הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]

אקדמות לדעתי ממלא צורך חשוב בשדה המחקר והחשיבה הנוכחי בישראל, וזאת בכך שהוא משמש כבמה להעלאת רעיונות ותזות שמתבוננות יותר לעתיד מאשר לעבר. כוונתי היא לכך שכתב-העת לא מצמצם עצמו, כמו רוב כתבי העת האקדמיים כיום, לניתוחים פילולוגיים על טקסטים ולמחקרים המנסים להוכיח מי-השפיע-על-מי. כבר אמרו את זה לפני כמובן: חלק מבעיית דלדול התלמידים במדעי הרוח בזמננו היא ללא ספק בגלל שהם פשוט לא מעניינים. אז נכון שאל זמנן של התורות המטאפיזיות מסבירות-הכל של המאה ה-18 כנראה לא נחזור, אבל ההצטמצמות הפוזיטיביסטית שמאפיינת את המחקר במדעי הרוח היום חייבת להיות חלק מהסיפור, ולא כולו, אם יהיה עתיד לפילוסופיה. אקדמות מאפשר מרחב חקירה וחשיבה גדול. הוא מוותר בשביל זה על צמצום התמחותי ועל יוקרה אקדמית. אבל גם אני מוותר על אלו, כך שזה מסתדר בדיוק.

טוב, אז התפרסם לי מאמר באקדמות. הנה הגליון שיצא זה עתה:

כותרת המאמר שלי הוא בדרכי נועם: הניו-אייג' כהטמעה של אתוס נבואי-נוצרי ביהדות בת זמננו. אני מדבר בו על ההבדל העקרוני בתפיסת המרחב בו מתקיימת מערכת היחסים עם האל בין היהדות הרבנית לנצרות החל מפאולוס. בעוד היהדות הרבנית, בהשען על תפיסת האדם שלה כגוף וגם נשמה, ראתה בביצוע פעולות בגוף ובפה את כינון ומימוש הקשר עם האל, הנצרות הפאולינית, מתוך כך שראתה את האדם כנשמה בתוך גוף, תפסה את מוקד הקשר עם האל במחשבה וברגש. במאמר אני עוקב אחרי התפתחות הגישה הנוצרית עד לתוצאתה הכמעט מתבקשת, היא רוחניות הניו-אייג', שמתוך הגישה הנוצרית המתבוננת פנימה מוותרת לבסוף אפילו על הנצרות עצמה, כלומר על ישו ודבריו, על הכנסייה וחוקיה. היהדות שנפתחת בעת הזו לניו-אייג' למעשה מפנימה גישה זו, שעבורה היא אתגר לא פחות גדול, ואף מסוכן, לעיכול. אולם בכך למעשה היהדות בסך הכל  מאמצת מחדש את האתוס של נביאי המקרא, שתמיד התעקשו שהכוונה והמוסר הם העיקר. הנצרות היא שניכסה את האתוס הנבואי במשך אלפיים השנה האחרונות, כאשר מנגד היהדות הרבנית התרכזה בקיום דקדקני של מצוות. על כל זאת ועוד…

רציתי לאמבד את המאמר כאן, אבל משום מה הוורדפרס לא מוכן לקבל אותו, אז הנה לינק, שם אפשר לקרוא או להוריד אותו.

בדרכי נועם

בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).

שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.

מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.

כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.

אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.

כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.

ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???

ובינתיים, אצל מרן

את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:

התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.

אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.

כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:

"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."

בתו של הרב מספרת:

"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".

והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:

דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".

אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:

כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.

והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:

בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.

ועוד אחת, לא פחות מלבבת:

זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…

אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:

"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".

או

היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".

זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.

יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.

אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.

תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.

נספח:

מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.

בשנים האחרונות נולדה סוגה ספרותית-שיווקית חדשה: מעין קופי-טייבל בוקס שעברו גיור, מאויירים וצבעוניים, מודפסים על נייר משובח וכתובים באותיות גדולות. אלבומי הניצחון החדשים מגישים יהדות פולקלוריסטית וידידותית למשתמש ומאפשרים לחילוני הממוצע מגע לא מחייב עם תכנים מסורתיים. הטקסטים העתיקים בתורם נשלפים מבין הכרכים הכבדים, החומים-זהובים, ונארזים מחדש בעטיפה נעימה ומאירת עיניים. הטרנד החדש מאפשר אם כן ליהודי החילוני תיירות פנים בתוך תרבותו שלו.

אך הספרים ממלאים תפקידים חשובים יותר מאשר הגשת נופים אקזוטיים. התופעה המעניינת הזו מהווה למעשה דמוקרטיזציה רדיקלית של המסורת היהודית, הוצאתה מידי המעטים "המוסמכים", וחלוקתה לכל דכפין. מצד אחד כל מושך קולמוס חופשי כיום לפרש את התנ"ך. מצד שני נתינת מתנה בעלת "שיק יהודי" מקרבת הן את הנותן והן את המקבל אל "המסורת", וזאת כמעט ללא מאמץ.

השנה, למשל, יצא פירושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות (הוצאת מרכז אבי-חי). חזקה על שנאן שהגיש לקורא פירוש מעמיק ומעניין, אולם כאשר הפרשנות מוגשת בפורמט של אלבום כרומו מהודר ומאויר, ברור שהצורה כאן חשובה לא פחות מהתוכן. הקוראים לא "לומדים" – הם "עוברים חוויה לימודית". גם בספרם של מרים בנימיני ויונדב קפלון על "אסטרולוגיה עברית" (עם עובד) מודגשת מאוד האסתטיקה. הספר סוקר מקורות יהודיים שונים המתייחסים לעבודת כוכבים ומזלות, ומנסה לבדוק אם ניתן להכשירה, כל זאת מבעד לשלל איורים עתיקים מעטרים את עמודיו.

בניגוד לספרים שלעיל, שבכל זאת אוצרים מידע רב ומוסמך, נציגים מובהקים יותר של הז'אנר החדש הם אלה שמורכבים כמעט לחלוטין ממקורות. אלו למשל ספרי התפילה החדשים, מעין סידורים אישיים הערוכים לא על ידי המסורת אלא על ידי יוזמם. כך למשל יצא לא מכבר "ספר השנה: ברכות, תפילות, סגולות" של אברהם שרגאי (הוצאת שרגא) המכיל, אחרי הסכמה של הרב יונה מצגר, שלל טקסטים מהמקורות מקוטלגים על פי מועדי השנה והחגים השונים. הספר, בגודל אלבום, מציג את התפילות והברכות (מברכת הדלקת נרות בשבת ועד תפילה למציאת בן-זוג) באותיות צבעוניות ועל רקע מצוייר.

דוגמאות נוספות בסדרה זו הוא "סידור אישי" של חנן יובל (עם עובד), שמשלב בין טקסטים של תפילות, פסוקים ושירים, רשימות פרי עטו המלוות אותם, ודיסק ובו יובל שר את הקטעים. ניתן להכליל כאן גם את הסידור החדש של התנועה הקונסרבטיבית, "ואני תפילתי", הצמוד כמובן הרבה יותר למבנה סידור התפילה המסורתי, אך מהווה ורייציה מעודכנת (פמיניסטית, ליברלית) שלו, ואשר משמו אפשר אולי ללמוד על המיקוד שלו בחווייתו של הפרט.

השנה גם יצאה מהדורה חגיגית, לרגל מכירת מאה אלף עותקים, של הספר "תפילת נשים: פסיפס נשי של תפילות וסיפורים" בעריכת עליזה לביא (ידיעות ספרים). גם כאן יוכל הקורא להחשף לתפילות שונות, חלקן מיוחדות ויחודיות, חלקן חוברו בעבר וחלקן בנות זמננו, המוקדשות לנקודות שונות על רצף חייה של האישה בכלל והאישה היהודיה בפרט. כך ניתן למצוא בספר תחינה לבת עם קבלת המחזור שחיברה רות לזר מהקיבוץ הדתי סעד, תפילה לעגונות ומעוכבות גט שחיברה שלי פרייר ליסט מבולטימור, ולימוד מיוחד לשינון על קברי אמהות שחיבר הרב מרדכי שרעבי מירושלים. כל חיבור מלווה בהסבר מחכים של לביא.

וממקורות שונים למקור כל המקורות: הפרשנות על התנ"ך גם היא מעולם לא היתה יותר פופולרית – ויהיו שיאמרו, פופוליסטית. בתקופה האחרונה ניתן היה לקרוא ספר פרשנות שני על המקרא מאת מאיר שלו, וראשון מאת יאיר לפיד. והשנה הוציא אברהם בורג ספר על פרשת השבוע, "בלשון בני אדם" שמו (דביר). בורג כמובן כותב מתוך העולם הדתי, אבל בהחלט מכוון את כתיבתו ממנו והלאה. הספר מיועד ל"קורא החילוני העכשווי", אליו בורג מתחנן "לשוב להיות שותף מלא במלאכת המחשבת של יצירת זהות יהודית מודרנית". בורג יודע לכתוב, ומכיר את החומר. ואל דאגה, הקורא הולך ושב.

אכן, אלבומי המתנה היהודיים מצטרפים לכותרים אחרים שעונים כולם על העניין ההולך וגובר של הישראלי החילוני ביהדותו, החל מסדרת "עם הספר" של הוצאת ידיעות, דרך כתיבה אוטוביוגרפית-יהודית ("מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים) ועד ספרים המשתדלים פשוט להסביר את היהדות להדיוט המצוי ("הנחת יסוד: מושגים ביהדות" של הרב לאו או "אלה הדברים: לקסיקון לרוחניות יהודית" של אברהם יצחק גרין). ואי אפשר בלי לציין את אדם ברוך שתגובתו לעניין הציבורי הגובר בפולקלור יהודי פותחה לכדי אמנות ופרנסה.

גל של יידישקייט, אם כן, שותף את הארץ. אם אחרי מלחמת ששת הימים המתנה שאמרה שבאמת איכפת לך היתה אלבום ניצחון מהודר, ואין לכם בית בארץ שבבוידמו לא נמצא עותקים מאובקים של תמונות השיירות המצריות השרופות; ואם שנות היובל למדינה היו עתות של סיכום ותפיחה על השכם, ומיד ליד עברו אותם אלבומים היסטוריים כבדים שסיפרו את תולדות המדינה או התרפקו בנוסטלגיה על "איך שהיינו"; הרי שהיום אין לך תשורה שמפגינה טוב טעם ורגישות יותר מספר מתנה יהודי.

התופעה הזאת לא נבראה מריק. אפשר לייחס את העניין המחודש של הישראלים ביהדותם לשתי תמורות גדולות שעוברות בעשורים האחרונים על החברה הישראלית. מצד אחד, כפי שמסמנים השינויים בהרגלי הצריכה שמתוארים בפסקה הקודמת, המסורת כיום מחליפה את הלאומיות כמסגרת נראטיבית שדרכה הישראלים (היהודים) מספרים את עצמם לעצמם. מצד שני, הכיפה הסרוגה של האורתודוקסיה נפרמת לכדי חוטים בודדים.

אם בראשית המדינה היה ניסיון ממוסד והיררכי להלאמת היהדות (מחידון התנ"ך ועד ההשקעה בארכיאולוגיה, מפיתוח המכון לכתבי יד ועד להפיכת בר-כוכבא לגיבור לאומי), הרי שמסיבות שונות דווקא עם אובדן האתוס הסוציאליסטי בשנות השבעים אבד גם הקשר האמפתי-בואכה-נצלני למקורות היהודיים, ובשנות השמונים היה ניתן לחזות, למשל, באינטלקטואלים שלא רק שלא יודעים דבר על המסורת היהודית, אלא גם מתגאים בכך. באותה תקופה לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים צומצמו למינימום, ובקרב ההורים החילוניים היתה חרדה תמידית מכך שהילד יחזור בתשובה.

העניין ביהדות חזר והתגבר בעשרים השנים האחרונות, והפעם הוא עולה "מלמטה", ללא הכוונה ממסדית. בתי מדרש פלורליסטים נפתחים, סופרים חוזרים לעסוק בתכנים "יהודיים", ועל מעיין "המוזיקה היהודית" הממלא במימיו את הארץ אין צורך להכביר מילים.

אם נתבונן מקרוב בשניים מהספרים שצויינו לעיל נוכל לראות את תהליך יהוד הלאומיות בברור. תת הכותרת של "פרקי אבות" לאביגדור שנאן היא "פירוש ישראלי חדש". תת הכותרת של הסידור החדש של התנועה המסורתית היא "סידור ישראלי". בשונה מהשלב בו היהדות הולאמה בצורה ממוסדת, כאן מדובר בהפרטת החוויה היהודית ואריזת המסורת לשימוש אישי, כחלק מההווי התרבותי הכללי. ה"ישראליות" נתפסת כאן כחזרה פרטית למקורות ולא כבנייה של אתוס אזרחי או לאומי. במילים פשוטות: היהדות מחליפה את הציונות.

קל לייחס את התמורות הללו לאובדן האמון בפרוייקט הציוני, אולם האחיזה במסורת כתשובה לכך לא היתה יכולה להתבצע ללא תהליך עומק נוסף שמתרחש בשני העשורים האחרונים, והוא ריסוק המונוליתיות האורתודוקסית וההתגוונות של היהדות בישראל. מתופעת הדתל"שים שמעולם לא היתה מתוקשרת יותר; דרך עצם ריבוי הזרמים בקרב הכיפות הסרוגות, המתפצלים בינם לבין עצמם בקצב של מושֶבֶת חד-תאיים; ועד לשוליים המתרחבים של הציבור החרדי, מברסלב וחב"ד על שגעונותיהם ושגיונותיהם ועד ציבור רחב של "אנוסים", שחיים בתוך המדים השחורים אבל חילונים בהוויתם – נראה שהחברה האורתודוקסית מעולם לא היתה מרובת צבעים וצורות כבימנו.

כשם שהגיוון הזה מעלה ספקות פנימיות בקרב אורתודוקסים בנוגע לאמיתות המוחלטת של דרכם, כך הוא מפוגג את היראה שבעבר תקפה חילונים ביחסיהם עמם. הפחד מחזרה בתשובה, לדוגמא, כמעט שנעלם, שכן אם בעבר חוזר בתשובה היה עוזב ונעלם במחשכי בני-ברק, היום הוא יסתפק פעמים רבות בכיפה בוכרית.

שבירת ההיררכיה האורתודוקסית כיום, אם כן, באה לידי ביטוי אצל החילונים לא בניתוק כל קשר עמה כבעבר, אלא ביצירת גרסאות אישיות שלה. הוצאת המקורות מהקשרם המסורתי (התלמוד, סידור התפילה, המקרא) היא עצמה ערעור על הקאנון כסגור ואף ודאִי. חיבור תפילות חדשות שמלוות את הישנות גם הוא מערער כמובן את מעמדן של האחרונות, וממילא מפקיע מידי הרבנות את הסמכות לקבוע קאנון אחיד וסופי.

מול התמורות הללו שבתפיסת החילונים את יהדותם תצטרך גם האורתודוקסיה לשנות את ייחסה. בעבר הופנו חיציה בעיקר כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים, שכן תנועות אלה התיימרו להציג אלטרנטיבה כשרה לא פחות של היהדות. החילונים נחשבו למי שאינם רוצים קשר ממשי עם מורשתם, אבל יודעים היטב היכן למצוא את תורת האמת לו רק ירצו, דהיינו באורתודוקסיה. העניין החדש, הפלורליסטי וחסר המחוייבות ההלכתית של החילונים ביהדותם שולל את ההבחנה הזאת: יהודים היום מתעניינים ביהדותם, אבל עניין זה לא מלווה במרבית המקרים ברצון מיוחד לקבל על עצמם עול מצוות. צורות חדשות של קיום יהודי נולדות כל יום, ורק על כך אפשר לכתוב כמה אלבומי ברכות

[המאמר התפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" אתמול. ברצוני להודות לידידי הטוב והמלומד אהרן רוז שבשיחה איתו חודדו כמה נקודות המופיעות כאן.]

1. הגיליון האחרון, המצויין, של "דעות", כתב העת של תנועת "נאמני תורה ועבודה", עוסק באחד הנושאים המשמעותיים ביותר ביהדות בארץ ישראל בשנים האחרונות, והוא הפיצול ההולך וגובר בתוככי מחנה הכיפות הסרוגות. ניתן למצוא את תוכן העניינים ברשת וכמו כן שני מאמרים מתוך הגליון, של יאיר שלג ושל אבי שגיא. אביא כמה ציטוטים מעניינים מדבריהם.

אתחיל בכמה דברים משל פרופ' שגיא, שהמאמר שלו בגליון עוסק בשינויים שעברו על תנועת בני עקיבא, והוא מרתק וכתוב לתלפיות. אני מאוד ממליץ לקרוא את המאמר כולו. שגיא, כחניך, בן-גרעין וקומונר לשעבר בתנועה, מסרטט את התמורה החריפה שעברה עליה, וכנקודת המפנה הוא מצביע על יסוד גוש-אמונים, וההשתלטות על גוש אמונים על ידי גרעין אלון מורה:

כידוע, על גוש אמונים השתלט גרעין אלון מורה. עד השתלטות זו דיברה תנועת גוש אמונים בשפה החלוצית המוכרת למן ראשית הציונית. מייסדי הגוש היו חלוצים בעצמם, או נושאי הכמיהה החלוצית. גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית. ראוי לציין כי חלק ממייסדי גוש אמונים המקורי חשו שחלומם נגנב מהם. […] ברם, באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם.

גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. כיבושה של בני-עקיבא על ידי סמכויות רבניות יוצאי מרכז הרב הלך והתעצם. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. חלקם לא גדלו בבני-עקיבא ולא ספגו את האווירה השוררת בה. בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה, ובהדרגה עיצבו אתוס אחר שדבר אין לו עם מורשתן של תנועת "תורה ועבודה" ושל בני-עקיבא.

אופי התנועה המשיך והקצין על פי שגיא אחרי הפינוי מסיני:

פינוי זה אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל.

הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער "אריאל", שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות ב"גטו" הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית.

כלומר (אם מה שקובע שגיא הוא נכון) דווקא כשלון החזון המשיחי הוא שהוביל להקצנה, תוך הפניית האשמה של אנשי הגוש אל עצמם, במהלך שמפגין יותר מכל את התודעה העצמית המגלומאנית בעליל שהם אחזו בה (שהרי לא יתכן שבגין פשוט הגיע למסקנה ששלום חשוב יותר משארם א-שייח', אלא שההיסטוריה כולה היא נגזרת של ההתנהלות המינית של אנ"ש). 

כאמור, המאמר מרתק, וכדאי לקרוא את כולו. במאמרים אחרים יובל זיסקינד מדבר על ההשתקה שמתקיימת במגזר הסרוג של דעות שאינן חרד"ליות ("נדמה כי תמונת האמונות והדעות של הציבור הציוני דתי בדורנו היא בגדר נעלם לא ידוע, שכן רבים אינם מוכנים להביע את דעתם ולהיחשף בתוך מסגרות הכוח והפוליטיקה הפנימית הקיימות בציבור זה כיום"), ומשה מאיר מפרט את המנגנונים הרטוריים של ההשתקה (מ"ניאו-רפורמים" ועד "מדרון חלקלק"); לאה שקדיאל וצור ארליך כותבים יפה על נקודות המחלוקת העיקריות בתוככי המגזר (הנה מאמרו של ארליך); אשרת שהם ויאיר פורסטנברג מספרים על ההחלטה שלהם להקים את "הקהל – מניין שוויוני בבקעה" ועוד. 

ולמאמר הפותח את הגליון, זה של יאיר שלג. שלג מנסה לסכם את הפיצול בכללותו ממעוף הציפור. אחרי שהוא סוקר את העבר וההווה, הוא אומר כמה דברים מעניינים על העתיד.ראשית, אומר שלג, 

אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה [המיינסטרים הסרוג הבורגני שלמרות שלא נוהג כמוהם מרגיש בפנים שהחרד"לים צודקים – ת.פ.] לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.

הנקודה הזאת חשובה מאוד. כדי שהרוב הדומם יפסיק להיות דומם, ובכלל כדי שהסרוגים לא ירגישו נחיתות מתמדת מול החרדים, חייבת איכשהו לקום חלופה אידיאולוגית מוצקה להשקפה שהקפדה הלכתית היא העיקר. או לחילופין, חייבת לקום חלופה שכוללת ב"הלכה" יותר ממצוות, כלומר, למשל, שגם דרך ארץ תיחשב לתורה. נחלום ונאמר: גם רוחניות. חלופה כזו כבר היתה: הקוקיזם המשיחי שדגל בלאומיות וישוב הארץ היה בדיוק זה. אבל הקוקיזם מת, ובמותו קבע לנו את החרד"ליות. כעת יש צורך בעמוד תווך תיאולוגי חדש. עוד אומר שלג:

[עוד] נתון […] שיש להביא בחשבון הוא […] התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות – אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית. 

בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים.

ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.

עוד חזון למועד כמובן, אבל התהליך הזה שבו חילונים מתקרבים למסורת אבותיהם אכן כבר בעיצומו, וקשור לדעתי בלבו לעצם הפיצול באורתודוקסיה. הא בהא תליא. איך?

נתחיל בכך שהפיצול הזה הוא חדשות טובות מאוד. היהדות תמיד היתה רבת פנים וכתביה תמיד מרובי קולות. זו לא טעות או בעיה – ככה זה אמור להיות. יהודים תמיד התווכחו, תמיד התפלגו, תמיד עבדו אלילים, תמיד התנבאו בסגנונות שונים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. יותר מאשר "יהדות" תמיד היו לנו ורייציות על הנושא היהודי, שבטים שונים בעלי נטיות שונות. היהדות בכללה רק הרוויחה מזה והתפתחה לכדי תרבות חיה, ססגונית ורבת רבדים. חשבו: האם מישהו היה מתעניין בתנ"ך (או בתלמוד) אחרי אלפי שנים אם הטקסט לא היה רווי רבדים, קולות, סוגות וסתירות? האם היהדות עצמה היתה שורדת זמן רב כל כך אם היא לא היתה נותנת קול לטיפוסים שונים של חיים, של דתיות?

וברמה היותר פרגמטית והעדכנית, פיצול בתוככי האורתודוקסיה מסמן את סופה של האורתודוקסיה, לפחות כתנועה הנאמנה לשמה, דהיינו כנושאת "הדעה הנכונה". ממילא בתנאים של מרחב ציבורי ליברלי החזקת מצג של דת אחת בעלת היררכיה ברורה היא משימה כמעט בלתי-אפשרית (בטח ללא אפיפיור). כבר היום הפילוגים הפנימיים מקשים יותר ויותר על העמדת הפנים שיש יהדות אחת שהיא "היהדות האמיתית", פשוט מפני שהטוענים לכתר האותנטיות שונים אחד מהשני. איך אפשר לטעון (בלי לחייך) שההשקפה "שלנו" היא הנכונה כאשר השלנו הזה מונה מקסימום ישיבה אחת? אלה מלמדים שסירוב פקודה הוא חובה הלכתית ואלה נחרצות נגד; אלה מקיימים מניין שוויוני ואלה מחרימים טקס חילוני בו שרות נשים; אלה מלמדים מחקר המקרא ואלה שרשב"י כתב את הזוהר. כשכל אלה מגובים ב"דעת תורה", המתבונן מהצד מבין שאין דבר כזה "ההלכה".

התוצאות כבר נראות בשטח. לדעתי כאמור יש קשר הדוק בין התקרבותם של חילונים למסורתם הנשכחת (שבאה לידי ביטוי בבתי מדרש פלורליסטים, בגל "המוזיקה היהודית" ועוד – מאמר שלי על כך אמור להתפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" בפסח) לבין ההתפרקות המתקדמת של האורתודוקסיה: מה שפעם נתפס כגוש מאיים של "דתיים" שאם רק תינתן לו ההזדמנות יחזיר בתשובה את הילד, היום נתפס כשלל קבוצות וקהילות שמזרמים שונים בתוכן ניתן ללמוד דברים שונים (פרשת השבוע, תלמוד, קבלה, פיוטים ועוד). אז קודם כל זה פשוט כבר לא מפחיד להתקרב ליהדות, ושנית, ולא פחות חשוב, זה לא מאיים על הזהות שלי, כי הזהות שלי, כמו של האחרים, ממילא כבר לא מוגדרת בקווים חדים.

לכן, במקום חלוקה חדה (ומלאכותית) ל"חילונים", "חרדים" ו"דתיים לאומיים", הסכרים נשברים, ודעת ה' כמים לים מכסים. נכון, בהתחלה זה מפחיד, אבל רק בגלל שהגבולות הברורים מטשטשים, והאשלייה כאילו אמורה להיות יהדות אחת מתפוגגת. נכון, המצב החדש אמנם לא יאפשר התנשאות של קבוצה אחת על כל השאר (אם כי ב"ה תמיד יהיו אלה שיתנשאו – זה בסדר, נקבל אותם בחיוך סלחני; זה גם חלק מהגיוון), אבל הוא בסופו של דבר יקרב אנשים אל תרבותם ומורשתם. מי יודע, אולי במקרה אפילו אל אלוהיהם.

הרב וייס והמהרת הורוביץ

2. גם אורתודוקסי ארה"ב תורמים את שלהם לגיוון: הרב אבי וייס מנהל מאז 1999 את "ישיבת חובבי תורה" במנהטן. לפני שנה, אחרי חמש שנות לימודים הוא זיכה את שרה הורוביץ בתואר "מהרת", תואר שהוא המציא, ושראשי-תבותיו "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית". בינואר שינה וייס את התואר ל"רבה" וצירף אותה לצוות בית הכנסת שלו. זה כבר לא עבר בשקט, ומועצת חכמי התורה של "אגודת ישראל של ארה"ב", שעל פי הידיעה כאן היא הגוף הסמכותי ביותר של האולטרה-אורתודוקסיה בארה"ב, קבעה ב-25 לפברואר ש"כל קהילה עם אשה בעמדה רבנית מכל סוג שהוא לא יכולה להיחשב אורתודוקסית". וייס נסוג והוריד את הורוביץ חזרה לדרגת מהרת. הפמיניסטים מתנחמים בכך שה- Rabbinical Council of America, מוסד אורתודוקסיה-מודרנית, קבע על רקע כל זה שהוא מחוייב ל"מילוי תפקידי מנהיגות נאותים בקהילה היהודית על ידי נשים". לי זה נשמע כמו ה"ידינו תמיד מושטת לשלום" של ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל בלו גרינברג, המייסדת והנשיאה של ה- Jewish Orthodox Feminist Alliance, חושבת שזו "פריצת דרך".

3. השערוריה הפדופילית התורנית בוותיקן, והפעם הדג מסריח מהראש: בנדיקטוס ה-16 מואשם בכך שבהיותו עדיין יוזף רצינגר, ארכיבישוף של מינכן, הוא קיבל לתחום אחריותו כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי. הכומר לכאורה עבר לקבלת טיפול פסיכולוגי במקום לטיפולה של המשטרה, ולמעשה המשיך לתפקד ככומר, בעל גישה לילדים. הותיקן מכחיש, אולם גם אם המקרה הזה לא קרה, ידוע שהכנסייה היתה מעבירה את כמריה הפדופילים ממחוז למחוז ומחפה עליהם. ככה זה כשאין פורם תקנה.