ביום כיפור לפני שנה הזמינו אותי שכני לארוחה מפסקת. דיירים רבים בשכונה השקטה שלי בקריית אתא עלו בשנות החמישים ממרוקו, וכך נהניתי מאוכל טעים במיוחד, שלאחריו יצאנו כולנו (כלומר הגברים של המשפחה ואני) אל החצר כדי לעכל. על פי השעון הצום כבר החל, ולכן התאפקתי לא להביע את תדהמתי בקול על כך שמארחי שלפו איש איש את חפיסת סיגריותיו והחלו לעשן בנחת. תוך דקות גם הובא להם גם תה מתוק מהמטבח. רבע שעה אחרי כן כבר היינו בדרך לבית הכנסת.

יהודה שנהב, בחציה השני של הביקורת שלו ב"הארץ" על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית בעידן חילוני" מספר על איך שסבתו, פארחה מועלם, ליגלגה על האבחנה, הנוצרית במקורה, בין דתי לחילוני.

היא היתה יהודייה אדוקה – אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים 'מסורתיים': הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

שנהב אם כן מצביע על כך שמבחינה סוציולוגית אי אפשר למתוח קו ברור בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא רק על פי יחסם להלכה. כפי שכתבתי, המושג של "דת" כתחום נבדל (גם אם מיוחס) בחיים היא המצאה נוצרית, ואילו ביהדות (ומזרחה) עבודת האל לא התקיימה במסגרת החיים, אלה החיים התקיימו במסגרתה. אבל דבר נוסף עולה מתוך דבריו של שנהב על סבתו: התפיסה, שהתקיימה ביהדות המזרח, שלא העמידה את הזהות היהודית של האדם רק על דקדוקיו ההלכתיים. תפיסה שבאירופה הבליחה לרגע עם תחילת תנועת החסידות, אבל שנחנקה מיד עם מיסודה של זו ושמאז הולכת ונעלמת.

ידוע לכל שבעבר שמירת ההלכה לא היתה קפדנית כבימנו – היא פשוט לא היתה יכולה להיות, כאשר שעונים, אם בכלל היו קיימים, לא היו מדוייקים, מוצרי מזון לא היו ארוזים הרמטית, לא בכל עיירת גויים היתה מסעדה כשרה או גדר שהפכה אותה כולה ל"רשות היחיד" בשבת, ולא לכל קהילה יהודית היה רב שהיה באמת תלמיד חכם. אולי זה מה שהציל את יהדות אירופה מלהפוך לגמרי לבדיחה. כי האפשרות לאדיקות פנאטית בדקדוקי הלכה התרחבה עם הזמן ועם הכיוון מערבה, וממש בימינו מגיעה לשיאה. וכמו שיאים רבים, גם זה מתאפיין בגרוטסקיות.

הלכה מסומסת

נדמה לי שהיה זה באנרג'י יהדות ששמעתי על זה לראשונה: שאלות הלכתיות ב- sms. הרב אבינר, מסופר שם, מקבל מדי יום "לא פחות מ-150הודעות סמס עם שאלות שונות ומשונות, כאשר בתקופות חמות כמו פסח מגיע מספרם ל-300. בתקופות נדירות ורגישות במיוחד כמו ערב יום הכיפורים וימי מלחמת לבנון השניה נסק מספרם ל-600 הודעות ביום."

ומה שואלים חיילי צבא השם?

אחת הפניות האחרונות, למשל, התקבלה מבחור שכתב: "אני יושב באוטובוס ליד איש חרדי שלא יושב ליד נשים והנה נכנסה גברת זקנה שאין לה איפה לשבת. מה לעשות? לקום?" (תשובה: "תן לה מקומך והוא יעשה כטוב בעיניו"). חייל שאל בזמן פשיטה על אחד הבתים ברמאללה: "האם אני יכול לגנוב מערבי סחורה שברור שהיא גנובה?" (תשובה: "לא, אסור לגנוב אפילו שגנוב"). במקרה אחר סימס לרב תלמיד צעיר ותמים מתחת לשלחן: "האם מותר לשקר למורה שהכנתי שיעורי בית".

מרבית הביקורת על התופעה בקרב המגזר הדתי, ויש כזו, נוגעת לעצלות שהיא מעודדת בקרב שומרי המצוות ("במקום לפתוח ספר, שולחים שאלה") ועל השטחיות ההכרחית של התשובות. משום מה לא שמים לב שהסכנה האמיתית בתופעה הזאת היא הפיכתה של ההלכה באופן סופי לקודקס יבשושי של חוקים, כאילו לא לעצב את החיים באופן חיובי, אלא לאסור ולדכא אותם היא באה. סכנה נוספת, חמורה עוד יותר, היא איפוסה המוחלט של כל יכולת חשיבה עצמאית מצד התלמיד: שימו לב שהשאלות המוזכרות מעלה הן כולן דילמות מוסריות. הנוסע באוטובוס, התלמיד התמים ואותו חייל (תמים גם הוא, אני בטוח, תמימות קדושה שכזו) מבקשים הדרכה רוחנית, כאילו הם לא מבינים לבד טוב ומה רע (כן: לא מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע).

מנקודת מבט סוציולוגית אולי צודק שנהב וקשה מאוד להבחין בין "חילוני" ל"דתי", ועוד יותר קשה להעמיד את החילוניות כקטיגוריה עצמאית בעלת מהות נבדלת. אבל הייתי רוצה לתת הגדרה תיאולוגית פשוטה (וקצת פשטנית) למושגים הללו: חילוני הוא מי שאין לו קשר עם אלוהים (או כל מציאות שחורגת מתפיסת העולם כמחסן של חפצים). דתי הוא מי שיש לו. על פי ההגדרה הזאת אותם מסמסי הלכה הינם למעשה חילונים שומרי מצוות. אין להם שום קשר עם משהו נשגב. אין להם שום מגע עם מציאות שחורגת מהתפיסה האנושית הרגילה, המכאניסטית, האינסטרומנטלית, של החיים. הם בסך הכל מנסים להסתדר ולהפיק את המיטב מקיום שטחי ותפל, וההלכה מקיימת עבורם מערכת דטרמיניסטית של דת-נמלים, שרק השם משותף לה ולדת אמיתית. ואפילו לזה הם זקוקים לעזרה און-ליין.

כן: ברור שגם היום, מי שמעוניין בפתרון הלכתי לבעיה אקוטית הולך לרב ומדבר איתו. אבל נדמה לי שיחד עם "פרויקט השו"ת" ותקליטורי אוספי "כל כתבי הקודש" למחשב, המגמה של אוטומטיזיצה של ההלכה (ועל פי תפיסה זו: של היהדות) אינה ניתנת להכחשה. מתורת חיים, שמנסה לחדור ללב הפועם של הדברים ולענות על צרכים של קיום אנושי רב-גוני, הופכת ההלכה למטריצה מדוייקת שאמורה לכסות כרשת כל גבעה או פינה בחיים, ולמעשה, אבוי, ליישר את עקוביהם על פי אידיאל של התנהגות צייתנית ומכאנית. ומי שמנסה ליישר כך את החיים דומה לזה שמעדיף תעלת בטון על נהר שוקק – או אולי אפילו מעוניין בשלולית מעפישה.

אם נמשיך את קו ההיגיון (הצלול, הברור, המדויק כל כך) הזה, הצעד הבא כבר יכול להיות מענה-מצוות אוטומטי, בו לא רב אנושי אלא מחשב יישב בקצה השני של קו ה- sms הלוהט, ויקבע הלכות על פי תוכנה פשוטה (למי שמעוניין: הזדמנות לסטארט-אפ). ממילא ברור שכל שיקול אנושי זר לרב שלא רואה ואף לא שומע (וודאי שלא מכיר) את תלמידו. כבר לא צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על אופי האדם והייחוד, שתמיד קיים, במצבו הפרטי. אין צורך להעמיק ולאפשר לו לנהוג כפי שראוי לו עצמו, על ידי מציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לבעיותיו היחידאיות; אין צורך לטרוח ולמצוא את שביל הזהב בין צרכיו לבין צרכי המערכת; בכלל: אין צורך לחשוב. יש רק לשלוף את "התשובה הנכונה" ולסמס אותה חזרה. יהדות שמתנתקת סופית מהאנושיות.

לכן התשובה הברורה לרובו-רב תהיה כמובן שומר-מצוותומט: רובוט צייתן (תוצרת יפן) שיתקשר עם מקור ההלכה ויקיים את המצוות קלה כחמורה. מכיוון שחשיבה, שלא לדבר על דבקות או כוונה, איננה כפי הנראה מרכיב חיוני בשמירת ההלכה, אותו שומר-מצוותומט יקבל עליו את התרי"ג, הר כגיגית, יעשה וישמע וידקדק בקוצו של כל יוד, ואילו בעליו היהודי יוכל בינתיים לחיות את חייו בשלווה. מי יודע, הוא אולי עוד יעמיק את הקשר שלו עם אלוהים.

אבל לא צריך לחכות. המדינה מלאה בשומרי-מצוותומטים. ויש מי שמעודד את קיומם. "'אני משתדל לענות בזמן לכולם', אומר הרב אבינר בחיוך. 'יש לי ברירה? אנשים פונים אלי בזמן אמת וצריכים תשובה מידית'". הייתי רוצה לחשוב שיש ברירה: להפסיק את עבודת המצוות האובססיבית הזאת ולהתחיל לעבוד את אלוהים. צעד ראשון בכיוון: ללמד אנשים לחשוב בכוחות עצמם.

שלשום הייתי במסיבת יום-הולדת לאל קרישנה. האירוע נערך בקיבוץ עין-שמר, שם חיה קהילה קטנה, כמה עשרות, של חסידי קרישנה. חלקם קשורים לתנועת ISKCON העולמית, הידועה יותר בכינויי "הרה קרישנה", ושבעבר כתבתי מאמר על ההיסטוריה שלה במערב כאחת מתנועות העידן החדש המצליחות ביותר.

התיאולוגיה שלהם מענינת מאוד: קרישנה, אל הינדי מסורתי המופיע כאוואטר (התגלמות אנושית) של האל וִישְנוּ, מתגדל ומתעלה אצל הצ'איטאניה (שם הזרם הדתי שלהם) למימדים חסרי תקדים. הצ'איתניים מסכימים, כמו רוב ההינדים, שכאשר קרישנה מופיע על פני האדמה הוא התגלמות של האל וישנו, שהוא האל האחראי על תחזוק העולם, האמצעי מבין משולש האלים הפופולרי ששני קדקודיו האחרים הם ברהמה (הבורא) ושיווה (המשמיד). אלא שאצל הצ'איטאניה וישנו עצמו הוא האצלה של קרישנה, הפעם כאלוהות טרנסצנדנטית, אך עדיין בעלת מאפיינים אישיים-אנושיים, שנמצאת מעל וישנו (ראו תרשים). מכיוון שהאל, גם בהוויתו הגבוהה ביותר, הוא בעל גוף ודמות הגוף, אפשר ואף רצוי לקשור קשר אישי ואינטימי של אהבה בינינו לבינו, ולמעשה זו, על פי הצ'איטאניה, מטרת החיים.

האהבה בין החסידים, או הדְבֶקִים, של קרישנה לבינו היא מהות הקיום ומטרתו, ולכן, וגם בגלל דמותו הפרסונלית של האל, אין בכלל מה לדבר על מני התאחדות עם אלוהים או (חלילה?) הבנה שאנחנו ממילא תמיד היינו אך ורק הוא. האל איננו האבסולוט חסר המאפיינים. האל הוא קרישנה, עליז ואוהב ומתוק ושובב.

וקרישנה הוא אכן שובב: במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, בתענוגות אהבהבים עם לא פחות משש-עשרה אלף נערות בוקרים תמות, אותן הוא מפתה לנטוש את בעליהן החוקיים!

יש עליו גם סיפורים אחרים, והוא יודע להיות קשוח כשצריך: הוא יכול להרוג אנשים רעים, שדים אכזריים, וכמובן, ב"בהגווד גיטה" הוא זה שמעודד את ארג'ונה לצאת למלחמה כדי להשיב את ממלכתו הגזולה, תוך כדי שהוא מדריך אותו (את ארג'ונה) ביוגה העליונה של ההגעה לידיעה ואהבה שלמה שלו (של קרישנה).

אפשרותה של אמונה תמימה בימינו

אבל הדבר שהכי תפס את תשומת לבי אתמול היתה אווירת התמימות הקדושה ששררה על פני החגיגה כולה. כמאתיים אנשים התכנסו כדי לחגוג את יום הולדתו של קרישנה. אני בטוח שלא כולם, אבל כן בטוח שחלקם מאמינים בלב שלם שמדובר בדמות היסטורית, שנולדה כאמור לפני כחמשת אלפים שנה (5235 על פי החישובים האסטרולוגים שערך כותב הערך בויקיפדיה). הם מאמינים שכילד הוא השתובב בעיירה ורינדאוואן, וכמבוגר הוביל את צבאותיו של ארג'ונה לניצחון, כפי שמסופר במיתוס המהאבארתה. הם מאמינים שהוא שליט העולם הבלעדי, שמטרת החיים היא לאהוב אותו ושהאושר הגדול ביותר הוא להאהב על ידו. האנשים האלה, המקסימים ביותר אגב, הם אנשים מאמינים.

אפשר, אני חושב, להבין די בקלות איך דמות אלוהית שובבה, מתוקה ואוהבת מביסה ומחליפה די בקלות, לפחות בשביל רבים, דמות אלוהית זועפת וקנאית של מעין דיקטטור שמימי שמנחית מטה חוקים תוך איומים על הרעות הצפויות אם הם לא יישמרו, אותה אפשר למצוא בתורת משה. אבל אותי מפליאה עצם האפשרות של אמונה תמימה בימינו.

שימו לב: מדובר כאן לא בקהילה סגורה של חרדים, או באיזו התנחלות פרא אטומה לעולם החיצוני שמפתחת בקרבה חזיונות משיחיים. מדובר על אנשים שחיים בעולם, עובדים לפרנסתם במקצועות ממקצועות שונים, חשופים לכלי התקשורת ולהיגיון הפוסט-מודרני. ועדיין, הם מאוד מאמינים.

אמונה היא דבר מעניין. ברגע שאנחנו מחייבים עצמנו לאמונה מסויימת, חשוב לנו מאוד לשמור עליה בפני עצמנו, ולהוכיח לעצמנו שאין לנו בה שום פקפוק. ברגע שפקפוק כזה עולה (והוא תמיד עולה, שכן המציאות פריכה ושברירית מדי מכדי להתאים עצמה לאמונות קשיחות) אנחנו חייבים או להתעלם ממנו ולעשות עצמנו כאילו הוא מעולם לא עלה (זה הולך אם אנחנו לא מתעקשים להיות כנים עם עצמנו), או לתרץ אותו ולפתור אותו, ואת עצמנו ממנו. הבעיה היא שברגע שפקפוק כזה עלה, העובדה הזאת עצמה היא כבר סיבה לפקפוקים נוספים – שהרי אם האמנו באמונה שלמה, למה בכלל פקפקנו באמונתנו? כעת אנחנו מפקפקים באמונה שלנו (כלומר בתוכנה, למשל בטענה "תהיה תחיית המתים"), ומפקפקים באמונה שלנו באמונה שלנו (כלומר בדבקות שלנו בה, בטענה "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים"). מכאן קל מאוד להיכנס לסחרור שבסופו נתרסק לתוך החול ללא כל אמונה. לכן בימינו, כשהאינטרוספקציה היא דרך חיים (אם לא ממש אובססיה), מאמינים אמיתיים הם מחזה נדיר.

על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על אמונה באלוהות מוגדרת. רבים היום מוכנים להצהיר בכל פה שהם מאמינים ב"כוח" כלשהו, ב"מקור אחד" או ב"אנרגיה" שממנה הכל מגיע ושהיא זו שמניעה את הכל. אבל לתפיסת העולם המודרנית יש בעיה עם אל שיש לו אישיות – בטח כזה שיש לו צורה. זה נראה לנו קצת משפיל בשביל אלוהים שיהיו לו קווי מתאר או אופי (וכמובן: הגיוני גם להאמין באחדות המוחלטת של הקיום, ולא הגיוני להאמין שיש לאחדות המוחלטת רצונות או מאפיינים כלשהם). אבל למעשה, אם אנחנו באמת רוצים להימנע מלאפיין את אלוהים, הרי שלא יעזור גם אם נאמר שהוא "אנרגיה". נהיינו חסידים כל כך נלהבים של המדע עד ששימוש בז'רגון פסאודו-מדעי ("כוח-על", "עיקרון-בסיסי") נראה לנו נאות יותר כשם לאלוהים מאשר "בורא עולם" או "היושב במרומים". אבל ככל שמדובר באלוהים אלו ואלו דברי מושגים מתים. והנה באים אנשים שלא זקוקים למכבסת המילים התיאולוגית הזאת ומצהירים בגלוי: אנחנו יודעים מי הוא אלוהים: קוראים לו קרישנה, הוא נראה כמו אדם, רק שהוא כחול ויפיפה ומדבר סנסקריט שוטפת.

הרה קרישנה

במסיבה שרנו שירי דת, ראינו הצגה הממחיזה קטעים מימי ילדותו של קרישנה, שמענו הרצאה פילוסופית-תיאולוגית, נהננו מריקוד של ילדות בתלבושות הודיות לכבוד האל, וכמובן: סעדנו כיד המלך (או האל) ממאה וחמישים (!) מני מזונות שונים, שהועלו כמובן כמנחה לקרישנה לפני הארוחה. בקיצור: הודו של צאיטאניה שהועברה קופלט לישראל 2007. אישית היתי מוקסם רוב הערב מהאווירה הטובה ומלאת האהבה, ולא פחות מהאנשים, שגם הם עשו רושם של בני אדם טובים ומלאים אהבה. נהנתי מהמוסיקה וההצגות מאוד, אם כי איתי אין לדעת: ברגע שמדברים על אלוהים אני נוטה להתפעם מכל דבר.

שגריר הודו שהוזמן לא הגיע, אבל מי שהגיע התענג. יומולדת שמח.

בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.

כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.

לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.

מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.

כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.

וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.

היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.

אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט  המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.

שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.

ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.

הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.

איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.

מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.

עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.

כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.

החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.

כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.

חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.

ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.

[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. בעוד שלרוב נתייחס אל חיי המראה האלה כדבר מובן מאליו, עדות לקושי המובנה שבמלאכת ההסמלה נוכל לקבל ממנהגים קדומים שנשארו איתנו: את אלוהים, למשל, אסור בדתות המונותאיסטיות לייצג, ושמו של האל הוא כמובן מוקד של סודות ומיני טאבּוּ. אנשים בתרבויות אחרות מפחדים ממראות, או לא מוכנים שיצלמו אותם, וגם אנחנו נרגיש פעמים רבות מבוכה אם נשמע את הקול שלנו מוקלט, או נראה את עצמנו מוסרטים בוידאו.

אם כך, גם אם רוב רובם של הייצוגים משמשים אותנו ביעילות רבה (אולי ביעילות רבה מדי, שמסתירה מאיתנו את המימד המזוייף שבהם), ישנם, אם כן, ייצוגים שמפחידים אותנו. אז למה דווקא ייצוג של עצמנו, או של אלוהים, הוא בעייתי בשבילנו? האם הטאבו כאן מסתיר סוד מסויים שאנחנו מפחדים לגלות?

הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר מקדיש את ספרו האחרון, I am a Strange Loop, לנושא הזה, ומנסה להסביר איך אנחנו תופסים את הסמל שיש לנו על עצמנו כאני האמיתי שלנו, ולמה זאת מצד אחד טעות, ומצד שני הכרח לחיים עמוקים ובעלי משמעות. ב- 1979, כשהיה רק בן 34, התפרסם ספרו Gödel, Escher, Bach בו הוא מסביר את הקשרים המתמטיים-מבניים בין יצירותיהם של שלושת הענקים הללו. הספר זכה בפרס פוליצר ונחשב ליצירת מופת, אבל הופשטטר הרגיש שאנשים ראו בו לא יותר מאשר מלכת מחשבת מתמטית ופספסו את הנושא המרכזי אותו ניסה להסביר: "מהו העצמי, ואיך ייתכן שעצמי נוצר מתוך חומר חסר-עצמיות כאבן או שלולית?"

למה אנחנו יותר מתוחכמים מתרמוסטט

לשאלה הזאת באופן ספציפי מקדיש הופשטטר את ספרו האחרון. הופשטטר עסק כל ימיו בעקרונות הייצוג, אם במתמטיקה ואם במדעי המחשב. הוא רואה ייצוג בכל: החל מהדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו ועד הצורה שבה אנחנו רואים טלוויזיה. לדידו האדם, וחיות רבות אחרות, הן בראש ובראשונה מערכות של זיהוי וייצוג, כלומר שהיכולת שלנו לייצג את המציאות שסביבנו היא שמאפשרת לנו להסתדר בעולם. לדידו יצורים חיים, כלומר אורגניזמים שהאבולוציה עיצבה אותם כך שיוכלו לשרוד, צריכים בראש ובראשונה להתמודד עם האירועים שבסביבתם. לשם כך הם מפתחים אמצעים לחוש ולארגן (בקטגוריות מנטליות) את העולם.

הופשטטר כותב ש"תהום אבולוציונית מופלאה נפתחה בשלב כלשהו כאשר בני אדם נפרדו מקופי-אדם אחרים: מערכות הקטגוריות שלהם הפכו להיות בעלות יכולת להתרחב בצורה אקראית. לתוך החיים המנטליים שלנו נכנסה איכות דרמטית של פתיחות. יכולת התרחבות שבמהותה היא חסרת גבולות."

ליצורים פרימיטיבים, כמו יתושים למשל, היכולת לייצג את העולם החיצון היא מוגבלת מאוד, ואולי מורכבת מכמה סימנים בודדים, כגון "מזון", "זיווג" ו-"סכנה", שמעוררים אצלם תגובות אוטומטיות. הופשטטר רואה בהם מערכות לא מתוחכמות בהרבה מתרמוסטט. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש יכולת ייצוג הרבה יותר גדולה כמובן, כולל היכולת לא רק להבדיל, לדוגמא, בין בני אדם לחתולים, אלא אפילו להבדיל בין בני אדם שונים. ישנם קופי-אדם שיכולים לייצג את עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר. אולם רק לאדם, כך נראה, יש יכולת לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו.

וכאן אנחנו מגיעים ללב הרעיון של הופשטטר, ולשם ספרו החדש: האני, אומר הופשטטר, הוא "לופּ מוזר". ומהו לופּ מוזר? לופּ מוזר הוא מערכת שבה בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא עליה, למרות שהוא מוגבל למערכת עצמה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אשר "ידיים מציירות":

אם נתבונן בציור עם כיוון השעון יהיה נדמה לנו שישנה עליה ברמת המורכבות: מצִיוּר לצַייר. הבעיה היא שאם נמשיך להתבונן מהר מאוד נראה שגם הצייר עצמו הוא רק ציור – כלומר אין חריגה מהמערכת. דוגמא נוספת לעקרון העלייה המעגלית שלא מגיעה לשום מקום קיימת בדרך שבה אנחנו סוגרים קופסת קרטון: על ידי הצבת כל חצי מכסה מעל קודמו ותחת זה שאחריו, בצורה סיבובית שמשלימה את עצמה. מה שמדהים הוא שזה עובד! הקרטון נסגר, והלופּ מזין ומקיים את עצמו. כך גם האני.

מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך

תופעת הלופּ המוזר קשורה לתופעת הפידבק: אם נכוון מצלמת וידאו אל המוניטור שמציג את מה שהיא מצלמת, ייווצר מה שנראה כמו מסדרון ארוך, הולך וצר, שממשיך כאילו עד אינסוף: נראה מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך וכך הלאה, עד שהפיקסלים של הטלוויזיה כבר לא יהיו יכולים לייצג את התמונה שמשדרת אליהם המצלמה. מה שקורה כאן הוא שהמצלמה מצלמת את המסך, ואז שולחת ייצוג שלו אל… המסך. המסך מציג את ייצוג המסך, ואת התמונה הזאת המצלמה שוב מצלמת. כעת המסך הממשי יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, ובסיבוב הבא המסך יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, וכו' וכו'.

הופשטטר מספר בספרו שכאשר הוא ערך את הניסוי הפשוט הזה, הוא כיסה אחרי כמה שניות את עדשת המצלמה בידו, ואז הוריד את היד וחשף אותה שוב. מה שקרה הוא שתחילה המסך כמובן הוחשך, אבל שכאשר אותו "מסדרון אינסופי" של ייצוגי מסך חזר, הוא חזר עם תנועה. מסתבר שהמצלמה קלטה את הזזת היד של הופשטטר, שידרה אותה אל המסך, ואז קלטה את שידור הזזת היד על המסך, ואותו שוב שידרה, וחוזר חלילה (למה חלילה? שוב הפחד הקדמון הזה מלופים!). נוצר גל של תנועה שחזר על עצמו במקצב קבוע – מעין פעימה בתוך המוניטור.

אתם כבר מבינים לאן כל זה הולך: האדם מסוגל (ואפילו מוכרח) ליצור בתוך ההכרה שלו מעגל של היזון חוזר, פידבק, שבו הוא מייצג את עצמו, מייצג את עצמו מייצג את עצמו, וכו', וכו', וכו'. ככה אנחנו לא רק יודעים, אלא גם יודעים שאנחנו יודעים, לא רק מרגישים, אלא גם מרגישים שאנחנו מרגישים, וכך הלאה. על ידי כך נוצר בנו אותו מסדרון פידבק אינסופי, אותה כפילות רבתי של מודעות שמודעת לעצמה שמודעת לעצמה (וכו' וכו'). ובשונה מהטלוויזיה, אצלנו כל רמה שמייצגת את הקודמות מורגשת כאילו היא מעליהן, כאילו היא יודעת משהו שהרמות תחתיה לא יודעות, אפילו כאילו היא שולטת בהן. זה בדיוק הלופּ המוזר שהוא האני שלנו.

הופשטטר לא עומד על כך אבל לדעתי אפשר להוסיף שבמסדרון הזה, מפני שהחיים לא סטטיים, יש גם תנועה. יש בו פעימות. כלומר מסדרון המודעות הזה, אף על פי שהוא נוצר מתהליך פשוט של ייצוג של ייצוג, נותן הרגשה כאילו הוא עצמו חי. כאילו בו עצמו יש ממשות, כאילו הוא עצמו ישות חיה (ולא כל האורגניזם שמאפשר את התהליך הזה של המודעות העצמית). אבל האני הוא לא יותר מאשר צריחה חדה שחוזרת על עצמה, כמו פידבק של מיקרופון הקולט את מה שהרמקול שהוא משדר אליו פולט. ודבר כזה יכול להוציא אדם מדעתו.

נחזור להופשטטר: הוא טוען, אם כן, שמפני שבני אדם הם מבנים מַקרוסקופים ביקום שהחוקים בו פועלים במימדים מיקרוסקופים, ומשום הצורך בייצוג מובן, כללי, של אותם חוקים, עולה במוחו של אדם, החל מגיל מסויים, דפוס של ייצוג, מבנה אבסטרקטי שמתוכו עולה הרגשה של עצמיות. כלומר כאשר אורגניזם מסוים מצוייד בתפיסה חושית ובמערך המשגת מושגים ברמה גבוהה, אותו מערך ייפנה בשלב מסויים (ובלתי נמנע) אל האורגניזם עצמו, וגם אליו, אל מערך היצוג, עצמו. הוא יבנה מושג של עצמיות וינפח אותו בהיזון חוזר אינסופי. ייווצר לופּ שנראה מוצק, ומורגש כמקור התפיסה עצמה. זה האני.

אז למה בעצם יוהרה היא חטא? ואוננות?

כאמור, פירושו של הלופּ הוא שהמושג הזה יהיה מיוחד, שכן הוא יהיה "חי" יותר מכל מושג אחר: המושג של אמא שלנו הוא מושג מתפתח כמובן, אבל "מבחוץ" – אנחנו בונים אותו מתוך היחסים שלנו איתה. המושג של האני שלנו נבנה מתוך התבוננות פנימית בינינו לבין עצמנו. הוא כמובן מפורט ומורכב הרבה יותר, אבל הוא מיוחד גם בזה שהוא ימשיך ויכלול את עצמו, ויכלול את עצמו כולל את עצמו, וכך הלאה והלאה בכל רגע של מודעות עצמית. זהו לופּ אינסופי בעל פעימה חיה, שייתן לאותו מושג אשלייה של חיות.

לכן אולי יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו.

וכמו שההבדל בתפיסת האני בין האדם לבעלי החיים תלוי בכושר ליצור מושגים, ומושגים על מושגים, האם ייתכן שיש הבדל גם בין בני אדם על פי אותו קריטריון? כלומר האם ייתכן שמי שמסוגל להמשיג בצורה מפותחת, ברורה, עשירה יותר גם ייצור אני מפותח, ברור ועשיר יותר? אם כן, הרי שהיתרון שלו יתגלה במהרה כחיסרון, אם וכאשר הוא יאמין שאותו אני אדיר שהוא ברא בנפשו הוא מציאות אמת. האם לכן אנשים פשוטים, חסרי השכלה, הם פעמים רבות יותר אותנטים, יותר ישרים, אפילו יותר טובים – כי הם מסתפקים בדימוי דהוי של אני, כי הם לא יצרו לעצמם את אותה פירמידת אני אדירה שאליה במהירות משתעבדים? האם לכן כדברי חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר כל מי שחכם יותר הוא גם בעל אגו גדול יותר?

אז הבודהיסטים משלים את עצמם?

ומה עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים שהאני שלנו הוא בסך הכל לופּ מוזר? האם אפשר לוותר על שירותיו? הופשטטר חושב שמכיוון שאנחנו יצורים שחיינו תלויים בייצוג, אי אפשר לעולם להיפתר מאותו ייצוג חי של "אני". הוא חושב שהבודהיסטים למיניהם משלים את עצמם. האני הכרחי לצורך הישרדות – "המצב האנושי, מעצם טבעו, הוא מצב של אמונה במיתוס" הוא טוען. אבל מה אם לא צריך לגמרי להיפתר ממנו, אלא רק לשים את האגו במקומו? האם כך נוכל בכל זאת לחיות לא במיתוס, אלא לחיות באמת? כולי תקווה.

[אחרי הרשימה הקודמת שדנה קצת בסמלים, עלה בתזמון מוצלח באנרג'י המאמר הזה שכתבתי לפני כמה שבועות]

השנה נפגשתי על בסיס די קבוע עם בחור נחמד, חב"דניק לשעבר. הוא היה נער כאשר כל הבלגן המשיחי בחב"ד התנפח למימדים מטורללים (שנות השמונים, ראשית התשעים), וראיינתי אותו על מאורעות אותם ימים טרופים בחצרו של הרבי מליובאוויטש (לבחירתכם: ז"ל, זצוק"ל, או אם אתם חזק חזק בקטע: שליט"א). בין לבין הוא סיפר לי על הפירוש התיאולוגי שניתן למאורעות, והגענו לדבר על הראייה התיאולוגית הכללית של חב"ד. מה אומר לכם? התאהבתי. כזה יופי לא רואים כל יום. אני רוצה להביא איזו סכמה תיאולוגית חב"דית כאן, נדבך תיאולוגי חלקי, שכן בניגוד להסברים, שיפים יותר ככל שהם יותר פשוטים, מערכות תיאולוגיות הן לא רק מעניינות יותר, אלא גם יפות יותר ככל שהן יותר מורכבות.

כבר כתבתי על איך העולם נברא ומהי משימתנו לחיים אלו על פי קבלת האר"י: העלאת הניצוצות שתקועים בקליפות (אחרי שבירת הכלים הקטסטרופלית) והשלמת תיקון עולם במהרה בימנו (קראו שוב לרקע רחב יותר על הכתוב להלן). כל זה בעצם "קבלה לוריאנית 101", ולכן הפעם ניגש אל הפיתוח החב"די של העניין, כלומר התאמת הפרדיגמה הזאת לאירועים ההיסטורים שהתרחשו לחסידות ובחסידות, שזה אומר בעצם הפיכתם לאירועים מטא-היסטורים, היסטֶריים ומשיחיים. כעת, אם כן, אני מציג אותה לפניכם, את הנאווה בתיאולוגיות, הבתולה לבית חב"ד, הלא היא מרת משיחיות עכשיו נֵרה יאיר.

הקרב האחרון

בסוף המאה השבע-עשרה הקרב על הבריאה כבר מגיע לקראת סופו. רוב הניצוצות כבר התבררו, האר"י כבר גילה את סודות היקום, ונראה שאוטוטו משיח בא ואפשר לדפוק כרטיס ולהתקפל. ברגעים האחרונים של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, הטובים (זה אנחנו) מוציאים את נשק יום הדין שלהם: הבעל שם טוב. כלומר ממציאים, בעצם, את החסידות. הרעים (הקליפות, הסטרא אחרא, הם) נלחצים לאללה, ומבינים שהם חייבים לחסל את המיזם החדש הזה, או שטיק טק גומרים עם תיקון עולם ולהם לא נשארים ניצוצות אור למצוץ מהם חיוּת. הסטרא אחרא (להלן: ס"א) מחליט לפגוע בכוחות האור במקום שזה הכי כואב, כלומר בחסידות. ולא סתם, אלא בחסידות הכי גבוהה, שהיא על פי חב"ד כמובן חב"ד, שאמורה להפיץ את תורת הגאולה בין כל בני ישראל, כדי שכולם ישתתפו במלאכת העלאת הניצוצות האחרונים. והס"א לא יפגע סתם בחסידות, אלא בראש החסידות, הלא הוא רבי שניאור זלמן מלאדי הגדול (באמת גדול).

אבל איך? איך אפשר בכלל להתקרב אל יהודי קדוש כזה? הלא הוא כולו עשוי זוהַר אלוקי קורן ששורף מרחוק כל חטא שרק מנסה להתקרב אליו! ברור לכן שלסתם בהמה, או לאיזה לא-יהודי אין בכלל סיכוי להגיע עד אליו ולפגוע בו. רק יהודים יכולים להתקרב, כי להם יש ניצוץ קדושה. מזל שבעולמו של הקב"ה ישנם גם יהודים רעים. יהודים אלו, שנשבו על ידי הס"א (בדומה לשביית הניצוצות על ידי הקליפות – שימו לב להקבלה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס כל הזמן), מכונים "מתנגדים", שכן הם מתנגדים לחסידים הטובים. הם הנשק העיקרי של הקליפות ימ"ש. ומי עומד בראשם? הגאון מוילנה, שחשב שהחסידות היא חזרה לשבתאות והטיל עליה חרם (את זה שוכחים לו היום, אגב, מפאת כבודו). אז בתפיסת חב"ד נחשב שהוא נתפס כמובן על ידי הסטרא אחרא.

בכל אופן, אז המתנגדים מלשינים לשלטונות הצאר על רש"ז ומעלילים עליו איזה משהו, והוא אכן נשלח לכלא הרוסי. ומי חוקר אותו בכלא? גויים? מה פתאום! הם לא יכולים להתקרב, עוד לא הבנתם? בכלא חוקרים אותו עוד זן של יהודים משומדים: משכילים, שפרקו עול מצוות לא עלינו. בקיצור, בלגן בלגן, ונראה שתכנית הגאולה נקטעת ממש לפני סופה.

אך, אם לא שמתם לב, לא אלמן ישראל, ובאירוע שהוא נס גלוי וברור משוחרר האדמו"ר הזקן ונשלח חזרה לחסידותו להמשיך את מלאכת הגאולה ב"ה. חג יום שיחרורו, י"ט בכסלו, נחגג עד היום בחסידות בהדר ובפאר, הוא נקרא "חג הגאולה" ונחשב "ראש השנה לחסידות".

עוברות כמה עשרות שנים, ותהליך הגאולה שוב קופץ מדרגה: הרש"ב, האדמו"ר החמישי, מקים ב- 1897 את ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש (אוקראינה). זו סיירת מטכ"ל של עולם הישיבות, ושם הוא הולך להכשיר את "חיילי בית דוד" שיביאו את משיח בן דוד. ע"פ המיתולוגיה החב"דית כשהאדמו"ר הרש"ב הקים את תומכי תמימים היתה לו עליית נשמה והוא בחר אישית את הנשמות של "התמימים"- תלמידי ישיבות תומכי תמימים לדורותיהם – עוד בהיותן בשמיים, לפני שירדו לקבל גוף. התמימים הם נשמות גבוהות שנבחרו בקפידה (על שום איכותן וטהורתן) ע"י הרבי הרש"ב כחייליו שיסייעו לו בקרב המכריע והאחרון נגד הקליפות לבירורן הסופי ולהבאת הגאולה.

ר' יוסף יצחק שניאורסון, הוא הריי"ץ, הבן של הרש"ב והאדמו"ר השישי של חב"ד, מרחיב את הישיבה, והס"א שוב פעם נלחצים. משיח בפתח! הס"א משתולל והריי"ץ נזרק לכלא הבולשביקי. איך? מי? מה? כמובן: יהודים שוב הלשינו עליו. ולא רק זה: חוקר אותו בכלא חסיד חב"ד שהתפקר! כלומר כדי שהס"א יצליח לתפוס את אדמו"ר חסידות חב"ד הקדושה כל כך קרוב לגאולה הוא היה חייב משת"פ חב"די ממש, בשר מבשרה של הקדוּשה!!! נשמה גבוהה שנבחרה להיות חב"דניקית!!! אחרת איפה הס"א ואיפה חב"ד. אז הפעם, בגלל שאנחנו עוד יותר קרובים כבר לגאולה (במהרה בימינו), היתה צריכה להתרחש עליית מדרגה ונשק חדש ומשופר מצד הס"א נשלף. גם הפעם האדמו"ר משוחרר לבסוף וגם הפעם המאורע, עוד "חג גאולה", נחגג כל שנה בחסידות ונחשב מדרגה נוספת בדרך לגאולה השלמה.

יחי אדוננו וגו'

והנה הגענו לשנת 1987, בה נחשפה פרשה שהסעירה את כל חסידות חב"ד. זוהי פרשת גניבת הספרים, "פרשת הספרים" כפי שהיא ידועה בהיסטוריוגרפיה החב"דית, שקיבלה, כמובן, כרגיל, כמצופה וכפי שמיד נראה, נופך מאוד מיתי-מטאפיזי. מה שקרה הוא שיום אחד בשנה זו גילו שחסרים ספרים בספרייה של החסידות. בדיקה קצרה העלתה שבערי גורארי, הבן של האחות של הרבי מליובאוויטש, כלומר אחיינו של הרבי, היה לוקח ספרים מהספרייה, כל מני ספרים עתיקים ופריטי יודאיקה, ומוכר אותם למרבה במחיר. היתה שערוריה שלמה, והעניין הגיע לבית המשפט האמריקאי.

למה זה קרה? או. צריך להבין שהמדובר בשלבים האחרונים של הגאולה. עיקבתא דמשיחא. הריי"ץ, האדמו"ר השישי, אמר שכל מה שנשאר לפני הגאולה הוא רק לצחצח את הכפתורים (של החליפה), וזהו, מוכנים לגאולה שלמה. הרבי מליובאוויטש מעלה את המתח המשיחי: הכפתורים כבר צוחצחו. הסיפור גמור. משיח עכשיו. בקיצור, הסטרא אחרא בפאניקה מוחלטת – הרי היא לא יכולה להרשות שמשיח יבוא, כי זה סופה הוודאי. מה היא עושה?

כפי שראינו, לשלוח איזה גוי שיחבל בגאולה אי אפשר. לשלוח יהודי חילוני – בשלב כזה זה גם כבר לא ילך. אפילו יהודי דתי, שומר מצוות אבל ליטאי, "מתנגד" מה שנקרא, לא יספיק הפעם. הפעם צריך ללכת על כל הקופה: הס"א שובה נשמה ממש, אבל ממש ממש, אבל ממש ממש ממש גבוהה. הוא מצליח להשתלט על הנכד של האדמו"ר הקודם! בערי גורארי, שבעצם הרי יכול היה תיאורטית להיות האדמו"ר (הוא נכדו של האדמו"ר הריי"צ, שאביו היה יכול להיות האדמו"ר השביעי במקום הלויבאוויטשער, ואז הוא היה יכול להיות האדמו"ר השמיני, וכידוע כיום אין אדמו"ר שמיני ודי לחכימא ברמיזא), והאדמו"ר, רבותי, זה לא סתם, אלא, על פי דברי הרבי מליובאוויטש עצמו בדרשתו הראשונה כשהתמנה לאדמו"ר, ההתגלות ממש של עצמות הקב"ה, אור אינסוף בעולם! אז אותו שבה הס"א, והופך אותו למְעכב גאולה. רק ניצוץ קדושה שכזה, כאשר הוא שבוי במצולות קליפות, יכול עוד לעצור את הגאולה הממשמשת ובאה.

בחב"ד התרוצצו אז סיפורים על כך שסידור-התפילה של הבעל שם-טוב בעצמו נגנב על ידי בערי מהספרייה של חב"ד ונמכר לוותיקן, כלומר סידור התפילה שבו עשה הגנרל הראשון של קרב ההבקעה הסופי, הבעש"ט, איחודים ותיקונים להבאת המשיח, נמצא בוותיקן, והמשמעות התיאולוגית-מטאפיזית צריכה להיות ברורה: שיא הקדושה שבוייה בידי מוקד הס"א!!! איזה בלגן.

במשפט טען בערי שהספרים שייכים לסבו ובתור נכד חלק מהם שלו. הרבי טען שהם שייכים לחסידות ולא לסב. כל זמן המשפט הרבי היה ממש בוכה בהתוודעויות על כל העניין וכפי הנראה זה ממש נגע לו "בעצמות הנפש", כמו שאומרים בחסידות. וברור: הרי כל הגאולה תלויה בניצחון ובהתגברות על הטריק המלוכלך הזה של הס"א!

אבל סוף טוב הכל טוב: המשפט נגמר ונגזר לטובתו של הרבי מליובאוויטש והחסידות. הדבר פורש כמובן בצורה הכי מיתית שאפשר: הובן שערכאות עכו"ם הכירו בצדק של חב"ד, כלומר, בעצם, במשיחיותו של הרבי, ואין סימן מובהק מזה, כידוע, לגאולה קרובה, שכן כפי שהנביאים כבר ניבאו, כאשר המשיח יגיע גם הגויים יכירו באלוהי היהודים וכו'.

הסאגה נמשכה עוד כמה שנים עד שהליובאוויטשער נפטר (אלא אם אתם מאמינים שהוא לא נפטר, ולכן בשבילכם הסאגה נמשכת) והתברר שלא גאולה ולא נעלי-שבת. אבל מה שחשוב לי להראות הוא את אותה דרך בה אירועים היסטוריים משולבים במערכת התיאולוגית ללא שום בעיה, ואף משמשים כדלק לאש ההסבר המטאפיזי. המיתולוגיה רק מתפתחת, רק משתכללת מכל בעיה שמתעוררת, וזה מה שיפה. כאילו להסבר יש חיים משלו, והוא גדל מסביב לכל תקלה כמו שעץ צומח ומחבק עמוד שניצב בדרכו. ברגע שאנחנו לא כפופים לעקרונות רציונליים של צורך בראיות סבירות או התעקשות לא לסתור את עצמנו, אנחנו יוצרים לעצמנו סיפורים כדי להסביר בהם את עולמנו כיד הדמיון הטובה עלינו (בעצם כולנו עושים את זה, והשאלה היא רק באיזה מימדים וכמה אנחנו מודעים לזה). ושימו לב: ההסברים האלה יפים, כלומר הם מורכבים ומתוחכמים. אף אחד לא אומר: טוב, נכון שזה קרה אבל זה רצון השם וזהו ובמופלא ממך אל תחקור וכו'. לא. חוקרים במופלא. עונים על שאלות. פותרים בעיות. ויוצרים תיאולוגיה מורכבת ומעניינת, שלדעתי יש בעקרונות ממנה היא בנויה הרבה חוכמה.

כל כריסט צריך אנטי-כריסט

עוד משהו לקינוח: הרב ש"ך ז"ל, מנהיג הליטאים עד לפני כמה שנים, קבע כידוע שחב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות. חב"ד בתמורה הגדירו אותו כראש הסתרא אחרא. מובן למה: כי הוא המונע העיקרי בדרכה של חב"ד להפוך את כל היהודים לחסידים ולהביא את הגאולה. ולמה? כי הוא יהודי, כלומר הוא מבפנים, אבל הוא מתנגד להם בחריפות. מה שמוכיח כמובן שנשמתו נשבתה על ידי הס"א.

בחב"ד אפילו מספרים שבראשית שנות השישים הגיש הרב ש"ך את מועמדותו להיות ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, אך הוא לא התקבל. ילדי "צבאות השם", ילדים חב"דיים עד גיל 13, אף הרהיבו עוז והמציאו שיר על הרב ש"ך שמושר במנגינה של "ואמרתם כה לחי ר' שמעון בר-יוחאי" בשיר שמסודר לפי הא"ב, הבית האחרון שמתחיל באות ת' נשמע כך:

תומכי תמימים הקדושה
ש"ך רצה להיות ראשה
והועף בחרפה
בגלל חוסר ידיעה
[והפזמון – בהגיה אשכנזית:]
ואמרתם מות לגוי
לייזר שך ימח שמוי

מזעזע, לא? אין שנאה כשנאה אחים, כפי ששמעתי את אחמד טיבי אומר בקשר לבלגן בעזה. הרעיון, בכל אופן, שוב דומה: הרב ש"ך היה עשוי להיות הראש ישיבה של "חיילי בית דוד" המרכזית בארץ הקודש, כלומר בעמדה בכירה מאוד בתהליך הגאולה. בגלל יוהרה ופגיעה אישית הוא נשבה בידי הס"א. בחב"ד, אגב, מדברים הרבה על ביטול האני, האמונה שיש אני (אגו) אף היא אשליה שמקורה בס"א. כאשר הרב שך לא התקבל להיות ראש הישיבה של חייל בית דוד, האני שלו הרים ראש (דבר הבא לידי ביטוי בכך שנפגע) וכך הוא למעשה נשבה ע"י הס"א ומאוחר יותר הפך למנהיגה ("הצד האפל של הכוח" הוא כידוע שביל מהיר מאוד לעוצמה).

אגב, מה עוד מראה לנו את זה? ששמו הפרטי מנחם. בדיוק כמו שמו הפרטי של הרבי (מנחם מנדל שניאורסון) מליובאוויטש. כלומר "זה כנגד זה עשה ה'", היינו כפי שיש כוחות חושך מול כוחות אור, ראש מחנה השחור מתדמה לראש מחנה האור, בניסיון להאבק בו. כלומר לא האפיפיור הנוצרי הוא ראש הבד-גייז, ואפילו לא ראש הממשלה החילוני: יהודי דתי, שומר מצוות, שמתנגד לחב"ד, הוא ראש הנחש. יפיפה.

וחב"ד לא לבד בכל הקטע הזה של תליית ראשות הס"א באויבך היהודי. כבר עשה זאת ר' חיים ויטאל, שחשב שר' יעקב אבולעפיה, רב העיר דמשק אי שם במאה השש-עשרה, שליגלג על יומרותיו המשיחיות של רח"ו. אז רח"ו בתמורה גרס שהוא ראש הס"א, ומזהה אותו כ"נחש", אלא מה?

וגם ר' נחמן מברסלב, בעניין. יריבו של ר"נ היה ר' אריה לייב "הסבא משפולה" שהוביל והנהיג את הרדיפה של ר' נחמן וחסידותו הצעירה. ומה אמר עליו ר"נ? כמובן, שהוא "הזקן שבסטרא אחרא" ושהוא "אבי אבות הטומאה". אכן, ידיה הטמאות של הסטרא אחרא לא נחות לרגע.

ככה זה, ואין להתפלא על כך. כל גיבור צריך נמסיס, ארכי-אויב, ולו רק כדי להבליט, אם לא ממש להגדיר, את יחודו – הרי איך נדע שאתה המשיח, אם לא הסטרא אחרא בכבודה ובעצמה תרדוף אותך? לכן אלוהים זקוק לשטן, הרבי מליובאוויטש זקוק לרב ש"ך, החסידים זקוקים למתנגדים, החרדים זקוקים להומואים, שרלוק הולמס זקוק למוריארטי, לוק סקייווקר זקוק לדארת' ויידר, ניאו זקוק לסוכן סמית, סיינפלד זקוק לניומן, האנרכיסטים זקוקים לגדר, מתנגדי הגלובליזציה זקוקים לועידת הג'י-8, בוש זקוק לאחמדיניג'אד, היטלר זקוק ליהודים, היהודים זקוקים לעמלק, דון קישוט זקוק לטחנות-הרוח — כל כריסט זקוק לאנטי-כריסט.

 

[לבד מזה אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור]