לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.

"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."

התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.

"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.

"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים. 

"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.

"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.

"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.

"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.

"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.

"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."

"קטן הוא מספרם [של האנשים] הרואים בעיניים שלהם עצמם והמרגישים בלבבות שלהם עצמם" – אלברט אינשטיין

אחד הסיפורים הידועים ביותר על אלברט אינשטיין מספר על כך שבעת משחק קלפים בבית קפה עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, תוך כדי דיון על השלכותיה של מכאניקת הקוונטים, קבע אינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: "Der Herrgott würfelt nicht!"). למשמע הפסיקה הנחרצת הזאת ביקש ממנו בוהר ש"לא יגיד לאלוהים מה לעשות".

אינשטיין כמובן פשוט חשש שעיקרון חוסר הודאות שמכניסה מכאניקת הקוונטים ליקום הפיזיקלי יסמן את סוף החוקיות והסדר הסיבתי בעולם. יחד עם זאת אמירתו מסגירה גם משהו שאיננו רק דאגתו של מדען לעמידותה של השקפת עולמו, שכן אינשטיין, שהיה רחוק מאוד מלהיות יהודי שומר מצוות (למעשה הוא כנראה די זלזל במסורת) היה יחד עם זאת אדם דתי מאוד. במענה למברק בו שאל אותו הרב הראשי של העיר ניו יורק אם הוא מאמין באל, ענה אינשטיין ש"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם". האלוהים שאינשטיין מאמין בו, אם כן, הוא האל שהוא הטבע, כלומר היקום כולו כהרמוניה אלוהית אחת.

לו היה אינשטיין מסתפק בדברים אלו היינו יכולים לפתור אותם כהגיגים אפולוגטים של מדען המבקש לשלב אמונה בתוך השקפת עולם רציונלית, אבל אינשטיין היה למעשה אדם דתי במובן עמוק הרבה יותר: הוא הרגיש את אותה אחדות הרמונית, ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי.

במאמר הבא, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב- 1930 (ושתרגמתי מאנגלית), מסביר אינשטיין מהם לדעתו שלושת המקורות של הדת. שימו לב לסיבה השלישית שנותן אינשטיין להתפתחותה של הדת: אינשטיין מדבר על הרגשה מיוחדת, שממנה נובעת הפעילות הדתית, ולפי דעתו גם זו המדעית. הוא מכנה אותה "ההרגשה הדתית הקוסמית". (כל ההדגשות במאמר, וכמובן הלינקים, אינם במקור)

דת ומדע – אלברט אינשטיין:

כל מה שעשה המין האנושי וכל מה שחשב קשור לסיפוק צרכים עמוקים ולשיכוך כאב. צריך לזכור את זה היטב אם רוצים להבין תנועות רוחניות ואת התפתחותן. רגשות ורצונות הם הכוח המניע מאחורי כל יוזמה ויצירה אנושית, ולא משנה עד כמה התחפושת בה מלבישים אותם אחר כך היא נשגבת. אבל מהם הרגשות והצרכים שהובילו בני אדם למחשבה דתית ולאמונה, במובן הרחב ביותר של המילים הללו?

התבוננות קצרה תספיק כדי להבהיר לנו שמגוון לא קטן של רגשות נמצא בבסיס החוויה והמחשבה הדתית. אצל האדם הקדמון זהו הפחד שמעורר רעיונות דתיים: פחד מרעב, חיות פרא, חולי, מוות. מכיוון שבשלב הקיומי הזה ההבנה של יחסיות סיבתית עדיין לא ממש מפותחת, המוח האנושי יוצר ישויות דמיוניות שמקבילות פחות או יותר לעצמו, ואשר שאותן התרחשויות מפחידות תלויות ברצונן ובמעשיהן. כך ינסה האדם להבטיח את הסכמתם של הישויות הללו על ידי ביצוע מעשים שונים והקרבת קרבנות, אשר על פי המסורת שהועברה דורות על גבי דורות מפייסים אותם וגורמים להם לחבב את בן התמותה.

במובן הזה אני מדבר על דת של פחד. דת כזו, למרות שלא נוצרה על ידי מעמד של כהנים, מגיעה ליציבות במידה רבה דרכו. מעמד הכהונה מעמיד עצמו כמתווך בין האנשים ואותם דברים שמפניהם הם פוחדים ויוצר הגמוניה על הבסיס הזה. במקרים רבים מנהיג או שליט או מגזר מיוחס שמעמדם תלוי במשתנים אחרים משלב תפקודים של כוהנים עם הסמכות החילונית שלו כדי לבסס את זו האחרונה. לפעמים השליטים הפוליטיים ומעמד הכוהנים משתפים פעולה למען אינטרסים משותפים.

הדחפים החברתיים הם מקור נוסף להיווצרות הדת. אבות ואמהות ומנהיגים של קהילות גדולות הם כולם בני-תמותה ובלתי-מושלמים. הכמיהה להדרכה, אהבה ותמיכה מעוררת אנשים ליצור דמות אלוהית שהיא חברתית ומוסרית. זהו האל של ההשגחה, שמגן, ממית, מתגמל ומעניש. בהתאם למגבלות ההשקפה של המאמין, זהו האל אשר אוהב ומוקיר את חיי השבט, המין האנושי, או אפילו החיים באשר הם שם. זהו האל המנחם בזמן צער וגעגועים, האל הנוצר את נשמות המתים. זוהי הקונספציה החברתית והמוסרית של אלוהים.

כתבי הקודש היהודיים מראים בצורה מרשימה את ההתפתחות מדת של פחד לדת מוסרית, התפתחות שנמשכה בברית-החדשה. הדתות של כל העמים המתורבתים, ובייחוד עמי המזרח הרחוק, הן בעיקרן דתות של מוסר. ההתפתחות מדת של פחד לדת של מוסר היא צעד גדול בחייהם של עמים. למרות זאת, הרעיון שדתות פרימיטיביות מבוססות לחלוטין על פחד ודתות מתורבתות מבוססות רק על מוסר הוא דעה קדומה שממנה יש להישמר. האמת היא שכל הדתות הן עירבוב של שני הסוגים, בהבדל הבא: שבשלבים גבוהים של החיים החברתיים הדת של המוסר בולטת יותר.

המשותף לשני סוגים אלו של דתות היא התפיסה האנתרופומורפית של דמות האל. באופן כללי רק אינדיבידואלים מחוננים בצורה יוצאת דופן וחברות בעלות הכרה שכלית גבוהה מאוד מעפילים מעבר לשלב הזה.

אבל יש שלב שלישי של חוויה דתית ששייכת לכל אלו, למרות שנדיר למצוא אותה בצורה טהורה. אני אכנה אותה ההרגשה הדתית הקוסמית [cosmic religious feeling]. מאוד קשה להבהיר את אופייה של ההרגשה הזאת למי שהיא זרה לו לחלוטין, לא מעט מפני שאין לו מקבילה בצורה של מושג אנתרופומורפי של האל. האינדיבידואל מרגיש את חוסר הטעם שבתשוקות והמטרות האנושיות, ואת העידון והסדר הנפלא שמגלים את עצמם הן בטבע והן בעולם המחשבה. קיום אינדבידואלי נראה לו כסוג של כלא והוא רוצה לחוות את היקום ככוליות אחת משמעותית (a single significant whole).

תחילת ההרגשה הדתית הקוסמית נמצאת כבר בשלב מוקדם של התפתחות, לדוגמא במזמורי תהילים ובדברי כמה מהנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו בעיקר מהכתבים הנהדרים של שופנהאוור, מכיל את המימד הזה בצורה הרבה יותר חזקה.

גאוני הדת של כל התקופות התבלטו על ידי הסוג הזה של הרגשה דתית, שאינה יודעת שום דוגמה ואף אל שנתפש כדמות אדם. לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה העיקרית מבוססת על ההרגשה הזאת. לכן גם אנחנו מוצאים שדווקא בקרב הכופרים שבכל דור יש את ההרגשה הדתית הגבוהה ביותר הזאת – אלו שנחשבו על ידי בני זמנם לפעמים לאתאיסטים, ולפעמים לקדושים. באור הזה אנשים כמו דמוקריטוס, פרנסיסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד האחד למשנהו.

אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית מאדם אחד לשני אם היא לא נושאת איתה אף מושג מוגדר של אל ואף תיאולוגיה? בעיני זהו התפקיד החשוב ביותר של האמנות והמדע לעורר את הרגש הזה ולאפשר לו להישאר חי אצל אלו שפתוחים לקראתו. כך אנו מגיעים למושג של הקשר בין המדע והדת שהוא שונה לחלוטין מזה הרגיל. כאשר אנחנו מביטים בעניין מבחינה היסטורית, קשה לנו לא לתפוס את המדע והדת כיריבים מרים, ומסיבה ברורה: מי שבטוח באופן מוחלט שהסיבתיות היא חוק אוניברסלי לא יכול לסבול את הרעיון של ישות חיצונית שמתערבת במהלך העניינים (בתנאי כמובן שהוא לוקח את חוק הסיבתיות באמת ברצינות). כמו כן אין לאדם שכזה צורך בפחד דתי או בדת חברתית או מוסרית. אלוהים שמעניש או מתגמל הוא לא נתפס עבורו מהסיבה הפשוטה שמעשי האדם נקבעים על ידי הכרח, בין אם פנימי או חיצוני, כך שבעיני האל הוא לא יכול להיות אחראי, לפחות לא יותר מאשר אחראי חפץ דומם לתזוזות שלו.

משום כך הואשם המדע בחתירה תחת המוסר, למרות שהאשמה זו אינה צודקת. ראוי שהתנהגותו המוסרית של האדם תהיה מבוססת על סימפתיה, חינוך וקשרים וצרכים חברתיים. אין צורך בשום ביסוס דתי. אכן, נזלזל באדם אם נאמר שהוא חייב להיות נשלט על ידי הפחד מעונש והתקווה לתגמול לאחר המוות. אבל קל לראות שמשום כך הכנסיות תמיד לחמו במדע ורדפו את חסידיו.

מצד שני, אני טוען שההרגשה הדתית הקוסמית היא המניע העיקרי והנאצל ביותר למחקר המדעי. רק מי שמבין את המאמצים האדירים, ומעל לכל את המסירות, שבלעדיהם עבודה חלוצית במדע תיאורטי לא יכולה להיעשות, מסוגל לתפוס את הכוח של הרגש שרק ממנו עבודה כזאת, המרוחקת ממציאות החיים המיידית, יכולה לנבוע. איזה ביטחון ברציונליות של היקום ואיזה כמיהה להבין, ואפילו יהיה זה רק שיקוף קלוש של השכל הנגלה בעולם הזה, היו ודאי לקפלר ולניוטון על מנת שיוכלו לחיות שנים בבידוד ולעמול על חשיפת עקרונות המכאניקה השמימית!

מי שמכיר את המחקר המדעי בעיקר מצדן של התוצרים המעשיים שלו יכול לפתח בקלות תפיסה שגויה לחלוטין של המנטליות של אותם אנשים, שבעודם מוקפים בעולם סקפטי האירו את דרכן של נשמות תאומות הפזורות ברחבי העולם ולאורך הדורות. רק מי שהקדיש את חייו למטרות דומות יכול להבין בבהירות מה שנתן לאנשים הללו את ההשראה והכוח להישאר נאמנים למטרתם גם אחרי כשלונות אינספור. זוהי ההרגשה הדתית הקוסמית שנותנת לאדם כוחות כאלו. אדם בן זמננו אמר, ובצדק, שבעידן המטריאליסטי הזה רק המדענים הרציניים ביותר הם האנשים העמוקים באמת מבחינה דתית.

אותה תחושה של היקום כ"כוליות אחת משמעותית" היא העומדת, אומר אינשטיין (כאן ובמקומות אחרים) הן בבסיס של כל דתיות אמיתית והן בבסיס של המחקר המדעי, והוא קורא למדע (ולאומנות) גם לחזור ולהחדיר באנשים את אותה הרגשה, שכרגיל איננה נגישה להם.

אני חושב שכולנו מכירים את ההרגשה הזו במידה מסויימת, גם אם קשה לנו לזכור אותה: זו אותה התפעמות שממלאת אותנו כשאנחנו משקיפים בהפתעה ונפתחים מול נוף יפה, או עדים למחווה של נדיבות או טוּב מצד מישהו, או מוותרים מתוך שלמות אמיתית על משהו ש"מגיע לנו". אנחנו מתקשים לזכור את אותה הרגשה בדיוק מפני שכאשר היא נמצאת אנחנו בדרך כלל (אבל לא תמיד) לא נמצאים, כלומר לא מודעים להווה. אבל אלו הפעמים שאנחנו משתחררים לרגע מאותו קיום אינדבידואלי שכולא אותנו (במינוח של אינשטיין) ומאפשרים לעצמנו להרגיש את הקשר העמוק בינינו לבין הכוליות האחת המשמעותית.

דברים אלו של אינשטיין מזכירים לי מאוד גם דברים שכתב הסופר רומאן רולאן. בפתיחת ספרו "תרבות בלא נחת" מתאר זיגמונד פרויד חלופת מכתבים עם חבר (שהוא רומאן רולאן, שהיה, אגב, חסיד של הגורו ההודי בן המאה התשע-עשרה, ראמאקרישנה). רולאן כותב לו על רגש אשר

לא עזבו מעולם, ומפי רבים אחרים יודע הוא על קיומו בנפשם והוא מניח, כי מצוי רגש זה בנפשם של מיליונים. הרגשת ה'נצח' – כך היה רוצה לקרוא לתחושה הזו: מין רגש שאין לו שעור ואין לו גבול, והשם 'רגש אוקיאני' יפה לו. זוהי, כפי שהוא כותב, הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית, וכך אמנם תפסוה הכנסיות השונות ושיטות-הדת השונות, ויסתוה בצינורות מסויימים, ובלא ספק גם מיצוה. רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם, לדבריו, לקרוא לעצמו איש-דת, גם אם הוא דוחה כל אמונה כאשלייה.

פרויד כמובן רואה ברגש הזה רגרסיה נוירוטית אל מצב אינפנטילי (שמאפיין תינוקות), אבל כמובן שזו שטות. שישאל את אינשטיין.

[הנה גרסת אנרג'י המקוצרת. עוד על הדתיות של אינשטיין אפשר לקרוא בשישית מאמרים של אורי פז, שהלינקים אליהם נמצאים באתר שלו]

כמדי שנה (או אף פחות) מארגנת עמותת תובנה "קורס עירוני פתוח" המאפשר תרגול מדיטציה למתחילים ומתקדמים ללא הרשמה מראש, על בסיס דאנה (רוחב-לב) ובלב העיר. הפעם יעמדו בראשו שני מורים דרום-אפריקאים מצויינים: קיטיסארו וטניסרה. הקורס יהיה בתל אביב בימי שני ושלישי הבאים (5-6 למרץ), והנה הלו"ז.

במפגש הנ"ל, ביום שלישי ב- 20:30 בערב, יערך דיון מיוחד עם פרופ' יעקב רז וטניסרה (ובהנחייתי) תחת הכותרת "מתי ללכת לפסיכולוג ומתי ללכת לעשות מדיטציה".

:: . ::

יום אחר כך (אבל ללא כל קשר אירגוני), ב- 20:30 בערב יום רביעי ה-7 למרץ, במרתף 10 בחיפה, אני אתן הרצאת מבוא תחת הכותרת: "בודהיזם כפי שלימד הבודהה", שתכלול גם התנסות מעשית קצרה במדיטציית ויפאסנה.

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג. על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ"). כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב, מאת צבי מרק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, 253 עמודים.

גם אם לא נזכה לראות את משיח צדקנו עוד בימינו, לפחות בדבר אחד התקופה הנוכחית עומדת ומקיימת הבטחות נושנות של נבואות אסכטולוגיות: בעת הזו סוף סוף נגלים כל הסודות. אין קושי להבחין בכך ש"סודות הקבלה" לא נאמנים כיום לשמם, ולא קשה למצוא מנות מ"מעשה מרכבה", שבעבר הוגבל לימודו ליחידים המבינים מדעתם, פרוסות לפני כל, מעורטלות, באינטרנט. "היום אין סודות" – כך אכן הסביר חסיד ברסלב בעל מעמד לד"ר צבי מרק את הסכמתו לשתף איתו פעולה, ולחשוף בפניו את מה שעד היום היה הסוד השמור ביותר של חסידות ברסלב. אותו הסוד, "מגילת סתרים" שנמסרה מפי ר' נחמן שנים ספורות לפני שנפטר, עוסק, בהתאמה, בביאת המשיח: זהו למעשה חזון הגאולה של הצדיק הגדול.

"מגילת סתרים" נשמרה בקנאות במשך מאתיים שנה על ידי החסידים, ועל פי המסורת רק אדם אחד בדור היה ראשי לדעת את תוכנה, כמו גם את המפתח לפירוש הצופן בו היא נכתבה. חישובי קיצין היו תמיד עסק נפיץ, ותחזיות על אשר יתרחש באחרית הימים הם מהחומרים הטעונים ביותר במסורת היהודית. לא קשה להבין על כן מדוע המגילה נשמרה בסוד, דורות על גבי דורות, אפילו מפני רוב חסידי ברסלב עצמם. אבל דווקא ההיגיון המשיחי הוא גם זה המאפשר, אם לא ממש מחייב, את פרסומה במועד הנכון. והמועד הזה הגיע: ד"ר צבי מרק, חוקר חסידות וספרות עברית שמרצה באוניברסיטת בר-אילן וחבר כחוקר במכון שלום הרטמן, פירסם ופירש אותה בספרו החדש.

ר' נחמן מברסלב, מדמויות העמוקות ורבות הפנים של המסורת היהודית ואחד הוירטואוזים הגדולים ביותר של פרשנותה, נולד בשנת תקל"ב (1772) כנין של הבעל שם טוב הגדול, מייסד תנועת החסידות. כבר מתחילת דרכו, וכפי הנראה, כך טוען מרק, בעקבות התנסויות מיסטיות בעלות עוצמה מכוננת, הוא היה מודע לייחודו, וכאשר אסף סביבו חסידים הכריז בפניהם לא פעם שהוא "פלא גדול" וש"חידוש כמוני עדין לא היה בעולם". בעיני רוחו היה לא רק צדיק הדור, אלא צדיק כל הדורות כולם, שביכולתו לתקן תיקונים שלא תוקנו מעולם ולפרוץ דרכים חדשות לתשובה. למעשה, ר' נחמן אף ניבא שלעתיד לבוא יהיה כל העולם כולו חסידי ברסלב.

ליומרתו האוניברסליסטית, שבאה לידי ביטוי גם בחזונו המשיחי, היה חלק מרכזי באיבה שהוא עורר עליו לא רק מ'משכילים' ו'מתנגדים', אלא גם, ואפילו בעיקר, מצדיקים חסידיים בסביבתו. ברור לחלוטין שקשה מאוד לקבל חסידות שכנה, אשר צדיקהּ מכריז שבבוא היום יעברו אל שורותיה חסידי שכנו. מסיבות אלו ואחרות היתה, אם כן, חסידות ברסלב נרדפת ומנודה מתחילת דרכה, ומספר חסידיה תמיד היה מצומצם. זו עוד סיבה שבגינה ראו לנכון בעלי הסמכות בחסידות לשמור את המגילה, ותורות אחרות, כסוד: אין טעם לפרסם ברבים דבר שיעורר לכל היותר לעג ובוז.

אלא שבעשורים האחרונים התרחש תהליך חסר תקדים: חסידות ברסלב התחילה לצמוח ולפרוח. לפתע פתאום החסידים הולכים ומתרבים, מעגליהם מתרחבים, והחסידות עצמה מתחדשת ומתגוונת: חוזרים בתשובה מצטרפים לשורותיה, זרמים נבדלים נוצרים בקרבה, ואלו מצידם מתהדרים ברבנים משלהם, מנהגים שונים (המפורסם שבאלו הוא המזמור על "נ נח נחמ וגו'" של פלג הננחים) ואפילו הוצאות ספרים פרטיות. גם היחס אל החסידות על ידי מי שמחוץ לה השתנה מאוד: ר' נחמן עצמו, האיש ויצירתו, זוכים לעניין רב, והעוינות כלפיי החסידות פינתה את מקומה לחיבה, ואפילו כבוד על ידי ציבורים מסויימים – דוגמא נאה לכך הם הביקורים בקברו של הרב באומן בראש השנה, בהם שותפים רבים שאינם חסידי ברסלב כלל, או אף שאינם שומרי מצוות.

ההתפתחויות הללו שינו מבחינה עקרונית את היחס של חסידי ברסלב אל החומר האזוטרי שלהם. אלו מרגישים שתורות שלפנים הוסתרו מתוך, ניתן לומר, חוסר עניין לציבור, תוכלנה כעת להתקבל ביתר קלות ואף אהדה. לדברי מרק, האווירה הזו היא שהקלה עליו את ההשגה והחשיפה של 'מגילת סתרים', אותה קיבל מחסידי ברסלב עצמם, ושאותה הוא פורש לפנינו בספרו ומבאר את הכתוב בה.

הטקסט למעשה מורכב משתי שיחות נפרדות שנשא רבי נחמן באזני חסידיו הקרובים. אלו שמעו את הדברים המרעישים ומיהרו להעתיקם אל הכתוב, אבל גם להצפינם על ידי שימוש בראשי תיבות ונוטריקונים. מרק שקד על פענוח הצופן, ובמלאכת נמלים של בילוש והצלבת מידע עלה תחת ידו להציג בפני הקורא כמעט את כל הכתוב במגילה, תוך ביאור מעמיק, חוזר ונשנה של רעיונותיה המרכזיים, משמעותם והקונטקסט מתוכם הם נאמרו.

ומתוך הצופן עולה ומתבררת תמונה שאכן ראויה לימות המשיח: כל עמי העולם כולם מתקבצים ובאים אל ירושלים, מקום מושבו של המשיח, לומדים ממנו תורות סוד, שומעים מפיו ניגונים חדשים ומופלאים, נרפאים ממחלות שונות על ידי רפואתו הנדירה ומתמוגגים בחינו הרב. מכיוון שבמגילה, שכתובה בצורה מאוד מרוכזת, מתגשם למעשה האידיאל הברסלבי, מובן שמה שאנחנו מוצאים בה הוא למעשה תמצית מזוקקת של תורתה של החסידות הזו. לא צריך להפתיע אותנו, על כן, שדמותו של המשיח בנויה למעשה בצלמו של ר' נחמן. מאידך, עובדות אלו מביאות איתן כמה וכמה רעיונות מפתיעים, החורגים מקווי המתאר של רוב החזונות המשיחיים.

ראשית, אולי נתפלא לראות שלשם כינונה השלם של מלכות המשיח אנחנו לא נזקקים למלחמת גוג ומגוג מקדימה. במגילה אין שום קצה רמז לאפוקליפסה שאמורה להקדים את הגאולה, והעולם החדש בפירוש אינו נבנה בה על הריסותיו של הישן. דבר זה מתאפשר משום כוחו המיוחד של המשיח הברסלבי: הוא מסוגל לעורר בלבותיהן של הבריות געגועים וכיסופים אליו ואל מוצא פיו. האנושות למעשה מתאהבת במשיח.

וכאן נמצאת ההפתעה השנייה: הגאולה של המשיח הברסלבי היא אוניברסלית, גלובלית. בית המקדש אינו מוזכר בה כלל (!) ואף ארץ ישראל הפיזית משמשת, כאילו כמובן מאליו, רק כמקום. את מקומם של הסמלים ההיסטוריים, המסורתיים, המיתיים העצומים האלו תופס המשיח עצמו, כצדיק אבסולוטי ואולטימטיבי, בטרנספורמציה אדירה שמרק מכנה אותה "המרה חריפה ומרחיקת לכת של המקום הקדוש באדם הקדוש". לא רק זאת: המשיח עצמו, שכצדיק מגשר את הפער בין חסידיו לאל, מתרכז בתחילת עבודתו אמנם בישראל, אך ככל שיותר ויותר מלכים ועמים נמשכים אליו ואל בשורתו הוא פותח את ידיו לחבוק את כולם. גויים רבים פונים אליו, והם נענים ברצון ובאהבה, ולמעשה ניתן לראות שמשלב מסויים עיקר פעילותו הגואלת היא מול העולם הרחב!

ובפעילותו זו, שכוללת כמובן תפילה ולימוד תורות (למעשה מדובר ב"הקדמות של חכמה", כלומר הרבדים הראשוניים ביותר של התבונה, שייתכן וקודמים אף לשיח המילולי), תופסת המוזיקה מקום מרכזי. המשיח מתואר כבקיא מאוד בתורת המוסיקה, והוא מלחין מנגינות ואפילו ממציא כלי נגינה חדשים. דבר זה, כמו גם תחומי פעילותו האחרים של המשיח, משקפים כאמור בברור את תורותיו של ר' נחמן עצמו, שאת המקום הגבוה ביותר, הדתי ביותר, נתן לא לשכל אלא לרגש, ולאמונה.

המגילה, אם כן, היא אספקלריה המאפשרת הצצה כבר עכשיו אל העתיד לבוא, אל העולם הגאול. המשיח, שיוכתר אז לקיסר, ימלוך בעודו צעיר – למעשה בעודו ילד. את התפקיד הרם ייעד כנראה ר' נחמן לבנו שנולד לו, שלמה אפרים, אבל זה חלה בשחפת, מת, וכפי הנראה גם הדביק את ר' נחמן עצמו ובכך קצב באופן טרגי את ימיו. במקום להוריש לבנו עתיד מזהיר היה זה הבן שרושש את עתידו של האב, אך יחד עם זאת לא הצליח לפגוע ביעודו המשיחי, שכן ר' נחמן, שהשלים עם פטירתו מהעולם, עדיין ראה בתורותיו מעין מבשר רעיוני לבואו של המושיע: כחצי שנה לפני פטירתו הוא ניבא ש"מיין פייערל וואט טלואין בין משיח וועט קומין" (האש שלי תוקד עד ביאת המשיח), כלומר תורתו של ר' נחמן היא היא הגחל הלוחש את סוד המשיח והמשמר את אור הגאולה עד שיפרוץ ויפוץ בבוא העת.

וייתכן, כך מרגישים חסידי ברסלב, שבאה העת: בשנת תקס"ו, מיד אחרי מות בנו וכנראה כשכבר ידע שימיו קצרים, בישר ר' נחמן שהגאולה תעוקב לפחות במאה שנה. מאוחר יותר הוסיף רבי נתן מנמירוב, תלמידו הקרוב ביותר, עוד מאה שנים של ציפייה. חישוב פשוט מראה שתוקף העיקוב פקע בשנת תשס"ו, כלומר בשנה שעברה. מכאן שזוהי עת רצון, שעון החול האסכטולוגי רוקן את עצמו וכל גרגירי החול הפכו לאין. גם זו, כאמור, סיבה לנכונות החסידים לפרסם את סודם, פרסום שבתורו מפיץ כמובן עוד ועוד את תורתו של ר' נחמן. כך, במעגל קסום של היזון חוזר, נמצאת נבואה שכאשר היא מתגשמת היא גם עוזרת בעצם כך להגשים עוד את עצמה, וחשיפת סתרי המגילה תורמת מני ובי לקירוב הגאולה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה ראיון קצר שערכתי עם ד"ר צבי מרק]