כפי שהכריז מעל גלי אתרו ואף כתב באתר מעריב, הנביא האינטרנטי עידו הרטוגזון פתח במסע בחירות אינטנסיבי. כלומר, מסע פנימי אינטנסיבי. של בחירות. אינטנסיביות. המדובר במסעה של מפלגת ג.א.ל., שקוראת לנו לבחור בדברים החשובים באמת, ולשם כך אף מכנסת מגוון בחירות טובות באתר מיוחד, בו יוכל הגולש האינטנסיבי להצביע על בחירתו, ובקליק אחד גם לממש אותה.

והנה נפל בחלקי כבוד גדול, כאשר התבקשתי על ידי עידו לתרום כמה תרגילי תודעה אהובים עלי למאמץ הגאולתי, וכמובן שנעתרתי בשמחה רבה. כך עלה היום בבוקר פוסט קצר ובו פירוט קצרצר של שלוש טכניקות מדיטטיביות שאני ממליץ עליהן בחום. מדיטציות ממוקדות שמחברות אותנו היטב אל עצמנו, אל ההווה, ואל האמת (ואין בין שלושת אלה הבדל מהותי). לעיונכם ותרגולכם, ומי ייתן ואכן נגאל ונשתלם.

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]

במאה הרביעית האידיאל של החיים הנוצריים עבר ממרטיריום לאסקטיקה, כלומר ממות-קדושים לסגפנות (כתבתי על הסיבות לכך כאן). המודל לכל הנזירים והסגפנים הנוצריים היה אנטוניוס הקדוש, שהספר על חייו, "חיי אנטוניוס" (הנה הוא כולו), שנכתב על ידי אתנאסיוס בישוף אלכסנדריה, היה לביוגרפיה הראשונה שנכתבה על נזיר נוצרי, ולרב-מכר היסטרי במושגים של התקופה.

כמו סיפורי קונברסיה רבים, גם אנטוניוס פונה אל אלוהיו בעקבות שמיעה אקראית של פסוק: "וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי" (מתי 19, 21). והוא מכר, והלך. אבל המבחן האמיתי היה עוד לפניו:

כאשר האויב לא היה יכול לשאת את התבודדותו של אנטוניוס, וגם היה ירא שמא הוא ימלא בתוך זמן קצר את המדבר בתרגוליו, הוא הגיע לילה אחד עם שדים רבים, וחתך אותו כך שהוא שכב על האדמה, ללא יכולת לדבר מרוב כאב. […] השדים באו בדמותם של בהמות וזוחלים, והמקום נמלא פתאום בצורות של אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים, עקרבים וזאבים […] אנטוניוס, מוכה ודחוק על ידם, הרגיש כאבים חזקים ביותר. אך הוא שכב והתבונן בנפש יציבה – נאנח מכאבים גופניים, אלא שהכרתו היתה צלולה […] והאל לא התעלם מסבלו של אנטוניוס, אלא עזר לו, כך שאנטוניוס ראה את הגג נפתח, וקרן אור נוגה עליו. השדים ברחו לפתע, והכאבים בגופו חדלו מיד. […] וקול נשמע ואמר: "אנטוניוס, אני הייתי כאן, אבל המתנתי לראות אותך נלחם, וכעת משום שעמדת בזה ולא מעדת, אני אהיה ישועתך, ואעשה את שמך נודע בכל מקום. (חיי אנטוניוס, פרק 8-10)

שמו של אנטוניוס אכן נודע בכל מקום, ובזכות הסצנה הזאת, שכאילו מתמצתת את ההגיון הדתי של המבחן האלוהי הנוצרי, ושקיבלה כנראה משום כך ייצוג נאה באמנות במשך שש מאות השנים האחרונות:

שימו לב שישנה התפתחות ברורה בייצוג הפיתויים של אנטוניוס הקדוש: אם בתחילה הדגש הוא על הפגיעות הגופניות שהשדים מעוללים לו – כלומר על כאב פיזי – הרי שעם המאות משתנה הדגש והוא עובר לפיתויים מיניים – כלומר לתשוקה, או סבל, נפשיים (Passion באנגלית היא שניהם). ותחנת הביניים, אצל David Teniers במאה ה- 17, היא נסיונות להסיח את דעתו של אנטוניוס, כלומר מעבר מהשפעה על הגוף להשפעה על התודעה שלו.

בעצם מה שחשוב לנו אצל אנטוניוס עם חלוף המאות מפסיק להיות היכולת לעמוד בכאב, ומתחיל להיות היכולת לעמוד בפני היצר. לא הכושר שלוו לא להיכנע לסבל, אלא הכושר שלו לכבוש את התשוקה. אני לוקח את זה כעוד עדות לתהליך של הפנמה שעובר המערב במאות השנים האחרונות: מהתמקדות בעולם להתמקדות בתודעה (כתבתי על זה קצת כאן).

ועוד שני דברים קטנים

1. אחרי 20 שנה במדבר אנו פוגשים את אנטוניוס

לא שמן מחוסר תרגול, ולא כחוש מצומות ומקרבות עם השדים, אלא כפי שהיה לפני שפרש מהעולם. נפשו היתה במצב של טוהר. רוחו לא התכווצה מסבל ולא התרחבה מהנאה. היא לא ידעה לא צחוק ולא צער. כאשר ראה את ההמון לא נטרדה רוחו, וכאשר המון גדול כל כך העתיר עליו אותות של כבוד לא עלז בנפשו. הוא נותר מאוזן לחלוטין, כמי שנשלט על ידי התבונה ונמצא במצבו הטבעי. (חיי אנטוניוס, 14. תרגום של אביעד קליינברג)

הנה אידיאל ה- apatheia היווני (והמזרחי-הינדי): הנפש יציבה לגמרי, האגו מוכנע לחלוטין.

2. והנה תבליט קיר מטירת Kilkea, ב- Kildare, אירלנד, מהמאה ה-15, שגם הוא תחת הכותרת "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש". כאן המין קיים, אבל האם מדובר בהתגברות על תשוקה, או, שוב, בהתגברות על סבל?

     המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

     סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

     כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

 

     אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".

     כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".

     לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.

 

     ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.

     בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

     לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.

     אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

 

     הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

     אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.

     אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.

 

     קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

     כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.

     הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

     ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.

לפני כמה שבועות הוזמנתי להשתתף בפרויקט "אלוהים ואני". מדובר ב"סרט השיתופי הראשון בישראל", שאמור להיבנות מקטעי וידאו בהם כל מני אנשים מספרים למצלמה מיהו או מהו אלוהים בשבילם. הוא מופק בשיתוף אתר פליקס וערוץ שמונה (שם גם ישודר, ואולי גם תהיה גרסה בינלאומית), ומבוים על ידי נתי אדלר, אם כי אותי דווקא צילם קובי דוידיאן.

בקיצור, היה באמת נעים. דיברתי איזה שעה, ומתוכה נלקח אל הפרווייקט הקטע הערוך הבא, בו אני מספר איך בכלל התחלתי, כמי שנולד חילוני וגדל כאתאיסט מוחלט, להתעניין בו יתברך (לינק):

אבל את כל הדיבורים שלי פתחתי בנאום בן 17 דקות בו ניסיתי לשטוח בשפה פשוטה ככל האפשר את עיקרי משנתי, וביקשתי מאוד מקובי שיעלה גם אותו לרשת, למרות שאני לא ממש מדבר בו על הקב"ה. הוא הסכים בטובו, והנה הוא לפניכם. רק מילת אזהרה בקשר אליו: כמובן שכל הנושא הזה גדול ועדין מכדי לדבר עליו בזמן כזה (או בכלל), ולכן חשוב לי להדגיש שצריך כמובן (וכתמיד) לקחת את דברי בערבון מוגבל – יש עוד רבדים רבים, עומקים שונים ומשונים, וכל מני אינטואיציות שקשה להגדיר או ידיעות שקשה, או מופרך, או מביך, למלל. ככתוב, "לך דומיה תהילה", ולא סרטון וידאו בפליקס. ומצד שני, די עם הפלצנות. הנה הלינק, והנה הטלוויזיה: