כתב העת המעניין Prospect מביא השבוע מאמר על נושא חשוב שמשום מה לא זוכה לעניין ציבורי מספק: העתיד הפרמקולוגי של המוח/הכרה שלנו. בעוד שהמלחמה בסמים הלא-חוקיים נוחלת כבר שנים ארוכות כישלון חרוץ, הרי שתחום הסמים החוקיים עולה כפורח, עד כדי כך שאולי דווקא מכאן יגזר יום אחד דינם של הסמים הלא-חוקיים, שכן פשוט כבר לא יהיה בהם צורך. הסמים החוקיים שיפותחו בעשורים הקרובים יוכלו לעשות כמעט הכל, החל מלהגביר לנו את הזיכרון ועד לעשות אותנו שמחים, וכל זאת, כך היומרה, ללא כל תופעות לוואי.

הנושא הזה לא רק מרתק אלא כאמור חשוב מאוד, ונוגע בשאלות הבסיסיות ביותר של זהותנו כבני אדם, צלם אנוש, סמכותם של מדענים ורופאים והאתיקה של האותנטיות. אני דיברתי על כל זה לפני כשנה וחצי עם תומס מטצינגר, אחד הפילוסופים של ה-Mind הבולטים בעולם, ואני ממליץ לעקוב אחרי הלינק כדי לקבל את דעתו על הסכנות והאפשרויות שעומדות בפני האנושות. במאמר של פרוספקט, למשל, אחרי הבטחות לבני אדם גבוהים, מהירים, מהירי מחשבה ומאושרים יותר, עומד הכותב, David Edmonds, על המימד האתי שאפשרויות האלו מעלות, וזה כמובן מה שמעניין ביותר.

הוא מבחין בין אמצעים לשיפור הכושר שלנו שנחשבים בעינינו כשרים, לבין כאלה שלא. למשל, כולנו נסכים שזכותו של ספורטאי (א) לרוץ עם משקולות קשורות לרגליו כדי לשפר את כישורי הריצה שלו, ולאכול דיאטה של 20 ביצים ביום (נאמר). האם נסכים גם שמותר לו (ב) להתאמן במקסיקו (או בהימלאיה) כדי להגדיל את כמות כדוריות הדם האדומות שלו? האם נסכים שפשוט (ג) ישן כל לילה בתא לחץ (נמוך) כדי לקבל את אותה תוצאה? האם נסכים שפשוט (ד) ייקח כדור שיעשה את אותה עבודה?

השיקולים בעד ונגד הם רבים ומגוונים. כולנו, אני מתאר לעצמי, נסכים לאפשרות א. רובנו נסכים לאפשרות ב. למה? כי כפי שספורטאים במקסיקו מתאמנים במקסיקו, כך לכולם מותר, לא? אפשרות ג קצת יותר מורכבת, כי אולי לא לכל ספורטאי יש אמצעים לבנות לעצמו מעין תא שכזה. אבל לבד מהשיקול ששואף לשוויון הזדמנויות, אין לנו התנגדות רצינית לזה, נכון? בכל מקרה, זה חוקי. אבל אפשרות ד זה כבר משהו אחר: היא לא חוקית, וגם נתפסת כלא מוסרית (בתרגום לספורטאית: "זה לא פייר").

למה? למה סוכן-שינוי שפועל עלינו מבחוץ (מחוץ לגוף) זה בסדר, וסוכן-שינוי שפועל מבפנים זה לא בסדר? לדעתי זה קשור לשתי עמדות נפשיות עיקריות: למוסר העבודה הפרוטסטנטי שלנו, ולתפיסת הזהות והעצמיות שלנו. עניין מוסר העבודה פשוט אומר שבשביל כבוד צריך לעבוד, ולא בסדר (או פייר) לקבל תהילה בלי להשקיע בעמלה. אתה צריך "לעשות משהו" כדי שהעלייה שתזכה לה בביצועייך תיחשב כשרה. לקחת כדור זה פשוט קל מדי.

עניין תפיסת הזהות שלנו הוא הרבה יותר מורכב, ולדעתי הוא רובד עמוק יותר של עניין מוסר העבודה. כאשר אנחנו "עושים" משהו, כלומר מפעילים את הגוף ומבצעים פעולות לטובת עניין מסויים, אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות, לחיוב או לשלילה, כ"שלנו" באופן לגיטימי. על פי תפיסתנו מה שקורה אז הוא שהמפקד הקטן שאנחנו מדמיינים שהוא האני שלנו, שיושב לכאורה בתוך המוח (או שהוא הנשמה שלנו), נותן פקודות, הגוף, הפועל, מבצע, והעולם, הנפעל, משתנה בהתאם. זו שרשרת של סיבות ותוצאות שעבורנו אין ממנה מובנת מאליה. אך יותר מכך: רק היא מפיקה עבורנו במציאות תוצאות שנתפסות כאותנטיות. כל ניסיון לעקוף את מרכז הפיקוד שלנו, את סוכן-השינוי שהוא אנו עצמנו (כלומר האני שלנו) מפחיד אותנו, מרתיע אותנו, ונתפס כחסר לגיטימציה.

כדור הפלא שמשפר את כישורנו הספורטיבים (או עושה אותנו, לדוגמא, סתם מאושרים) נתפס על ידינו, כך אני רוצה להציע, כאלמנט חתרני שנכנס אל תוך הגוף (הממלכה הפרטית שלנו, כלומר ממלכתו של האני שלנו) והופך שותף ל, או ממש תופס, את מקומו של השליט הלגיטימי, של המלך, של האני. וזה הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם (אולי חוץ ממותו של אותו אני). אגב, מחקרים לא מעטים הראו שהאושר (happiness) או הרווחה הכללית (well-being) של בני אדם קשור מאוד לתחושה שהם עושים את מה שהם עושים בצורה אוטונומית, כלומר מתוך רצונם החופשי. אפשר לקחת זאת גם כסימן לצורך שלנו להרגיש "בשליטה" על חיינו.

וזה אולי מה שגורם לנו להרגיש שהאושר או הרוגע של מי שלוקח תרופות הוא קצת מזוייף. 'כן,' אנחנו אומרים לעצמנו, 'ודאי שעדיף לקחת תרופות מאשר לסבול מדיכאון כרוני. אבל…' – אבל לא נחשיב חיים כאלה כחיים אותנטיים. למה? כי משהו "אחר", לא האני של אותו אדם, לא "הוא עצמו", אחראי למצב הרוח שלו. אותו אדם לא מתנהל לדעתנו כיצור אוטונומי ואוטוקרטי. וזה מרתיע אותנו.

זה גם מה שעומד בבסיס חלק גדול מהפולמוס הרוחני רב השנים בין המצדדים בסמים כחלק מהדרך הרוחנית, ובין אלו שמתנגדים להם התנגדות נחרצת. ההרגשה שלי היא שהמתנגדים עושים זאת לא רק מסיבות פרגמטיות (כלומר, 'סמים פשוט לא מקדמים את האדם רוחנית', בין אם זה נכון או לא), אלא גם מתוך ערעור על הלגיטימציה של התקדמות רוחנית שמתבצעת לכאורה על ידי סמים (כלומר, 'הארה שבאה מתוך טריפ היא לא הארה אמיתית'). רק מה שהאני עמל ופעל בשבילו בעצמו, לכאורה, יכול להיות אמיתי. מה שחומר כימי עשה לעולם לא יהיה באמת "שלו".

אומר את דעתי: אני לא מקבל את הדיכוטומיה של פנים-חוץ (במובן החמור שלה – ברור שאני מבדיל בין בתוך העור למחוצה לו), כי אני לא מקבל קיומו של אני נבדל, של מרכז אוטונומי של זהות ופעולה. אין לדעתי מרכז פיקוד למוח, ולכן אין משמעות (ברמה האובייקטיבית) לרצון שלנו לשלוט על השינויים שעוברים עלינו. התחושה ששינוי שבה מחומר כימי שמוחדר לגוף הוא לא אותנטי היא לדעתי סוג של אשלייה (כמו התחושה שאם נחליף את המנוע לרכב שלנו זה עדיין יהיה אותו רכב). כלומר לדעתי שינוי הבא מחומר המוחדר לגוף אינו לגיטימי או אותנטי פחות משינוי הבא כתוצאה מפעולה שלנו או מתהליך שאנחנו עוברים "בעולם".

אז מה, האם, אם כך, מוסרי לדעתי לקחת כל סוג של סם? לא. למרות שאין לי פקפוק באותנטיות של השינויים שחומרים שונים יכולים לגרום, כמובן שלא כל שינוי הוא חיובי, לא כל שינוי הוא לטובה. הבעיה בחברה שלנו בנושא הזה, ואולי משום כך הבלבול והמבוכה בכל הקשור ליחס ולטיפול בסמים בלתי-חוקיים, היא שלא פיתחנו לעצמנו מה שמטצינגר מכנה "אתיקה של התודעה", כלומר שדה אתי שמגדיר או מעריך מהם מצבי תודעה טובים וראויים, ואילו אינם. אנחנו טובים מאוד באתיקה של מעשים (מה טוב וראוי לעשות). אנחנו חסרי מושג באתיקה של תודעה (איך טוב וראוי לחוות ולתפוס את העולם).

אתיקה של התודעה פותחה במזרח כמובן בצורה נרחבת, וגם ביוון העתיקה אסכולות כמו הסטואקנים והאפיקוראים עסקו בזה, אבל מאז שהנצרות כבשה את המוח המערבי העניין במצבי תודעה כתכונות קבועות ומקיפות של החיים (כלומר לא רק בהיפעלויות ככוונה טובה, אמונה או אהבה) הודר ונשכח. המצב הזה הוא למעשה חמור, ואם נכונות התחזיות לגבי עתיד הסמים החוקיים, הרה אסון, שכן אין לנו אפילו כלים בסיסיים כדי להתמודד עם מציאות שבקרוב תקיף ותשפיע בצורה מכרעת על חיינו.

מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא להעמיד מסגרת מוסרית להכרה, שעל פיה נוכל לבחון איזה חומר מקדם אותנו לכיוון ראוי וטוב, ואיזה מדרדר אותנו למחוזות פסולים ורעים. זה רחוק מלהיות פשוט, כי זה נוגע לנקודות העמוקות ביותר באשר למהותנו כבני אדם, כיצורים בעלי זהות עצמית, ונוגע גם להשקפות שונות לגבי מה פירושם של החיים האנושיים, כולל כל המושגים והערכים שירשנו מאלפי שנות תרבות מערבית (צלם אלוהים, נשמה, תת-מודע וכו'). כלומר בעצם אין תקווה ממשית שזה יקרה. ובכל זאת, נראה לי שאפשר להתחיל את הדיון בשני עקרונות שמציע מטצינגר, שהם חירות וידע, ולשאול לגבי כל כימיקל ספציפי האם הוא תורם לפיתוחם, או מדכא אותם. אבל מהי חירות? ומהו ידע? הדרך לתשובות ארוכה, ואין שום כדור שיקצר אותה.

נספח:

עוד במאמר, בנושא מקביל: מסתבר שאחד ההבדלים היחידים בין שני סוגים שונים של מכרסמים זעירים (שניהם מזן שנקרא Vole) הוא שזה הגר בערבות נאמן לבן/בת זוג כל חייו, ולזה החי באחו ממש לא איכפת לשכב עם כל מה שזז מסביבו. אחרי 15 שנים של מיקר גילו שכאשר הראשון מזדווג מופרש בגופו הורמון (Vasopressin), ושהקולטנים של אותו הורמון נמצאים במרכזי העונג של המוח. על פי התיאוריה שפותחה המכרסם אז מקשר בין התענוג לבן/בת הזוג, וזה מה שמשאיר אותו בסביבה גם בבוקר. לזן השני של ה-Vole הקולטנים של אותו הורמון נמצאים במקום אחר, והוא לא חושב שבן/בת הזוג מהווה את מקור העונג. אבל על ידי מניפולציה גנטית הצליחו המדענים לשנות את מקום הקולטנים ולגרום גם לו להיות נאמן. על פי המאמר מחקר מ-2008 על זוגות תאומים משוודיה הראה שאותו הורמון ואופן קליטתו משפיע (אבל כמובן לא מכריע) גם על נאמנות אצל בני אדם. כך שאפשר לבדוק מראש, גנטית, סיכויים שבן/בת הזוג לא יהיו נאמנים, או, תיאורטית, אף להנדס בני אדם נאמנים יותר. האם, שואל הכותב, גם לזה תתנגד הכנסייה?

אחת האירוניות המרירות של ההיסטוריה (או של שר ההיסטוריה) נגלתה לפנינו בימים האחרונים, ואני רוצה להקדיש לה מעט מקום. הסתבר לנו, כלומר למי שעוד לא היה מודע לכך, שההלכה היא למעשה אחד הגורמים המפלגים והמפצלים שפועלים בתוך עם ישראל בזמן הזה. נחשפנו לעניין באותה פרשה של ילדים אתיופים דחויים, שבתי הספר האורתודוקסים סירבו לקבל. לא אכנס לפרטי הפרשה, גם כי דשו בהם רבות וגם כי יוסי גורביץ כתב על זה יפה, קצר ולעניין. בקיצור עוד יותר נמרץ, הסיפור הוא שתלמידים אתיופים, שמחוייבים על פי תנאי הגיור שלהם ללמוד בבתי ספר אורתודוקסים, לא מתקבלים לבתי ספר אורתודוקסים, בגלל ששם לא רוצים אותם. לא רוצים אותם כי הם לכאורה לא אורתודוקסים מספיק.

למי שחושב ששם לא רוצים אותם לא בגלל ההלכה אלא בגלל גזענות פשוטה (דבר כמובן הגיוני ואפשרי), דוחה אתמול הרב שם שרפר, סגן מנהל ביה"ס "למרחב" מפתח תקווה, טענות כאלה בזעם וכותב ש"במקרה של בית החינוך 'למרחב', מה שנדרש מתלמיד המבקש להתקבל ללימודים הוא הגעה מבית שבו הרמה התורנית גבוהה, יש בו הקפדה על הצניעות, ואווירה שאינה פרוצה לתרבות הטלוויזיה והכבלים" – כלומר לא גזענות היא שעומדת בבסיס דחיית האתיופים, אומר הרב, אלא ההלכה (כמובן שיכול להיות שהוא אינו דובר אמת, אבל לעניינינו זה לא משנה).

פרשת התקבלותם של האתיופים במדינת ישראל היא לדעתי אחת המבישות בתולדות ההיסטוריה היהודית (חסידות חב"ד כולה אגב, מתוקף פסיקתו של הרבי מליובאוויטש, כלל לא מחשיבה את האתיופים יהודים עד היום), אבל לא אכנס לפרטיה. לצורך העניין הקטן שאני רוצה להעלות כאן מספיק להבין שמה שמשמש כנימוק לדחייתו של תלמיד מבית-ספר הוא מידת שמירת המצוות שלו.

לכאורה זה מובן מאליו, לא? הרי התרגלנו כבר עוד מלפני קום המדינה שהיהדות מחולקת לפלגים וזרמים, שאין אלו באים בביתם של אלו, שאין אלו נישאים לאלו, שאלו מתנשאים מעל אלו, שהחרדים בונים לעצמם גטאות על פי חצרות, רבנים ואורך גרביים והלאומנים-הדתיים התנחלויות בוטיק מצומצמות היקף ואנינות אוכלוסייה – הרי זה מצב כל כך טבעי בשבילנו, כל כך מוכר וברור.

אבל אנחנו יכולים לקבל רמז על האבסורד שבמצב הזה בכל פעם שמישהו, בדרך כלל אדם שרואה עצמו כנציג האורתודוקסיה, דואג להזכיר ש"המצוות זה מה שהחזיק אותנו ביחד אלפיים שנה" או ש"בלי ההלכה לא היינו נשארים עם אחד" או לצטט את אותו משפט ידוע של אחד העם על כך ש"יותר מששמרו ישראל את השבת וגו'". כלומר אחד הטיעונים להכרחיותה של ההלכה היא שהיא בונה קהילה, היא שומרת על אחדות העם, היא הופכת יחידים לאומה.

וזה נכון לדעתי. כלומר, זה בהחלט היה נכון בשנות הגלות: מערכת המצוות שמרה על היהודים כקהילות מגובשות היכן שהם ישבו, ושמרה על הקהילות השונות כשייכות לאותה מסגרת-על, דבר שאפשר להן לחזור ולהתאסף, כעם אחד, בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות. זה נכון ולדעתי זה באמת די מדהים. כמובן, ייתכן מאוד שזה לא במקרה – נראה לי שזאת היתה המטרה של חז"ל כשהם יצרו את המערכת הזאת.

מראשיתה היתה הדת היהודית דת שבטית ומתבדלת. אלוהיה היה קנא ונקם, הוא לא הרשה, כמו שהרשו אלוהים אחרים, לעבוד אלוהים אחרים, והוא (על ידי נציגיו הארציים כמובן) דאג לבצר את מעמדו ואת מעמד עמו על ידי חוקים שונים, שלמעשה מנעו כל אפשרות לערבוב או "התבוללות": כאשר אסור לך לא רק להתחתן עם עמי הסביבה, אלא אפילו לאכול איתם, וכאשר הגישה המרכזית שאתה מטפח היא של התנשאות ואדנות על פני כל דת אחרת, ברור שתישאר לבד.

טוב, בהיותם של בני-אדם בני-אדם, זה כמובן לא ממש עבד. היו קשרים אמיצים עם העמים שבסביבה, לא רק מבחינת עבודת האלילים שנערכה בדבקות מרשימה על ידי עם ישראל כמעט בכל זמן נתון (ויעיד על כך כמעט כל ספר בתנ"ך), אלא על ידי מה שנקרא "נישואי תערובת" (ותעיד על כך, למשל, מגילת רות). ככה זה כשהסביבה בעצם הרבה יותר סובלנית ממך: עמי אגן הסהר הפורה לא חשבו שהם יותר טובים מהעבריים, הסכימו להתערבב עמם, והאחרונים בתורם כנראה לא ראו בזה אסון גדול.

כל זה השתנה אחרי חורבן הישוב היהודי בארץ ועליית הנצרות. ראשית הפכו חז"ל עבור כל מי שרצה להישאר יהודי את ההלכה למערכת כוללת כל וברורה של חוקים ומנהגים. שנית, החל מהתקופה הזאת, ובמשך כל ימי הביניים, השכנים של היהודים, על פי רוב במדינות הנוצריות, לא היו חלק גדול מהזמן יותר מדי נחמדים אליהם. גם היהודים עצמם, שנשאו טראומה של חורבן בית מקדש ובית לאומי, וניצבו בפני הנצרות, אחותה הקטנה של היהדות שהתעצמה ממנה ושאחד מעקרונותיה התיאולוגיים היה שהיהודים אמורים להיות אומללים, נטו להסתגר יותר ויותר בתוך עצמם. בגלות שמירת מצוות הפכה לפופולרית כפי שמעולם לא היתה לפניה, וכפי שמעולם לא תהיה אחריה (כתבתי על זה כאן).

אבל אותו הדבק שאיחד את היהודים בגלות מתגלה כמעין חומר-דוחה-יהודים בעידן המודרני. מרגע שלא היו חייבים לקיים מצוות (האמנציפציה סימנה את ראשית התקבלותם של היהודים כשווים בארצותיהם השונות, וההשכלה והנאורות את ראשית העמדת החיים על עקרונות "התבונה האוניברסלית") נוצר מצב בו היהודים שלא מוותרים על ההלכה למעשה לא יכולים שלא להפעיל את חוקיה המתבדלים אל מול היהודים שכן וויתרו עליה. אותן הלכות שמנעו בעבר קרבה אל הגויים, מונעות בהווה קרבה בין יהודים. במדינת ישראל העניין בולט במיוחד, שכן כאן גרים בסמיכות, ובסופו של דבר ערבים זה לזה whether they like it or not, יהודים מכל מני אופנים של שמירת הלכה, ושמירת המצוות מתגלה כאפקטיבית לא ביצירת עם, אלא בחלוקתו לקבוצות המנוכרות זו לזו.

הדוגמאות לכך רבות מספור: לבד מבתי ספר וקהילות/ישובים מתבדלים, אנחנו עדים היום לדחייה (שלא לומר שנאה) מצד האורתודוקסיה לזרמים יהודיים אחרים (רפורמים וכו'), כולל פסילת גיורייהם, נישואייהם, כשרותם, וכו'. אנחנו עדים כמובן גם למלחמות פנים-אורתודוקסיות, שהרי אין ש"ס מדקדקים מספיק עבור הרב אליישיב, ואין הרב אליישיב מדקדק מספיק עבור העדה החרדית, אין החסידים מדקדקים מספיק עבור הליטאים, ואין החילונים מדקדקים מספיק עבור אף אחד.

אנחנו עדים להתבדלות של החרדים לסוגיהם, שדואגים לאינטרסים הצרים שלהם על חשבון האינטרס של האזרחים כולם, ואנחנו עדים להתנשאות של הדתיים-הלאומיים למיניהם, שדואגים לאינטרס של ארץ ישראל (לדעתם) על חשבון האינטרס של מדינת ישראל (ואני בכלל לא נכנס לאפלייה החמורה שכנגד מיעוטים שונים שבתוך העם, כגון נשים והומוסקסואלים, וכלפי אזרחים אחרים, כגון מוסלמים, נוצרים ודרוזים). ואם נרד מהרמה הלאומית לרמה הפרטית, זה נראה לי מעוות שאני יוצא עם בחורה אורתודוקסית והיא לא יכולה לאכול אצלי בבית, ושמורֶה, קולגה שלי ששומר מצוות, לא יכול לאכול מהבופה ביום עיון של בית-הספר שלנו.

עכשיו יסבירו לי כל מני אורתודוקסים שאין מה לעשות, אבל ההלכה היא ההלכה, זה מה שמשה קיבל משמיים ו-Dura Lex Sed Lex. בסדר, מי שמאמין בכך שיבושם לו. אבל זה לא משנה את העובדות הפשוטות, והן ששמירת מצוות היא אחד הגורמים העיקריים שמפלגים היום את עם ישראל. צריך להכיר במצב העצוב הזה: ההלכה שפעם שמרה על היהודים כעם אחד, כעת הופכת אותם לעדות וזרמים וכתות.

ואגב, גם אם משה קיבל את התורה מהשמיים, הרי שהיום לא בשמיים היא, וההלכה היא ברת שינוי. לא צריך לבטל אותה חלילה, אלא רק, כרגיל, להתאימה למציאות. כפי שאפשר לחלל שבת בשביל להציל מאחז לא חוקי בשטחים, אני בטוח שאפשר להגמיש הלכות כשרות (או כל דבר אחר) בשביל לאפשר קרבה בין יהודים, וגם בין יהודים לשאינם יהודים. זה עניין של רצון טוב, ובטחון בצור ישראל וגואלו (כלומר חוסר פחד מהמודרנה). שני אלה כנראה לא קיימים בעת הזאת, ואפשר לשאול את עצמנו למה.

אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".

1. לא רק הבתולה מריה, גם רחל אימנו מתגלה מדי פעם למאמיניה – בפעם האחרונה זה קרה במהלך מבצע "עופרת יצוקה": בינואר השנה סיפר הרב שמואל אליהו בשיעורו השבועי שאביו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שלח את רחל אמנו לעזור לחיילים בעזה. הדבר כמובן עורר תגובות רבות, החל מצחוק, דרך הרמת גבה ועד להילולים. שבתאי קור, למשל, הכריז שהוא לא מוכן להאמין בסיפור שמסופר יד שלישית, ללא שמיעת עדותו של החייל שראה בעצמו את החיזיון השמימי. קור נתן לרב אליהו ארכה של שבועיים כדי להציגו. השבועיים עברו חלפו מזמן, אך ייתכן שהחייל סוף סוף התגלה.

אתר News1 מדווח שבראיון ליומן החדשות של ערוץ 7 דיבר אדם תחת השם אבנר אזולאי, שטוען שהוא הוא החייל שתפס שיחה עם רחל אמנו בזמן המבצע. החייל מספר שכאשר הוא וחבריו ליחידת התובלה הגיעו לבניין מסויים בעזה, הופיעה דמות משונה שהזהירה אותם לבל יכנסו אל המבנה "כי יש מוות". איך נראתה הדמות?

אזולאי: "דמות של אישה, קול של אישה, אבל לא רואים את הפנים שלה, אין לה רגליים, אין לה ידיים."
המראיין: "ואתם רואים את הדבר הזה בעניים כולכם?"
אזולאי: "כן, זה מין אור לבן שהיה אפשר לראות בתוך הדמות."

אזולאי מספר שהחיילים שאיתו רצו לירות בה (אבל למה שירצו לירות בדמות שכזו?), והוא עצר אותם ושאל לשמה. "אני אמא רחל", היא אמרה, והוא, "כבנאדם דתי", הבין מיד עם מי יש לו עסק, שלא כמו חבריו, שהיו חילונים ובעגלתם הריקה כפי הנראה היה חסר מידע על ארבע האמהות. "אולי בגלל זה היא פנתה אליך, כי כשומר מצוות אתה יותר מבין על מה מדובר", שואל המראיין, ואזולאי מציין שכפי הנראה הוא נבחר משום זכות אבות בה הוא מחזיק. את הראיון המלא ניתן לשמוע כאן.

טוב. נניח בצד את השאלות המובנות מאיליהן, כמו למה רחל אימנו עזרה רק ליחידה ההיא ולא לאחרות, או למה היא לא עוזרת כבר לממשלה להחליט החלטות טובות יותר באופן כללי, או למה היא בכלל מתעסקת במבצעים צבאיים ולא מנחה את בניה לקראת קשר טוב יותר עם הקב"ה. חזקה על רחל אמנו שהיא יודעת מה שהיא עושה.

אבל הבעיה האמיתית עם סיפורים כאלה היא זו: הם נשמעים בדיוק כמו שהיינו מצפים. דמות מרחפת שבוקע ממנה אור, בהלה ראשונית שמתחלפת בהכרת תודה, הקפדה מצד הישות השמימית לפנות לשומר המצוות בלבד – הכל כל כך צפוי ובנאלי. נראה לי שהתגלות רצינית חייבת להיות משהו מפתיע, מזעזע, "אחר לחלוטין", משברי. כמו סנה בוער, עשן ושופרות בראש ההר, מרכבה של חיות שמימיות – מילים שברור שהן מטאפוריות, שכן הן מייצגות מציאות שהיא מעל לכל דמיון. כי, איך לומר, אלוהים שאפשר לדמיין הוא בדרך כלל אלוהים מדומיין.

2. שרי שרי ראווי שנקר הצליח לעשות מה שמעט מאוד מורים רוחניים הצליחו: להזניק את עצמו, ללא הישענות על מסורת או דת קיימת, למעמד מקודש, אפיפיורי, בו הוא זוכה לא רק להערצת ההמונים אלא גם לכבודו של הממסד. רשימת תארי הכבוד שהוענקו לו מבהילה, בדיווחים עליו הוא מדי פעם מכונה "His Holiness", ובכל שנה מציעים את שמו כמועמד להיות חתן פרס נובל לשלום. וחוץ מזה הוא אחד מאושיות הרוח הפופולריות ביותר בהודו כיום, ומתפקד כמדריכם הרוחני של מיליונים.

שנקר התחיל את דרכו הרוחנית כתלמידו של המהרישי מהש יוגי, וממנו כנראה למד את סוד ההצלחה: תרגולת רוחנית נוסחתית וקצרה, קלה לתרגול ופשוטה להוראה. כמו מורו ורבו, לשנקר יש "מדיטציית פטנט" הכוללת מספר מצומצם של תנוחות ותרגילי נשימה. רבים מוכנים להעיד שהשיטה, המכונה סודרשנה קרייה (Sudarshana Kriya), משפרת את מצב הרוח והבריאות (ויש גם טענות שהיא גם מרפאת אנשים מסרטן ומאיידס), ומעריציה מלאי שבחים להברקה של שנקר, בה זכה, לטענתו, ב- 1982 על גדות נהר בהודו.

חשוב לציין ששנקר מפיץ אור ואהבה לא רק על ידי מכירת רוחניות, אלא גם על ידי נתינת חינם. הוא מממן עשרות בתי ספר לילדים עניים, מנהל פעילויות צדקה באלפי כפרים בהודו ומשתדל, כמיטב יכולתו, להשכין שלום עולמי. ב- 2007, למשל, הוא ביקר בעירק וניסה להביא, על ידי שיטתו, לסיום הקרבות שם, ובתחילת מאי הזה, לפני שהושמדו, ביקשו דווקא ממנו חברי תנועת "הנמרים הטמיליים" שיתווך הפסקת אש ביניהם לבין ממשלת שרי לאנקה. 

יחד עם זאת, בשונה מהמהרישי יוגי, שנקר ושיטתו אינם זוכים לתהילה במערב. לתנועה שיסד, The Art of Living, מרכזים במעל מאה מדינות, אבל איכשהו חסרה לה הילת הבאזז הניו-אייג'י הזול לה זוכות, למשל, הקבלה או הסיינטולוגיה. אבל עובדים על זה. בימים אלה הגיעה לארץ לאקשמי מירז', מורה בכירה של התנועה, שתעביר כמה קורסים המיועדים לצעירים (הנה לינק לעניין). שאלתי אותה כמה שאלות.

האם באת כדי ללמד את הסודרשנה קרייה?
"כן."

ובתור מורה בכירה בארגון, האם תלמדי משהו משלך, או רק את שיטתו של שרי שרי?
"אני אלמד רק את השיטה שלו. הוא פיתח את השיטה כדי שאחרים ילמדו אותה. אבל הדגש שלי יהיה על לימוד של אנשים צעירים."

מה יכולה השיטה לתת לאדם הממוצע?
" הסודרשנה קרייה מפוגגת מתח ומרגיעה. היא עוזרת לנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו, לאזן את המחזורים הטבעיים בגוף שלנו ולחיות בהרמוניה."

באתר של התנועה נכתב גם שתרגילי הנשימה שפיתח הגורו הנודע מביאים חמצן לכל תא בגוף, מנקים אותנו מכעס ודאגה, מורידים כולסטרול, וכן, גם יכולים לרפא סרטן. נשאר לי, אם כן, רק דבר אחד לשאול: האם הסודרשנה קרייה יכולה להביא אדם להארה, לשחרור?
"אנחנו לא מבטיחים דבר כזה. המטרה שלנו היא קודם כל לטפל בבעיות היום יום, להביא שלווה ובריאות. אבל זה בהחלט יכול להיות חלק מהדרך להארה."

כלומר חלק מדרך שכוללת גם, למשל, התנהגות מוסרית, או חקירה פסיכולוגית?
"ודאי. אנחנו מדגישים גם בסדנאות שהתהליך חייב להיות שלם וכולל את כל הרבדים האלה. וזה עניין אינטגרטיבי: התנהגות מוסרית עוזרת להתפתחות רוחנית, והתפתחות רוחנית עוזרת להתנהגות מוסרית."

האם כהודית, שבאה ממסורת כל כך עשירה, עתיקה ומגוונת של תורות רוחניות, את לא מרגישה שבהוראה של טכניקה כל כך מסויימת ומצומצת יש איזשהו פיספוס של מה שהרוחניות ההודית יכולה להציע?
"בדיוק להפך. אני גיליתי שהסודרשנה קרייה מהווה התגלמות מושלמת של החוכמה ההודית. וזה גם מה שמרגישים הודים רבים שחברים בקהילה שלנו, שהסודרשנה קרייה היא הסיכום הכולל של הרוחניות ההודית."

אם כך נראה ששרי שרי גילה תגלית רצינית!
"בהחלט." 

3. על אנדרו ניוברג כתבתי לפני כשלוש שנים: ניוברג הוא נוירולוג שבודק את הקשר בין מוח האדם לבין החוויות הדתיות שלו. המעבדה שלו תמיד מלאה בנזירות פרנסיסקניות או בנזירים בודהיסטים-טיבטים, מהם הוא מבקש להתפלל או למדוט תוך שהם מחוברים לכל מני סריקות מוח. הגילויים שלו מעניינים: בספר שכתב ב- 2002 תחת השם "Why God Won't Go Away" הוא מסביר למשל שהמוח האנושי מובנה, מיסודו ובצורה בסיסית, גם ליצירת מערך של זהות ועצמיות, וגם "להתעלות מעבר אליה" – כלומר לא רק לשכלל אותה ללא הרף אלא גם לחוות חוויות של התרחבות של הזהות או העצמיות.

בספרו האחרון, "איך אלוהים משנה את המוח שלך" ("How God Changes Your Brain"), שיצא במרץ השנה, ניוברג, יחד עם מרק רוברט וולדמן, חוקר נוסף, מתמקד בהטבות שמציעות לנו פרקטיקות דתיות שונות. בראיון שנתנו עם צאת ספרם קובעים השניים ש"תרגילים רוחניים, חילוניים או דתיים, הם באופן מהותי טובים לגוף, ובמיוחד למוח. מדיטציה או תפילה – אם על האלוהות, האבולוציה, השלום, או המפץ הגדול – יכולות לחזק מסלולים חשובים במוח שלך, ולהפוך אותך למודע יותר מבחינה סוציאלית, תוך כדי הפחתת חרדה, דיכאון ומתח נוירולוגי".

אז יופי, אבל כל זה כמובן ברור לכל מי שעוסק במדיטציה. מה שיותר מעניין הוא הממצאים שהשניים הגיעו אליהם בנוגע לאפשרות של שינוי כללי ומתמשך של תפיסת המציאות בעקבות תרגילים רוחניים שונים. בספר הם מתארים כיצד בונה המוח שלנו שתי מפות של המציאות שסביבו: מפה לא מודעת העסוקה כל הזמן בהישרדות ותחזוקה ביולוגית של הגוף, ומפה שניה שהיא התמונה המודעת שלנו של העולם. המטרה של ניוברג היא להראות שתרגילים רוחניים יכולים ליצור תקשורת בין התמונה המודעת של העולם לזו הלא מודעת, וכך להעשיר את חיינו.

בהמשך לכך מציגים ניוברג ווולדמן את הזוית שלהם לשאלת "המהפכה הרוחנית": הם מביאים ממצאים שמצביעים על כך ש"כל דור נוסף למעשה ממציא מחדש את תפיסת האלוהות שלו, וזאת לקראת אלוהים שמקבל ומעריך עולם פלורליסטי". במילים אחרות, על פי השניים מדיטציה ותפילה מאפשרות מעבר הדרגתי מתפיסה של דת פטריארכלית וקנאית לתפיסה של רוחניות אוניברסלית וסובלנית. הם מסבירים שזה קורה על ידי טיפוח חלקי המוח המזמנים לאורגניזם דתיוּת יותר חוויתית-מיסטית.

שמא אתם מגרדים בפדחתכם ושואלים את עצמכם למה האייטולות באירן או רבני הימין הקיצוני לא שמעו על זה? לחוקרים כאמור יש תשובה: שתי "מפות העולם" שצויינו קודם לכן מקורן בשני רבדים שונים של המוח שלנו: הרובד העתיק יותר, שמשותף לנו ולכל בעלי החיים החל מהזוחלים, והרובד המתקדם ביותר, זה שהתפתח מאוחר מבחינה אבולוציונית ואחראי על הפעולות הקוגניטיביות היותר גבוהות. על פי ניוברג "באמצעות תהליך של ניסוי וטעיה מסורות [דתיות] מסויימות פיתחו תרגילים קונטמפלטיבים שחיזקו את המעגלים הנוירולוגים שקשורים לתודעה, אמפתיה ומודעות חברתית. מעגלים אלה, כאשר הופעלו, עזרו לנו להיות יותר משתפי פעולה ומודעים, ומיתנו את הנטיות הטבעיות שלנו לכעס, פחד וחשדנות".

במילים אחרות, ניוברג טוען במובלע שדתות שלא פיתחו את הצד הקונטמפלטיבי שלהן הן המקבילות התרבותיות לדרגה האבולוציונית של הזוחלים, ואנשי דת שמתעקשים לא להשתמש בכלים הקונטמפלטיבים שבידיהם למעשה מאפשרים לצד הזוחלי שלהם להנהיג את הדרך שלהם אל האל – זוחלים אל אלוהים. נכון, זה פשטני מאוד. מצד שני, לחשוב שדווקא הדת שלך היא האמת היחידה זה סתם מצחיק.

עד כאן לשון מעריב

4. הספר God is Back שכתבו שני אנשי האקונומיסט John Micklewait, Adrian Wooldridge ושכתבתי עליו לפני כחודש וחצי, ממשיך לעורר הדים. בגארדיאן למשל נכתב בהקשר לכך שאם במאה ה-19 ובמשך רוב המאה העשרים הקונצנזוס במדעי החברה (ובחלקים נכבדים מהציבור המערבי) היה שהדת נמצאת בנסיגה כרונית, שלא לומר בגסיסה, הרי שבסוף המאה העשרים היה כבר ברור שזו טעות:

תפיסה שונה עלתה בשנות התשעים, ובאה לפרקה ב- 1999 כאשר הסוציולוג הנודע של הדת פטר ברגר כתב ש"ההנחה שאנחנו חיים בעולם מחולן היא טעות. העולם לוהט מדת כפי שתמיד היה" […] מה שהוא הבין היה שהמודרנה, אותה תנועה תרבותית שהמדע הוא מפרותיה המבריקים ביותר, לא מובילה לאיבוד הדת. מה שהיא מובילה אליו הוא פלורליזם.

כלומר אנשים לא דתיים פחות, אלא שהדתיות שלהם ממוסדת פחות. הציבור לא פחות מאמין, אלא רק פחות מאמין שדת אחת בלבד היא האמת – ושמשום כך עליו להכפיף עצמו בפני הוראות אנשי ממסדה. עוד על הספר כותבים בפרוספקט, ושם מסכמים את הניתוח של המחברים בדבר ההבדלים הדתיים בין אירופה לארה"ב.

אמריקה, הם כותבים, פיתחה נוסחה מנצחת כדי לשלב דת וחירות, שוויון ורציונליות. הרפובליקה החדשה, שהוקמה הן על ידי שברי זרמים כופרניים והן על ידי אבותיה הדאיסטים (כמו ג'פרסון) ביטלה את הכנסייה כממסד מרכזי והפרידה בין דת לפוליטיקה. הסידור הזה אילץ דתות להתחרות על מקומן בשוק החופשי, וכך עודד ויטאליות דתית. מופרדות מהמדינה היו יכולות הדתות גם להניף את דגל השוויון וגם לאמץ קפיטליזם ואינדבידואליזם ללא מורה.

מאידך, בקנדה ובצרפת הממסד הדתי דבק במדינה כדי להגן על עצמו ממתחרים. זה פגע בחדשנות וברוח היזמות שלו. התוצאה – בדיוק כמו בסוציליזם – מוצר עלוב שמאכזב את הצרכן. בנוסף, הדת נתפסה בעיני הציבור כמוסד ריאקציונרי ואליטיסטי, כאויבם של המודרניות והחירות. פלא שהמודרנה תפסה זהות אנטי-דתית ברוב אירופה בעוד שבארה"ב היא פרחה?

נשמע קצת "כלכלי" מדי? טוב, הם מהאקונומיסט. והנה גם ראיון עם המחברים. 

5. ראו את הצילומסך המעט מוקטן הזה, מתוך הדף הזה בוואי-נט.

ראו את הכותרת "חרדי אסור, חרדי מותר", את התמונה הזעפנית של הרב אליישיב, את הדיבור על "עסקנים" – כמה זלזול בא כאן לידי ביטוי. מה שמצער הוא שהזלזול הזה במידה מסויימת מוצדק. אריאנה מלמד כתבה על העניין. היא מלינה על כך שבעיני "גדול הדור (השלישי)",

האדם לו נועד הטלפון הכשר […] הוא בעצם אסון הממתין להתהוותו אם רק יהיו בידו הכלים לכך. תנו לו טלוויזיה, והוא כבר ימצא את דרכו לכל התכנים הלא-ראויים שיש בה. תנו לו מחשב, ומייד הוא חושף את עצמו מרצונו לעולם הפורנו והכיעור הכללי של החילונות. תנו לו טלפון, ומי יודע מה יעשה בו. האדם הזה, שק של יצרים ללא מוח, הוא יצור הנתון בסכנה תמידית: שנים של מרחב אמוני טהור וכשר לא מכינים אותו כלל להתמודדות עם פיתויים, והוא מצוי במרחק סנטימטרים ספורים מפגישה עם הסיטרא אחרא, האדם הזה טעון הגנה כילד, כמי שאין לו הרצון והיכולת לבצע בחירה חופשית, מצפונית, אמונית וכשרה. […] ואם כך נראית דמותו של האדם בעיני ההוגים של הסלולרי הכשר – מה נלין על החילונים, שמגחכים עליהם קצת?

רשימתה של מלמד נתנה לי השראה לשיר קצר א-לה ברכט. הרי:

גדול הדור, הפלאפון שלך כשר
הוא חסום לרשת, חסום סמס.
אבל יש לו חיסרון אחד:
אפשר לדבר בו

גדול הדור, הפרהסיה שלך טהורה
הלבוש בה צנוע, השבת בה שקטה
אבל יש לה חיסרון אחד:
אפשר לחיות בה

גדול הדור, החסיד שלך נאמן
הוא שומר קלה כחמורה, הוא לא חושב בלעדיך
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא זקוק לאל חי

6. מאמר ארוך של גליה ימיני בדה-מארקר על אותו כנס ראשון לחקר הניו-אייג' בארץ בו גם אני הרצתי. הנה כמה נתונים מעניינים מהמאמר:

7. המשיח פאר, מאחוריך: עוד טוען לכתר הנבואה, מר משה דין (לא ההוא, אל תהיו ילדים). הנה ציטוט נבחר: 

דין משה באר את התורה ובאתר זה הוא עוד מבשר לנו על בואו של המשיח בשנת 7000 לספירה מגן-עדן וכבר היה אדם בן 70 . משה דין הוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן יהוה אלהי ישראל וכי דין משה הכין לבבו לדרוש את תורת יהוה ולעשות וללמד בישראל חק תורה ומשפט כי גם להורות נתן אלהים בלבו של משה דין אז דרשו את תורת משה תמיד ושאלו נא את שאלתכם ותקבלו מענה במהרה באותו יום [יום מלא 24 שעות] אומנות האומן באמונה ומלאכת המלאך במלאכות

אני לא מבין דבר אחד: למה רק אורן זריף עושה מזה כסף?

8. ועוד באותו ג'אנר, אתר של אנשים המכריזים על עצמם כצדוקים. 

9. התפתחות בסיפור ניר בן-ארצי, שכתו קרסה לתוך עצמה לאחרונה: חוטפיו לכאורה נעצרו (כלומר לכאורה חוטפיו, נעצרו ממש).

10. אתנחתא קומית: זוג מדאלאס גילה את ישו בשקית של חטיף צ'יטוס. גשו ללינק וצפו בוידאו.

11. כתב עת אקדמי שנתי חדש של מכון הרטמן בנושאי יהדות: "ראשית". המאמרים ניתנים לקריאה מהאתר.

12. ג'יי מיכאלסון במאמר ארוך על שלביו השונים של המסע הרוחני. המאמר מעניין וחכם, מיכאלסון ממצב עצמו כמיסטיקן יהודי מודרני, ולפחות אצלי מעורר קנאה במידת הפתיחות שבה הוא מדבר על חוויותיו הרוחניות.

13. זוכרים את המאמר החושפני שלי על אנדרו כהן? אז מישהו נחמד תרגם אותו לאנגלית כשליח אל הגויים. פנו אלי ומסרתי גם פרטים על עצמי. הנה התרגום, שמופיע בתגובה למאמר שהתחיל את כל הסיפור בבלוג האנטי-כהני.

14.  אביב טטרסקי כותב על חשיבותו של הגוף בתהליך הרוחני, ועל ההתאלמות הבודהיסטית-מערבית מכך.

15. רשימה פובליציסטית מהניו-יורק טיימס שמנתחת את ספריו של דן בראון (צופן דה-וינצ'י וכו') מבחינת יחסם לדת. השורה התחתונה:

In the Brownian worldview, all religions — even Roman Catholicism — have the potential to be wonderful, so long as we can get over the idea that any one of them might be particularly true. It’s a message perfectly tailored for 21st-century America, where the most important religious trend is neither swelling unbelief nor rising fundamentalism, but the emergence of a generalized “religiousness” detached from the claims of any specific faith tradition

16. כתבה יפה ורגישה של רון פרסלר ב"מוסף הארץ" על השבבניקים בירושלים.

17. הכנס השנתי השמיני ללימודי אסיה בישראל יערך באוניברסיטת תל-אביב בימים רביעי וחמישי, 3-4 ביוני, בבניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. הנה התוכנייה.

18. תערוכה של אוהד אזרחי: "בצורתה האמיתית" – "In Her True Form" – תערוכת יצירות צילום של אוהד אזרחי – גלריה "שמונה", רח' אילת 8, יפו. אוצר: שחר עובדיה – פתיחה חגיגית ביום ג' 2 ליוני 2009 בשעה 20:00 (הכניסה חופשית עד 23:00) – "אוהד אזרחי מצלם עירום פשוט בנופים טבעיים ויוצר בטכניקה ייחודית מנדלות, שבהן מותכים הרקע והאובייקט לכדי ממשות תלת ממדית חלומית."

19. מחר ידבר בתל-אביב סטיבן בצ'לור, אחד ממורי הבודהיזם הגדולים בעולם כיום. ההרצאה, תחת הכותרת "Stop and Look: A Buddhist Response to the Dilemma of Being Human, תתקיים ביום רביעי 3 ביוני בשעות 19:30-21:30 בבית הארחה בני דן, רחוב בני דן 36 (סמוך לפארק הירקון), תל-אביב. ההרצאה מקדימה שני קורסים שיעביר בצ'לו (עם זוגתו, מורה גם היא) כאורח של עמותת תובנה (כאן הפרטים). בצ'לור היה נזיר בודהיסטי (קודם טיבטי ואחר כך זן) שנים רבות, וכיום מקדם "בודהיזם חילוני" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שדבק בעובדות בלבד (בלי גלגולי נשמות למשל). לדעתי הוא אדם חכם מאוד. לבד מזה הוא גם עניו ונחמד מאוד. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו.

1. לטרי איגלטון, חוקר ומבקר ספרות ידוע ומשפיע, יצא ספר חדש תחת הכותרת Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate ובו הוא מתייחס למתקפה האנטי-תיאיסטית ששטפה בשנים האחרונות את הארצות דוברות האנגלית (כתבתי על ארבעת מנהיגיה כאן). איגלטון, שכבר מזמן פרסם ביקורת שנונה, שזכתה להדים רבים, על ספרו המפורסם של ריצ'רד דוקינס The God Delusion, מעלה עוד כמה וכמה השגות לגבי העומקים אליהם מגיעה הביקורת של האנטי-תיאיסטים. הספר כולו, אגב, מבוסס על הרצאות שנשא באפריל 2008 וניתן למצוא למרבה השמחה בשלמותן כאן. לצערי לא קראתי את הספר, אבל אביא תרגומים של ציטוטים מרשימה שכתב על הספר סטנלי פיש מהניו-יורק טיימס בתחילת החודש, בתוספת עוד כמה אבחנות מההרצאות של איגלטון שהספקתי לשמוע.

כאמור, איגלטון יוצא בצורה מפורשת נגד הפסילה הגורפת של דוקינס והיצ'נס (שאותם הוא מכנה "דיצ'קינס") של הדת. אם דוקינס יוצא כנגד חוסר הרציונליות של הדת, הרי שאיגלטון מסביר שכל כמה שחשוב להחזיק חזק ברציונליות, צריך גם להבין היטב שהרציונל לבדו אינו מספיק כדי לחיות חיים בעלי משמעות. באשר לביקורת של האנטי-תאיסטים על כך שהדת לא מדייקת, בלשון המעטה, באבחנותיה על העולם, מצביע איגלטון על כך ש"להאמין שהדת היא ניסיון כושל להסביר את העולם […] דומה לראיית מופע בלט כניסיון כושל לריצה אחרי אוטובוס" – כלומר הדת לדידו היא ניסיון לשאול על מהותו של העולם, ולא על תוכנו.

על פי פיש איגלטון בספרו טוען שהיתרון הגדול של הדת על פני הרציונליות הוא שהיא שואפת למשהו גבוה יותר מהסיפור – או הסיפוק – המיידי. רק שאיפות שכאלה יכולות על פי איגלטון "להוביל לטרנספורמציה רדיקלית של מה שאנחנו אומרים או עושים". זאת, בעוד "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת" – כלומר כל הכוחות שרוצים להשאיר את העשירים עשירים ואת המדוכאים מדוכאים.

איגלטון, אם כן, כתיאורטיקן מרקסיסטי, מחזיק ש(מה שבאולטרה-שמאל האקדמי אוהבים לכנות )"חרושת ההיגיון האינסטרומנטלי" משמשת ביד כוחות השוק כאמצעי דיכוי (הרי לכאורה רציונלי לעשות כסף על חשבון אחרים, לא?), ושהדת יכולה לשמש כמנגנון שחותר תחת הסדר הדכאני הזה. על פי איגלטון "אלוהים, ממש כפי שדיצ'קינס אומר לנו, הוא בדיוק נמרץ חסר טעם בצורה מופלאה. הוא מעין ביקורת מתמדת על ההגיון האינסטרומנטלי". רוצה לומר: הרציונל כופה עלינו חישובים אופקיים של תועלת ויעילות; האל נותן לנו מימד אנכי של מוסר ושגב. (אגב, יש בזה הרבה אמת לדעתי: הרי יש משהו במימד האלוהי, המוחלט, שפורץ דרך דפוסי החשיבה המכאניסטיים שלנו, שנותן לנו אפשרות לתפוס את העולם בצורה שונה לגמרי, שמכניס אהבה, ובסופו של דבר מוסר.)

לא זאת אף זאת: איגלטון מאשים את האנטי-תיאיסטים שהם בעצם פוסלים במומם: דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכו של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא (כאן לדעתי טועה איגלטון: הרציונליות איננה שיטה שמבוססת על אמונה, אלה צורה שבה המוח שלנו עובד). ולא רק שהאנטי-תיאיסטים חוטאים באמונה, הרי שאמונותיהם הם הבל: "אם אי פעם היו מיתוס מוסרני ואמונה תפלה פוֹתה, הרי שזו האמונה הליברליות-רציונליות, שגם אם עוד צפויים גיהוקים קטנים, הרי שאנחנו בדרכנו הבטוחה לעולם טוב יותר".

ראוי להדגיש דבר חשוב: איגלטון עומד בתקיפות על החשיבות שברציונליות, והתמיכה שלו בדת רחוקה מרחק גדול באמונה בהתגלות ספציפית של אל ספציפי בזמן ספציפי. במילים אחרות, מכך שאיגלטון חושב שהדת היא חשובה, אין להסיק שהוא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני. אדרבא, הוא קרוב לודאי מוכן לקבל אמונות כאלה לכל היותר כמיתוסים מועילים שאין לקחת בצורה מילולית.

אכן, כמרקסיסט איגלטון ודאי יודע משהו על הכוח המשיחי המניע והטרנספורמטיבי של אמונות למיניהן, כמו גם על הצורך לצנן את אותן אמונות בדליים של רציונליות קרה, שאם לא כן בשמן עוד תחוללנה זוועות עולם. למעשה על פי דבריו (בהרצאה השלישית לעיל), ניתן להבין כי הדת בשבילו היא מעין שפחה של הרציונליות: הרציונליות לבדה לא יכולה לכונן חיי אנוש מלאים, ולכן זקוקה לדת ממנה היא "יונקת אנרגיה ומשאבים שמקורם במעמקים" שלרציונליות לבדה אין גישה אליהם (גישה דומה לזו המאוחרת של הברמס, שמעט עליו אכתוב בפוסט הבא).

ולבסוף, אני חייב לומר שלדעתי הפולמוס הזה מתנהל בעיקר בין אנשי קש. אתם ודאי מכירים את אותו סיפור על הרב שאמר לאתאיסט: גם אני לא מאמין באלוהים שאתה לא מאמין בו (מישהו יודע איזה רב זה היה?). כלומר: אותו מלך זקן בשמיים? גם רב כמוני יודע שטיפוס כזה לא קיים. אני חושב שהאנקדוטה התיאולוגית הזאת טובה בשביל להבין שאין בעצם ויכוח גדול בין איגלטון ל"דיצ'קינס": האנטי-תיאיסטים יוצאים (לרוב) כנגד הדת העממית, והוא מגן על הדת של התיאולוגים והמיסטיקנים. גם הוא לא מאמין באלוהים שהם עושים הכל כדי להכפיש, ואילו הם לרוב לא תוקפים ביטויים מופשטים של אמונה בישויות שאפשר מקסימום להתייחס אליהן כ"קרקע העולם", "אהבה", או "צור ישראל" (אם להזכיר ישות נוספת שאתאיסטים ודתיים גם יחד היו יכולים לחיות איתה בשלום). אבל קנאת סופרים תרבה חוכמה, והרווח כולו שלנו.

2. זה כבר פורסם לפני חודש, אבל אני לא יכול להמליץ עליו בצורה יותר נלהבת: מאמר מעולה (וארוך) מהניו-יורקר על אחמדינג'אד, שסוקר בצורה פשוט מרתקת את חייו, אמונותיו ומעמדו בחברה ובממשל האירני. אביא רק על קצה המזלג: בקשר לממשל, אחת האבחנות היא שאף אחד במערב לא ממש מבין איך בדיוק הוא פועל, ובקשר לאחמדינג'אד, אחת האבחנות היא ש

[אחמדינג'אד הוא] שיעי 'תריסרי' ומהדיסט לוהט, כלומר, בהקשר האירני המודרני, הוא המקבילה [המוסלמית] של נוצרי שנולד-מחדש. במסורת השיעית האימאם השנים-עשר, או המהדי, נעלם המאה התשיעית, הוסתר על ידי האל. חזרתו, יחד עם ישו, תביא גן עדן עלי אדמות (באיסלאם ישו נחשב לנביא). זה מסביר את התייחסויותיו האוונגליסטיות [כלומר "מבשרות הבשורה" בהקשר זה, אם כי יש כאן כמובן גם עקיצה לאוונגליסטים הפרוטסטנטים בארה"ב – ת.פ.] של אחמדינג'אד ל"אחד המובטח" כאשר הוא דיבר בפני מליאת האו"מ. הלהט המופגן שלו זיכה אותו בביקורות מאיראנים בארצו, ובכלל זה גם מאנשי דת בכירים, ואחד מהם אפילו טען שהוא רומז לקשר מיוחד בינו לבין המהדי.

3. סקירה מעניינת על ספר חדש על ההיסטוריה של תרגומי התנ"ך.

4. אתר חדש על דתות וסקירה עליו בטיים.

5. כל ספריית נאג-חמאדי ברשת, מתורגמת לאנגלית!

6. יום חמישי שעבר, חוץ מהיומולדת הלועזי שלי, היה גם "יום התפילה הלאומי" בארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד אובמה ויתר על תפילה פומבית, וסטיבן קולבר מבקש לתקן את המעוות:

The Colbert Report	Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Clasp Your Hands Say Yahweh
colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Gay Marriage

7. מאמר מעניין ב- Wired על מונומנט עצום שהוקם בג'ורג'יה, העשוי מלוחות גרניט ענקיים שעליהם חקוקים, בכמה וכמה שפות כולל עברית, הוראות לכינונה של ציביליזציה אנושית צודקת, אותם אמורים לקרוא, כפי הנראה, שורדי שואה אפוקליפטית עתידית. ולא ידוע מי עומד מאחורי בנייתו.

8. סקירה מצויינת ומעניינת מאוד של ספרה החדש של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", מאת אבי לבקוביץ. בכמה מילים, הטענה המהפנית היא ש

התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, שהחזירו את התורה ליושנה כדי שהעולם יפסיק להשתומם. אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו’), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.

9. בעודי מחפש מקור מסויים עבור שיעור "תרבות ישראל" לתלמידי היקרים נתקלתי במאמר של ס. יזהר תחת הכותרת "עוז להיות חילוני". לא יכולתי שלא להתחיל לקרוא, ומשהתחלתי, המשכתי, ומשהמשכתי, נתקלתי בדעתו של סמילנסקי על הניו-אייג', אותו הוא מציג כהיות אדם דתי – אבל ללא הכרעה, כלומר הדת כתחביב. אותו אדם למעשה רוצה רק שלווה. הוא יעשה

הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי. כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם.

אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

יש בזה משהו : )

9. איכשהו הגיע אלי הוידאו הזה, והעלתי אותו ליוטיוב (אם עברתי על זכויותיו של מאן דהוא אנא הודיעוני ואסיר אותו מיד). צבי יחזקאלי מדווח על שיתוף פעולה משיחי בין חב"ד לחיזבאללה:

10. פרומו: ביום שלישי יעלה כאן ב"ה הסיכום הפרטי שלי של ביקור האפיפיור (כן, כבר כתבתי את זה, אבל אני חייב לחכות שהגרסה של מעריב תתפרסם וכו').