טנטרה, אלה מה?

אם תעברו על הארכיון של הבלוג הזה תראו שכאשר הוא התחיל, לפני כארבע שנים וחצי, הוא עסק הרבה ברוחניות ובניו-אייג', ואילו ככל שמתקדמים עם הזמן עד ימינו רבה יותר ויותר ההתעסקות עם הדת היהודית ומצבה הנוכחי, בעיקר במדינתנו הקטנה. זה קרה גם כי היהדות יותר ויותר מעניינת אותי, וגם כי היהדות יותר ויותר מעצבנת אותי, כלומר כי האירועים (האפלייה, היהירות, הטמטום, הגזענות) פשוט "מחייבים תגובה".

וזה קצת חבל, כי יש דברים לא פחות מעניינים ולא פחות חשובים בעולם. לכן היום בואו נפרוש כנפיים, בואו נרחיק עוף, בואו נרעה בשדות זרים, בואו נקפל את המכנסיים ונרד אל הביבים. שכן לאחרונה הכנתי עבור הקורס שאני מעביר ב"אסכולות" על דתות המזרח הרצאה על הטנטרה, ואני רוצה להעלות לכאן כמה מעיקריה. לא אוכל כמובן לכסות את כל הנושא, אלא רק להצביע על כמה נקודות עיקריות, שלדעתי כדאי לדעת. יאללה.

טנטרה היא אחת המילים ההודיות שנקלטו היטב במערב, אבל גם אחת מאלה שמשמעותן במערב רחוקה מאוד מזו שבהודו. במקורה המילה בכלל מתייחסת לקבוצה מסויימת של טקסטים, ולכן המילה "טנטרה" דומה למילה "המדרש" (אם כי יש טקסטים טנטרים רבים שנקראים אחרת). יחד עם זאת כמובן שניתן לאפיין את תוכן הטקסטים האלה בכמה נקודות מסויימות שקיימות בהם ואינן קיימות בטקסטים הודים עתיקים אחרים.

הטנטרה התפתחה החל מהמאה השישית לספירה, וזכתה לפופולריזציה מהמאה התשיעית. משמעות המילה היא "חוט" או "רשת" או "מארג". בבסיס ההגות הטנטרית עומדת ההנחה שהאנרגיה האלוהית, הנקבית, נמצאת במציאות כולה ומאפשרת שינוי, יצירה וידע מיסטי על ידי מגע אינטימי עם התופעות כולן. משום שהמציאות כולה ספוגה אלוהות, אין כל צורך לסגת מהראשונה כדי להגיע אל האחרונה – במילים אחרות, אין צורך להיות נזיר כדי להיות אלוהי, עמדה כלל לא מובנת מאליה בהודו.

תשמיש הקדושה העיקרי של הטנטרה הוא הגוף האנושי, והמניפולציה שאנחנו מפעילים איתו ועליו (בעזרת דם, זרע, כאב, עונג, ריכוז, בלבול, ומערכת הצ'אקרות) אמורה להביא אותו/אותנו להגשמת האלוהות בתוכו/תוכנו. אחת ההנחות המרכזיות של הטנטרה היא היכולת שלנו לשנות ישות מסויימת (בד"כ, אותנו עצמנו), על ידי טקס מסויים, לישות אחרת, אמיתית ועוצמתית יותר.

בתחילת המאה ה- 19 התייחס אליה הכומר הבפטיסטי וויליאם וורד והגדיר אותה כ"אלילות האינפנטילית, הטמאה וצמאת-הדם ביותר שאי פעם התקיימה על פני הארץ." הגדרה הרבה יותר מדוייקת נתן לה דיויד גורדון בספרו Tantra in Practice (2000), כאשר כתב שהטנטרה היא

המערך האסייתי של האמונות והפרקטיקות, אשר מתוך הנחת מוצא שהיקום שאנחנו חווים אותו אינו אלא ההתגלמות המוחשית של האנרגיה האלוהית של האלוהות שמכוננת ומפעילה אותו, מבקש לתעל ולכוון בצורה טקסית את אותה אנרגיה, בתוך המיקרוקוסמוס האנושי, בדרכים יצירתיות ולמען שחרור.

André Padoux נותן הגדרה דומה:

שיטה של פעולות (שחורגות, פעמים רבות, מהמקובל בחברה), שניתנת להם משמעות על ידי תפיסה מכוונת עוצמה של האדם והיקום, שיטה שבה נעשית מניפולציה לעוצמה, שבה הקבלות בין המיקרו למקרוקוסמוס משחקות תפקיד מהותי. כמו כן, לרוב ישנה מידה רבה של אזוטריות (וככל שזו עולה, העניין יותר "טנטרי"), יחד עם פנתאון מיוחד, ומערך טקסי מיוחד ומורכב מאוד.

שימו לב שאפשר להשתמש בהגדרה האחרונה בקלות כדי להגדיר גם את הקבלה, לבד מכך שהפעולות בה לא חורגות מהמקובל, אלא נחשבות לחוק האלוהי (וראו ספרו של יהונתן גארב הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת). אחדות מהשיטות הטנטריות היותר פילוסופיות גם מזכירות מאוד את התפיסה הקבלית של ההאצלה האלוהית וגם את תפיסת קדושתה של השפה.

האמת היא שקשה מאוד להגדיר את הטנטרה. מדובר בגוף מאוד מגוון של טקסטים, פרקטיקות ורעיונות. מה שאנחנו מכנים "טנטרה" מורכב למעשה מזרמים רבים ושונים, ומה עוד שרעיונותיה של הטנטרה כבר חדרו כמעט לכל מקום בחברה ההודית, כך שגם אם אנחנו לא רואים מולנו פולחן טנטרי מובהק, הרי שהדתיות ההודית היומיומית מתובלנת בכבדות על ידי הגישה הטנטרית.

לא רק זאת, אלא שיש טנטרה הינדואיסטית וטנטרה בודהיסטית. למעשה קיים ויכוח גדול האם התחילה הטנטרה בהינדואיזם וגלשה לבודהיזם, או להפך. ברור שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה הטנטרה מפותחת מאוד. יחד עם זאת, כמובן שבכל מסורת דתית הטנטרה קיבלה אופי מיוחד משלה. כך, למשל, ברמה הבסיסית ביותר השדה הסמיוטי שלה שונה: בעוד בטנטרה ההינדית האיחוד בין זכר לנקבה משול (על פי רוב) לאיחוד בין שיווה ושקטי, הזכר והנקבה האלוהיים שמייצגים את התודעה הטהורה והאנרגיה החיה, בטנטרה הבודהיסטית מדובר באיחוד שבין החוכמה של ההתעוררות (prajñā) לבין הפעולה הנאורה בעולם (upāya), שהן יחדיו ביטויה של התעוררות שלמה.

פנים רבות לטנטרה

ניתן למנות כמה מאפיינים מובהקים לטנטרה:

1. ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית
2. דגש על שימוש במנטרות
3. רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה
4. אנטינומיזם – חריגה מכוונת מהחוק
5. אזוטריקה – הטנטרה היא סודית

נעבור על כמה מהמאפיינים:

ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית: עבור הטנטריקה (שהוא מי שעובד בשיטת הטנטרה) המציאות עצמה טעונה, ואף עשוייה, אנרגיה – שאקטי. האנרגיה של המציאות היא נקבית: היא אנרגיה יצירתית, פורייה, שופעת, מתעתעת. עלינו לרתום את האנרגיה הזאת לטובת התפתחותנו הרוחנית. לכן אין שום טעם לסגת מהמציאות (להתנזר, להסתגף, להתכנס לתוך טראנס מדיטטיבי), אלא להפך: להזדווג איתה כדי ללדת הארה רוחנית.

בקשר לזה חשוב לציין את הקונדליני ("המסובבת", "הכרוכה סביב"), אותה אנרגיה נקבית שמדומה לנחש שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, ושעלינו להעלות אל אזור העין השלישית או כיפת הראש – עלינו להניע אותה במעלה הצ'קרות (מרכזי האנרגיה שבגוף) עד לצ'קרה העליונה. אז יבוא שחרור.

שימוש במנטרות: השימוש במנטרות בולט ביותר בטנטרה. הנחת המוצא היא שהעולם עשוי שפה. ההוויה היא שילוב של קולות אלוהיים שמהמהמים בצורה לא נשמעת, ושמכוננים את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. העולם הוא שיר הלל לאל, ששר האל. על ידי המנטרה, שהיא קול בעל פונטיקה וסמנטיקה מיוחדת, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתדר של הקיום ולשדר על אותו גל. הפולחן, אם כן, נועד להפוך את האדם לכלי מהדהד, למיתר, שינוע יחד עם המקצב האינהרנטי של הקיום.

רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה: והפולחן הוא מורכב, ארוך ומדוייק. טקסים מאוד ארוכים ומסובכים. למשל, כדי להנכיח אלות למיניהן יש לערוך טקס ובו מעלים להן קורבנות של דם, זרע, דבש ויין.

אנטינומיזם: טוב, זה כמובן מה שמעניין אותנו ביותר, דיסידנטים חסרי תקנה שכמונו. ההנחה: הקיום הימיומי שלנו הוא חסימה של האנרגיה האלוהית. חייבים לתת לה לזרום. דרכנו. ניתן לעשות כן על ידי שבירה של החסימות שלנו כמובן. בדרך כלל מדברים על מעבר על חמשת איסורי ה-M: בשר (mamsa), דגים (matsya), תבואה שרופה (mudra), יין (madya) ומין (maithuna). כלומר אנחנו מנסים לעורר את האנרגיה האלוהית על ידי חריגה קיצונית מסדרי החברה. עבור ההינדים הצמחונים זה כולל אכילת בשר. אבל גם קיום יחסי מין אסורים בבית קברות, אכילת צואת כלבים ברחוב, ועוד. (ניסיון לטיפולוגיה מסויימת של האנטינומיזם נתתי כאן)

למה ככה? יש לזכור שבתרבות ההודית מוצגת תפיסה בה יש "דהרמה" כללית, שהיא החוק הקוסמי הפועל על הכל, וגם דהרמה פרטית, שהיא הגורל והיעוד האישי שלנו, שכולל את הקאסטה שלנו ותפקידנו הייחודי בחיים. מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים עומדת ההנחה שעל כל אחד לחיות לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך (והשוו למצוות).

הטנטרה מקבלת את הדהרמה כמציאות, אבל לא מקבלת את ההגיון הדהרמי שטוען ששמירה על הדהרמה תביא לגאולה, כי היא לא מפרשת גאולה כתנועה מתואמת וטלאולוגית של בני אדם וטבע, אלא כזרימה מתואמת וממוזגת שלנו עם ובתוך האלוהות החיה האחת. לכן היא מבקשת להשתמש בדהרמה כדי לשבור דפוסים בתוכנו שלכאורה חוסמים אותנו מזרימה עם השפע האלוהי (שגם הוא חסר צורה ואנרכי). השימוש בדהרמה הוא על ידי החריגה ממנה (שהרי אם היא לא היתה אמיתית וחשובה לא היה טעם לחרוג ממנה), והחריגה אמורה למסמס אותנו אל תוך האלוהות.

טנטרה, מאז ולתמיד

אי אפשר בלי התייחסות קצרה לפופולריות העצומה של הטנטרה בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כמובן שכיום הטנטרה בעיקר מקושרת ליחסי מין, ובניגוד לפעם הם אף פעם לא מבוצעים בבתי קברות. הטנטרה היום עסוקה פחות בחריגה מסדרי החברה (אף אחד גם לא אוכל קקי של כלב), ובמקרים רבים מסתפקת בנתינת לגיטימציה רוחנית להדוניזם.

בהקשר זה אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא Tantra: Sex, Secrecy, Politics and Power in the Study of Religion של Hugh B. Urban. הספר עוקב אחרי התקבלותה של הטנטרה במערב, החל מהזעזוע הויקטוריאני של תחילת המאה ה-19, דרך תפיסתה האוריינטליסטית כאקזוטיקה מזרחית שאוצרת בתוכה סוד גדול וכוח גדול (האגודה התיאוסופית, אליאדה, יונג) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בואכה השימוש בטנטרה כדי לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של ילדי הפרחים בארה"ב בשנות השישים ורוחניות נקבית לפמיניסטיות של התקופה, ועד לשילובה של הטנטרה בניו-אייג' ההיפר-קפיטליסטי, כעוד מוצר שמהונדס לטעמו של הצרכן בן ימינו, מוצר שמקדם "אהבה", "בריאות" ו"איזון", בשונה מאוד מהדגש על החריגה מהבריא ומהמאוזן בטנטרה ההודית.

אושו היה כידוע אחד מהמתווכים בין הטנטרה לשוק הקפיטליסטי המערבי, ובין סוכני השינוי העיקריים שנתנו לטנטרה את דמותה הנוכחית ("הטנטרה אומרת קבל את עצמך כפי שאתה" – Osho, Tantra Spirituality & Sex). לא נאריך בזה – הדברים בסך הכל די ברורים. בכל אופן אין בכוונתי לומר שמה שאושו עשה אינו טנטרה, אלא רק להצביע על השינויים שעברה הטנטרה בהגירתה למערב של המאה העשרים. זו הטנטרה בגלגולה המערבי, וישפוט כל אחד אם היא מקדמת אותו ולאן.

רק כדי להצביע על השינויים שעברה הטנטרה אם כן, ולסיום, פשוט אפנה אתכם לפרסום שקיבלתי במייל ממש בשבוע שעבר. הדגשתי את הנקודות המעניינות לדעתי: הטנטרה כמסייעת לאהבה רומנטית, הטנטרה כטכניקה לשיפור חיי המין, הטנטרה כתומכת ב"הנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה" – כולן מטרות צודקות וראויות, אבל כולן, כמובן, מטרות שהטנטריקה ההודי לא ממש כיוון אליהן, וספק אם אפילו הכיר. עדיין אפשר להירשם…

סופשבוע ארוך-(חמישי-שבת), 27-29 בינואר 2011, 'לפתוח את הלב' ליחידים וליחידות.

החיפוש אחר האהבה והצורך להיות נאהב, מעסיק אותנו מאז ומתמיד. רבים חשים במהות הקשר העדין בין מין שמימי לאהבה, ומחפשים נתיבים למימושו. אך כולנו, בלי יוצא מהכלל, היינו רוצים להגביר את האהבה בחיינו. […]

לעיתים נדמה ששיגרת החיים, שוחקת את יכולתנו הטבעית לעשות ולהיות אהבה בצורתה האקסטטית הטהורה. רבים מתפשרים ונכנעים למצב מחוסר ידע וחשש מקשיים וכישלון. הטכניקות הטנטריות העתיקות נותנות לנו כלים חדשים בעזרתם נהפוך את החיפוש אחר אהבה, הרמוניה ומיפגש אמיתי, לחוויה משותפת מלאת חיים, תשוקה ושמחה.

בסדנא בת שלושה ימים, נטעם, נתבונן וניגע בחושניות, בלב ובמה שביניהם תוך שימוש במדיטציות ובטכניקות טנטריות ככלים להעצמת המודעות העצמית ולפריצת הגבולות של עצמנו. בין השאר, נלמד ונחווה את סודה של הדרך הטנטרית להתמיר אנרגיה מינית ונתנסה בטכניקות שונות מבית אושו להסרת מחסומים וניפוץ תבניות המושרשות בנו מילדות. נתנסה גם בטנטרה-יוגה, טיפולים של מסאג' איורוודי וטיבטי, ניקוי וריפוי ההילה, פתיחת צ'אקרות, העלאת אנרגיית הקונדליני ועוד.

דרך חקירה אישית, תרגול מדיטציה והתבוננות מודעת, נגלה רבדים חדשים למיניות, נלמד כיצד להרחיב את התודעה ואיך חושניות פותחת אותנו לחוויה מדיטטיביית המאפשרת לנו לחזור אל המקור – מפגש בין האל והאלה שבתוכנו. במסע משותף אל מסתרי הטנטרה, נגלה את המשמעות האמיתית של הקשר האינטימי, נקדש את גופנו ונלמד כיצד להשתמש בשוני הבסיסי בין גבר ואישה כמקור להנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה בדרך אל האיחוד האלוהי. סדנא ייחודית , מקורית, עמוקה ועסיסית.

לשבט המסאי (Maasai), שחי בצפון מזרח אפריקה, יש אמונה מעניינת: הם מאמינים שאלוהים נתן להם את כל הפרות שבעולם. זאת אמונה מאוד חשובה להם, כי מבשר הפרות הם מכינים מזון, מעורן לבוש ומגלליהן בקתות. זאת אמונה מעצבנת עבור שכיניהם, משום שהמסאי נוהגים לקחת מהם את פרותיהם. השכנים קראים לזה "גניבה", אולם עבור המסאי מדובר כמובן בהשבתו של רכוש שהאל עצמו נתן להם.

המסאי הם פגאנים, ואין להתפלא יותר מדי על חוסר התחכום שבאמונותיהם, או על המימד המאוד אגוצנטרי שבהן. מעט מטריד לגלות חוסר תחכום אמוני שכזה אצל הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין. כחלק מניסיונו להסביר מדוע אין להשכיר דירות לערבים אזרחי ישראל אמר אתמול הרב שיינין "ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. כך ייעד הקדוש ברוך הוא וכך פרש גם רש"י".

היהדות היא אכן דת קדומה ביותר, וצפוי שתחזיק שרידים מעברה העתיק. אולם אחרי כמה אלפי שנים היה אפשר לצפות לעידון ושכלול מסויים של פרטי החומר העשיר שירשו בניה, כך שלא ידמה לפוחלץ גרוטסקי שתלוי בחוסר טעם על קיר הסלון.

מה מציק לרש"י

לזכותו של הרב שיינין יש לציין שלא רק את הקב"ה הוא מביא כאסמכתא לשטר הקניין שיש לדעתו ליהודים על הארץ, אלא גם את רש"י. לגנותו יש לציין שהוא לא מבין את רש"י. הנה כך מתחיל רש"י את פירושו הידוע לתורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה "לאשר ישר בעיניו" (ירמיהו כז ה), ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

מה מציק לרש"י? מציד לו שהתורה לכאורה לא היתה צריכה להיפתח בסיפורים יפים על בריאת העולם, אלא במצוות, כי הרי לשם כך, הוא משוכנע, היא ניתנה. אז למה בכל זאת כך? אין זאת אלא להקדים תשובה לשאלת הגויים על כך שישראל יושבים בארץ ישראל על חשבון אחרים, כי אם יאמרו כך נענה להם אנו שהקב"ה הוא שברא את הכל, הוא שמחלק את האדמה למי שהוא רוצה, והוא שאת ארץ הקודש "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כאילו באופן נבואי התייחס לפירוש רש"י זה הרב בני לאו בגליון החדש (והשני בסך הכל) של דרשֶני (שהוא כתב עת חצי שנתי "להגות ותרבות יהודית בהוצאת מכון שלום הרטמן", עורך אמוץ עשהאל) שיצא זה עתה. במאמר תחת הכותרת "בין גבורת מתתיהו למורשת ירמיהו" כותב לאו על המקור לדברי רש"י ומביא את הפסוקים מירמיהו (כז, ה-ו):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

על פסוקים אלה כותב לאו

זהו המקור הראשון למשפט המצוטט ביותר בקרב הדוברים הציונים שמבקשים להיאחז בדברי רש"י, הפותח את התורה בטיעון שכל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אלא שהמקור לרש"י, ירמיהו, אומר בדיוק את ההפך: "ברצונו נתנה לנו, וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם."

על פי המקור עליו נסמך רש"י, מסתבר לנו כי הרב שיינין לא ממש מבין מה הוא כותב, שכן רש"י מתאר כיצד הקב"ה, מתוקף כך שהוא ברא את הארץ כולה, לוקח את ארץ ישראל מעם ישראל ונותן אותה לנבוכדנצר. הארץ אינה של ישראל בכל תנאי, והקב"ה יכול להחליט לתתה לאחרים. לאו טוען שזה קורה כאשר בני ישראל לא מתנהגים כראוי, ויש לו על מה לסמוך את דבריו כמובן.

כל שבט ואמונותיו

אבל יש להוסיף ולומר כי גם לו היה הרב שיינין לומד כראוי ומבין כיאות את רש"י, ערכה של הטענה שמשום שרש"י כתב משהו, או משום שמספר מסויים (אגב, לא יותר מדי גדול) של יהודים מאמינים באותו משהו, המשהו הזה נכון, זהה בדיוק לערכה של טענתם של בני המסאי כי כל הפרות בעולם שייכות להם ולכן אין להתלונן על כך שהם "מחזירים" לעצמם פרות שהיו ברשות אחרים. זו אמונה וזו אמונה. זו מבוססת על מיתוס וזו מבוססת על מיתוס. וראוי ששתיהן תהיינה מוגבלות לתחום הפרט.

למה? מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לתקשר אמונות. אמונות אינן משהו שניתן לבחון בכלים רציונליים, וממילא אי אפשר לשכנע מישהו שמתנגד לה שאמונה מסויימת היא אמת. במובן הזה אמונות הן כמו רגשות: דווקא ככל שהן עזות יותר, כך פחות אפשר להסביר אותן. מכיוון שאנחנו מעוניינים לשמור על יכולת של תקשורת בין בני אדם, כדאי למנוע מלתת לאמונות מקום משמעותי במרחב הציבורי (יורגן הברמס, שם שם).

במקרה הספציפי הזה די ברור שהניסיון לתלות את אפליית האזרחים הערבים במדינת ישראל בחוק המקראי אינו הרבה יותר מאשר גזענות בכסות הלכתית. הרבנות הראשית לכאורה מסתייגת, הרב יהודה גלעד זעק כנגד התועבה הזאת ב"לונדון וקירשנבאום" אתמול, והרב שרלו כבר חלק בכתב על העמדה הזו לפני שבועיים, אבל קשה לא לשים לב לפרופורציות המדכאות בין מספר התומכים למספר המסתייגים. רק עם נבל וכסל הגוי הקטן הזה.

ועוד משהו לגבי זה: הרב שיינין כבר הראה בעבר שהחוק והדמוקרטיה ממנו והלאה, כאשר סירב למלא צו בג"ץ ולהעניק כשרות למאפייה של יהודים משיחיים. כעת הוא כאמור מביא את פירושו השגוי לרש"י בהתייחסו לפסק ההלכה החדש עליו חתמו רבני ערים רבים, שקובע שאסור להזכיר דירות לאזרחים ערבים. בהקשר זה הרב שיינין מצוטט כאומר ש"הגזענות מקורה בתורה", שהרי על פי התורה הם קבעו את הלכתם וכו'.

אם אכן התורה מובילה בצורה חד משמעית לגזענות הרי שאין לתורה תקווה ותקומה. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אין עתיד שאינו כיתתי ליהדות אתנוצנטרית וגזענית. לא רק מרבית העולם אלא מרבית היהודים בעולם לא ירצו להיות חלק מדת מפוחדת ושונאת-אדם. אולם הפרשנות הגזענית של ההלכה, הגם שיש לה כמובן על מה לסמוך, אינה נובעת באופן דטרמיניסטי מהמקורות. אם כבר פתחנו והבאנו מהגליון החדש של דרשני, נביא ציטוט נוסף ממאמר של פרופ' מנחם לורברבוים על סוגיית דת ומדינה. לורברבוים מדבר על אפשרויות הפרדתן של אלו, וקובע שלא יהיה נכון לאמץ בישראל את הדגם הצרפתי של הפרדה מוחלטת. אולם לגבי הקולות הדתיים האנטי-דמוקרטיים הוא קובע כי

אימוץ מהפכנות תאוקרטית על ידי רבנים (אם מיצהר נגד ריבונותה המדינית של המדינה, ואם מש"ס נגד מערכת המשפט שלה) אינו נגזרת של צו אלוהי מוחלט, אלא הוא כרוך בבחירות פרשניות. הוא מצריך דחייה של אפשרויות אחרות שהן בעלות לגיטימציה עמוקה במסורת.

חילונים יהודים וחילונים ישראלים

ונביא עוד מעט מדרשני, כי עוד שני מאמרים בו נוגעים לעניינינו. כך למשל, הרב ד"ר דניאל הרטמן מנסה לתת מפרט אוכלוסין מעודכן על פי הנטייה הדתית של הקבוצות בישראל. הרטמן מתבסס על סקרים וקובע כי "ששת שבטי ישראל" כיום הם:

1. החרדים – כמעט 10% מהציבור היהודי
2. הציונות הדתית – כ- 10%
3. הציבור המסורתי – 35%-30%
4. החילונים היהודים – 35%-30%
5. החילונים הישראלים – 10%
6. הלא–יהודים היהודים – כ- 5%

החידוש של הרטמן כאן הוא חלוקת החילונים לשתי קבוצות. ההבדל בין החילונים היהודים לחילונים הישראלים הוא שה"שבט" הראשון

[אינו] רואה באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, וגם לא את גילומה האותנטי. מבחינתו, שורשי החילוניות היהודית אמנם נטועים בעבר, אבל ביסודה היא מבשרת זהות יהודית חדשה. עבור שבט זה, מדינת ישראל, אדמתה, תרבותה וערכיה הם יסודות לחיים יהודיים חדשים שמחליפים את בית הכנסת, את האמונה הדתית ואת קיום המצוות. ה"ישראליוּת" היא ביטוי חדש ופורה לחיים היהודיים של פעם, ולא תחליף לה, והיא משתקפת במציאות העכשווית של העם היהודי במדינתו הריבונית ובאתגרים הערכיים של חיי היום-יום במדינה היהודית.

ה"שבט" החילוני-ישראלי שונה:

אם עבור השבט החילוני–יהודי הישראליוּת צובעת את המסורת היהודית במשמעות חדשה, אצל החילונים הגמורים היא מחליפה את היהדות לגמרי. שבט זה מעדיף לראות עצמו כישראלי ולא כיהודי. […] לשבט זה משתייכת אותה עשירית מיהודי ישראל שאינם צמים ביום כיפור או מקיימים סדר פסח. בשבילם, היהדות אינה אתוס קולקטיבי וגם לא מורשת לאומית; היא נטל שיש להשילו. הישראלים החילונים מקבלים ברצון את שליטת האורתודוקסיה ביהדות. אליהם מתייחסת האימרה הישראלית הידועה "בית הכנסת שאינני מתפלל בו הוא אורתודוקסי". אחיזתה של הרבנות האורתודוקסית ביהדות היא ברכה גדולה לישראלים אלו, משום שהיא מקנה לגיטימציה לדחיית הדת שלהם.

אני לא יודע אם אכן 30-35% מהיהודים בארץ אינם רואים באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, אבל אני חושב שמספרם של אלה הולך וגדל. עדות לכך מביא בגליון יאיר שלג ("קץ המרד החילוני"), שלספר החדש שלו כבר התייחסתי. שלג מדבר על "רנסנס יהודי בישראל" שמתפתח בשני מסלולים מקבילים: התרבותי והרוחני.

המסלול התרבותי בא אפוא לידי ביטוי בעיקר בבתי המדרש ובפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי ושואפות להשפיע עליו – תיקוני ליל שבועות, קהילות תפילה הפונות לקהל הרחב, חלופות חילוניות לטקסי החגים ולטקסי מחזור החיים היהודי, מן הלידה, ההגעה למצוות, והנישואין ועד הפטירה והאבל. לעומתו, המסלול הרוחני עונה על רצונם של יחידים בהתעלות רוחנית: לימודי קבלה, התקרבות לחסידות, וריאציות יהודיות לתופעת ה"ניו-אייג' העולמי", וכיוצא באלו.

אחלה מן אחסן. שלג ממשיך ומתאר בצורה מעניינת מאוד את המסלולים, גורמיהם ותולדותיהם. המסלול הרוחני לדידו "נראה כווריאציה מקומית של תופעת הניו–אייג' העולמית, שגם מניעי צמיחתה דומים" (ובדיוק כך כתבתי לפני שבועיים במקור ראשון), ואילו המסלול התרבותי "נולד בעיקר מן החסך החברתי התרבותי שנוצר בחברה הישראלית עם התפרקותם של שני העוגנים הערכיים הגדולים שביניהן היא עגנה בעשורים הראשונים לקיומה: הציונות והסוציאליזם."

על פי שלג הבעיתיות של המסלול התרבותי הוא שהוא אליטיסטי באופיו (חשבו על חתך האוכלוסייה שמגיע לאלול או בינה) ולכן "במקום להפוך מנוף לשינוי תרבותי של החברה ולמאבק בתרבות ערוץ 2, [הוא הפך ל]מקום מפלט מהחברה ומתרבותה העכשווית". אבל הנקודה החשובה מבחינת ענינינו כרגע היא זו:

הרנסנס היהודי אינו מרמז על נכונות חילונית להתפשר עם כפייתן של נורמות דתיות ברשות הפרט. אדרבה, אותה רוח אינדיבידואלית שמאפשרת לחילונים לאמץ יסודות מן היהדות בלי לחוש שהם בוגדים בזהותם החילונית, מדרבנת אותם גם לעמוד על שלהם בהתמודדות עם הכפייה הדתית – למשל בתחום טקסי החתונה, שבו רבים מהם מבקשים לעצב להם חלופות חילוניות–ליברליות. יתר על כן, אותם חוגים חילוניים הבולטים בעיסוק אקטיבי ביהדות הם החוגים שמהם צומחות החלופות לכפייה הדתית, וזאת משום שהם אלה המרגישים שזהותם היהודית עמוקה ומבוססת דיה, ושאין להם סיבה להפקיד אותה בידי החוגים האורתודוקסיים.

אפשר להניח שהמגמה בה יהודים ישראלים מנכסים מחדש את דתם-תרבותם תלך ותתרחב כל עוד האורתודוקסיה מציגה דת זעפנית, קטנונית וגזענית. והגליון של דרשני טוב. משום מה אין להשיג אותו בחנויות, אלא רק דרך מכון הרטמן, במייל ldorsheni@shi.org.il

לצערי הרעיון הזה אינו שלי. קראתי עליו לראשונה מזמן אצל יוסף דן (המשיחיות היהודית המודרנית, משרד הביטחון) שמצטט בכלל את ההסטוריון יעקב כ"ץ, שכינה את חב"ד "המסדר הראשון בתולדות ישראל", כלומר מסדר כמו מסדר הישועים הקתולי, דהיינו ארגון דתי שמורכב מפרטים מובחרים וחדורי נחישות שיוצאים בשליחות רבם (סליחה, אפיפיורם) לעשות נפשות בעולם. חסידות חב"ד, מאז ששיכלל אדמו"רה השביעי והאחרון את מערך ה"שלוחים" שלה, נדמית היום לארגון כזה בדיוק.

נזכרתי באפיון הזה בעקבות הכתבה הגדולה שהתפרסמה בהארץ בסופ"ש האחרון תחת הכותרת המחמיאה "הקונגרס היהודי העולמי: ביקור באימפריית חב"ד". בכתבה מביא יאיר אטינגר מבט מתוך מפגש השלוחים השנתי בברוקלין, מעוז התנועה.

ראשית כדאי לדעת שתופעת השלוחים של חב"ד היא אחת החשובות והמשמעותיות ביהדות של זמננו, ומהתופעות שיקבעו איך תיראה היהדות בעתיד. במקומות מסויימים בעולם (למשל רוסיה) דמותה של היהדות היא דמותו של החב"דניק המקומי, וקהילות שלמות מגדירות את יהדותן בצלמם ובדמותם של השלוחים. מה שהזכיר לי את אפיון השלוחים כמסדר הם כמה ציטוטים שמביא אטינגר מפי שלוחים שונים. הנה למשל, הרב דוד אליעזרי, שנשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפרבר בשם יורבה-לינדה, במחוז אורנג', קליפורניה, מסביר את סוד הפופולריות של בתי הכנסת החב"דים בארה"ב:

אנחנו מתייחסים לכל יהודי כיהודי. אנחנו מתייחסים לאנשים כאנשים, מחויבים לקבל כל אחד כמו שהוא. דבר נוסף הוא שבארצות הברית, נהוג לגבות דמי חבר בבית הכנסת. עוד לפני שבאת פעם אחת יכולים לבקש ממך 2,500 דולר. אבל אצלנו השיטה הפוכה. אני מזמין את כולם לשיעורים שלי. אחר כך הם אלה שרוצים לתת את הכסף, בגלל איך שקיבלנו אותם. 90 אחוז ממי שבאים אלינו הם לא אורתודוקסים, ואני מעריך שברחבי ארצות הברית מספרם מגיע למאות אלפים.

או אדם בשם ריצ'רד סינקוף, שהוא "מתכנן ערים, מנהל בכיר בנמל סן פרנסיסקו. בעבר היה בקהילה רפורמית, והיום הוא פעיל מרכזי בקהילת חב"ד במזרח סן פרנסיסקו, שומר שבת, אבל לא בהכרח את יתר המצוות":

שבת אחת, החלטתי לבדוק את חב"ד […] ככל שהגעתי לשם, גיליתי עוד ועוד אנשים כמוני, שהיו שייכים לקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות. זה מאוד מגוון שם, והגיוון דיבר אלי. בהפוך על הפוך, זה יותר מגוון מאשר בקהילות שהכרתי. חב"ד מגיבה על התנאים המקומיים והקהילתיים, יש שם גמישות רבה, ממש הומניסטית, שאומרת שהיהודים בשכונה שלנו הם מי שהם, שאי אפשר ואין טעם לשנות אותם או לשפוט אותם. זה משך אותי. באופן מוזר, גיליתי שהחוויה של חב"ד היא פחות אורתודוקסית מאשר רוב בתי הכנסת האורתודוקסיים שהכרתי.

כלומר חב"ד מקבלים כל דיכפין, no questions asked, ולכן בתי הכנסת שלהם מאכלסים מנעד רחב של יהודים ויהדויות. אבל למה שלא יילך כל יהודי לבית כנסת הדומה לו? הנה הסבר שמובא בכתבה:

פרופ' חיים וקסמן, חוקר הסוציולוגיה של הדת המתמחה ביהודי ארצות הברית ועמית בכיר במכון ון ליר בירושלים אומר כי כוחה של חב"ד בארצות הברית גדל, בין השאר בשל החשיבות הפוחתת של הממסד היהודי בהגדרה העצמית של יהודים. "אנשים כבר לא מחפשים השתייכות לאחד הזרמים, והם מגלים שעם חב"ד זה הכי קל. לא צריכים להתחבר לשום זרם. אפשר לבוא ולקבל מה שרוצים לקבל מהחוויה וזהו. הקהל אוהב שאין חוקים קשוחים. יש כנות בחב"ד, ואנשים מזהים את זה"

אני חושב שיש עוד סיבה לאהדת הקהל את בתי הכנסת של חב"ד: אנשים באים לשם כי הם רוצים. בשונה מבתי כנסת מהזרמים המוכרים, אף אחד לא נמצא שם כי "צריך" או כי "זה מה שעושים". כל מי שבא בא כי זה מעניין אותו, ובוודאי שהחוויה הכללית שמתקבלת היא שונה (ובאופן אירוני היא בוודאי טעונה יותר דתיות מזו שבבתי כנסת אורתודוקסים ישראלים רבים).

אבל אם נתבונן על התופעה – מה נמצא לפנינו? מה שנמצא הוא מערך מסועף של נותני שירותים, מקצוענים של יהדות, שפותחים סניפים ברחבי העולם, ומציעים את מרכולתם. הם אדיבים, מסבירי פנים, סובלניים. הם פורשים לפניך תפריט אחיד הכולל תפילות, מצוות וחגים (וכבר היה מי שאמר שחב"ד הם המקדונלדס של היהדות). אז למה זה דומה למסדר נוצרי?

באחד האשכולות בפורום "עצור כאן חושבים" כתב על כך מישהו שכינה עצמו "רדףהשיג". הוא משווה שם באופן כללי בין המודל החסידי למודל הנוצרי, ומוצא דמיון רב ביותר – ראו שם, הדברים מאירי עיניים. כאן אביא רק את הערתו המבריקה בקשר לחב"ד:

בחב"ד היום בארה"ב, 90% מבאי בתי הכנסת של חב"ד אינם שומרי תורה ומצוות – וזה כבר נהפך למצב יציב – כלומר, אלו אינם אנשים שאוטוטו הופכים לחב"דניקים מן המנין אלא רובם כך ישארו. החסידים פרופר נתפסים יותר ויותר כאנשי דת, כנזירים וכו' – שמשרתים את הקהילה היהודית ומספקים להם שירותי דת – עורכים עבורם תפילות וכו'. הרבה שליחי חב"ד לא ממש דחוף להם להחזירם בתשובה כי הם פוחדים להבריח אותם, לאבד תרומות וכן הלאה. כך שזה ניהיה מצב יציב.

כלומר החסידים משמשים ככמרים: הם העומדים לפני ציבור ההדיוטות ועורכים "טקסים". לרוב זה לא קורה יותר מפעם בשבוע – בכנסיות בימי א', בבתי הכנסת בשבתות. בשאר הזמן בעלי-הבתים חוזרים לבתיהם, לחיים בהם לרוב לדת אין נוכחות ממשית. בשונה מהמבנה הקהילתי הקלאסי של היהדות, בו "תפעול" הדת מבוצע על ידי כולם ואף נצרך שיהיה מבוצע על ידי כולם (חשבו על מצוות המניין, או על כך שאין מקבלים עדים שאינם שומרי מצוות), היהדות שחב"ד מציעה היא יהדות היררכית בה האליטה משחקת את המשחק הדתי ואילו ההמונים בעצם פטורים ממנו, וניזונים מהדתיות של אלה שמעליהם. אלה בתורם ניזונים מרוחו של הרבי, שנמצא אף מעליהם ומקשר בינם לבין האל. כלומר מדובר בעצם במודל הקתולי.

זה כמובן משנה לחלוטין את אופייה של היהדות, אבל זה לאו דווקא רע. למעשה, כפי הנראה אין ברירה אחרת – כאשר 90% מהיהודים במקום מסויים לא מקיימים ולא יקיימו מצוות, אולי האופצייה היחידה שיהיה להם איזשהו קשר לדתם-תרבותם היא על ידי תיווך של מקצועני-דת שכאלה. חב"ד כאן ממלאים ואקום שנפער עבור מרבית היהודים בעולם שאינם מעוניינים או מסוגלים לקיים את ההלכה בצורתה האורתודוקסית. את אותו ואקום הרי ניסתה התנועה הרפורמית למלא, וזאת על ידי שינוי רדיקלי של ההלכה. מעניין לחשוב איזה מודל זוכה באהדתם של ההמונים, ולמה.

(ותהיה צדדית: האם החב"דניקים אכן מעוניינים אך ורק להסביר פנים ליהודי באשר הוא שם? האם אין כוונה בסופו של דבר להחזיר בתשובה, ואף להופכם לחב"דניקים? כוונה כזאת היא כמובן לגיטימית (ושוב מתאימה לדגם המסדר המיסיונרי), אלא אם היא לא מוצגת בצורה גלויה. בספר אחר שלו (אפוקליפסה אז ועכשיו, ידיעות אחרונות) גורס יוסף דן שלא רק שחב"ד מעוניינים להחזיר בתשובה, אלא שהם מעוניינים "לגייס עוד ועוד נשמות יהודים לנאמנות לרבי-משיח. החסידים פועלים את פעילותם לא בשירות היהדות אלא בשירות הרבי, וכל מי שנענה להם נעשה, לרוב בלא יודעין, למי שמביע אמונה ברבי ובכוחו, ובכך מצרף הוא את כוח-נשמתו לנאמניו של המשיח". זה נשמע לי… לא יודע, אפעס קצת יותר מדי קונספירטיבי. אבל אני באמת לא יודע. מישהו יודע?)

Orthodox Jews in America

התופעה שבה בקהילה יהודית בארה"ב מגיעים לבית הכנסת האורתודוקסי יהודים רבים שאינם שומרי מצוות היא לא חדשה. ג'פרי גורוק, פרופ' להיסטוריה יהודית ב-YU, מביא את הדברים הפרדוקסליים הבאים: "לאורך רובה של ההיסטוריה של יהדות ארה"ב היו היהודים האורתודוקסים שאינם מחוייבים לדרישות ההלכה רבים יותר מאחיהם האדוקים". הציטוט הזה לקוח מספר שפרסם גורוק לפני שנה, Orthodox Jews in America, שבצורה לא מפתיעה סוקר את ההיסטוריה של היהדות האורתודוקסית בארה"ב.

באחרית-הדבר של הספר (שרק אותה קראתי – בכלל, דעו שאני לא קורא כל עמוד בכל ספר שאני כותב עליו כאן) מסביר גורוק שעבור יהודים רבים בית הכנסת האורתודוקסי ביטא לפעמים אותנטיות, לפעמים נוסטלגיה, לפעמים מילייה חברתי ולפעמים פשוט חמימות שעבורם היו חסרים בבתי כנסת מהזרמים האחרים בארה"ב. הם היו מגיעים לבית הכנסת האורתודוקסי בשבת, ואת המכונית מחנים במקום שלא נראה מדלתותיו.

וכך גם היום. גורוק כותב למשל על ר' ג'ונתן גרוס, רב קהילה באומהה, שמצהיר בפלייר שמחולק בבית הכנסת שזה "מברך לשלום כל יהודי שהוא […] ומקבל את מגוון המעשים והמחשבות שבין חבריו". לא רק מבחינה כלכלית לא יכולים בתי הכנסת להיות בררנים (והרי בארה"ב המדינה לא מממנת אותם, אלא הקהילה), אלא גם, כאמור, מפני שבקהילות רבות פשוט אין מספיק שומרי מצוות.

על פי גורוק לא רק חב"ד מבקשים לקרב את הרחוקים:

בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חב"ד, כוללים מכל הסוגים, Yeshiva University ו'חובבי תורה' יצאו כולם למגרשים כדי לחזר אחרי אותם אורתודוקסים – וכל השאר – שלא היו מחוייבים לאורח חיים הלכתי.

האם זהו העתיד של היהדות בארה"ב? מעבר למודל הנוצרי של כומר במקום שליח ציבור, של דת-של-ימי-א', של בית כנסת כמקום אליו יוצאים כדי "לעשות דת" ואחרי זה חוזרים הביתה כדי "לחיות נורמלי"?

[וחג שמח]

שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".

זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.

מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת אקדמות, שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.

הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.

את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.

אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.

לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').

ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.

אווילים, משוגעים ועופות

אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:

מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית (מאמר תיאולוגי מדיני)

כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.

אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.

אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.

או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.

מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?

ארבע סיבות לאי הרציונאליות

ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.

אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.

שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.

שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.

מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.

רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.

דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.

בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.

כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.

—

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון ביום שישי, י"ט כסלו. אני מודה לנתנאל יחיאלי ששיחה איתו היוותה השראה חשובה לכתיבה. אני גם קצת מצטער על האיפיון שלי את הניו-אייג' בתחילת דברי, שהוא קלישאתי ולא מספיק מדוייק.

לפני כשבועיים פרסם מוסף "דיוקן" של מקור ראשון ראיון שערך צור ארליך עם חנן מוזס, שבמסגרת הדוקטורט שלו באונ' בר-אילן ערך מחקר בנוגע לעמדותיהם של בני זרמים שונים בציבור הסרוג. מוזס חילק את המגזר לחמישה חלקים לא שווים: התורניים-לאומיים, שמכונים לרוב 'חרד"לים', ומהווים על פי ההערכות כחמישית מהמגזר; הדתיים-מודרניים, כלומר "אותם חוגים ליברליים יחסית של אקדמאים, פמיניסטים, קיבוצניקים דתיים" שמונים כעשירית מהמגזר; הבורגנות הדתית או "המרכז הציוני-דתי" שמהווים את הרוב הגדול של הציבור הזה, ועוד שתי קבוצות קטנות, שהן הרדיקלים, כלומר "החוגים השואפים באופן זה או אחר להתנתקות מהציונות החילונית"; והניאו חסידים, שמחבבים את ר' נחמן, ר' קרליבך, ומזון אורגני.

הראיון כולו פורסם לפני כמה ימים בערוץ היהדות של אתר מעריב (עדכון 26.11: פורסם בגרסה מורחבת ומומלצת יותר בבלוג של צור ארליך), ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו, כי הוא מעניין ומאיר עיניים. תוכלו למצוא שם את מד תמיכת הציבור וזרמיו בשלל נושאים, החל מחופש ביטוי, ימין ושמאל, רבנים ועד סירוב פקודה, כל זאת לצד ניתוח התוצאות ואף עצות מנהיגות לרב שרלו. אבל אנחנו נתמקד בשני ציטוטים. נתחיל בתובנה חשובה שקוראי בלוג זה אמורים כבר לדעת:

תופעות חדשות, של נהייה אחר 'רוחניות' לסוגיה – משאיפה לחידוש הנבואה, דרך השפעות מדתות המזרח, ועד 'ניאו חסידות' השמה את הדגש בתיקון רוחני של היחיד ואף חזרה לחסידות כפשוטה – שינו את פני החברה הציונית-דתית והוסיפו למפה שלה ממד חדש, שלישי. מעתה יש להגדיר את מיקומו של הציוני הדתי גם על ציר גובה, שבקצהו התחתון נמצאת הדתיות המוכרת, בעלת הדגש ההלכתי, ובעליון – דתיות יותר חווייתית, יותר אינדיבידואלית, ולעתים גם פוסט-מודרנית. במקום גבוה בציר הזה יכולים להימצא גם שמרנים וגם ליברלים: מימין, למשל, תלמידי ישיבת רמת-גן בראשות הרב יהושע שפירא, המוסיפים למסורת 'מרכז הרב' החרד"לית את הדגש החסידי – ומשמאל תלמידיו של הרב שג"ר ז"ל בישיבות 'שיח יצחק' ותקוע, המוצאים גרעין של אמת בכל תופעה רוחנית.

בסדר, ברור ומשמח. אבל שימו לב לנתונים הבאים:

מוזס שאל את מרואייניו מהם שלושת הערכים שמידת חשיבותם הדתית היא הגבוהה ביותר בעיניהם, מבין שישה: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוקים, חופש פנימי, צניעות וערכי משפחה, וצמיחה רוחנית. אצל התורניים ואצל הבורגנים כאחד הגיע למקום הראשון הערך של קיום ההלכה, ולמקום השני – יותר מלימוד תורה, יותר מכל הערכים הרוחניים – הגיעו הצניעות וערכי המשפחה. שני שלישים מהנשאלים במגזרים אלה כללו אותה בשלישייה שלהם. הערך של קרבת אלוקים, לעומת זאת, הגיע לשלישייה הפותחת רק בתת-מגזר אחד – הניאו-חסידי, שם הוא אף זכה במקום הראשון.

אוקיי, אז נכון שהיהדות היא לא הדת הכי רוחנית בעולם, ועיסוקה המרכזי הוא החוק. ונכון שבכל מקרה רוב האנשים לא יהיו לעולם מיסטיקנים, נכון שרוב האנשים לא באמת, בכנות, ממעמקים, יבקשו קרבת אלוהים בחייהם – ככה היה מראשית ההיסטוריה וכך המצב גם היום, עם כל התגברותה של הכמיהה לרוחניות המוזכרת בפסקה הקודמת. אבל למען השם, האם גם במוצהר, על השולחן, בבוטות צריך לומר את זה? האם צריך להצהיר בגלוי שקרבת אלוהים בעצם לא מעניינת אותנו? האם צריך באמת לקבוע שהאידיאל העליון, מה שמנחה אותנו, מה שהכי חשוב לנו, הוא שמירת מצוות, שאחריו נמצאות ה"צניעות" ו"ערכי המשפחה" (מה זה בכלל?) ולא קרבת אלוהים? עד כמה האנשים שענו כך הם אנשים דתיים?

אפשר כמובן, מצד שני, לשבח את הכנות. אין כאן העמדת פנים, אלא אמירה ברורה: אלוהים לא באמת מעניין אותנו. לא בשבילו אנחנו בסיפור הזה של הדת. בשבילנו זה יותר עניין תרבותי-חברתי-שמרני. משפחה, "צניעות", מסורת, ציות. איך אמר פעם העוזר של טוני בלייר? "we don't do God". הוא התכוון שהם עושים פוליטיקה. ומה אנחנו עושים? עושים את מה שאמרו לנו לעשות. אלוהים יכול רק לבלבל אותנו.

מה רע בזה? בהחלט לא הכל. אבל הרבה טוב לבטח לא ייצא מזה. כדי לראות לאן זה יכול להגיע אביא קטע מכתבה מצויינת של אלחנן ניר שפורסמה במוסף "שבת" במקור ראשון של יום שישי האחרון (כן, זה עיתון בהחלט מעניין – אפשר גם להנות ממוסף "יומן" הפוליטי בתנאי שנכנסים לרגע לראש האתנוצנטרי-קונספירטיבי-פרנואידי). ניר הגיע ל"כנס בעלי תשובה" שמבטאים את מצוקת חוסר-הקבלה שלהם בחברה החרדית, ומאידך גם את מצוקתם האישית עם תביעתה של החרדיות למחיקת זהותם הקודמת לחלוטין. כתבתי על עיסוקו של הרב עודד ניצני בנושא, והוצאתו לאור על ידו של כתב העת אדרבה, כאן.

בכל אופן, בסוף מאמרו מראיין ניר רב חרדי מסויים, שבקשתו להישאר בעילום שם תהיה ברורה כשתקראו את דבריו. הנה:

ר' זלמן שחטר-שלומי נוהג לומר שההלכה היא כמו אבקת מרק משומר ששרדה איתנו את הגלות בצורתה המיובשת, אולם אי אפשר עכשיו, כשאנחנו חיים ברווחה יחסית, להמשיך לאכול אותה במצב צבירה אבקתי. עכשיו, כדי שהעניין יהיה ראוי למאכל, חייבים להוסיף מים חמים. המים החמים הם הרגש והרוח שהופכים את ההלכה למשהו חי, טעים ומזין. ובטח ובטח שאנחנו בכל אופן לא אוכלים רק למען הטעם, אלא למען השם.

יש ערך למסורת, אבל אם העיקר הוא שמירה על המסורת, אם זה האידיאל העליון, המטרה אליה נשואות העיניים ושלטובתה מכוונים כל הכוחות, התוצאה היא סטגנציה, סיאוב ובסופו של דבר, באופן אירוני, התפוררות פנימית.