זה היה לפני שנתיים כשמניותיו הרוחניות של שי טובלי קרסו. הדבר קרה כאשר הוא הכריז שהוא מתקשר את אלוהים. כך הוא טען, ואז הוסיף שבעצם הוא משמש כפה ל"צוות הבוראים של הגלקסיה". כדי לבשר את בשורתו הוא כינס את מעריציו (וסתם סקרנים) באולם ברחוב ציייטלין בתל-אביב. וזהו: אפשר לומר שברגע שטובלי הוציא מפיו את המילים "הבודהה מאוריון" הוא למעשה פשט את הרגל מבחינה רוחנית. כתבתי על זה אז, והרשו לי לצטט פסקה רלוונטית:

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

באותה תקופה באתר שלו הופיע המנשר הבא:
(כל הצילומים להלן הופיעו בזמנים שונים באתרים השונים של טובלי או נשלחו במייל לרשימת התפוצה שלו)

תנועת 2012 היתה פלופ אדיר. אנשים פשוט לא קנו את הקשקושים של טובלי. במטרה להציל משהו מעסקיו המתמוטטים שינה תוך חודשיים טובלי את הפורמט, והציע את המודל הבא:

טובלי עבר אם כן מלהיות המתקשר הנבחר (וההתגלמות בגוף) של בוראי הגלקסיה, ללהיות מתקשר כללי של "אינטליגנציה חוצנית". הנה ההגדרה של עצמו לתפקידו החדש:

אז לא "אור-יום" ולא בטיח, אלא מייבא אקסקלוסיבי של אינטליגנציה רוחנית. לא אשאיר אתכם בחוסר ודאות מוחלט: הנה לפניכם רשימה (חלקית!) של הישויות אותן תיקשר אז טובלי:

אני הכי אוהב את קבוצת המדענים מגלקסיית אנדרומדה. נשמעת כמו חבורה מצויינת של חייזרים. כתבתי אז על הנסיגה החפוזה והנסיון לתקן נזקים תוך כדי תנועה של טובלי:

אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה).

כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות. מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

מאז עברו להן שנתיים וקצת, וכך הגענו עד הלום (כלומר אחרי דיבורים על בניית "אוניברסיטה רוחנית" והמצאתן של יוגה, אמנות לחימה ורפואה אלטרנטיבית פרי מוחו הקודח). אז הנה מה שנשאר מטובלי (מייל מה- 20.3):

זהו? "עיר האהבה"??? נו, באמת, בשביל זה חיכינו? כל כך lame, כל כך לעוס, וכל כך ברור שזה לעולם לא יתחיל אפילו לעשות סימנים של לקרות. עלוב. מהבודהה מאוריון ציפינו ליותר. לפחות דבר אחד ברור: פרוייקטים כמו האוניברסיטה הרוחנית והצפייה המתוחה לקראת שינוי תודעתי בשנת 2012 בוטלו נכון לעכשיו, בדיוק כמו עניין התקשורים עם בוראי הגלקסיה לפניהם (וההארה האבולוציונית לפניהם, וכו' וכו'). נו, it was fun while it lasted.

אגב, לתוהים מיהו טובלי עצמו כיום – ובכן חל פיחות חריף במעמדו הבין-גלקטי:

אבל כל זה קשקוש. טובלי כיום הוא למעשה מנהיג כת. חד וחלק. הוא בקושי "מורה רוחני" ובטח לא "הוגה", כי מטרתו לא להפיץ ידע אלא לצרף חברים לקבוצתו. אחרי שבארץ הוא כאמור שרוף ואין עוד מי שקונה את קשקושיו, הוא כנראה מקווה שבחו"ל הוא יצליח לשווק את עצמו לקהל שנקי מרושם קודם וקטלני. ובאשר לקבוצה שאיתו, ושמפרנסת אותו, הרי שהם בפשטות חברים בכת, ועיוורים מכדי לראות שהם מולכים שולל כבר שנים. ובכל זאת, אני חייב לומר, טובלי אמר ועשה בשנים האחרונות דברים כל כך מופרכים, עד שזה שאנשים מבוגרים מסוגלים עדיין לקחת אותו ברצינות היא תעלומה בסדר גודל של משולש ברמודה.

עם סיום שליחותו הגלקטית של טובלי בארצנו הקטנטונת נותר יחד עם זאת לתהות על הסיבות לכשלונו הקולוסאלי. הרי אחרים מצליחים מאוד היכן שהוא נכשל. רק השבוע פורסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על אחת רונית גלפו, מתקשרת בפני עצמה (הישות "סוּפי"), מפתחת "הקוד" ומטפלת באוטיסטים ובסתם אנשים. על פי הכתבה גלפו מגלגלת עשרות עד מאות אלפי שקלים מעבודתה. אז מה יש לה שאין לו? ראשית כל, שיטה שעובדת, או לפחות שיטה שנותנת את האשלייה שהיא עובדת. לטובלי אין אפילו את זה. שנית, היא כמובן לא יוצאת בהכרזות מופרכות בעליל על בוראי הגלקסיה. גם זה ייתרון. שוב: גם להמציא צריך לדעת מה.

מצד שני, הרי יש לנו את אורן זריף. זריף יוצא כל הזמן בהכרזות מופרכות. איך קורה שהוא מתפרנס בצורה נאה משרלטנותו (כדברי ירון לונדון), וטובלי לא? שוב, שני הבדלים: ראשית, זריף לא אומר שהוא "הנבחר". הוא טוען שיש לו כוחות, וזהו. ניכוס תפקיד המשיח מרגיז אנשים. שנית, יש עוד הבדל בין זריף לטובלי: הראשון לא לוקח את עצמו ברצינות, וזה ברור לכולם. לכן התקשורת משתפת איתו פעולה (למרות שברור שמי שלא מבין שזריף הוא ראשית כל ליצן, ויש המונים כאלה, מאבד אצלו את כספו) הוא קליל ומבדר. טובלי, מאידך, סופר-רציני, ולכן הוא קורס תחת המשקל של עצמו. הוא פשוט לא מעניין, כמו בדיחה שמביכה יותר מאשר מצחיקה.

וכמובטח, קצת על לייטמן:

אפרופו שיעורי ייחצון עצמי למורים רוחניים, שימו לב לכריכת הספר (המוערת) הבאה (שהובאה לידיעתי על ידי פרופ' בועז הוס):

מעניין אם האר"י התיימר אי פעם להיות "המקובל המוביל בעולם".

זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע מורה רוחני, עם שתיקות מוזרות, שאיש לא יבין שאיש לא יתפוס. בדיקה קצרה העלתה שמדובר בג'ון דה-רייטר (John de-Ruiter בהולנדית), שמבקר לראשונה בישראל ומגיש לקהל הישראלי את דרכו המיוחדת בלימוד האמת. יצאתי לבדוק האם אכן כצעקתה, וגיליתי שכן. כשתיקתה.

כמה מילות הקדמה: דה-רייטר  שייך לאותו גל של מורי ניאו-אדוויטה ששוטף את המערב מאז שנות השמונים. אלו מורים שבהשראת דתות המזרח מדגישים את אחדותו הבסיסית של הקיום, ואת זהותנו שלנו עם אותה אחדות בסיסית. מכיוון שכבר עכשיו אנחנו והיקום חד המה, אין הרבה מה לעשות, ונותר רק להישיר מבט חודר אל האמת עד שזו תשפיל עיניה בביישנות ותאמץ אותנו ברכות, בנים אובדים שכמונו, אל חיכה.

דה-רייטר מדגיש בהוראתו את החשיבות העצומה בכנות, בראש ובראשונה עם עצמנו. אנחנו כבר עכשיו יודעים מה נכון, הוא מדגיש, ורק מפחדים להודות באמת ולפעול מתוך האמת. אותה אמת נמצאת מתחת לשכבות הפיזיות והנפשיות שלנו, ועלינו לחדור מבעד אלו כדי להגיע אליה ולממש אותה. עם השנים אסף לו דה-רייטר קהל לא קטן של מעריצים (האמת? הוא כריזמטי ביותר), והוא היום אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. לפני כשלוש שנים הוא יסד את "המכללה לפילוסופיה אינטגרטיבית" באדמונטון, אלברטה, קנדה, וכיום הוא מבלה את ימיו או שם או בנדודים ברחבי העולם, שוטח את תורתו למאזינים צמאי שחרור ודעת. ותורתו פעמים רבות מוגשת בצורה של שקט. לפעמים דה-רייטר אף כלל לא עונה לשאלה.

נחזור אם כן לאותו מפגש לילי בצוותא. יש משהו מעושה, אני חייב לומר, בכל מוסד הסאטסאנג, לפחות בגילומו המערבי. בהודו התמימות של המקומיים מאפשרת לטקסיוּת את מקומה בנוחות, אבל אנחנו, שלמדנו לזלזל בפומפוזיות ולראות בכל הבנייה מכוונת של דתיות דבר מלאכותי, לא יכולים שלא לחוש מבוכה מסויימת בהתכנסות המיוחדת, שורות שורות, אל מול מי שאמור לתווך בינינו לבין האמת. דה-רייטר לא מקל על העניין: הוא מאוד פורמלי, קורקטי, רציני, הדיסטאנס בינו לבין הקהל מקסימלי, ולא ראיתי אותו מחייך ולו פעם אחת. לי כל זה עושה הרגשה לא נעימה, ואף מעורר את חשדנותי.

ולכל זה כמובן מתווספות השתיקות. נער הייתי וגם זקנתי, שפר גורלי לשמוע אי אילו עשרות מורים רוחניים, אבל סאטסאנג כל כך לאה ומעייף טרם חוויתי. במשך יותר משעתיים פנו אליו בשאלות בסך הכל חמישה חברים מהקהל, וכל אחד שיתף את כולנו בזוטות שמטרידות את מנוחתו הזעירה והפרטית. הבעיה היא שהתשובות של דה-רייטר (כשהוא בחר לדבר כמובן), במקום להרים את השיחה למקום איכותי, הורידו אותה אף יותר למחוזות הקיטש והקלישאה. לא אלאה אתכם – אתן דוגמא אחת בלבד:

סיפר אחד הדוברים שבדרכו אל המפגש הוא דרס נערה בת 17. שלומה בסדר, שום דבר חמור לא קרה, אבל הוא תוהה מה כל זה אומר. דה-רייטר, אחרי השתיקה המתבקשת, יעץ לו "להתייחס אל מה שהוא פגע בו", וכשהוא לא ממש הבין אמר לו דה-רייטר "להתייחס אל הנקבי", ודרש "תן לתובנה של הנקבי להדהד עד לעצמות". אחרי עוד כמה משפטים אף הפנה אותו לאמץ את "הילד הפנימי".

בקיצור, מעניין לא היה, אבל נמסר לי שהמפגש שנכחתי בו היה יוצא דופן, ובאחרים דיברו פילוסופיה גבוהה. אני מקווה מאוד שזה נכון, לטובת כל אלה ששילמו 70 שקלים כל פעם. בכל מקרה, אני כן רוצה לומר שהאווירה היתה טובה מבחינה אנרגטית. כן כן, דה-רייטר מפיץ יופי של שאקטי. ענייני אנרגיות גם ליוו אותי אל הראיון עם דה-רייטר, כפי שתראו, שגם היה הרבה יותר מעניין, ושדה-רייטר התגלה בו כאדם נחמד שאפילו יודע לחייך. נעבור אם כן אל השיחה:

יש לי כמה שאלות גדולות, אבל לפניהן אני חייב לשאול: מדוע הפגישה מתנהלת בכזאת איטיות? למה אתה מדבר כל כך לאט?

"[שתיקה, ואז] מפני שאני מגיע מתוך חיבור עמוק עם האדם שאני מדבר איתו. ככל שאני מגיע מעומק רב יותר, מתרחשים דברים רבים יותר בקשר, ויש דברים רבים שקורים בין המילים. ולכן למרות שנראה שהדברים מתנהלים לאט, קורה למעשה הרבה. גם כשאני שותק, אני למעשה בכלל לא בשקט."

אז מה בעצם אנחנו מנסים לקלוט ממך? מה היא המטרה?

"[שתיקה, ואז] להבין משהו עמוק יותר בתוכנו."

מהו?

"[כאן דה-רייטר מתבונן אל תוך עיני, ובמשך כמה שניות בהן מבטינו מתלכדים העולם מטשטש מולי ואני גולש לתוך סחרחורת קלה. אז הוא מדבר:] מה שנותן לעצמיות הרגילה שלנו את חייה."

אז ישנה איזושהי מהות בתוכנו? נשמה? אני אמיתי?

"כן. אני-ראשון."

למה אנחנו לא מודעים לו באופן טבעי, כבר עכשיו?

"מפני שאין לו צורה. קל יותר להיות מודעים למה שיש לו צורה."

אז אנחנו בנויים כך שנהיה מודעים למה שיש לו צורה ולא למה שאין לו צורה?

"כן, קשה לנו יותר להיות מודעים למה שיש לו פחות צורה, או אין לו צורה כלל."

אם כך עלינו לעבוד, או לעשות מאמץ מיוחד, כדי להיות מודעים לחסר-הצורה?

"בתחילה הנטייה היא להשתמש בברור כדי להבין את הלא-ברור. אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להשתמש בתוצאות של משהו, בתוצר של משהו, במה שבה אחרי משהו, כדי להגיע למה שבה לפניו, למה שהוא הגורם שלו."

האם אתה אומר שלמעשה יש להיות מודעים לחסר-הצורה באופן ישיר, שזה עניין מיידי?

"זה מיידי."

אז האם עלינו לא לעשות כל מאמץ?

"יש לעשות מאמץ, אבל המאמץ הוא לרכז את כל מה שיש לנו ואת כל מה שאנחנו כלפי הנקודה הזאת שהיא הקיום שלנו. וכשאנחנו מוצאים את הנקודה הזאת, אנחנו יודעים את זה מיד."

אז יש כאן איזשהו ריכוז של התודעה? מדיטציה כלשהי?

"זה יכול לעזור. הכל יכול לעזור. גם ללכת לטייל. אבל זה מה שבטיול שמספק אותך, שאליו צריך לשים לב. וקל מאוד להתבלבל בינו לבין הרצונות שלנו והצורך לקבל. או למשל במדיטציה, יש לשים לב למה שמאפשר את המדיטציה. וברגע מסויים את מבין את זה."

וברגע שאתה מבין את זה – זהו? ההבנה הזאת נשארת?

"הידע נשאר. החוויה משתנה כל הזמן."

אבל מתרחשת טרנספורמציה של החיים שלך?

"כן."

חיובית?

"כן. אבל גם ניתן להגיע מזה בקלות להבנה מוטעית. כמו שבמדיטציה, ברגע שאתה זוכה לחוויה חיובית אתה מיד מנסה לשחזר את החוויה הזאת. אז אתה משתמש בצורה שהתרגלת אליה כדי לייצר עוד תוצרים, עוד צורות."

ולעולם אין לתפוס את הצורה, אלא רק את המהות שבבסיסה.

"כן."

אז האם אתה ממליץ על סאדהנה [תרגולת רוחנית] מסויימת או מועדפת?

"כן."

אולי תוכל לחלוק אותה איתנו?

"[שתיקה, ואז] כנות. כל כך עמוקה, שהיא חודרת מבעד לכל הצורות. כנות שכל שאר הדברים נכנעים לפניה."

אתה מתכוון אם כן לכנות לא במובן של יושר דיבור, אלא במובן של אותנטיות.

"כן."

וזה מגלה לאט לאט את המהות?

"כן. או יותר נכון זה מכוון אותך אליה לאט לאט, אבל מגלה לך אותה מיד."

האם זה מה שאתה עשית?

"כן. בלי להתכוון לכך."

מפני שלא היה לך מורה.

"כן. לכן במובן זה לא 'עשיתי' את זה. לא תירגלתי שום דבר. אלא הייתי. ממילא בסופו של דבר אתה מגלה שתמיד ידעת את זה כבר. שזה היה מוכר לך."

'האני הראשון' הזה, עד כמה הוא ג'ון, או תומר? האם הוא אינדבידואל?

"כאשר הוא ג'ון הוא אינדבידואל."

אבל באופן מהותי מדובר באותו 'אני' שפשוט מתגלם בצורות שונות?

"כאשר מעמיקים לרמה של האני הראשון, אין הבדל. האני הראשון פשוט עולה בצורות שונות, צורות מובנות וצורות מוחשיות. וכל צורה היא שונה. אבל בכולן הוא נמצא."

ואנחנו לא מצליחים לזהות אותו לאשורו.

"כן."

ותגיד, אם אנחנו לא מזהים אותו, האם זה אומר שנתגלגל הלאה? האם אתה מקבל את העמדה המזרחית בנוגע לגלגולים וכו'?

"בין אם עמדה זו נכונה או לא, זאת תהייה טעות מצידי לאשר או להכחיש אותה. משום שזה מיד יוביל אותך בכיוון שאין לו שום קשר לאמת של הקיום. המידע הזה יסיח את דעתך."

האם יש קשר בין הכנות הזאת ומוסר? בינה לבין להיות אדם טוב?

"כן."

מהו?

"כאשר אתה יודע, המהות של הידע הזה לא מתורגמת מידית למוסריות שקל להבין אותה. ואנשים שמתבוננים בך, או אפילו אתה עצמך, יכולים לא להבין את המוסריות הזאת."

אז המוסריות אינה רשימה של עקרונות שעובדים על פיה, זו לא מוסריות מסוג 'עשרת הדיברות', אבל האם יש נטייה אינהרנטית להיות טוב, למנוע סבל, לעשות אנשים מאושרים.

"כן, זה הכיוון, אבל בהתאם לידע אמיתי של מהו סבל ומהו אושר."

זה די מעניין שיש לאמת קשר עם הטוב, לא? לוגית, זה לא מחוייב… זה פלא, לא?

"[שתיקה, ואז] אני מבין איך אפשר להתייחס אל זה בתור פלא. כן, זה פלאי, זה נפלא. האמת ידועה על ידי כולם."

כן, אבל לא רק ידועה, אלא מכוונת אותם לטוב! והייתי גם משתמש במילה 'אהבה' כאן.

"האהבה היא האמת בקיום. האמת שמתגלמת בעולם."

ממה שהבנתי, בתחילת דרכך כמורה, היה לך טון נוצרי משהו, לא? [דה-דייטר גדל כקתולי, ואחרי הטרנספורמציה שעבר למד כדי להיות מטיף לותרני. בתחילת דרכו דיבר הרבה על ישו] מה גרם לך לשנות את המסר?

"[שתיקה, ואז] ההבנה של ההבדל בין מה שאני יודע ומה שאני מאמין, וההגבלה של עצמי להאמין רק במה שאני ממש יודע שהוא אמת, ולא במה שנראה כאמת."

אם כן אפילו אחרי ההבנה שלך, עדיין נאחזת בכל מני אמונות, ועדיין היה תהליך שבו הרפת מהן…

"תהליך שבו הבנתי מהן האמונות האוטומטיות שלי, המכאניות שלי. בכל פעם שעלו הן נחשפו בפני."

כלומר ישנו תהליך של התפתחות גם אחרי רגע ההבנה.

"כן."

אז האם בכלל ישנו רגע מוגדר של הבנה?

"עבורי היה רגע מוגדר."

אתה יכול לספר לנו עליו? אם זה לא אינטימי מדי…

"[כאן דה-רייטר שוב מישיר אלי מבטו, והעולם מעט מתערבל ומיטשטש לי, ואני מחייך אליו בנועם, שיהיה רגוע. ואז:] שמעתי משפט מסויים בקשר לאלוהים. משהו שלא היה לי מובן בכלל. לא היה לי כל קשר לדברים כאלה אז. כשחזרתי הביתה פתחתי את עצמי לשקול את מה ששמעתי. התעמקתי בזה בצורה שמעולם לא התעמקתי לפני כן. בצורה מאוד עדינה. כל זה קרה כשעמדתי בקומה השנייה של הבית. ביתם של הורי – הייתי בן 17. וזה נפתח. עומק של הכרה (consciousness) שמעולם לא הכרתי. כך זה התחיל."

ולמחרת הלכת לבית הספר?

"כן."

אז לא היתה בעיה להמשיך בחיים כפי שסביבתך ציפתה ממך…

"לא היתה בעיה."

אבל משהו בהכרה שלך היה שונה.

"שונה לחלוטין."

האם התעוררו בך פחד או תדהמה?

"לא. כי זה לא היה משהו שנעשה, אלא הוויה. כשדבר כזה קורה, אתה פשוט יודע. זו לא הרגשה, זו ידיעה, והידיעה היתה מוחשית."

חזרה לימינו. אתה מלמד כבר יותר מעשרים שנה. האם את יכול להעיד על התפתחות בתלמידיך?

"כן."

האם מישהו מהם זכה להבין "את זה"?

"[דה-רייטר שוב מתבונן אל תוך עיני, והעולם נעלם. אחרי כעשר שניות]. חלקם. בצורה שטחית, ולכן גם דעתם הוסחה מזה ברבות הזמן. אחרים בצורה חזקה, ודעתם לא הוסחה."

האם מישהו הבין את זה כמו שאתה מבין את זה?

"לא."

למה אתה חושב שזה המצב?

"מפני שזה דורש לוותר על הכל. להקריב את הכל. גם בשבילי, אחרי שנה בה זה היה מציאות חיה ולא יכולתי לתאר לעצמי שאי פעם יהיה אחרת, זה אבד. ואז, במשך השנתיים הבאות ניסיתי הכל, בצורה נואשת, כדי להחזיר את זה…"

ו…?

"ואז נכנעתי לאמת."

דה-רייטר המשיך ודיבר, אבל לצערי בשלב זה הסוללות של הטייפ שלי נכנעו לאמת. אני יכול לומר שהוא דיבר בסך הכל יפה, למרות חוסר הנכונות שלו להודות (בהמשך) שהושפע משום מורה רוחני אחר, חי או מת. הוא כן החמיא לקהל הישראלי ("מאוד כן, מאוד ישיר"), וכן העריך שיחזור לבקר.

אז מה היו אותם מבטים חודרים שדה-רייטר שלח אל תוך עיני? אני כמובן יכול רק לנחש. במקרה הרע הכוונה היתה להרשים או להפחיד אותי. במקרה הטוב למסור לי משהו שלא עובר במילים, או לשנות משהו בתודעתי (תרגיל יוגי ידוע). כך או כך, זה לא הצליח, ונותר לי לתהות האם, כפי שלכאורה מעידה אשתו לשעבר כאן, מדובר לכל היותר באיזה טריק מגניב שהוא אימן בו את עצמו – עבודה בעיניים. טריק לא רע, אני חייב להעיד, שבטח שובה את לבם של רבים, אבל שאני לא חושב שיש לו מקום בראיון עיתונאי. נו, לפחות יש לי מה לספר לנכדים. כך עובר לו יום ועוד יום, וכאילו השמש, היא עוברת אותנו נמוך, כי אנחנו, הרי כולנו אחד.

[עלה באתר מעריב]

נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

תורתו של הבודהה נחשבת, לדעתי בצדק, לדת שוחרת שלום, אולי זו ששוחרת שלום במידה הרבה ביותר. יש לכך קבלות: מהתנהגותו האי-אלימה של הבודהה מול יריביו השונים, דרך חרטתו של המלך הבודהיסט אשוקה על תקופתו כמצביא אכזר, ועד התפרקותה של טיבט מצבאה והמאמצים כיום של הדלאי לאמה (שלא צולחים מכל בחינה שאינה רוחנית) למאבק לעצמאות ארצו המתנהל על טהרת האי-אלימות.

בארצנו הקטנטונת ניצבים בודהיסטים כמעט ללא יוצא מהכלל בצד השמאלי, אפילו השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. לא קשה להבין למה: הנטייה לשמאלנות יונקת מהפיכחון מהמהותנות, כלומר מכל חשיבה שמחלקת את העולם למהויות שונות (כמו גזעים, אנשים או לאומים הטובים או רעים מעצם טבעם, דתות או אידיאולוגיות הטובות או רעות מעצם טבען), והבודהיזם הוא אולי הפילוסופיה האנטי-מהותנית ביותר בתולדות האנושות. אם הכל עולה ומתקיים מתוך התהוות-מותנית, ואם כל דבר ועניין ריק ממהות עצמית, הרי ברור שממילא אי-אפשר לזרוק אשמה על צד אחד בלבד, ומנגד גם אין מה לאבד את התקווה שמי שרע היום עוד יראה את האור ויתעורר מחר.

חשוב לי גם לומר באופן אישי: אני משוכנע שהבודהיזם, מבין דתות העולם, היא הדרך שיכולה להוביל אדם במהירות ובבטחה הרבה ביותר להכרת עצמו, ידיעת האמת והחיים, ומציאת שלווה ואושר בני קיימה. הבודהה לדעתי היה גאון עצום (במקביל, ובלי קשר הכרחי, לכך שהיה "משוחרר בשלמות"), ותורתו היא לדעתי אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות.

יחד עם זאת, הבודהיזם איננו מושלם. ואני רוצה להראות פגם מסויים שיש בו לדעתי. אעשה זאת על ידי כך שאראה שייתכן והבודהיזם מכשיר אלימות נגד בני אדם בקלות רבה מדי, ואבחן את הסיבות האפשריות לכך. לדעתי למרות שברור שעל פי הדהרמה יש להימנע מאלימות עד כמה שאפשר, ברור גם שהדהרמה לא מצווה להימנע מאלימות בכל מחיר. אפשר להבין זאת דה-יורה אם נבחן כמה צדדים במסגרת ההיגיון הפנימי של תורת הבודהה, ואפשר להיווכח בכך דה-פקטו אם נכיר כמה אירועים היסטורים שאביא מיד.

א. בודהיזם אינו הומניזם

ראשית יש להבין שהבודהיזם אינו הומניזם. למעשה, במובנים רבים הוא האנטיתזה המוחלטת להומניזם. חיי אדם אינם ערך בפני עצמו לדעתו של הבודהה. אם יש בהם יחוד, הוא מתמצה בזה שהם מהווים קרקע מוצלחת במיוחד להתעוררות רוחנית, התעוררות שתאפשר לנו למות ולא להיוולד מחדש, ואשר מהווה היא את הערך העליון עבור הבודהיסט. החיים, כידוע, כרוכים בסבל, ואין טעם להיאחז בהם. להפך כמובן: ככל שניאחז יותר, נסבול יותר, ורק כשנדע להרפות נחייה באמת. אם כל מטרתנו היא למנוע סבל, ודאי שהמתות-חסד, למשל, יתקבלו בברכה, וכמו כן הפלות במקרים רבים. אין כאן, כאמור, נשיאת חיי הפרט כמשהו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו, שיש לכבד ולהעריך אותו ואותם בפני עצמו ובפני עצמם. זאת משום שחיי אדם אינם בפני עצמם ערך, ודאי לא ערך עליון, ודאי ובודאי אינם קדושים.

מכל זה ברור שהרג בני אדם, בפני עצמו, אינו דבר רע, ואינו "אסור". לא ההרג הוא רע, אלא תוצאותיו וההשלכות ממנו. וכאשר מדובר על תוצאותיו וההשלכות ממנו מדובר כמובן על מה שיקרה לזה שהורג, ולא להרוּג. זה צריך להיות ברור: על פי הדהרמה ההרוג יוולד מחדש, ולא יסבול כל גורל שלילי (לבד אולי, שהוא יפספס הזדמנות להארה, או במקרה שהוא צבר מלאי של קארמה שלילית, ואז עלול למצוא עצמו נופל ללידה-מחדש גרועה). ההורג הוא זה שיסבול יותר מכל בשל ההרג. כאשר, ב- Upāyakauśalya-sūtra, מסופר על כך שבודהה (באחד מגלגוליו הקודמים) הורג שודד כדי למנוע ממנו ומחבריו להרוג 500 איש, מוסבר שהוא עשה זאת על מנת לחסוך לאותו מטורף את הקארמה הרעה שהיתה מנת חלקו אם היה מצליח. אסנגה, מגדולי הפילוסופים הבודהיסטים, מסביר ב- Bodhisattva-bhūmi שעל הבודהיסאטווה שניצב בפני דילמה שכזאת לחשוב כך:

'אם אמית את הישות התבונית הזאת, אני עצמי עלול להיוולד כיצור בגיהנום. [אבל] עדיף שאני איוולד בגיהנום מאשר שיצור חי זה, בעשותו מעשה שאחריו יבוא עונש מיידי, יגיע הישר לגיהנום'. בגישה זו מוודא הבודהיסאטווה שמחשבתו היא בעלת סגולה טובה או לא ברורה, ואז, בהרגישו כפוי לעשות זאת, ועם מחשבה של רחמים בלבד לגבי התוצאות של מעשיו, הוא הורג את אותו יצור חי. אין בזה גנאי, אלא רווח של קארמה טובה רבה.

ניתן לשים לב שאין כאן אפילו דיבור על הריגה למען הצלת קורבנות פוטנציאלים, אלא אך ורק למען הצלת הרוצח עצמו! כלומר ההרג נעשה כולו מתוך מחשבה על כל מה שיעבור מהרוצח לגלגולו הבא, כאשר לחייו הנוכחיים אין כל ערך עצמאי. גם הקורבנות המיועדים של הרוצח אינם ניצלים ממות, שהרי מוות היה רק מגלגל אותם הלאה בנפתולי הסמסארה. מי שניצל כאן, שוב, הוא הרוצח, או אף במילים מדויקות יותר: בנק הקארמה שלו.

לכן גם מה שחשוב ביותר כאן הוא המצב התודעתי של ההורג. כפי שמפרש קטע זה רוברט תוּרמן (כן, אבא של אוּמה): "אם נגדיר אלימות ככוח שמופעל בהקשר של זעם, שנאה או תוקפנות, כי אז לקיחת חיים על ידי בודהיסאטווה אינה אלימות. לעומת זאת, אם לא נכלול את המניעים הללו בהגדרת האלימות ונשקול רק את ההשפעה שלנו על הזולת, כי אז פעולתו של הבודהיסאטווה היא אכן אלימות". אם אנחנו לא פועלים מתוך מניע אגואיסטי – זה לא רצח.

ואפרופו אלימות, גם המושג ahimsā (אי-אלימות, אי-פגיעה), שכיום נחגג בפי כל כאידיאל פציפיסטי / צמחוני / מוסרי היה לדעת חוקרים בתחילתו מובן כולו בהקשר של הרווח המוצע לזה שלא פוגע. כלומר לא מתוך אהבת חיי הזולת, אלא מתוך אהבת חיי עצמו היה על הבודהיסט להימנע מפגיעה או אלימות, מאכילת בשר או מהליכה לקרב.

יש להבין שכל זה כמובן אינו במקרה. כפי שכותב צ'רלס טיילור בתחילת ספרו Sources of the Self: "תגובה מוסרית היא גם הסכמה עם, או אישור של, אונטולוגיה מסויימת של האדם" (עמ' 5 שם), כלומר התגובה המוסרית הספציפית הזו של אסנגה, ולפניו של הבודהה, נגזרת מתוך תפיסת האדם שלהם, כלומר מתוך איך שהם מבינים את היצור האנושי.

עכשיו, כל מי ששמע משהו על בודהיזם יודע שאחד הדברים שהבודהה התעקש עליהם הוא שהדברים כולם, כולל בני האדם, פשוט ריקים ממהות עצמית. כלומר אין בתוכנו כל יסוד אינדבידואלי בלתי-משתנה, שהוא לכאורה "אנחנו האמיתיים". אין בנו מוקד של זהות עצמית ואוטונומית. במילים פשוטות: אין לנו את מה שדתות המערב מכנות נשמה, וגם שום דבר שדומה לסובייקט ההומניסטי.

כעת ברור מדוע חיי הפרט אינם חשובים, אלא רק השפעתו על העולם, והשפעת העולם עליו: אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש. יש רק חשיבות לסבל שיכול להגרם להם או שהם יכולים לגרום (וניסח את כל העניין באריכות ובברור הפילוסוף דרק פארפיט, בספרו המונומנטלי Reasons and Persons). ובכך, כאמור, הבודהיזם הוא כמעט האנטיתזה להומניזם.

ב. בודהיזם אינו פציפיזם

בגירסת המהאיאנה לסוטרה על מותו של הבודהה, ה- Mahāparinirvāna-sūtra, אנחנו מוצאים ביטוי בוטה עוד יותר להכשר לאלימות (בפרק שנקרא "על מעשים קדושים", ושמספרו שונה מגרסה לגרסה). בסוטרה זו מספר הבודהה שבאחד מגלגוליו הקודמים הוא היה מלך בשם Senyo, אשר אהב מאוד לקרוא בסוטרות של המהאיאנה (אל תשאלו אותי איך יש סוטרות אם זה היה עוד לפני זמנו של הבודהה). בממלכתו שכנו ברהמינים, וכאשר שמע המלך שהם מוציאים את דיבתן של הסוטרות רעה, הוא הוציא אותם להורג מיד – מתוך דאגה לשלום הדהרמה כמובן, ורק בשביל שלא יחשבו מאזינים תמימים שהם צודקים, וכך יחטיאו הזדמנות לראות את האור. כותב הסוטרה דואג לציין (בשם הבודהה כמובן) שהוא לא סבל מכך שום קארמה רעה.

אולי כמו שהכמרים הנוצריים שהכשירו את מסעות הצלב היו צריכים את הפסוק היחידי שבו נדמה שישו מדבר בצורה חיובית על אלימות (מתי 10, 34) כדי לתרץ את מסעות ההרג ההם, נתלו הבודהיסטים המהאיאנים בדוגמא קטנה זו כדי להכשיר את מלחמותיהם – ואולי אפילו לזה הם לא היה נזקקים. כך או כך, הנה כמה דוגמאות היסטוריות לבודהיזם במלחמה:

• על פי ה- Mahāvamsa, ספר היסטוריה בודהיסטי של סרי-לנקה, המלך Dutthagāmani (107-177 לפנה"ס) יצא בראש צבאותיו להגן על הבודהיזם. בין חייליו היו נזירים בודהיסטים (אחד מהם גנרל), ועל חניתו קובע שריד מגופו של הבודהה (שנחשב קדוש כמובן – מדובר אם כן בגרסה הבודהיסטית של הוצאת ארון-הקודש לקרב). אחרי נצחונו, על פי הספר ההוא, הופיעו שמונה מוארים (arahat) שבישרו שאין מה לחשוש לקארמה הטובה של כוחות הדהרמה, שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה.
• ב- 515 לספירה הוביל הנזיר Fa-ch'ing צבא של 50,000 במרד פנימי נגד שליט ממלכת Wei הצפונית (סין), בקבעו שכל מי שהורג חייל אויב יהפוך לבודהיסטווה.
• במאה ה- 11 המלך Anawratā מבורמה התקיף את הממלכה Thaton מפני שהיא לא נתנה לו גישה לכתבים בודהיסטים.
• עוד מלחמה התנהלה בין נזירי אזור Kiangsi, שלחמו עבור הקיסר הסיני T'ai-Tsung במאה ה- 13 נגד המונגולים הפולשים, תחת הסיסמה המלבבת hsiang-mo – "הכניעו את השדים".
• בשנת 1532 בודהיסטים מזרם ה- Pure Land הובסו על ידי בודהיסטים מזרם ה- Nichiren ביפן. מעט מאוחר יותר, ב- 1580 בודהיסטי הארץ-הטהורה זעקו בעת קרב: "יש לפדות את חמלת הבודהה על ידי ריסוק בשר לחתיכות. את המחוייבות של התלמיד למורה יש לפדות על ידי שבירת עצמות."
• הטיבטים האהובים גם לא טמנו ידם בצלחת: כאשר נזירים טיבטים לא נלחמו אחד באסכולה של השני, הם פיתחו כשפים להשמדת צבאות אויב ואת הרעיון שמתנקשים שהם בודהיסאטוות יגיעו לשחרור על ידי הרג.
• ד.ט. סוזוקי המפורסם, הגדול, היה ראשון הלאומנים בתקופת המלחמות האימפריליות של יפן באסיה. הרבה לפני שהיה שגריר הזן הראשון במערב הוא הצדיק את מלחמת סין-יפן (1894-1895). הסינים היו "כופרים פרועים" בעיניו, והוא טען שמוות בשדה הקרב הוא אקט דתי.
• באותה תקופה Shaku Sōen , אב מנזר זן, טען, במפגן מרשים של שיחדש דמגוגי, ש"אף שהבודהה אסר על הרג, הוא לימד גם שעד שכל היצורים בעלי התודעה יאוחדו על ידי פעולת החמלה האינסופית, לא יכון שלום לעולם. על כן, כאמצעי להבאת העניינים הבלתי תואמים להרמוניה, נחוצים הרג ומלחמה." (עוד כמה ציטוטים פרו-מלחמתיים מאת מורי זן תמצאו ברשימה של אביב טטרסקי).
• בזמן מלחמת קוריאה לחמו נזירים סינים נגד האמריקאים בזעקות של "הרגו, הרגו, הרגו, הרגו, הרגו את הזאבים האמריקאים!"
• בשנות השבעים של המאה העשרים הנזיר התאילנדי Kittivuddho טען שהרג של קומוניסט אינו רצח, מפני ש"מי שמשמיד את העם, את הדת, את הממלכה – טיפוסים בהמיים כאלה אינם ממש בני אדם".
• ובכלל, Trevor Ling, חוקר של העניין, אומר ש"הבודהיזם בדרום אסיה נוצל בהצלחה כדי לשרת את הפוליטיקה והאינטרסים של השליטים הלאומיים"

(הערות: ראשית [ואת זה אני מוסיף ב- 4.2.09], צריך להדגיש כמובן שעל אף כל זאת מלחמות דת הן עניין אירופי הרבה יותר מאשר אסייתי, והדוגמאות במערב לשנאה שאלוהים מכשיר אותה רבות הרבה יותר. שנית, המקורות שהובאו כאן, כמו גם רוב המדינות הלוחמות, הן במובהק של הבודהיזם המהאיאני. כלומר הנון-דואליזם והגמישות של המהאיאנה, לעומת הקשיחות והפשטות התיאולוגית של התרבאדה לא רק עושים אותה מדוייקת יותר, אלא, כמסתבר, גם פתוחה יותר לאלימות והרג. האתיקה של הדהרמפאדה והויסודהימארגה היא ברורה וחד-משמעית: לא לכל סוג של אלימות; אבל כאשר לכל דבר יש "טבע בודהה", ברור שגם לאלימות יש. אכן, החוקר Paul Demiéville (שכתב את ההקדמה לספרו של וולפולה רהולה, "מה שלימד הבודהה") כותב ש"המוביל-הקטן (התרבאדה – ת.פ.), שנוטה לשלול את החיים (כלומר השקפתו על החיים בעולם היא שלילית – ת.פ.), נשאר קפדן באיסור על ההרג; המוביל-הגדול (המהאיאנה – ת.פ.), שמאדיר את החיים, נותר זה שבסופו של דבר מוצא תירוצים להרג ואף להילולו של ההרג".)

מהן המסקנות שניתן להעלות מהרשימה המדכאת הזאת? ראשית, הייתי אומר, שהתפיסה של הבודהיזם כדת היחידה שיכולה לכונן חברה לא-אלימה אינה יותר מבוּרוּת אוריינטליסטית. שנית, שכנראה אי האלימות של הדלאי לאמה בימינו קשורה יותר לאופי של האדם עצמו מאשר לתפיסה של תורתו. שלישית, שהבודהיזם יכול להיות מנוצל לרעה כמו כל אידיאולוגיה (ולזכותו נאמר שהבודהה היה ודאי הראשון להודות בכך).

אבל מסקנה נוספת שניתן לגזור מכאן, והיא החשובה ביותר לדעתי, היא שהבודהיזם (לפחות המהאיאני) גם נוטה לתת את עצמו לאלימות, וזאת בגלל העדר ערך קדושת חיי הפרט אצלו. הפרט אינו קדוש, כי במובן העמוק והברור הפרט אינו קיים. על כן הרג של אדם הוא לא אסון, אלא רק סבל שיכול להיגרם לו או להורגו. עצם החיים אינם במרכז, אלא איכותם. זה טוב במקרה שצריך להחליט על המתת חסד, אבל זה יכול להיות רע במקרה שצריך להימנע מלהרוג את מי שנחשב לאויב. במקרה כזה, ואת הנקודה הזאת אני רוצה להדגיש ואחזור אליה בסיום, דווקא ערך הומניסטי של הסגוליות של הפרט, או הערך היהודי של "צלם אלוהים", היו יכולים לתת זווית ראייה מאזנת לרדוקציוניזם הבודהיסטי שרואה באדם רק מצבור של "מקבצים". לא: יש בכל אחד גם משהו פרטי, מיוחד, שיש לו ערך משלו. משהו שצריך לעשות הכל לא להרוס.

ג. בודהיזם אינו גזענות

מצד שני יש גם להבחין היטב בין ההצדקות של הבודהיסטים להרג לבין אלה של בני המערב (פעמים רבות), ובראשם היהודים: כאשר הנזירים הבודהיסטים הסינים קוראים למונגולים "שדים" או לאמריקאים בקוריאה "זאבים", הם אינם מבססים זאת על מוצאם, אלא על מצבם התודעתי. כלומר הוצאת גזר דין מוות על כוחות האויב נובעת מתוך ניתוח פסיכולוגי (שגוי) של מניעיהם הפנימיים ודפוסי החשיבה שלהם. הבודהיסטים אינם גזענים, מכיוון שהם לא יבקשו להכחיד עם בגלל מוצאו המיתי או הגנטי. משום ראייתם הבלתי-מהותנית אותם נזירים מתנהגים כפסיכולוגים (בגרוש) ועל פי ניתוח של תודעת אויביהם מסיקים כי יש להשמידם.

זאת, כאמור, בניגוד חריף למנהג היהדות (ועוד תרבויות מערביות), ששופטות אדם על פי מוצאו, בין אם הוא גנטי ובין אם הוא נקבע על ידי מיתוס מקושקש שהם קיבלו מאבותיהם. לשם דוגמא אביא ציטוט מפי הראי"ה קוק, ובכוונה אני מביא את דבריו של אדם שאני לא רק מעריך אלא ממש מעריץ, ואוהב ממש, בכדי להראות איך גם הגדולים ביותר, אם הם מכניסים ראשם למיתת הסדום של המונותאיזם האורתודוקסי, עלולים לראות את אותו הראש מתעוות ומתכער. לא רבים יודעים שלבד מהיותו שובניסט, היה הרב קוק גם גזען לא קטן, ותומך בעבדות. הנה דבריו על "בני חם" (כלומר אנשים שעורם שחום במיוחד): "[ניכר] שבגזעו תתגבר אותה שפלות ודלדול הכחות הרוחניים המביאים לידי עבדות, וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם […] ובתיקון דרכי המוסר הטוב היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי-מעלה" (אגרות הראי"ה, ק"ב). כלומר בני חם הם באופן מהותי עבדים, ולמעשה מכירתם כרכוש לבני מעלה (מי? היהודים כמובן!) הוא התיקון שלהם, וכך מוסרי ונאות! אין אלא לומר שהרב נפל ושגה כאן שגיאה גדולה, חמורה ומבישה, ובכל אופן לגבי עניינינו, וודאי שתפיסה מיתית-מהותנית שכזו יכולה להכשיר כל שרץ. בבודהיזם לא נמצא גזענות פרימיטיבית שכזו, אך כמובן שהשרץ מוכשר בדרכים אחרות.

אבל, אני רוצה גם לומר, לדעתי לא כל הרג הוא שרץ. אותו קו הגיון בודהיסטי, אם נלך על פיו לא בנוגע לעמים או צבאות שלמים אלא על אינדבידואלים, הוא לדעתי תקף. לשם דוגמא אקח אדם שפל ומרושע, נאמר, אה… היינריך הימלר. אדם כזה (שאני לא מכיר כמובן, ומתבסס על מה שסיפרו לי אודותיו, וברור שזה מספק רק עבור הדוגמא הלא-מעשית) הוא לדעתי, בתנאי מלחמה, בן מוות (לא במלחמה יש לשפוט אותו כדין כמובן). אם הוא מפעיל אלימות, ישירה או עקיפה, כלפי אנשים, אני חושב שיש להרוג אותו. זאת משום שלמרות ששערי תשובה לא ננעלו ולעולם לא ינעלו, הרי שברמה גבוהה מאוד של סבירות ניתן לומר שהוא, לדאבון הלב, כבר לא ייתקן את דרכיו ואת נפשו. דפוסי האלימות והשנאה מושרשים בו עמוק כל כך שקרוב לודאי שהוא יהיה אלים עד יום מותו. ולכן, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות כפשוטם (ולכן לא יכול לקוות שהוא יתגלגל הלאה ולא "ממש" ימות), אם הוא אלים מצדו כלפי אחרים אני חושב שראוי להביא את חייו לסיומם. באופן דומה אני לא ממש עצוב על הרג שר הפנים של החמאס, סעיד סיאם (בהנחה שמה שאומרים עליו נכון), וכך גם לא נעצבתי לפני שנים כאשר שמעתי שהרב מאיר כהנא נרצח (אף שלא היה אלים אלא במילותיו). ישנם, כך אני חושב, אנשים שהם במידה רבה של ודאות מעבר לכל תקנה, ואם הם מהווים איום על סביבתם – עד כמה שזה לא נעים ומצער – יש להמיתם.

ד. בודהיזם אינו יהדות

בסופו של דבר, לדעתי יש לקחת מכל שיטה את הטוב שבה: מהבודהיזם הגאוני יש לאמץ את ההכרה שעולמנו זה, על תופעותיו השונות כולן, הוא חסר מהות עצמית. אין מהויות, ולכן כל סוג של אטוויזם או גזענות, אתנוצנטריזם או קסנופוביה, שובניזם לאומי או שובניזם מגדרי, וודאי שראייה של העולם כבמת המאבק של ישויות מיתיות דוגמת "ישראל" ו"אדום" – הוא חסר כל תוקף ואינו אלא אמונה (על פי רוב אגואיסטית) במעשיות לא ממש מתוחכמות. מהיהדות יש לאמץ את ערך "צלם אלוהים" שבאדם, את ההכרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואת ההבנה שגם אם אין לנו עצמי, השילוב בין ה"מקבצים" שבכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, עולה על סכום חלקיו, וראוי לכבוד בפני עצמו, כביטוי חד פעמי של האלוהות המתגלמת בבשר. הבודהיזם, כבר כתבתי, הוא אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות. אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם נכס זה כאמור אינו מושלם. ומכיוון שכמו כל דבר בעולם הוא גם משתנה, אני מקווה שהשינויים בו יביאו אותו להכרה במימד היחידאי והסגולי שבכל אדם.

[כל הדוגמאות ההיסטוריות נלקחו מהמאמר של Christopher Ives (שאיתו גם יצרתי קשר לצורך כתיבת המאמר הזה): "Dharma and Destruction: Buddhist Institutions and Violence", בתוך Contagion: Journal of Violance, Mimesis and Culture, Vol. 9, Spring 2002, שניתן למצוא ולהוריד כ- pdf כאן. המאמר עלה גם בבלוג הסנגהה. לתגובות למאמר ראו בודהיזם הוא פציפיזם (אבל לא הומניזם) באתר של אסף פדרמן ובודהיזם, אי אלימות ואי מעורבות באתר של אביב טטרסקי]

אם ברצונכם לעצבן חברי כת, אחד הדברים האפקטיביים ביותר הוא להחמיא באוזניהם למנהיגם. הדרך לעשות זאת היא לשבח, למשל, את מראהו של הגורו, את טעמו בבגדים, את כתיבתו, לומר שהוא כריזמטי, שנון, חתיך, חמוד וכו'. במצב כזה חבר הכת נמצא בחוסר אונים מסויים: הוא לא יכול ממש לכעוס עליכם, כי אתם הרי אומרים דברים טובים, ומצד שני הוא מרגיש שלא בנוח. הוא רוצה לשמוח בדבריכם, אך הוא אינו יכול. משהו מפריע לו, ולעיתים הוא עצמו אינו מצליח להסביר לעצמו בדיוק מה.

סרן קירקגור, אחד מהפילוסופים האהובים עלי ביותר, מצליח להסביר מה. בחיבור קצר הנקרא ההבדל בין גאון לשליח עומד קירקגור על הבעיתיות שבהילול דמויות דתיות. הוא מדגים זאת על פאולוס:

אנו שומעים מדי פעם כמרים מסויימים שבכל תמימותם הלמדנית מזנים את הנצרות מתווך כוונה טובה. הם מדברים בטון מרומם על אודות שנינותו ועומק מחשבותיו של השליח פאולוס, ועל אודות יופיין של המטפורות שבהן הוא משתמש – אסתטיקה טהורה. אם יש לראות בפאולוס גאון, זה גרוע מבחינתו. […] כך הוא מוכר ונערץ בשל תכונות בלתי חשובות, ובזכות משהו שהוא אינו מייצג מעצם מהותו, ומשום כך שוכחים מהו באמת. […] כגאון לא ניתן להשוות את פאולוס לאפלטון או לשייקספיר [… אבל] כשליח אין לו כל קרבה לאפלטון או לשייקספיר. […] גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות. (ההדגשות שלי)

קירקגור מסביר שבעוד הגאון מקבל את כשרונו ומכוון את פעולותיו מתוך ואל העולם הזה, השליח מקבל את שליחותו ומכוון את פעולותיו מאת ואל האלוהים. מכאן נובעים כל ההבדלים שבעולם (ומעבר אליו): הגאון הוא גאון מלידה; השליח מתמנה לכך מידי האל בפתאומיות. לגאון יש כישרון; לשליח יש יעוד. הגאון עושה עבור העולם; השליח עושה עבור האל. הגאון נבדל איכותית מאחיו; השליח מהותית. הגאון משנה דברים בזמן; השליח משנה דברים בנצח. ולכן

הערכת הגאון היא על טהרת האסתטיקה, על פי תכניו ועל פי כוח המשיכה המיוחד שלו. שליח הוא מה שהוא משום שהוא מחזיק בסמכות אלוהית.

ומהי סמכות?

סמכות היא תכונה מיוחדת, שבאה ממקום אחר ומנכיחה את עצמה מבחינה איכותית בדיוק כאשר תוכן ההצהרה או המעשה הופכים לדבר חסר משמעות מבחינה אסתטית.

והסמכות הזאת, היא מה שעושה כל דיבור על "כשרונו" או "חוכמתו" של השליח לא רק למגוחך, אלא למטריד, ולבזוי. אומר קירקגור:

אינני מאזין לפאולוס בשל היותו שנון, בשל היותו מבריק במיוחד. אני מציית לפאולוס בשל סמכותו האלוהית. […] פאולוס אינו צריך להתגאות בשנינותו, משום שבכך ייראה טיפש. אין הוא צריך להיות מעורב בויכוח אסתטי או פילוסופי על התורה שלו, משום שבכך הוא יפגין קו מחשבה רופף. […] כאשר התחום הדתי-פרדוקסלי מתבטל או מתפרש באופן אסתטי, שליח הופך לגאון, ואז אמרו 'לילה טוב' לנצרות.

קירקגור אף מצליח להדגים את העקרון שהוא הבחין בו על ידי דוגמא מחיי האנוש (על אף ההבדל התהומי ביניהם לבין האלוהות כמובן):

אנו מניחים, כמובן, שמלך הוא בעל סמכות. מדוע, אם כן, יימצא פגם בעובדה שהמלך הוא שנון, הוא אמן וצייר? אין ספק שהסיבה לכך היא שאנו מדגישים באופן מהותי את הסמכות המלכותית, ובהשוואה לכך התכונות היותר פשוטות, אלו שנוגעות להבדלים בין בני אדם, נתפסות כתכונות החולפות, משהו שאינו הכרחי, מקריות טורדנית. […] לבקש כי מלך יהיה גאון ולרצות לציית לו במקרה כזה, ייחשב לבגידה, משום שהשאלה מכילה ספק בקשר לציות לסמכות. (ההדגשות שלי)

כאמור: האסתטי, עד כמה שהוא משמח, הוא מקרי, ואינו קשור למהותו של האדם. העמידה מול האל – היא קשורה למהותו. קירקגור רואה אם כן סכנה רבה בעירבוב בין האסתטי לדתי. אכן, ערבוב כזה הוא לדידו התקפה על הדת מצד התרבות, התקפה על אלוהים מצדו של האדם:

ישו, אפוא, לימד מתוך סמכות. לשאול אם ישו מעמיק זה חילול הקודש וניסיון (מודע או לא מודע) להרוס אותו. בעצם השאלה טמון ספק באשר לסמכותו, וגם ניסיון יהיר וישיר להעריך ולדרג אותו כאילו הוא נחקר שדבריו עומדים למבחן, ולא מי שניתן בידיו כל הכוח בשמיים ובארץ.

כעת מובן, אני מקווה, מדוע חברי כת לא מסוגלים לסבול מחמאות שניתנות לגורו שלהם על ידי זרים: המחמאה כמובן גוזלת את סמכותו של הגורו. שהרי עבור חסידיו המורה הרוחני איננו רק "חכם" או "עמוק" – הוא קולו של הנצח. אותו גורו מהווה בשבילם את הגבורה, את הסמכות המוחלטת שכל הכרעותיה הינן אלמותיות ובלתי ניתנות לערעור כאש לבנה על אש שחורה. כאשר אני מחמיא לאל שלהם אני נתפס, בצדק, כמי שלא מבין את סגולתו האמיתית, או גרוע מכך, מבין אך מסרב להאמין בה.

וכמובן, ככל שמעמד הגורו נחשב נשגב יותר, המחמאות יכולות להתייחס גם הן לעניינים יותר נשגבים, ועדיין לעצבן. נסו לומר לחסיד חב"ד שהרבי מליובאוויטש הוא, נאמר, תלמיד חכם עצום. כך גם, למשל, בעודי חוקר את הכת של אדי דא התיידדתי עם אחת החברות בה. בחורה זו, חכמה ומקסימה אגב, היתה מגלה סימנים של חוסר סובלנות כאשר הייתי מתאר באוזניה, בכנות כמובן, כמה אני מתרשם מאבחנותיו הרוחניות של דא, וכמה אני חושב שהוא עמוק ומבריק.

זה עיצבן אותה מאוד מפני שבשבילה דא היה אלוהים בכבודו ובעצמו (כך הם מאמינים שם בכת). מכיוון שהיה אלוהים ממש, לא היתה ולו מחמאה אחת שהייתי יכול להעניק לו באוזניה שהיתה מוצאת אצלה קורת רוח. רק המילים "הוא אלוהים" היוצאות מפי היו יכולות לשמח אותה, שכן מילים אלה אינן מחמאה, אלא כניעה טוטלית לסמכותו של דא. 'אלוהים' אינו שם תואר, אלא סימן מוסכם כי תמו השאלות והדיונים. 'אלוהים' הוא תשובה, שאחריה החיים מתחילים להתנהל אל מול ולקראת במקום בשביל ולצורך.

באותה צורה גם אותם בתי מדרש חילוניים-למחצה שקמו בשנים האחרונות, עד כמה שאני באמת מחבבם, הם עיוות אסתטי של הרעיון הדתי. כאשר נלמד סיפור תלמודי או מהלך הלכתי מפני שהוא "יפה", "מעניין", "חכם" או "עמוק", הרי שצריך להיות ברור שאין כל קשר, או לחילופין קשר הופכי יש, בין לימוד שכזה לבין לימוד תלמוד בישיבה מן המניין. שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל, וכל יופי או תחכום שיש בסוגייה מסויימת הוא לחלוטין פריפריילי וחסר חשיבות, שלא לומר פשוט עודף ומפריע. התלמוד הוא עצום עבור תלמיד ישיבה ליטאי בגלל שהוא יודע דרכו את רצון האל, ולא משום שהוא יצירה תרבותית מהשורה הראשונה.

אגב את אותה הזנייה (היה קורא לכך קירקגור) של התלמוד ניתן כמובן לראות גם בין האורתודוקסים, לפחות אצל אלה המנסים למצוא, ולהוכיח בכל דרך, את חוכמתם העצומה של חז"ל, בדרך של "תראו איך חז"ל ידעו כבר לפני אלפיים שנה על X" וכל דבר שטות שכזה. עבורם לכאורה חז"ל לא חשובים מספיק כמתרגמים של רצון האל לשפת המצוות, ודרוש להם שגם יבינו במדע, או יהיו איצטגנינים.

רגש דתי אמיתי, לפחות על פי קירקגור, נדיר למדי בימינו. אז איך ולמה הגענו לאיפה שהגענו? מסביר קירקגור:

סמכות היא משהו מוחלט מבחינה איכותית. […] אך הדבר שבלבל לחלוטין את הנוצרים במהותם הוא שמתוך ספק התחלנו לפקפק בקיומו של אלוהים, ומתוך מרדנות בכל סמכות שכחנו מהי סמכות ומהי הדיאלקטיקה שלה. מלך קיים פיזית, באופן שכל אחד יכול להיווכח בכך, ואולי בשעת הצורך הוא מסוגל להוכיח פיזית שהוא קיים. אולם אלוהים אינו קיים בדרך זו. הספק הביא להצבתו של אלוהים באותו מקום של חסרי הסמכות, באותה הדרגה של הגאונים, המשוררים והוגי הדעות, אשר דבריהם נמדדים רק מהבחינה האסתטית ומן הבחינה הפילוסופית.

כלומר גם המיטב מהאנשים הרואים עצמם דתיים מפקפקים כל כך בסמכותו של האל, עד שהם נדרשים להצדיק את אמונתם על ידי גאונות הטקסט שהוא לכאורה כתב! ומזמנו של קירקגור לזמננו המצב כמובן רק התדרדר במובן זה. מאידך גיסא, ואם יותר לי לחלוק על קירקגור הגאון בנקודה קטנה, לדעתי יש גם יתרון דתי בריסוק הסמכות האלוהית: כמי שלא מאמין באל שהוא מלך המצווה חוקים ממשכנו העליון, דווקא הפניה אל האסתטי יכולה לרמוז לנו על אימננטיות של האל ועל פעולתה של ההשראה האלוהית מתוקף כך. אבל הרמז הזה על פי רוב לא נקלט, וממילא זה נושא לפוסט אחר.

 

[עלה באתר מעריב. כל הציטוטים של קירקגור מתוך הספר "העת הזאת", שמקבץ שלושה חיבורים של קירקגור בתרגום מרים איתן, בהוצאת כרמל. אני בטוח שאני חב חלק לא מבוטל מאהבתי העזה אל קירקגור לתרגומים היפיפיים של מרים איתן. דבר אחר: בנאום ההכתרה שלו טרח אובמה לציין אתמול שארה"ב מורכבת מ"נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובלתי-מאמינים" – והזכרת אלו האחרונים הוא נקודת ציון חשובה, המרמזת לא רק על עידן חדש ביחס אל הדת בארה"ב, אלא הן על דתיותו של אובמה והן על הליברליזם שלו, ששניהם כפי הנראה במצב טוב מאוד. וראו את רשימתו האחרונה של יואב קרני על אובמה כאייקון דתי.]