12/4/01

it ain't goin' away. בהחלט קרה "לי" משהו שם ב[קורס מדיטציית ויפאסנה של]גואנקה המקוללת, הברוכה. פשוט לא איכפת לי מכלום ויש ראייה נהדרת. אבל זה לא מדוייק כי כן איכפת: הרי התלבטתי אם לנסוע לבומביי כדי לראות את רמש, תחילה כרופא-נפש ואחרי זה כנפח שיכה בברזל בעודו לוהט. אבל בסוף לבנגלור. לטירוונאמלאי. לראמאנה-אשרם. יש מן שקט בראש, ומן אחדות עם הכל, והכל נראה כמו חלום בהילוך איטי, והכל חסר משמעות ואפילו משעמם. הראייה אינה חזקה, אינה אוברוֶולמינג כמו בריטריט או ביציאה מהריטריט ("הבריחה"), אבל היא קיימת, קיימת.

העניין המשעשע הוא זה: צריך לא-לרצות. אבל אי אפשר לרצות לא-לרצות. ואי אפשר כמובן גם לא-לרצות לא-לרצות. אז צריך להבין שאין מה לעשות ולהכנע. אבל אי אפשר להחליט להכנע, צריך באמת להכנע.
או צריך להשלים-עם-המצב-הקיים אבל אם רוצים להשלים-וכו', אז זה לא באמת להשלים. אז צריך להשלים עם זה שלא-משלימים. אבל לא משלימים עם זה. אז צריך לעשות עוד פליקלק לאחור ולהשלים עם זה.
או צריך לחייב את הכל כי הכל הוא רצון השם. הבעייה היא שיש דברים שלא מוצאים-חן. אבל גם זה הרי רצון השם אז צריך לחייב גם את זה שיש דברים "רעים" וגם שהם לא מוצאים חן בעינינו. ואם זה לא הולך צריך גם לחייב את זה, וכו' וכו' וכו'.

הפתרון הוא כל כך פשוט, ורק עכשיו הבנתי: איך זה שהכל טוב, אבל בכל זאת רע… כי זה לא טוב לי או טוב לו או טוב לנו אלא טוב לאבסולוט! וגם אז לא [סוג של] טוב שאנחנו נבין לעולם. טוב זה בערך רמה של גנון בסָאנְדיי-סקוּל, אבל עכשיו באמת הבנתי את זה, זה חדר עמוק יותר מאי פעם.

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה. ועכשיו כשמערכת הדיוור פועלת, שימו לב אם לא קיבלתם מי מהפוסטים הקודמים. וגמר חתימה טובה.]

11/4/01

3 בבוקר. התעוררתי. העניין במצב החדש הוא שאין עניין כמעט בשום דבר. חוץ מלצאת מכאן כבר, וחוץ מהעניין במצב עצמו, לא איכפת לי מכלום. יש ראייה יפה כמעט כל הזמן, והרגשה מעורערת ביותר של עצמיות, וחוץ מזה לא איכפת כמעט מכלום. או לא ממש איכפת מכלום. כי למי איכפת?

אז יש ראייה, אבל אין הרגשה שהכל טוב, יש הרגשה שהכל סתם. ואין כמעט הרגשת אני-עושה, אבל יש בכל זאת הרגשת זה-קורה-לי. קצת. ואין התלהבות מדברים כמו להגיע הביתה, אבל יש פחד, יש פחד לא להגיע הביתה, למשל. אז איזה מן מצב מוזר זה?
נראה לי שיש אנשים שמתאשפזים על פחות מזה. אז למה לא להתאשפז (יש ביטוח?) כי אני בסביבה שמחשיבה סוג כזה של מצב נפשי כמשהו נהדר.

איזה טיפש הייתי! איזה טיפשון! התשובה היתה אז כמו תמיד כמו עכשיו פשוט קבלה. כניעה טוטלית וסופית לאדיוט שהוא אני ולא ניסיון לשנות אותי שוב ושוב.
הייתי כבר קרוב לשבירה כאשר אמרתי מספיק, רצתי אל החורשה עם הווקמן ושמעתי אדמה-רוח-ואש ["בוגי-וונדרלנד" ו"לטס גרוב טונייט"] תוך כדי ריקוד נמרץ. וזו היתה התשובה: לא לחשוב איך זה, אם אני "קרוב יותר להארה", אז בכל זאת אני עצבן וחסר סבלנות – אלא לקבל שזה המצב, זה האדיוט, זה התכנוּת שיש ולזרום עם זה! איזה כיף!

אני עדיין במצב נפשי מעורער. חשבתי ללכת לרָמש בבומביי, אבל בינתיים אני נשאר עם [המסלול של] בָּנְגָלוֹר-טירוונאמלאי. בכל אופן, ברחתי מהויפאסנה ואני בפונה.

מה פתאום כל כך בא לי לכתוב ביומן? לא יודע, אבל בא לי. נכון לעכשיו חזרתי די נורמלי. וכבר מתגעגע לטירוף האלוהי בו הייתי שרוי. איזה דבר זה היה. פשוט ברחתי משם היום! אלוהים. עכשיו אני במסעדה חביבה בפונה. שותה קפה וסודה. לימדתי את עצמי לאהוב סודה. כמו אבא.

אני מגיע חזרה לחדר-המלון ומי מחכה לי? אלוהים. איזה פחד. ורק עכשיו אני מבין שייתכן ונגמרו המשחקים, ייתכן שזו תחילתה של קריאה, של משימת חיים, ולא עוד עיסוק-במיסטיקה-לשיפור-העצמי-ולהנאה-שבחוויה. הראייה אופפת אותי עכשיו כשאני לבד בחדר ואין לאן לברוח. הייתכן שבאמת לא אחזור אותו דבר? כלומר לא אחזור תומר-משופר, אלא אחזור לא-תומר?

 

[תראו, הפוסט הזה מאוד מביך אותי. אני מעלה אותו גם כי הוא המשך של סדרה, וגם כי אני חושב שחשוב שיהיה ידוע שחוויות כאלה אינן נדירות מאוד. הן לא נופלות רק בחלקם של מני גורו, וגם לא רק אצל דמויות עבר מופלאות. לא "פסקה הנבואה" ולא בשמיים היא. כמובן, הן דורשות על פי רוב עבודה, התכוונות, ופתיחות מסויימת, שלמען הכנות אני חייב לומר שיש אנשים שפשוט אין להם אותה (על כך כאן). אבל לרובנו יש. באשר לעניין ה"שליחות", זה מביך אותי במיוחד, ואני מציע לראות את זה מזווית אנתרופולוגית או פסיכולוגית, ופשוט להבין שבני אדם שנדמה להם שהם פוגשים את האלוהות, בד"כ מרגישים כתוצאה מזה שנכפתה עליהם איזו שליחות. כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה.]

10/4/01

מה שאני שונא בכל העניין הזה של המדיטציה, הוא אותו דבר שאהבתי כל כך בעבר: המדעיות שלו, המכניות שלו. יושבים, נושמים, מתרכזים וסוּן אינָף מגיע אלוהים.
ודאי, הוא לא מגיע לכולם, הוא לא מגיע תמיד, אבל בכל זאת, חסרה לי הפתאומיות של החסד הנוצרי, או האישיות של האל היהודי. דוד ידע מה שהוא אומר, כנראה, כשאמר שאני יהודי.

האני שלי בהחלט מפורר, ועולה השאלה האם אשאר שפוי בסוף הקורס הזה. אני בהחלט רואה איך פירוק כזה של האני יכול להיתפס כדבר מפחיד ושלילי. בקלות. כל ניסיון להתנגד יכול להיגמר במלחמה פנימית. חבל שאין פה גורו רציני לדבר איתו. האם להמשיך למדוט עוד את החצי וחצי יום שנותר?

היום בצהריים חששתי לשפיותי ממש. הציץ ונפגע. אז יצאתי באמצע מדיטציה אפילו ש"הייתי קרוב להארה" [כפי שסיפרתי לעצמי]. כל הכבוד לי.
כעת הכל די טוב. משהו קרה לי, כלומר אני בתוך משהו, או משהו זרק אותי החוצה או בלבלבלה. נראה כמה זמן זה יחזיק. כמובן שיש חשש שזה לא יחזיק. כבר נמאס לי מהקורס לגמרי.

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

9/4/01

ישנתי שינה נפלאה והבוקר התעוררתי לקול נקישות העוזר-מורה בדלת הברזל של החדר, והנה אין "אני". הכל נעשה ואין עושה. זהו זה אם כן [אני חושב שאני מואר]. הרגשה של מובנות-מאיליו, של הקלת-מה ושל שיעמום. אם כי יש ראייה נפלאה. האירועים קורים ואין בהם שום דבר אישי. הם פשוט קורים. אין גם מקליט להם. אין רושם של ההיסטוריה. יש רק עדות אילמת, אם כי משועשעת במקצת.
ייתכן שהבורג עדיין לא מחוזק עד הסוף-הסוף, אבל זה עניין של זמן וצְפִייה. מזל שממש בפסח לא יצאנו מעבדות לחירות – זו היתה ממש קלישאה. בוקר אחרי זה טוב.
מעניין שבאמת יש מן שעמום. אבל גם הנאה מכל דבר קטן שקורה ומכל הרגשה ומכל חוויה, כי הכל קורה לראשונה כל פעם. כל נשימה היא עניין חדש וחוויה מרתקת. אבל בכל זאת שעמום כללי.
אין אני ואין גם "כל-העולם-זה-אני". כל העולם הוא פשוט זה, וגם הגוף-נפש הזה הוא פשוט זה, והכל זה והכל ממשיך להיות זה, ותמיד היה זה ותמיד יהיה זה למרות שלחשוב על העבר והעתיד זה קצת דבילי בעניין זה. יש פשוט זה וזהו.

אין שום התרגשות. מדי פעם עולה ספק באשר לזהו-זה-איות של העניין, אך כמות שהוא עולה הוא יורד. אין מי שיתרשם ממנו (בכל זאת, עולה עכשיו הפחד שאני אצטער על כל מה שאני כותב עכשיו, כאילו זה יראה יומרני אחרי שאני אבין שלא הוארתי ולא בתיך [אכן]). אני משתמש במילה "אני", מעניין. אבל האני שקיים הוא זמני. עולה ויורד. אינו נלקח ברצינות.
ודאי כשזה קרה לראמאנה מאהארישי או לבודהה השוק היה גדול מאוד מאוד וגם הודאות לכן גדולה הרבה יותר. אצלי זה קרה (קורה) כל כך לאט וכל כך בהדרגה (לא כל כך לאט, בעצם, אבל בהדרגה) שאין גילויים מרעישים שנוחתים פתאום כרעם ביום בהיר. יש כניסה הדרגתית לתוך המצב. יציאה מתוך תחושת ה"אני-עושה", ה"אני-קיים" וכניסה לתוך זה. לכן אני מרגיש שיש עוד מה שיקרה. אבל אני מבין שאין מה לעשות בנידון. דברים כמובן יעשו, אבל ללא עושה וללא מטרה.

"Nothing is Personal" הייתי אומר המסקנה העיקרית בשלב זה. פשוט הכל קורה ושום דבר לא קורה למישהו ספציפי. אין טעם לקחת ללב. שום דבר לא קורה לי או לך. הכל פשוט קורה.
מעניין שבאמת יש מן שעמום ואכזבה כאלו: מן סתמיות. ויחד עם זה עניין חדש בכל רגע. אבל בהחלט זה סופו של המתרגש הגדול. במצב הזה אין שום אופוריה.

עברה ארוחת הבוקר. מדי פעם עוד יש דביקות של "אני", אבל היא עוברת. כשם שהכל עובר. חביבי.
כשאין מחשבות עולה הרגשת טוּב גדולה. כמעט עד דמעות. אולי זו הרגשת ה- "I AM" שרמש [בלסקר, הגורו מבומביי] מדבר עליה (ולא רק הוא), כי אני לא מזהה ממש הרגשת "I AM".

אבל למה שלא נתעורר מחר בבוקר ויהיה "אני"? למה ההבנה הזו צריכה להיות תמידית – כל דבר אחר הרי משתנה?!? ברור שההבנה הזו תיעלם ברגע שההכרה הזו תמות, אבל למה לא קודם?
עדיין, נראה שהמצב הזה, בהיותו הבסיסי ביותר, הפשוט ביותר, הקל ביותר, פחות סספטבילי לשינוי.

המוח ממשיך בשלו כמובן (ותודה ליקי [חברי הטוב] ולרמש על התובנה הזו שעזרה מאוד), כמו "למי יש כוח לעוד יומיים של מדיטציה" וכו'. אבל המוח לא ממש נחשב, וממילא אין כוח לשום דבר, ויש כוח להכל.

העניין עם העניין הוא שהאינטלקט משועמם. פשוט הבין שאין מה להבין. ושהכל חסר משמעות. לעומת זאת החלק החווה נהנה מכל דבר קטן שכל חוויה היא כיף וחידוש וטוּב. אבל מכיוון שהייתי אדם עם חלק אינטלקטואלי מפותח, אז יש הרגשת שעמום ואכזבה.

והכל נראה כמו חלום. אולי נתעורר?

נראה לי שהאני חזר קצת. מצד שני ראייה חזקה והכל אחד. איך זה? נפלאות הן דרכי השם.
אבל עכשיו כשאני כותב האני חלש מאוד. לפחות אני לא משועמם. וארוחת צהריים.

אז בבוקר היינו מוארים (לפחות לפי רמש) ועכשיו כבר לא. נראה לי שמה שקורה זה הבהובים של עצמיות. אני כמו דג [מבחינת תפקוד רצף העצמיות, ששמעתי שאצל דגים מתחדש כל שלוש שניות]. אז יש שוב אני, אם כי חלש.

מה שטוב במצב הזה הוא א) מעניין ב) אין פחד משום מה – מצב רוח טוב ג) אין צפייה לגאולה, כי כאילו כבר היינו שם או משהו או פשוט מבינים שאין מה לעשות ד) אין אופוריה מטופשת.

אני חושב שיש לי צורך יהודי לעשות. פשוט שיהיה מה לעשות. לכן אהבתי את הרעיון שלא הוארתי לגמרי וחשבתי להעמיק עוד – שיהיה עוד תהליך. זה [חוסר הקבלה של הכל והצפייה לעתיד שבו יהיה מושלם] אולי הוציא אותי מהמצב. מן צורך לעשות. אז מה, נוֹ הארה פוֹר מי? אולי זה לא לכולם, העניין הזה. אולי לחלק מהאנשים יותר עדיף תהליך תמידי [של תשובה] על תשובה סופית אחת.
שוב לא היה, שוב היה, עכשיו שוב אין אני, או בעצם כל העולם כולו, אני גדול מאוד.

 

[אם אנסה לנתח רטרוספקטיבית את מה שקרה, אפשר לומר שלמנגנון-בניית-האני שלי היה עדיין יותר מדי כוח, והוא שב ורצה את האני לידי קיום – כלומר רצונות ותקוות עדיין עלו וקוששו עצמן לכדי תחושה של דמות יציבה שרוצה ומקווה. האנרציה שצבר המנגנון הזה היתה פשוט מדי גדולה, או במונחים מזרחיים, הסמסקארות היו עדיין חזקות מדי, או שפשוט היו עדיין, והן שאבו את ההכרה לכדי אותו סחרור של מחשבות שמייצר אשלייה של חושב. או במילים פשוטות ומסורתיות יותר: לא שרפתי עוד את כל גרעיני הקארמה שאני נושא.

כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

8/4/01

מדהים איך שהאופוריה נגמרה בבת-אחת אתמול. אחרי כמה ימים של התפעמות מהחלשות הרגשת ה"אני", לפתע פשוט פשטות ושקט וזהו. עדיין אין עצמיות חזקה והעולם נראה קצת כמו סרט, אבל אין הרגשה לאלתֶר, אלא רק לשתוק. אין אפילו סקרנות מה יקרה. כל העייפות של הימים האחרונים נחתה עלי ולפחות נרדמתי מהר. לפחות גם עבר המצב המסוכן. ומשום מה היה חשוב לכתוב את כל זה.

זה [הכתוב מעלה] היה בשלוש בבוקר. עכשיו אני מרגיש מאוד משונה. אני עייף, אבל רואה בצורה בלתי רגילה. כל מגע עם החושים נתפס כדבר יחודי ויחידאי, אך זו תכונה משותפת לכל הדברים. הכל בדיוק כמו שהוא והכל טוב. עכשיו אכלתי כמו משוגע, סתם כדי לעשות משהו, ואחרי זה רחצתי כלים ולא אני רחצתי אותם. נשבר כבר הזין כל הזמן מהשטויות האלו שעוברות עלי ואני כל הזמן חושב "זו הארה / זו לא הארה". עכשיו הדברים כאילו נעשים מעצמם, חצי ביוזמתי חצי אני צופה ואין כל שליטה. חצי/חצי על כל דבר בפני עצמו.

הנה: הכל מפורר. הכל יחיד. למשל: יש לי כאב בטן, אבל הוא לא לי, הוא סתם שם. יש רצון ללכת לשירותים – סתם רצון שקיים. כל דבר סתם קיים מופרד מהשאר. אין אני שיחבר את כולם. מחשבות על העתיד נראות מגוחכות. יש רק הווה. זה קצת מפחיד ולא מפני שאולי זה יגמר. זה עצמו מפחיד. טוב, אני הולך לשירותים.

אז עכשיו זה כאילו הדברים נעשים לא ע"י מרכז אחד. כלומר, יש רצונות, ויש לפעמים הרגשת "אני עושה", אבל ההרגשה עצמה לא מחוברת לשום מרכז. כאילו הרבה אני-ים קטנים עושים את העבודה בלי מרכז מפקח.
חירבנתי דווקא יפה – דָי הכל חסר משמעות. לפחות אני כותב שישאר משהו ממני. אני מפחד מ"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". אני עוד עלול לעשות איזו שטות. אני? יש אני אין אני יש אני אין אני – מתי תהיה כבר מנוחה? מתי אפסיק לצפות למנוחה?

העניין הוא שאני מצליח עכשיו איכשהו (רמש [הגורו מבומבי] עזר) לראות את התמונה הכוללת כרצון האל, ולכן כטוב, לפי חוויתי. כלומר: אני צריך לקבל את המצב כפי שהוא ([לדוגמא] אין יותר תה). אני לא מקבל את המצב כפי שהוא, לא מרוצה, לא מסופק (אני רוצה תה), ואני מצליח לקבל את המצב הכולל הזה, שאני לא מסופק, כרצון האל ולכן כטוב. ובאמת הכל הופך לטוב וזך כדבש, נוטף וזהוב. הכל כל כך טוב, כל כך טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב היא המילה הנהדרת ביותר טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.
אני רוצה הארה. אין לי הארה. אני בכל זאת רוצה ולכן בכל זאת אין לי. וכל זה ביחד טוב. טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.

 

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]