לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."

בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם

יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.

וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.

כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.

הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.

גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה

אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?

במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':

הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.

זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.

וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".

ועתה אנחנו מגיעים לעניין:

בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.

הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:

אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.

יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.

כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:

התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.

התנגדות

מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.

כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).

מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).

עיבוד

נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:

אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".

ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:

אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.

הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.

תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".

אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.

חזרה לאדישות

כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:

רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.

האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.

לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.

ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.

אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.

—

* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf

** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.

*** צילומי ההילות מכאן

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

—

עוד כמה תמונות וסרטונים:

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]

אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.