"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

למרות שהיו לי כמה מורים רוחניים, מעולם לא היה לי גורו, כלומר מורה אחד ראשי (או בלעדי) מולו אני מכניע את רצוני ופותח את לבי, וסומך עליו שייקח אותי יד ביד אל סוף הדרך. ישנן הרבה סיבות לכך, ביניהן, אני בטוח, מידה גדולה מדי של גאווה ואגו. כדי להתמסר צריך בכל זאת לוותר במידה רבה על עצמאותנו, ובשביל זה כנראה תמיד הייתי גאה יותר מדי.

ואל תאמרו, קוראי היקרים, שטוב שכך. כלומר, לפחות לא שרק טוב שכך. יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה. הכניעה בפני סמכות חיצונית אינה יותר, בעומק העניין, מהכרה בחוסר הודאות של החיים ובחולשתנו אל מול כוחות היקום. הכרה בקטנותנו – והרי אנחנו אכן קטנים. הציות המוחלט, לצד התולדות האפשריות שלו לשלילה, יכול להיות כלי רב עוצמה ללימוד עצמי ולהתפתחות. אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו, ויש דברים גדולים שניתן ללמוד מסליחה שכזאת, מהרפיה שכזאת, משחרור שכזה.

לכן העובדה שמוסד הגורו בצרות אינה מסימניו של עידן הדלי או של שחר רוחני חדש. המורה הרוחני אינו סרח עודף מימי קדם שניתן לוותר עליו כיום, כלומר עכשיו כשאנחנו אינדיבידואלים מודרניים, מתקדמים וכל כך חכמים. למעשה, כל מי שמניח שיש בנו מעצורים והתניות שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהם לבדנו (אם מפני שהם נסתרים מאיתנו, אם מפני שהם גלויים אבל מחמיאים לנו) מניח גם שיש צורך בעזרה חיצונית. הגורו הוא סוג מסויים, ללא ספק חריף מאוד, של עזרה חיצונית.

ועוד: קשה להניח שקיימת התפתחות רוחנית שאינה בנויה גם מיחסים אינטר-סובייקטיבים. אף אדם איננו אי, כפי שכתב ג'ון דון, וכפי שהוסיף וויטגנשטיין – אין שפה שהיא פרטית. הגורו הוא – לצד בן הזוג וההורה – "אחר משמעותי" משמעותי ביותר. וכאמור, משמעות מתקבלת רק מפגישה עם הזולת. התובנות שמשתקפות מתוך מראה פסיכולוגית שמציב מולנו אדם קרוב, ודאי אם מדובר באדם חכם ומעמיק, יכולות להיות יקרות מפז.

ובכל זאת, כידוע, פעמים רבות כל כך מערכת היחסים הזאת הופכת די מהר לנצלנית ופוגענית. בטור הקודם נגענו קצת בירידתו מהבמה של אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים של זמננו. כדי להבין טוב יותר את סוגיית הגורו, ולא פחות מכך את סוגיית אנדרו כהן, ביקשתי מידידי עמיר פריימן לשתף מחוויותיו ותובנותיו. פריימן, כיום פעיל חברתי חשוב בתחום החינוך ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בילה עשרים ושתיים שנים מחייו בקהילתו של אנדרו כהן, ועזב אותה לפני כחמש שנים. שאלתי אותו כמה שאלות.

מה גרם לך להקדיש שנים רבות כל כך מחייו למורה, מה נתן לך כהן בדרכך הרוחנית?
ראשית כל, ואולי גם מעל לכל, המפגש אתו יצר בי מחויבות לחיים הרוחניים. עד שפגשתי בו הייתי עם רגל אחת ב"עולם החומר" – לימודים, קריירה, פרסום, כסף, נשים, ועם רגל שנייה ב"עולם הרוח" – שאלות קיומיות, אהבה לריק הגדול, משיכה למופלא, רגש דתי. גם שנתיים במנזר זן ביפן, עם מורה זן נפלא, לא שינו את עמדתי המפוצלת הזו. כתוצאה מהפגישה עם אנדרו ומהשהות במחיצתו, והודות לביטחון שהוא נתן לי בתקפותו ובחשיבותו של המסע הרוחני, נטעתי את שתי רגליי בעולם הרוח. בשבילי, פירוש הדבר הוא שפיניתי את כל-כולי לתהליך של סגירת הפער בין החוויות והתובנות העמוקות ביותר שלי לבין מי שאני כאדם. הלימוד והעבודה הרוחנית עשו הרבה טוב לנפש שלי, ומרגע שעשיתי את הבחירה לא הייתה לי שום סיבה להסתכל לאחור.

אפשר גם לומר שכשפגשתי באנדרו, בגיל 29, החיים שלי היו מרוכזים סביב עצמי, וגם ה"שאיפות הרוחניות" שלי היו מרוכזות לגמרי סביב עצמי. אנשים אחרים לא באמת עניינו אותי – אלא אם כן הם יכלו לשרת אותי בצורה כלשהי. וכמובן שלא הייתי מודע לאגוצנטריות שלי – איך יכולתי להיות? אך כשיצאתי מהקהילה לפני חמש שנים, בגיל 50, יכולתי לומר בלב שלם ש"החיים האלו אינם בשבילי" ולהטיל את עצמי לעשייה שקשורה בהתפתחות עומק, בהתפתחות פנימית, של החברה והתרבות שלנו – ושל קבוצות ואנשים שאני בא איתם במגע ויוצר איתם שיתופי פעולה וקשרי ידידות.

ועוד דבר: הודות לאנדרו הייתה לי ההזדמנות להשתתף בעבודה רוחנית מעמיקה, במסגרת קהילה של אנשים רציניים, אינטליגנטיים ומחוייבים, במשך שני עשורים. אני לא חושב שקהילות כאלו ועבודה קבוצתית מסוג כזה מתקיימים איפשהו בלי מורה רוחני. אני בכל אופן לא יודע על סיטואציות כאלו. אני מדבר על תהליך שבו פגשתי והתעמתתי עם הרבה מההתניות שמצמצמות ומגבילות את אנושיותי, את הביטוי החופשי, היצירתי והמלא שלי כיחיד ושלנו כבני אדם. אני מדבר על ההתניות שלי כנפרד מאחרים ומהעולם, כמוגבל באחריותו, כמונע מפחדים לא מודעים, כזקוק להכרה מאחרים, וכדומה.

אמרת שהפגישה עם אנדרו עזרה לך להחליט להקדיש את זמנך לעבודה רוחנית – מה היה במפגש ביניכם שגרם לכך?
כשפגשתי את אנדרו, בקיץ 1987, הייתי בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד טוב שלי, שפגש כבר את אנדרו באירופה, סיפר לי ש"מורה רוחני" הגיע לארץ והזמין אותי להצטרף לארוחת ערב אתו. אני זוכר את הרושם הראשוני – הופתעתי מאוד מצעירותו (הוא היה פחות-או-יותר בגילי) ומצחוקו המוזר, וחשבתי לעצמי: "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק…" זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, על הזמן ועל תרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. וחשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להינמס ולהירגע בחברתו.

באותו ערב שאלתי אותו מדוע לדעתו טרם זכיתי להארה, למרות שנים של תרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו אמרתי לו, שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, מה כל זה ובשביל מה אני כאן. אני לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל יעדך.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו תיקף, בכזה ביטחון ושכנוע, את החיפוש שלי אחר תשובות ל"שאלות הקיום" ואת האפשרות שאמצא תשובות אלו בעצמי. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. במבט לאחור, אני חושב שהאישור הזה, והביטחון והשכנוע שלו – אותם הוא ביטא שוב ושוב בדרכים שונות – הם שאפשרו לי, בתוך מספר שבועות, לעבור פריצת דרך בצורת סדרת חוויות, שהפכה אותי מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ושינתה מקצה אל קצה את סדר העדיפויות שלי בחיים. כתוצאה מכך החלטתי שמטרתי הראשונה בחיים היא לחיות באופן מלא ושלם "חיים מוארים", וכיוון שאיבדתי עניין בשאיפותיי הקודמות, עזבתי את לימודי הרפואה, עזבתי את הארץ ונסעתי לאנגליה, כדי להיות בחברתו של אנדרו ולהמשיך אתו בתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי.

אותי הדברים שלך בכנות מרגשים מאוד. אבל אחרי כל היופי הזה, מה גרם לך להתפכח ולעזוב את אנדרו ואת הקהילה לפני חמש שנים? האם זה היה קשור להתפתחויות האחרונות?
הסיבות שבגללן עזבתי מאוד קשורות לסיבות שבגללן הוא הודח לאחרונה מתפקידו – אלא שכשעזבתי, ממדי הבעיה וחומרתה עוד לא היו ברורים, לא לי ולא לתלמידים הבכירים האחרים של אנדרו. באותה נקודה ראיתי את הסיבות לעזיבתי יותר כאישיות וספציפיות לי, ולא הבנתי שהן בעצם קשורות לבעיה בסיסית ועמוקה בהתנהלותו של אנדרו וביחסים של כולנו אתו. רק עם הזמן, וכמובן שמאז ששמעתי שאנדרו הודח וקראתי את ההתנצלות שלו ואת הביקורות עליו, התחלתי לראות עד כמה הסיפור שלי היה רק סימפטום לבעיה קשה והרסנית.

בכל אופן, עזיבתי התחילה משתי נקודות של ביקורת שהיו לי על הקהילה ועל אנדרו. האחת היתה שהרגשתי, שבמקום להתפתח ולהתקדם למקומות חדשים, כמו שהייתה חווייתי בחמש-עשרה השנים הראשונות בקהילה, אנחנו מסתובבים במעגלים במקום. שלמרות כל הדרמה והצלצולים, אנחנו לא זזים לשום מקום, לא מתחדשים, לא מגלים שום דבר חדש. והשנייה, שהחלה בערך שנה לפני שעזבתי, הייתה שלמרות שאנו אומרים שמטרתנו היא להשתתף בהתפתחות של התודעה והתרבות בעולם ולתרום לה, בעצם אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בניסיון למשוך אנשים שיצטרפו אלינו, לתפיסה הרוחנית הספציפית שלנו. אפשר לומר שהתחלתי לראות את האגו שלנו, כתנועה רוחנית וכארגון, ולחוש יותר ויותר לא בנוח עם מה שראיתי.

הייתי אז אחד משני המנהלים של המרכז בארץ, והחלטתי שאם אנחנו באמת רוצים לתרום להתפתחות של החברה והתרבות, אז אנחנו צריכים "לצאת מהחומות" ולהיות מעורבים במה שקורה בחברה ובתרבות, ולא רק במרכז הקטן שלנו ביפו. ומרגע שעשיתי זאת, התחלתי לפרוח. תוך מספר חודשים ניהלתי קהילה בקפה דה מרקר בשם "תרבות הרוח", ראיינתי אנשים מובילים בתרבות לטור ב-YNET בשם "יש לי חלום", התחלתי בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", ויצרתי קשרים עם המון אנשים שעושים, עם מחויבות עמוקה והרבה נשמה ולב, למען התפתחות עומק של החברה שלנו. אפשר לומר שגיליתי שיש לי אחים ואחיות גם מחוץ לקהילה, אפילו מחוץ למה שנקרא "העולם הרוחני".

בהתחלה, להפתעתי, אנדרו תמך בי בכל העשייה הזאת, אבל בנקודה מסוימת הוא כנראה החליט שאני והמרכז הישראלי הופכים עצמאיים מדי, והחליט לעצור את זה. הוא דרש חד-משמעית שנתמקד רק בפעילויות ה"פנים-ארגוניות", שקשורות לתורה שלו. מאותה נקודה התחלתי לפקפק במניעיו ולחוש תרעומת הולכת וגוברת כלפיו. ואז, בזמן שהייתי בביקור במרכז בארה"ב, הוא קרא לי לשיחה והודיע לי שהחליט לסגור את המרכז בארץ, ושהוא רוצה שאחזור לארה"ב ואהיה ב"חבורת הליבה" שסביבו. באותו רגע משהו בי נשבר. ידעתי שהוא טועה לגמרי ושאסור לי לקבל את זה – שזו תהיה בגידה שלי בעצמי ובכל האנשים שאיתם יצרתי קשרים בארץ. פתאום, כאילו הקסם פג. מרגע שאמרתי לו "לא", הפסקתי לראות אותו כמורה שלי. חזרתי לארץ כ"אדם חופשי", ועם כל הקושי העצום והכאב של העזיבה, שלו ושל כל החברים שלי לדרך הרוחנית, של כל העולם שבו חייתי עשרים שנה, לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון. וכל מה שקרה מאז מראה לי שצדקתי.

ממבט של תלמיד מחוייב ומנוסה מאוד, שגם ידע להפסיק וללכת הלאה, האם לדעתך "מוסד הגורו" תקף לעולם הרוחני המערבי בימינו?
היחסים המאוד מיוחדים בין מורה רוחני, רב או גורו ותלמידיו, היו תמיד ונותרו הזדמנות בלתי-רגילה להתפתחות רוחנית – וכר פורה מעין כמוהו לניצול מיני, כספי ונפשי ולפתולוגיות שונות ומשונות. כל מי שמחליט להיכנס ליחסים כאלו עם מורה/רב/גורו צריך לקחת בחשבון הן את ההזדמנות הנדירה והן את הסיכון הגדול – ולתפיסתי, אם הוא אדם בוגר ושפוי יחסית, האחריות להחלטה זו ולהשלכותיה היא בסופו-של-דבר עליו.

אני אולי לא יכול להעיד על עצמי, אבל נדמה לי שיצאתי מעשרים ושתיים שנותיי עם אנדרו "יותר בן-אדם" משנכנסתי אליהן – ואני יכול להעיד על כך שרבים מחבריי בקהילה עברו גם הם תהליך של לימוד, צמיחה והתבגרות נפשית ורוחנית משמעותי. מהיכרותי עם קהילות אחרות שבראשן עמד או עומד מורה רוחני, נראה לי שבקהילות אלו מתקיימת לפעמים עבודה רוחנית מיוחדת במינה, שלא הייתה יכולה להתקיים בשום נסיבות אחרות. ועם זאת, כה הרבה אנשים יצאו פגועים, עם נזקים נפשיים אמיתיים, מקהילות כאלו, וגם מקהילתו של אנדרו, ולעתים קרובות הנזק עולה על התועלת.

אז מה המסקנה, לגבי תקפותו של "מוסד המורה הרוחני" בימינו? לי היא עדיין לא ברורה, בעיקר כיוון שאיני רואה עדיין תחליף מציאותי בר-תוקף למוסד זה. אולי בדמיון, אבל עדיין לא ממש בעין. בשבילי, השאלה נותרת פתוחה.

—

התפרסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 26.7.13. כרגע לא מתוכנן עוד טור שלי במעריב, משום שעדיין לא קיבלתי שכר עבור הכתיבה שלי בארבעת החודשים האחרונים.

בסוף פגישתי עם הרב סתיו, לפני כחצי שנה, שאלתי אותו, אוף דה רקורד, מה לדעתו הסיכויים שלו להיבחר לרב הראשי האשכנזי הבא. "מצויינים" אמר לי סתיו ללא היסוס. היה זה בתחילת המרוץ לרבנות הראשית, לפני ההשמצות, התככים, הקללות, המלחמות הפנימיות, הקומבינות, האינטריגות, ה"עמלק". אבל גם אחרי כל אלה, כששאלתי אחד מבכירי רבני צהר כמה ימים לפני הבחירות מה לדעתו סיכוייו של סתיו, התשובה היתה דומה. עד הרגע האחרון שידרו במחנה סתיו אופטימיות וספרו רוב ברור של קולות שנציגים שונים של הגוף הבוחר הבטיחו להם.

למרות שתמכתי במועמדותו של סתיו הייתי הרבה פחות אופטימי מהם. למעשה, כבר לפני כחודש וחצי הגעתי למסקנה שלרב סתיו אין סיכוי ממשי לנצח במרוץ, ואף כתבתי על העניין בפירוט לפני שלושה שבועות. ההערכה שלי לא הסתמכה על הכרות אישית עם חברי הגוף הבוחר, אלא על שלושה נתונים פשוטים: חריפות התוקפנות האידיאולוגית של הפלג החרד"לי (חרדי-לאומי) בציונות הדתית כנגד סתיו, האינטרסים הכלכליים שיש לש"ס במערך הכשרות שלה ('בית יוסף'), והשמרנות האינהרנטית של הפסיכולוגיה הרבנית. השילוב של שלושת אלה היה קטלני עבור מועמדותו של סתיו.

אני לא רוצה לעשות עניין יותר מדי גדול מההערכה הנכונה שלי, משום שבתנאים מעט שונים הייתי יכול לטעות, אבל הייתי רוצה בכל זאת לפרט מעט יותר. כל מי שעקב אחרי המרוץ היה יכול להבחין בעומק התהום שפעורה בין הרב סתיו לעמיתיו בציונות הדתית המחורד"לת. מדיבורים על כך שהרב סתיו מתמרד כנגד רבנים בכירים ממנו, דרך ההאשמה שהוא "מדבר נגד הרבנות", ועד תיוגו כאפיקורוס בידי הרב אבינר. ישיבות ה'קו' בהנהגת הרב טאו היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות הנחושה הזאת לסתיו, ואם יש משהו שאנשיהן יודעים לעשות, זה לבצע פקודות ולעמוד במטרה שהציבו לעצמם. כפי שכתבתי לפני שלושה שבועות:

אני מוכן להעריך שבימים אלה עוברים אנשיו של טאו ונפגשים לשיחה עם כל אחד ואחד מרבני הגוף הבוחר של הרב הראשי הבא (כשמונים איש). אני מוכן להעריך שהם מנסים לשכנע כל רב ורב שהרב סתיו הוא רפורמי, אפיקורוס וסכנה לעתידה של היהדות.

כשהגיעו רבני הגוף הבוחר אל מאחורי הקלפי הם היו מלאים באזהרות מפני הרב סתיו. למרות שחלק מהם הבטיחו לו את תמיכתם, ברגע האמת הם לא היו יכולים "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי".

לזה יש להוסיף את האיום הברור שהציב סתיו בפני מערך הכשרות של ש"ס. מדובר במפעל השווה מיליונים, ומפרנס היטב ענפים מסועפים של משפחת יוסף. מנגד, הרב סתיו הציב לעצמו לערוך רפורמה במערך הכשרות: "כשמסעדה היום רוצה תעודת כשרות היא צריכה הכשר גם מהרבנות וגם מהעדה החרדית. אני אומר: למה שבעלי המסעדות יצטרכו לשלם פעמיים?" למה? כדי שלמשפחת יוסף תהיה פרנסה, זה למה. מכאן הדרך קצרה עד להכרזה של הרב עובדיה על כך שסתיו "רשע" ו"לא ראוי לכלום".

הרב סתיו הוא אדם מוכשר וראוי, אבל לא הוא, וכנראה שלא איש, היה יכול לעמוד מול הכוחות המשולבים של החרד"ל וש"ס. כוחות אלה השתמשו בשמרנות הבסיסית של חברי הגוף הבוחר כדי לעורר בהם חשש מהשינויים שהתכוון סתיו לעשות. עבור אנשים שהשמרנות היא לחם חוקם, זה לא היה קשה, וגורלו נחרץ.

באגף הספרדי העניין היה יותר פשוט: ש"ס עדיין מכתיבה את הטון, גם אם היא לא חזקה כפי שהיתה. הציונות הדתית בחרה את המועמד שלה באיחור, ובחרה מועמד שהתואר "שנוי במחלוקת" מחמיא לו. בנו של הרב עובדיה נבחר לצד בנו של הרב לאו, ושושלת המלוכה ממשיכה למשול בהרמון הנפוטיסטי שהוא הרבנות הראשית לישראל.

הלאה

ומה הלאה? שתי שאלות לפנינו: מה יעשה ארגון 'צהר', ומה יעשה הציבור הכללי. לגבי 'צהר', קשה להעריך עד כמה הם מסוגלים להיות מושפלים לפני שיצאו לדרך עצמאית. ההכרזות שלהם אחרי הבחירות נשבעו אמונים למוסד שהקים רבם, הרב קוק, אולם סביר להניח שעם הזמן, ובעיקר אם שוב הרבנות תתעמר בהם ולא תאפשר להם לחתן אזרחים כרצונם (והרי הם בעיקר דואגים לעצמם – זה לא שסירובה של הרבנות לאפשר לרבנים מזרמים אחרים לחתן אזרחים מפריע להם), יתחילו דיבורים על הקמת גוף נפרד.

עוד מבחן גדול צפוי כבר בשנה הבאה, עם תחילת ההכנות לשנת שמיטה. הרב יצחק יוסף כבר הבטיח להימנע ככל האפשר מ"היתר מכירה", ההסדר ההלכתי שהנהיג הרב קוק שמאפשר לחקלאים יהודיים להמשיך בעבודתם בשנת שמיטה. מדובר במוקד ידוע לפולמוס בין הציונות הדתית לחרדים, ויש להניח שמנהיגי החרדים לא היו תומכים ברב דוד לאו אם לא היו מקבלים גם ממנו הבטחה שהוא יתנגד לעניין. אם אכן כך, גם זה יכול להעצים את הקרע בין המגזר לבין הרבנות.

לגבי הציבור הכללי, שני הרבנים הראשיים החדשים אינם מהווים אתגר מיוחד עבור כל מי שמעוניין ליצור אלטרנטיבה לרבנות. הם "עוד מאותו דבר", ואנחנו יודעים שהאותו דבר הזה נכשל עד כה כישלון חרוץ. אזרחי ישראל היהודים מדירים רגליהם מהרבנות במספרים גדלים והולכים, חתונות אלטרנטיביות, בין אם בחו"ל ובין אם בארץ, מתקיימות בקצב גובר, וגם יוזמות לכשרות אלטרנטיבית מתחילות להתגבש.

מכיוון שכעת ברור שמהרבנות לא תבוא ישועה למי שמעוניין להתחתן אחרת, בטח שלא למי שמעוניינת להתגרש בצורה מהירה ומכובדת, שדה המאבק חייב לעבור לכנסת, כלומר לציבור. יש להגביר ולהעצים את קול הזעקה כנגד המוסד המסואב והמושחת הזה, כנגד הכפייה הדתית שהוא מנהיג, כנגד חילול ה' שמגולם בו. יש לדרוש מנציגנו בכנסת ובממשלה לפטור אותנו מהעונש האנטי-דמוקרטי הזה. מישהו ב'יש עתיד' שומע? נדמה לי שזה מה שהבוחרים שלכם שלחו אתכם לעשות.

:

—

פורסם באתר אבי חי.

כשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

מרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13

באמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה: הראשון אסר על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים" – החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.

שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש הזה, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית אורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי-קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים, נוצריים ושאינם נוצריים, והכנסייה מצידה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימיציה בעיני האל ומאמיניו.

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני עשרים שנה, כלומר עד לנפילת ברה"מ, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה כנגד השלטונות כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההתדרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבל לידיה עוצמה פוליטית.

רבנות, לא בירוקרטיה

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבא נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית כוח לא מבוטל על חיי אזרחיה היהודיים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית מצבה בכי רע.

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר סביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה כלפי הציבור היהודי בישראל.

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, ולו רק יילקח ממנה הכוח הבירוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות, בנישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כל מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כפיינית.

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפוייה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה, ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ונפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שלא מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסויים כן, אבל אוולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי במקרה שהוא נטול כוח פוליטי הממסד הדתי יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות, והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

שמירת ארציותו של המשטר

ברק עסק הרבה מאוד בגבולותיו של הכוח, הן הפוליטי והן הדתי. הוא תפס את החילון הכפוי של המהפכה הצרפתית כמסוכן לשלמותה של החברה, וגרס שיש חשיבות רבה לקיומו של ממסד הדתי במדינת הלאום. עבור ברק הכנסייה היא משקל נגד לשלטון, בהיותה מביאה קול שנמצא מעל לסמכותה של המדינה, הוא קולו של האל כמובן. בהביאה גם את קול העבר, את סמכותה של המסורת, היא מהווה לדעתו בלם בפני פזיזות וחוסר שיקול דעת. הממסד הדתי והמסורת שהוא מייצג, אם כן, יכולים לאזן את תשוקת השלטון להיות כל יכול, קול יחיד, ולנהוג באופן קפריזי ונמהר.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית היה עבור ברק עדות לחוסר איזון שבתפיסת המשטר (שהתיימר לפעול על פי "רצון העם") כרשות יחידה וכל-יכולה. הצבת ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מהווה איזון לתשוקה – המודעת או הבלתי-מודעת – לתפיסת האחרון כמורם מעם, כאלוהי. במילים אחרות, דווקא ביצור מעמדה של הדת כרשות עצמאית אמור להוביל לכיוון ההפוך מזה שאליו לוקח פוטין את רוסיה – לא לפטריוטיזם לאומני המקבל הילה של קדושה וגושפנקא אלוהית, אלא לשמירת חילונו וארציותו של המשטר.

עם זאת על פי ברק ביצור מעמדו של הממסד הכנסייתי חייב ללכת יד ביד עם פתיחתו לביקורת, הן אזרחית והן דתית, ועם חופש דת לאזרחים. "אל לנו להקריב את הטוב הזמני של קהילה אנושית כלשהי עבור האמת או הכזב שבדעה דתית כלשהי", קבע. הדת אמורה לאזן ממרחק, לתת השראה וכיוון, לא לשלוט באזרחים באופן ישיר. בעקבות ברק זו, אם כן, טענתי השלישית: ממסד דתי ללא כוח אזרחי יכול להביא איזון למערכת השלטון ולקדם חברה בריאה.

הצבתו של קנה מידה ערכי שונה

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמא נאה מימינו. בהיותה של הרבנות הראשית כיום לא יותר מכלי שרת של הממסד הבירוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות – מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

לפסק אין כל סמכות משפטית והוא אינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות המהוות סמכות מוסרית ודתית. אולם מהסיבות שמניתי לעיל חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, כממסד ייצוגי יציב ופעיל, במימון המדינה אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור, או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה, ושמשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

:

—

פורסם באתר אבי חי. הנושא הזה, שכולל הליכה על הגבול של הפרדת דת ומדינה, הוא מורכב, ואני מתכוון להקדיש לו רשימה נוספת.