהים אוהב. וכן, גם חוויה של תהילה – בכל זאת, כל הזמן מדברים עליו. אבל זה שטויות, כי העיקר הוא למה מדברים עליו. ומדברים עליו בגלל שהוא קידש שם שמיים. וזה בעצם מה שהופך את מה שהוא עשה לקידוש שם שמיים ברבים. וזה מה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריה היהודית. וזה מה שהופך את החוויה שלו למתוקה כל כך. לאחת החוויות הדתיות המשמעותיות שהיו לו בחייו. זה, והדבקות האדירה שבה הוא מכוון בתפילה את המילים "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

הרב מלמד רוצה לנצור כל רגע מהימים האלה, כי הרב מלמד יודע שחוויות דתיות משמעותיות לא באות ליהודי כל שני וחמישי. גם לא כל שבת. אם היה יכול, היה הרב מלמד רב עם ממשלת הזדון כל שני וחמישי (לא כל שבת). הוא לא יכול. הוא גם לא יוכל, למרות שהריב הגדול עוד לפניו. כלומר המלחמה. כלומר המהפכה. אבל אז זה יהיה אחרת. זאת לא תהיה חוויה של עקדה, של אתכפייא. זו תהיה הכרעה. זו תהיה אתהפכא. זה יהיה ניצחון גדול שבעקבותיו יהיה צריך לנהל מדינה. כלומר ממלכה. זה חוויה כיפית, אבל פחות יהודית. בכל זאת, רבנים מעולם לא ניהלו ממלכה. לא את זו של בית דוד ולא את של החשמונאים. אבל היהדות יודעת להתאים את עצמה למציאות, לא?

(צילום: ניר קידר)

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

 

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.

רק לפני פחות מחודשיים ראיתי אותו. הגעתי בזמן ביקור-חולים לאחד מבתי החולים הפרטיים של בומבי, שם הוא אושפז בגלל שבר באגן. מולי נגלה הודי צנום, ממש כחוש, בן 92, מכוסה כולו בסמיכות ומוקף בבני משפחה. ומחייך. למרות שההנחה היתה שהוא סובל מכאבים, רוב הזמן הוא נראה משהו בין שליו לאדיש. אבל כאשר ביכרתי אותו לשלום הפציע על פניו אותו חיוך ידוע שלו, הפציע והאיר אותי כולי. אני מיד התנצלתי שבמרוצה להגיע אליו שכחתי להביא מתנה (והרי לא מגיעים אל הגורו בידיים ריקות), והוא רק צחק ואמר שטוב שלא ביזבזתי כסף. נשארתי לידו שעתיים, נהנה מנוכחותו, ובסוף שעות הביקורים בירכתי אותו לשלום. לא היה לי קשה לנחש שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. שלשום, ב-27 לחודש, הלך לעולמו.

לאורך שלוש-עשרה השנים האחרונות היה ראמש בלסקר אחד המורים שלי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הדרך הרוחנית. פגשתי אותו לראשונה ב-1997, בביתו בבומביי, ומאז בכל פעם שהייתי בהודו קפצתי לביקור. ראמש, אולי תלמידו הידוע ביותר של ניסרגדתה מהארג', היה, לאחר שזכה לדעת את עצמו בנוכחות רבו, אחד המורים היותר מתוחכמים מבחינת תורתם. הסאטסאנגים איתו בשנים ההם נדמו יותר להרצאות פילוסופיות על טבע המציאות (לעיתים בליווי סרטוטים!). מלכתחילה גם ניכר טוב לבו ונדיבותו, כאשר היה פותח את ביתו לזרים ובוקר בוקר מקדיש שעות לכל מי שרצה לשתות ממעיין חוכמתו (בין תלמידיו, אגב, היה גם אחד לאונרד כהן).

עם השנים אותה נדיבות רק הלכה והתגברה, כאשר על אף גילו המתקדם היה ממשיך, בוקר בוקר, שבעה ימים בשבוע, לקבל זרים אל ביתו ולשוחח על הדרך אל האושר. תורתו, מאידך, הלכה והפכה פשוטה (ואף, בשנים האחרונות, פשטנית משהו לדעתי), והוא הודה שזה מפני שנואש מכך שרוב האנשים לא מבינים אותו. אבל גם מי שלא הבין, נהנה מנוכחותו העוצמתית, הקורנת, שלא לדבר על הצחוק המעורר שלו. הוא כתב כשלושים ספרים, ומספר עצום של אנשים רכש ממנו דעת ונדחף אל החירות. ברור לי שאני חב לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.

כך כתבתי היום בבוקר במעריב (כן, באמת גם כתבתי את זה היום בבוקר, עוד לפני הריצה לביה"ס), ולרשימה שם מצורפים קטעים מראיונות שערכתי איתו לפני שנתיים ולפני ארבע שנים. אני רוצה לכתוב כאן עוד כמה דברים.

ראשית, עד כמה שכל אחד שמת הוא "אחרון המוהיקנים", גם ראמש הוא כזה כמובן. בכל זאת גורו הודי, נצר אחרון לשושלת מפוארת, תלמיד ישיר של ניסרגדטה, אדוויטי במקורותיו וברהמין במוצאו. עם מותו של אג'א לפני כמה שנים אני כרגע לא יכול להיזכר באיזשהו גורו הודי (ניאו-)אדוויטי חי. קשה להניח שלא יקומו נוספים, ובכל זאת, זהו סופה של תקופה.

יחד עם זאת, קשה אבל חשוב לי לומר שראמש לדעתי היה בעל פגמים, בתורתו ובהתנהגותו. לדטרמיניזם המוחלט שבו דגל אני לא מסכים. גם לא לכך שכל תכלית החיים היא השגת שקט נפשי. גם לא לניהיליזם המוסרי שלו (כתבתי על זה בסוף הרשימה הזו). בהשלכה מכל אלה, אני גם לא מוכן לקבל קווים מסויימים בהתנהגותו (מה? נחשו. רמז: הוא היה גורו).

אבל יש בו גם קווים שכאילו מתעלים מעל לכל זה. הוא כן היה נדיב, ונעים. הוא היה מוכן להסביר שוב ושוב את אותו דבר לכל מי ששאל. הוא ניסה להתאים את תורתו לקהל (לדעתי, כאמור, הוא הלך עם זה רחוק מדי). והיתה לו נוכחות יפיפיה, קב של קדושה שהיה נסוח סביבו. בתחילת דרכו הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך: גורו הודי אדוויטי שמדבר אנגלית שוטפת ומוכן להפליג לדיונים מטאפיזיים ערטילאיים, להתפלפל על טבעה של המציאות במעגלים הולכים ומתעלים, הולכים ודקים – פעמים רבות עד ללא מוצא.

אהבתי אותו, ואני חושב שהוא אהב אותי. על שום נטייתי להתווכח היה אומר שאני ממש כמו ברהמין צעיר (הוא עצמו לא הוריד את השרוך הקדוש כל חייו), ובשנים האחרונות סמך עלי והפנה את מי שלא הבין אותו לדבר איתי אחרי המפגש. קיבלתי ממנו רעיונות, חיוכים, ומסרים שעברו ממנו בשתיקה, בנוכחותו, ושחדרו לעומק הוויתי. מכל אלה גדלתי. מי יתן ונוכחותו תמשיך ותשפיע משפעה.