לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.
"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."
התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.
"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.
"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים.
"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.
"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.
"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.
"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.
"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.
"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."
לולאת האל 