כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.

המלוכה הבריטית אף פעם לא היתה חזקה וטוטלית כמו זו שבצרפת. המגנה כרטה רק קיבעה בחוק חולשה שהיתה חלק מהמציאות הפוליטית באנגליה כבר קודם, מציאות שהלכה והפכה ברורה יותר ויותר עם הדורות, כאשר המלך מאבד בהדרגה את סמכויותיו, תחילה לטובת בית הלורדים, אחר כך, במאה ה-19, לטובת בית הנבחרים (House of Commons), ולבסוף כמובן עד לאיבוד מוחלט של כוחו והשארתו כסמל בלבד עם בואו של העידן הדמוקרטי במאה העשרים.

בצרפת כידוע הדברים התנהלו אחרת: שלטון הברזל של מלכי צרפת, שהחזיק את אציליו ואביריו על רצועה קצרה מאוד, הגיע לשיא של רודנות וניתוק עם שושלת בית בורבון ("המדינה זה אני" וכל זה), כלומר רצף הלואים מתחילת המאה ה-17 ועד המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית? כן, אתם יודעים, זו ששמה בפועל קץ לבית המלוכה הצרפתי. נכון, הוא פירפר עוד קצת גם אחריה, אבל היום אין מלך בצרפת, אפילו לא כסמל.

האם זה מקרה שהויתור ההדרגתי על סמכויותיו השאיר את בית המלוכה בבריטניה על כנו וחוסר הנכונות להתפשר גרם למחיקתו בצרפת?

קיצור תולדות חוק הגיור

חוק הגיור שהביא ח"כ דוד רותם התחיל את חבלי לידתו כבר בדיונים הקואליציונים בין ישראל ביתנו לליכוד. יחד עם "ברית הזוגיות" הוא היה אמור לתת לבוחרים של ליברמן יכולת להצטרף בקלות לעם ישראל: חתונה בין יהודים ללא-יהודים ו/או גיור זריז וקל. היום כבר כולנו יודעים שחתונה "מעורבת" לא תוכר על פי חוק בישראל, ו"ברית הזוגיות" שהתקבלה (בה הרבנות תקבע אם המועמד הוא מספיק לא יהודי כדי להתחתן עם לא יהודי אחר) היא עלבון לאינטליגנציה של בוחרי מפלגתו של ליברמן, שגם ככה תבונתם מפוקפקת.

בנוגע לחוק הגיור הצליחו להגיע לקומבינה: הגיור יעשה על ידי רבני הערים (וכך יוכל מי שרוצה להגיע לרב שלכאורה יקל יותר מחבריו), ומנגד סמכות הרבנות הראשית כאחראית על הגיור בארץ תוכר בחוק. קל להבין מזה שסמכותה כיום איננה מעוגנת בחוק: אכן, הרבנות עד כה אישרה גיורים רק משום שכך נהגה מאז המנדט הבריטי. במצב הנוכחי, אם כן, יכולות התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית להגיש בג"ץ על כל גיור שהרבנות מסרבת להכיר בו ולהביא לאישורו, שכן, כאמור, אין חוק. שורה של עתירות לבג"ץ אכן הבטיחו שכיום גיורים של תנועות אלה שנעשים בחו"ל מוכרים לצורך עליה מכוח חוק השבות, ונדמה לי שאפילו גיורים שנעשים בארץ הם בעלי תוקף בתנאים מסויימים.

אם החוק יעבור החלטות בג"ץ הקודמות יאבדו מתוקפן, והגיורים הלא-אורתודוקסים ירוקנו ממשמעות מבחינת מדינת ישראל. הם לא יוכלו לעלות מכוח חוק השבות, ואם החוק יחול רטרואקטיבית (ויש אפשרות כזאת), יהדותם של רבים תישלל. ברמה העקרונית מכריז החוק למעשה כלפי יותר משישים אחוזים מיהדות ארה"ב שהם לא ממש יהודים (רק 20% הם אורתודוקסים שם, והשאר לא מזוהים עם אף זרם), ומשום כך מנהיגי התנועות האלה נזעקים, וטענים בצדק שאי אפשר לקרוא למדינת ישראל מדינת היהודים, אם היא בעצם מדינת האורתודוקסים. אישור החוק יגרום לקרע חסר תקדים בין ישראל ליהדות ארה"ב.

ומה עם גיורי רבני הערים, זה טוב לא?

לא. לכאורה יהיו יכולים החפצים בגיור לכתת רגליהם לרב עיר ששמעו שהוא קצת יותר מקל מאחרים, אך למעשה הפיתרון הזה מעוות מראשיתו, שכן רבני הערים לא נבחרים על ידי קהילותיהם וגם לא על ידי הממשלה, הכנסת או כל גוף דמוקרטי אחר. רבני הערים – תתכוננו להפתעת חייכם – נבחרים על ידי הרבנות. כלומר הרבנות הראשית תקבל גם גושפנקא חוקית ובלעדיות לגיורייה, ומצד שני תשמור על השליטה במינוי רבני הערים. כבר היום ישנן קהילות חילוניות רבות שהרב שלהן הוא חרדי שלמעשה לא נמצא בשום קשר משמעותי איתן. סמכו על הרבנות שהיא תדאג לכך שכל רבני הערים יהיו מהסוג המחמיר, ועל כן לא תהיה שום הקלה או הפשטה של תהליך הגיור.

מחשבות על העתיד לבוא

כבר היום משפחות שאחד מחבריהן לא יהודי לא יכולות לקנות בית במושב נוקדים, מושבו של שר החוץ ליברמן. כבר היום אישה שמתפללת בכותל נעצרת ונלקחת לתחנת המשטרה אם היא מחזיקה בידיה ספר תורה. כבר היום אחוזים ניכרים ממוסדות החינוך לא מלמדים לימודי ליבה ולמעשה מגדלים דור של אזרחים חסרי יכולת להשתלב במרחב הציבורי הליברלי.

האורתודוקסיה החרדית, מסיבות רבות ומגוונות (ובראשן פחד עצום מהמודרנה ומהחילון) מנסה לבצר את כוחה. היא רוצה לשלוט בחינוך, בגיור, במקומות הקדושים, בתקציבים, ביהדות. אבל היא נלחמת נגד הזמן ונגד התנועה הכללית של החברה. כמו לואי ה-16, היא לא מבינה עד כמה היא מנותקת מהעם, עד כמה היא מנותקת מהמציאות.

הבה ננסה לחשוב מה יקרה בעקבות חוק הגיור, שלמעשה יחלק את המדינה לשתי קהילות: יהודים להלכה ולמעשה, ויהודים רק למעשה. כפי שכותבת יפה אבירמה גולן היום ב"הארץ":

מישהו צריך להסביר ליהודי העולם, שהם יכולים כבר להתחיל לצפצף על החוקים והתעודות של ישראל. כי בעוד שהממשלה והכנסת הופכות יותר בדלניות ופונדמנטליסטיות, בחברה הישראלית מתרחש מעקף מרשים של הגיור הדתי. זה מה שפרופ' אשר כהן הגדיר כ"גיור סוציולוגי", והפרופסורים צבי זוהר ואבי שגיא תיארו כתהליך שתחילתו בדברי רות המואביה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בתהליך זה ההצטרפות אל הזהות החברתית והקהילתית קודמת להצטרפות אל הזהות התרבותית-דתית.

זאת אחת האופציות: הפיכת הרבנות לסמל ארכאי, דוגמת המלוכה הבריטית (ובמידה רבה האפיפיור). ממילא כל מי שמשולב בחברה הוא מספיק יהודי עבור רוב אזרחי ישראל, ובסופו של דבר יבינו הישראלים, כמו שהאמריקאים מבינים, שיש דרכים רבות להיות יהודי ושהאורתודוקסיה היא רק אחת מהם.

אופציה שניה היא פירוקה של הרבנות, דוגמת המלוכה הצרפתית, וזאת משום שמצב בו חוקיה לא מאפשרים לאנשים להתחתן או לגור בשכנות יהפכו אותה לבלתי-נסבלת. בכל זאת, חוק מעצבן גורר התנגדות ומערכת רודנית גוררת התקוממות.

הרבנות הראשית, ובאופן כללי הממסד האורתודוקסי המקבל את כוחו מהמדינה, הם דינוזאורים שלא מבינים, ולא סופרים, את היונקים שמתפתחים סביבם. נותר רק לחכות למטאור שיגרום להכחדתם.

בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.

ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש

הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.

ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:

אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו

ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.

זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.

אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.

למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.

אחדות זה חשוב, אבל

"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.

והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:

התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:

זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.

זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).

גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.

אתנחתא קומית מתבקשת:

הטהרנים החדשים משמאל

זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.

דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".

אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:

The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.

There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.

כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).

שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת

ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.

—

*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".

[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]

תוך כדי הכנה של קורס שאעביר בשנה"ל הבאה, הגעתי לכמה טקסטים שאני צריך מספרות המרכבה וההיכלות. בעלעול ביניהם נזכרתי לפתע בקטע אחד מיוחד מאותה התגלות מפעימה של עברית, קטע ששמתי לב אליו כשלמדתי על הנושא לראשונה, עוד בתואר הראשון שלי באונ' חיפה, תחת ד"ר אסי פרבר. זה קטע נדיר כי הוא מתאר לדעתי חוויה נדירה, שונה מאוד ממה שמתואר בדרך כלל בטקסטים הנידונים.

אבל אולי כדאי לומר כמה מילים כלליות על הנושא. ספרות המרכבה היא קורפוס קטן אך מגוון של ספרות יהודית קדומה, כתבים מיסטיים שכנראה נכתבו אחרי חורבן הבית-השני, ולפני המאה החמישית למיניינם. איפשהו במאות השנים הללו עסקו חבורות שונות של יהודים – כנראה לא תמיד מקושרות ביניהן – בפרקטיקות איזוטריות שונות ומשונות. משום אופייה כינה גרשום שלום ספרות זו בשם 'גנוסיס יהודי', ואהב אותה במיוחד משום שלדעתו ביטאה חוויה דתית מקורית ואותנטית שאינה מוזכרת כלל בתנ"ך. אלו כתבים מרתקים, יפיפיים, עתים עמוקים ועתים מגוחכים, הנותנים נקודת מבט לא-רגילה על התרבות העברית הקדומה.

יש כאן מיסטיקה יהודית, אבל לא מדובר בקבלה, שהתפתחה רק כאלף שנים מאוחר יותר (אולם ירשה כמה אלמנטים הספרות הזאת). כאן מדובר בספרות קדומה הרבה יותר, שונה מהקבלה בשפתה, בצורתה הספרותית, בתחומי התעניינותה, בגיבוריה ואולי הכי חשוב: באופי החוויה המיסטית המתוארת בה.

מדובר ביותר מעשרים חיבורים קטנים השונים זה מזה הן בצורתם והן בתכנם. יש העוסקים בקוסמוגוניה וקוסמולוגיה, יש המפרטים את מבנה הפלירומה (כלומר את מערך הכוחות העליונים על מגוון המלאכים והשרפים ותפקידיהם השונים בעזרה לאל בניהול העולם). חלק לא מבוטל של ספרות זו עוסק במאגיה – אלו הם חיבורים המכילים השבעות ולחשים שונים בעזרתם ניתן לכבול מלאכים ולהכריחם לעשות כרצון האדם. בחלק זה, כמו גם באחרים, נתקלים שוב ושוב בתפיסה הישנה הגורסת כי ידיעת שמו של הדבר – במקרה זה מלאך – נותנת ליודע כוח ואפשרות אמיתית לנצלו.

אבל מבחינת "ההיסטוריה של המיסטיקה" אולי הכי מעניינים החיבורים המספרים את סיפורי עלייתם של בני חבורה קטנה של תנאים – על פי רוב ר' עקיבא, ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל בן אלישע – לנבכי ההיכלות העליונים המקודשים, ופגישתם, היתקלותם הלא-תמיד-נעימה, בבני חבורה גדולה של מלאכים.

עלייה לדוגמא: היכלות רבתי

הנה למשל תיאור של עלייה מיסטית שכזאת מתוך ספר "היכלות רבתי". חיבור פסאודו-היסטורי זה מתאר זמן של חירום (לאור רדיפות הרומאים), שבעטיו מכנס ר' נחוניא בן הקנה חבורה של חכמים כדי לגלות להם את סוד הירידה למרכבה "כאדם שיש לו סולם בתוך ביתו". בספר "הלב והמעיין" טוען יוסף דן שזהו תיאור ראשון בספרות המיסטית היהודית של ה"אידרא", כלומר הכינוס הקדוש של מיסטיקנים בו מתגלים סודות, שאחר כך יהווה אבטיפוס בסיסי לכתיבה של הזוהר.

אגב, כמובן שלא כל מי שרוצה יכול. המועמדים לעלייה הם רק "כל מי שנקי ומנוער מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ושבועת שוא וחילול השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר".

הנה הטקסט, כפי שנלקח מכאן:

ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חברים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:

וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהו-ה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהו-ה אלהי ישראל:

שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:

אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהו-ה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:

אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:

אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:

ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:

סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:

ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:

והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהו-ה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:

מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

כפי שכתבתי כאן, אנחנו רואים פה מהלך שלם של כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, עליה לרקיעים האלוהים, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך מה שנקרא "גלוסולוליה", כלומר השתפכות מילולית כתוצאה מגירוי מיסטי.

אז כל זה טוב ויפה (באמת יפה, לא?), אבל אם נסבור שזה יותר מאשר תיאור דמיוני שכל כולו ספרותי, איך נבין מה באמת קורה למיסטיקנים האלה? האם הם עולים בגופם להיכלות עליונים? האם רק בנשמתם? בין כך ובין כך, אני לא חושב שאיזו מבין האפשרויות האלה מעניינת אותנו. אנחנו כבר מזמן לא חושבים שאפשר לעלות למרומים בגוף, וגם אם נעלה בנשמתנו, האם אכן נאמין שככה זה בנוי שם למעלה, האם אכן נצפה לפגוש את אותם מלאכים, סוסים וגחלים? האם נחשוב שבחוויותינו המיסטיות, וכתנאי להן, צריך "להשביע" מלאכים? קשה להאמין.

ומה אם נתרגם את המסופר כאן לשפה רוחנית מודרנית: האם כל ההנחיות האלו אינם אלא תרגילי דמיון מודרך שאמורים לשחרר קשרים פסיכולוגים? האם אלו מדיטציות של ריכוז עמוק, סטייל קאלאצ'קרה למי שמכיר את הפרקטיקה הטיבטית הזאת, שאמורה להביא את המודט למצב תודעתי חריג? גם אם כן, אני מתקשה להאמין שיש היום מקובל כלשהו שמבצע את זה כך. כפקרטיקה מיסטית זה נשכח.

עולם חדש

ועכשיו נגיע אל הטקסט שכיוונתי אליו מלכתחילה, שמתאר פרקטיקה מיסטית מסדר שונה לגמרי: לא עליות לרקיעים שמימיים, אלא ראיית העולם הזה מחדש. הקטעים הם מתוך מה שנקרא ספר "שר תורה זותרתי", והעתקתי אותם מתוך המקור המדעי העיקרי של הספרות הזאת, הסינופסיס של פטר שפר [Peter Schafer, Synopse Zur Hekhalot Literatur, J.C.B. Mohr, Tubingen, 1981]

677. א"ר [=אמר רבי] ישמעאל בן שלוש עשרה שנה הייתי ראני ר' נחונייא בן הקנה רבי בסיגוף גדול ובצער גדול ובסכנה גדולה. מקרא שהייתי קורא בה היום לימים הייתי משכח ומשנה שהייתי שונה היום למחר הייתי משכחו. מה עשיתי כיוון שראיתי שאין התורה מתקיימת בי תפסתי לעצמי ומנעתי עצמי ונפשי מאכילה ושתייה וסיכה ועיניתי עצמי מתשמיש המטה ולא רננתי ולא שחקתי ולא יצא מפי דבר מכל זמר ושיר

678. מיד עומד עלי ר' נב"הק [=נחוניה בן הקנה] ולקחני מבית אבי והכניסני בלשכת הגזית והשביעני בחותם גדול שיש לזבודיאל יי' אלוהי ישראל וזה מטטרון יי' אלהי השמיים והארץ אלהי הים ואלהי היבשה וגילה לי מיד סודה של תורה מיד האיר לבבי בשערי המזרח והאירו גלגלי עיני במעמוקות ונתיבות תורה ושוב לא נשתכח מפי דבר כל מה ששמעו אזני מפי רבי ומפי התלמידים ובנתיבות תורה שעשיתי בהן לאמתן שוב לא הייתי שוכחן.

679. א"ר ישמעאל אם לא עשיתי תורה כלום רב לי המדה הזאת אשר קבעתי בהם בישראל כנגד כל התורה כולה כדי שירבו את התורה שלא ביגיעה.

680. א"ר ישמעאל כיון כששמעו אזני רז גדול זה נשתנה העולם עלי לטהרה והיה לבי כשבאתי לעולם חדש ובכל יום ויום דומה עלי נפשי כשעמדתי לפני כסא הכבוד.

[…]

682. א"ר ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא יודע רז גדול זהכיצד יעשה. כשהוא ישן על מטתו ערבית יקרא שמע ובבוקר באשמורת ראשונה ובתשע שעות ביום ובלילה יעמוד על מטתו וירחץ פעמי ידיו ורגליו במים ויסוכם בשמן ויניח תפילין ויעמוד ויתפלל לפני מטתו ולכשיגמור תפילתו יחזור וישב על מטתו ויאמר ויפרש וישביע ויזכיר ויגזור ויגזור ויקיים בשקדחוזיה זהובד יוי ייה מן מה שהוא נקרא שמות של שם מטטרון. מרגיוויאל זהו מטטרון. טנריאל זהו מטטרון. גפעיאל זהו מטטרון. גזחיאל זהו מטטרון. עוזיה זהו מטטרון. גנוניה זהו מטטרון. ססנגריה זהו מטטרון. סוריאיה זהו מטטרון. זרזריאל זהו מטטרון. פסקון זהו מטטרון. אטמון זהו מטטרון סגרון זהו מטטרון. סנגדיה זהו מטטרון. זעפנודיה זהו מטטרון. זהובדיה זהו מטטרון. זבודיאל זהו מטטרון. וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' יוי צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויגזור עליהם גזירות.

683. א"ר ישמעאל באיזו מידה ישתמש אדם בדבר זה. באימה ביראה בטהרה ובטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא.

684. א"ר ישמעאל יצום אדם ארבעים יום באחת ויאכל לחם שעושה הוא בידיו וישתה מים שממלא מידיו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעום כל מני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה.

סימנתי את פסקה 680 כי היא לדעתי המהפכנית כאן: העולם הוא שמשתנה לטהרה. אין כאן מסע אסטרלי לרקיעי עדן, אלא שינוי תפיסתי לגבי המציאות הארצית. תיאור החוויה גם הוא מוכר לכל מי שתרגל מדיטציה בצורה רצינית: זו הראייה החדשה של העולם, התחדדות התפיסה החושית ותפיסת העולם כחדש, החזיון של המציאות הפשוטה כנוצצת, בוהקת, חיה ורעננה יותר. וחוויה זו (ולא העלייה להיכלות נשגבים) מתוארת כאילו היא דומה לעמידה מול כיסא הכבוד! ואחרי כן באות ההוראות, וגם הן מובנות בסך הכל – בעיקר לשנן שמות של מלאכים ולסגף את עצמך.

לא עברתי על כל ספרות ההיכלות כמובן ואני גם לא מומחה לעניין, אבל לא נתקלתי בתיאור דומה לזה שכאן, בספר "שר תורה זותרתי". זהו תיאור של חוויה מיסטית בשפה מודרנית, תיאור של שינוי תפיסתי, תודעתי – תיאור של שינוי תפיסת המציאות, ולא תיאור של שינוי של מיקום הגוף ביחס לאלוהים. המוקד כאן הוא התודעה. לכן כמובן אנחנו מסוגלים להבין את זה ולהזדהות עם זה.